משהו רע קרה לפרקליטות מחוז הדרום, בדרך שבה היא טיפלה באירוע הטראגי בחוותו של שי דרומי. הדברים נאמרים בעיקר, אבל לא רק, בגלל כתב האישום הלא-סביר  שהוגש נגדו. יכול להיות שאיני מכיר את כל הפרטים, אבל זדון בוודאי לא היה שם. אולי רשלנות ברמה כזו או אחרת, אבל לא כזאת המצדיקה האשמה בעבירה שעונשה עשרים שנות מאסר. מכאן, כנראה, שההכרעה  בעניין זה לא הייתה לגמרי נקייה משיקולים זרים.  כלומר, להאשים את מי שישב בביתו או בדיר הכבשים שלו,  וירה לעבר מי שניסו לפרוץ לחצרו,  כדי לגנוב משם, ולא בפעם הראשונה, בהריגה, ולדרוש את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, נראה כמו משהו שלא נולד על רקע משפטי טהור.

יכול להיות שלפני כמה שנים איש לא היה מרים קול זעקה נוכח מה שקורה כעת לשי דרומי, אבל הדברים חדלו זה מכבר להיות ברורים לצופה מן הצד. השחור, כבר לא תמיד לגמרי שחור. והלבן יש עליו, לא אחת, כתמים "לא מזוהים" המעיבים על צחותו.  ואם מישהו לא מבין למה אני מתכוון, אני מזמין אותו לקרוא מקצת מן הדיווחים מן הישיבות  ב"וועדת זיילר". מה שהתגלה עד כה שם, בוודאי לא שופך אור נגוהות, בלשון המעטה, על  אלה שהחליטו כעת להגיש את כתב האישום הלא-שיגרתי נגד שי דרומי.

בכלל, יש משהו מאוד מוזר בהתנהלות של מוסד הפרקליטות על כל שלוחותיו: בתל אביב, בירושלים, בחיפה, בבאר שבע ובנצרת. זה שפעם שימש מאגר עיקרי שממנו נבחרו השופטים.  הכרעות "פוליטיות" מכתיבות בהרבה מאוד מיקרים את אופיים של כתבי האישום. לעיתים, אפילו  עצם הגשתם, נראית לא תקינה על פניה. שלא לדבר על אותם מיקרים שבהם אי-הגשתם של כתבי אישום, במקרים שראוי היה להגישם, לוקה בחוסר סבירות קיצוני.   

ייתכן שלא זו השעה לבוא חשבון עם מי שהכריע בעד האשמתו של שי דרומי בהריגה, למרות הספק שיש  בכל הכרוך ביסוד הנפשי, הצריך לשם הוכחתה של עבירה מן הסוג הזה.  אבל דבר אחד צריך להיות ברור: מי שמבקש לעצור אותו עד לסיום המשפט, מעצר שיכול ויארך חודשים רבים, למרות שיש, ללא ספק, חלופות אחרות לשם הבטחת התייצבותו למשפט ולאיון מסוכנות שלו-הלכאורית, אינו עושה זאת בתום לב.

יש בוודאי גם רצון להפיס את דעתו של הציבור שמתוכו באו הפורצים, ושמקרב שורותיו יוצאים לא מעט צעירים שממררים את חייהם של התושבים היהודיים בבאר שבע ובנגב כולו. אינני שולל גם את האפשרות שחלק מן החומרה שמיוחסת לשי דרומי נולדה אצל אנשי המשטרה שמבקשים, מן הסתם, להציג יד קשה דווקא במקום שאין בה  צורך. במקומות שבהם הם נדרשים לנחישות, לא מוצאים אותם. וחבל שכל זה מתרחש דווקא בימים שבהם הציבור מבקש להיות משוכנע שבמערכת אכיפת החוק אין משוא פנים, ושהכל שווים בפני החוק.

מה שבכל זאת צריך להשאיר את כולנו אופטימיים הן שתי הוועדות שעושות עתה ימים כלילות, בניסיון לפצח את מה שקרה למערכות שהיו עד לא מכבר נקיות מכל חשד. ועדת זיילר בוודאי עושה את עבודתה נאמנה, וכך גם, ללא ספק, ועדת וינוגרד. בראש שתי הוועדות הללו עומדים שופטים בדימוס. הם לא חייבים דבר לאיש, וברור שעיניהם לא נשואות לעבר קריירה שנייה. ולא צריך להיות חוזה עתידות, כדי לנחש שלא רחוק היום שבו לא מעט מן אנשים שבהם דובר לעיל יצטרכו לחפש לעצמם עורכי דין מן השורה הראשונה.

 לצפייה במאמר שפורסם בערוץ 7 לחץ כאן