פסקי דין » אברהם דקה נגד מדינת ישראל. מעצר בית. כלום יש מקום להביאו בחשבון בעת שנגזר העונש?
ע"פ 1626/91; פורסם ב - פד"י מה (5) 76.


 

                                                                                                                                                         ערעור פלילי מס' 1626/91

 

  אברהם דקה

 

 

         נגד

 

 

  מדינת ישראל

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים [26.5.91, 5.9.91]

 

לפני המשנה לנשיא מ' אלון והשופטים א' ברק, ג' בך

 

 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיפים 21א(א)(2), 21א(ב)(1), 37, 42, 53, 54 - חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988, ס"ח 184 - חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיף 377 - פקודת הנזיקין [נוסח חדש], נ"ח 266, סעיף 26.

 

 נגד המערער הוגש כתב-אישום בבית-משפט השלום, המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית בכמות של 7.90 גרם, גניבה, קבלת רכוש בידיעה שהושג בפשע והחזקת נכס החשוד כגנוב. הוא שהה במעצר כחמישה חודשים וחצי, ובעקבות ערר לבית המשפט המחוזי הוחלט לשחררו בערבות ובתנאי מעצר בית מוחלט במשך כל שעות היממה. לאחר שחלפה למעלה משנה מיום שבו נעצר לראשונה, עתר לשינוי התנאי של מעצר הבית או לביטולו, בין היתר מהטעם שיש לראות את תקופת מעצר הבית כמצטרפת לתקופת המעצר בבית המעצר לעניין הוראות סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. מכאן הערעור ברשות לבית המשפט העליון.

 

 בית המשפט העליון פסק:

 

 א. (1) (בעקבות בש"פ 3691/91 [1]): מתוך השמירה על חירות האדם ושלילתה בטרם משפט, אין לעצור נאשם, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית שפגיעתה בחירות הנאשם חמורה פחות. הדרכים החלופיות שונות הן.

 יש שהן חמורות יותר, כגון מעצר בית, ויש שהן חמורות פחות, כגון מתן ערבות כספית, ויש שהן ממוצעות, בין זו לזו. כל חלופה וחלופה ניתן להחמיר בה ולהקל בה, כגון מעצר בית מוחלט או לחלק מסוים של היממה בלבד, הפקדת כספים במזומן או ערבות כספית בלבד וכיוצא בזה. המשותף לדרכים כולן, שאין בהן משום שלילת חירותו של הנאשם, היינו שהפגיעה בחירותו של הנאשם חמורה פחות ממעצר מאחורי סורג ובריח (79 ג-ד).

 (2) אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ללא הגבלת חירות כל עיקר, כגון על-ידי הפקדה כספית בלבד, או על-ידי הגבלת חירות מועטת, כגון איסור יציאה מן הארץ או מעצר בית לשעות מסוימות בלבד, על בית המשפט להעדיף כל דרך "שפגיעתה בחרותו של הנאשם חמורה פחות" (79 ז-80 א).

 (3) מעצר בית הוא בבחינת הגבלת חירות קשה, וודאי שכך הוא משמדובר במעצר בית מוחלט. משחלף הזמן, ומעצר הבית נמשך לתקופה העולה על שנה אחת יכול שיהא בכך משום נסיבה טובה לבקשה לעיון חוזר, ובית המשפט יביא חשבון גם נסיבה זו בבואו לשקול אם להקל מתנאי מעצר הבית או אף לבטלם.

 

 

= 77 =

 

 

 אך משבא בית המשפט למסקנה, כי מטרת המעצר לא תושג אלא בדרך של הגבלת חירות על-ידי מעצר בית מוחלט, אין נקיטת דרך חלופית זו נתונה, מבחינה עקרונית, להגבלה של זמן, כפי שכך הוא, במצוות המחוקק, במקרה של מעצר מאחורי סורג ובריח, לפי הוראת סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (79 ז, 80 ד-ה).

 (4) מעצר בית מוחלט הוא בבחינת הגבלת חירות, להבדיל ממעצר מאחורי סורג ובריח, שיש בו משום שלילת חירותו של אדם. גם אמצעי של מעצר בית לא ינקוט בית המשפט אלא במידה הראויה והדרושה, וככל שתתארך התקופה, על בית המשפט לשקול בזהירות הראויה את הצורך בנקיטת אמצעי זה (80 ה-ו).

 (5) בגזירת עונש של מאסר בפועל אין מנכים מתקופת המאסר את התקופה שבה היה הנאשם במעצר בית, אף אם מוחלט. עם זאת, הרשות בידי בית המשפט ובמקרים הולמים אף רצוי הדבר - שבבואו לקבוע את שיעור תקופת המאסר בפועל, יביא בחשבון, במידה זו או אחרת, את העובדה, שהנאשם נתון היה במעצר בית. מעצר הבית יכול שיהא אחת הנסיבות, בשקלול יתר השיקולים, בקביעת תקופת המאסר בפועל (80 ז-81 א).

 (6) הביטוי "מעצר בית" איננו מונח משפטי-טכני. המדובר למעשה לא "במעצר" מבחינת חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] שהסעיפים 53 ו-54 חלים לגביו, כי אם בהחלטת בית המשפט לשחרר את הנאשם העצור בערובה ולהתנות את השחרור, בין יתר התנאים, גם בתנאי שהנאשם חייב להימצא בדירת מגוריו או במקום מגורים אחר. תנאי כזה יוכל, ברבות הימים, ליהפך לחמור ולמכביד מדיי, ומכאן האפשרות הנתונה בידי המשוחרר כערובה לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר לשם השגת הקלה בתנאי השחרור (82 ג-ו).

 (7) במקרה דנן, מחד גיסא, נתון המערער במעצר בית למעלה משנה, כשלפני כן היה עצור מאחורי סורג ובריח קרוב לחצי שנה וטרם הסתיימה פרשת התביעה במשפטו. מאידך גיסא, העבירה המיוחסת, בין יתר העבירות, למערער - החזקת סם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית - מנויה עם העבירות הנזכרות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין פלילי [נוסח משולב] שיש בהן משום עילת מעצר, וקיימות ראיות לכאורה לביצועה על-ידי המערער. למערער גם הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת שוטר וסחר בסמים מסוכנים. במכלול נסיבות אלה יש משום שינוי נסיבות המצדיקות קיום עיון חוזר לפי סעיף 37 לחוק. בית המשפט יחליט, אם יש לאור נסיבות אלה כדי לשנות מהחלטתו בדבר מעצר בית מוחלט או להקל בו (81 א-ד).

 ב. (1) (בעקבות ב"ש 37/86 [3]) כלל גדול הוא, שאין להכריע בעניינו של בעל דין, בלי שניתנה לו תחילה האפשרות להשמיע את טענותיו (81 ז-82 א).

 (2) במקרה דנן, לאור הכלל האמור בסעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] לא היה מקום לקיים בהיעדר הצדדים את הדיון בבקשת המערער לביטול התנאי של מעצר בית או לשינויו (81 ד-ז).

 

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 

 [1] בש"פ 3691/91 מדינת ישראל נ' וישניצקי, פ"ד מה (4) 567.

 [2] בש"פ 299/89 משי-זהב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (1) 720.

 [3] ב"ש 37/86 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (1) 576.

 [4] ע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 576.

 

 

= 78 =

 

 

 הערות:

 

 1. לדרכים חלופיות למעצר ראה: בש"פ 9/90 ויינפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 131.

 2. לדין הנוהג לעניין הארכת מעצר מעבר לשנה לאחר הגשת כתב האישום ראה:

 בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד (4) 360.

 

 ערעור ברשות על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.3.91 בב"ש 404/91. הערעור נדחה.

 

  ח' משגב - בשם המערער;

י' שדמי, סגן לפרקליט המדינה - בשם המשיבה.

 

פסק-דין

 

 המשנה לנשיא מ' אלון: 1. נגד המערער הוגש כתב-אישום (מתוקן) בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, המייחם לו עבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית בכמות של 7.90 גרם, גניבה, קבלת רכוש בידיעה שהושג בפשע והחזקת נכס החשוד כגנוב.

 

 המערער שהה במעצר, כחמישה וחצי חודשים, מיום 12.2.90 עד ל-27.7.90. בתאריך זה החליט בית המשפט המחוזי, בערר שהוגש על-ידי המערער, לשחררו בערבות ובתנאי מעצר בית מוחלט, במשך כל שעות היממה.

 

 ביום 5.3.91 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לשינוי התנאי של מעצר הבית או לביטולו, מן הטעם ש"מאז שהמערער נעצר לראשונה חלפה למעלה משנה ויש לראות את תקופת מעצר הבית כמצטרפת לתקופת המעצר בבית המעצר לענין הוראות סעיף 53 לחסד"פ".

 

 ביום 13.3.91 החליט בית המשפט המחוזי, בהיעדר הצדדים, לאמור:

 

 "ענינו של סעיף 53 לחסד"פ הוא מעצר בבית המעצר ולא בביתו של הנאשם כחלק מתנאי שחרורו. לאור העבירות המיוחסות למבקש ולאור עברו, הבקשה נדחית".

 

 על החלטה זו ניתנה למערער רשות ערעור על-ידי חברי, השופט ברק, על שום שהוא "מעורר בעיה עקרונית שענינה מעצר בית, מהותו ואורכו"; וזה עניינו של הערעור שלפנינו.

 

 

= 79 =

 

 

 2. ד"ר משגב, בא-כוחו המלומד של המערער, חזר וטען לפנינו, כי הוראות סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח ממשולב], תשמ"ב-1982, מן הראוי שיחולו גם לעניין מעצר בית, היינו שמשעברה שנה מיום הגשת כתב האישום וטרם ניתן פסק הדין, ישוחרר הנאשם ממעצר הבית, אלא אם בית המשפט יורה על הארכת מעצרו, שהרי, כדברי ד"ר משגב, "אין אדם יכול להישאר במעצר בית מוחלט ללא הגבלה". מר שדמי, בא-כוחה המלומד של המדינה, חולק על ההשוואה שבין שני סוגי המעצר ומצביע, בין היתר, על כך ששעה שמקובל עלינו כי נאשם שנגזר עליו עונש מאסר מנכים מתקופת מאסרו, בדרך כלל, את התקופה שבה נתון היה במעצר מאחורי סורג ובריח, אין בית המשפט נוהג כך כאשר הנאשם נתון היה במעצר בית.

 

 3. מאז חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 9), תשמ"ח-1988, הולכת ורבה ההיזקקות למעצר בית של נאשם בפלילים שמשפטו הולך ומתברר, ומן הדין לעוצרו עד תום ההליכים, אם וכאשר ניתן להשיג בדרך זו את מטרת מעצרו של הנאשם. אמרנו על כך במקום אחר (בש"פ 3691/91 [1], בעמ' 570):

 

 "מתוך השמירה על חירות האדם ושלילתה בטרם משפט, ציווה המחוקק שלא לעצור נאשם, אלא אם כן לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם חמורה פחות (סעיף 21א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1952).

 

 דרכים חלופיות אלה שונות הן; יש שהן חמורות יותר, כגון מעצר בית, ויש שהן חמורות פחות, כגון מתן ערבות כספית; ויש שהן ממוצעות, בין זו לזו.

 בכל חלופה וחלופה ניתן להחמיר בה ולהקל בה, כגון מעצר בית מוחלט או לחלק מסוים של היממה בלבד, הפקדת כספים במזומן או ערבות כספית בלבד, וכיוצא באלה. המשותף לדרכים כולן, שאין בהן משום שלילת חירותו של הנאשם, היינו, שהפגיעה בחירותו של הנאשם חמורה פחות ממעצר מאחורי סורג ובריח. אך שונות הן זו מזו, שבחלק מהן יש משום פגיעה בחירותו של הנאשם אם כי חמורה פחות ממעצר, היינו הגבלת חירותו של הנאשם במקום שלילתה, כגון מעצר בית ואיסור יציאה מן הארץ; ובחלק אחר אין פגיעה כלשהי בחירותו של הנאשם, היינו. גם לא הגבלת חירותו, כגון הפקדה כספית וערבות כספית. בית המשפט יחליט ויכריע בכל אלה לפי קנה המידה של השגת מטרת המעצר - היינו: הבטחת שלום הציבור וביטחונו, ומניעת שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין, וככל שחשש הסכנה לציבור ולשיבוש עשיית משפט גדול יותר, כך יגדל הצורך ביעילות האמצעי האלטרנטיבי למניעתה של סכנה זו...".

 

 מעצר בית הגבלת חירות קשה הוא, וודאי שכך הוא משמדובר במעצר בית מוחלט. מעניין לעניין - גם אם באותו עניין - נציין לכך שעצירת אדם שלא כדין עבירה פלילית היא, שדינה מאסר שלוש שנים (סעיף 377 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), ועוולה אזרחית היא בדיני נזיקין (סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). משום כך, כאשר בית המשפט שוקל איזו דרך מן הדרכים החלופיות עליו לנקוט כדי להשיג את מטרת המעצר - אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ללא

 

 

= 80 =

 

 

 הגבלת חירות כל עיקר, כגון על-ידי הפקדה כספית בלבד, או על-ידי הגבלת חירות מועטת, כגון איסור יציאה מן הארץ או מעצר בית לשעות מסוימות בלבד, עליו להעדיף כל דרך "שפגיעתה בחרותו של הנאשם חמורה פחות" (סעיף 21א(ב)(1)).

 אשר-על-כן, כאשר נדונה בקשה לביטול מעצר בית, ומצאנו כי קיים ספק מה באשר לראיה לכאורה לביצוע העבירה על-ידי הנאשם, החלטנו על ביטול מעצר הבית, מהטעם האמור ומטעם נוסף דלהלן, בבש"פ 299/89 [2], בעמ' 726:

 

 "מהי איפוא ההצדקה להמשך מעצרו בביתו? ביני לביני היתוסף גורם חדש למכלול השיקולים. העורר צפוי לעינוי דינו למשך תקופה ארוכה של לפחות שנה אחת, אם לא למעלה מזה. ואף זהו אחד השיקולים, בין יתר השיקולים, בבוא בית המשפט להכריע אם לעצור את המשיב, לא רק כאשר המעצר הוא מאחורי סורג ובריח (ראה ב"ש 693/84..., בעמ' 552; ב"ש 54/87, בעמ' 49), אלא אף כאשר המעצר הוא בבית, שאף בו נשלל מן הנאשם חופש התנועה, ואף בכך יש משום פגיעה באחת מחירויותיו. עינוי הדין, אף אם הוא מועט ומכל שכן כשהוא מרובה, קשה הוא מאד, הן מבחינת הנאשם והן מבחינת המערכת המשפטית (ראה ע"פ 188/77, וחמור הוא במיוחד בעולמו של המשפט העברי (ראה מכילתא, מסכתא דנזיקין, מהדורת הורוביץ, פרשה יח, עמ' 313;

 משנה אבות, ה, ח; שבת לג, א; וראה עוד ע"פ 188/77 הנ"ל, בעמ' 233 ואילך)".

 

 4. משחלף הזמן, ומעצר הבית נמשך לתקופה העולה על שנה אחת, יכול שיהא בכך משום נסיבה טובה לבקשה לעיון חוזר, ובית המשפט יביא חשבון גם נסיבה זו בבואו לשקול אם להקל מתנאי מעצר הבית או אף לבטלם. אך משבא בית המשפט למסקנה, כי מטרת המעצר לא תושג אלא בדרך של הגבלת חירות על-ידי מעצר בית מוחלט, אין נקיטת דרך חלופית זו נתונה, מבחינה עקרונית, להגבלה של זמן, כפי שכך הוא, במצוות המחוקק, במקרה של מעצר מאחורי סורג ובריח, לפי הוראת סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. הגבלה של זמן קבע המחוקק לעניין מעצר מאחורי סורג ובריח, ולעניין מעצר זה בלבד. וטעם רב יש בכך. במעצר מהסוג האחרון יש משום שלילת חירותו של אדם, מה שאין כן במעצר בית, שיש בו משום הגבלת חירותו בלבד, אף כאשר מדובר במעצר בית מוחלט, שאזי ההגבלה קשה מאוד.

 זאת ועוד. משקבע המחוקק שמשעברה שנה ישוחרר הנאשם והארכת המעצר תאופשר במקרים מיוחדים לפי החלטת שופט של בית המשפט העליון (סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]), מן הראוי ומן הנכון להשאיר בידי בתי המשפט, במקרים הראויים לכך, את האפשרות להורות על מעצר בית (ראה בש"פ 3691/91 [1] הנ"ל). מובן ואין צריך לומר, כי גם אמצעי זה של מעצר בית לא ינקוט בית המשפט אלא במידה הראויה והדרושה, וככל שתתארך התקופה, על בית המשפט לשקול בזהירות הראויה את הצורך בנקיטת אמצעי זה.

 

 5. בדרך הבחנה דומה - באופן כללי- בין מעצר בית מוחלט למעצר מאחורי סורג ובריח נוהגים אנו גם לעניין חישוב תקופת המעצר כאשר בית המשפט משית עונש של מאסר בפועל. מקובל עלינו, כי התקופה שבה היה הנאשם עצור מאחורי סורג ובריח מן הראוי לנכותה מתקופת המאסר בפועל שנגזרה על הנאשם; אך אין אנו נוהגים לנכות כאמור תקופה שבה היה הנאשם

 

 

= 81 =

 

 

 במעצר בית, אף אם מוחלט. יחד עם זה, הרשות בידי בית המשפט - ובמקרים הולמים אף רצוי הדבר - שבבואו לקבוע את שיעור תקופת המאסר בפועל, יביא חשבון, במידה זו או אחרת, את העובדה, שהנאשם נתון היה במעצר בית. מעצר הבית יכול שיהא אחת הנסיבות, בשקלול יתר השיקולים, בקביעת תקופת המאסר בפועל.

 

 6. ומשבאנו לכאן, נעיין בנסיבות המקרה דנן. מחד גיסא - המערער נתון במעצר בית למעלה משנה. לפני כן היה עצור מאחורי סורג ובריח קרוב לחצי שנה. בינתיים הודיע לנו ד"ר משגב, כי בישיבה שנתקיימה ביום 9.6.91 בבית-משפט השום בתל-אביב-יפו לא הופיעו 3 עדי תביעה; אחד מהם חלה, ונגד שניים אחרים הוצאו צווי הבאה. כן הוגשה בקשה, שבית המשפט יערוך ביקור במקום האירוע. פרשת ההגנה טרם החלה. מאידך גיסא, העבירה המיוחסת, בין יתר העבירות, למערער - החזקת סם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית - מנויה עם העבירות הנזכרות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], שיש בהן משום עילת מעצר, וקיימות ראיות לכאורה לביצועה על-ידי המערער. לכך מצטרפת העובדה, שלמערער הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת שוטר וסחר בסמים מסוכנים.

 

 מכלול נסיבות אלה יש בו משום שינוי נסיבות, המצדיק, כאמור, קיום עיון חוזר לפי סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], וקיום עיון כזה בלבד. בית המשפט יחליט, אם יש בצירופן של נסיבות אלה מקום כדי לשנות מהחלטתו בדבר מעצר בית מוחלט או להקל בו.

 

 7. בשולי הדברים הערה נוספת. בא-כוח המערער מלין על כך שהדיון בבקשתו לביטול התנאי של מעצר בית או לשינויו התנהל בבית המשפט המחוזי בהיעדר הצדדים.

 

 באשר לנוכחות הצדדים בדיונים בעניין שחרור בערובה, עיון חוזר וערר, קובע סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] לאמור:

 

 "דיון לפי סעיפים 33, 37 ו-38 יהיה בפני העצור או המשוחרר בערובה או סניגורו ובפני תובע, אולם מותר לדון בבקשת העצור שלא בפני תובע אם ניתנה לתובע על הדיון הודעה עשרים וארבע שעות מראש, ומותר לדון בבקשת תובע שלא בפני המשוחרר בערובה אם הומצאה למשוחרר הודעה ארבעים ושמונה שעות מראש".

 

 בעובדות המקרה דנן חייב היה איפוא להתנהל הדיון בבקשת המערער במעמדו. ער אני לעומס הרב המוטל על בתי המשפט הדנים בענייני שחרור בערובה ולעובדה שכתוצאה מהצורך בנוכחות בעלי הדין הדיון עשוי להתארך, אך אין בכל אלה כדי להצדיק פגיעה בזכות בה יסודית הנתונה למערער, שהדיון בבקשתו יתקיים בנוכחותו.

 

 וכבר אמרנו בב"ש 37/86 [3], בעמ' 395, לאמור:

 

 "כאמור, דחה השופט המלומד בקשתו של העורר לעיון חוזר בלי לשמוע את

 

 

= 82 =

 

 

 טענותיו, שלו או של בא-כוחו. בכך, עם כל הכבוד, שגה השופט המלומד. כלל גדול הוא במערכת משפטנו, שאין להכריע בעניינו של בעל דין, בלי שניתנה לו תחילה האפשרות להשמיע את טענותיו (בג"צ 701/81, בעמ' 10), וכבר הורונו חכמים (שו"ת הרמ"א, קח: '... פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה אמרה: 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק' (דברים א', ט"ז)'. ...

 

 בענייננו, זכות זו אף קבועה במפורש בחוק...".

 

 וראה גם ע"פ 309/78 [4], בעמ' 579.

 

 8. ולשיטה אחרונה. אנו דוחים את הערעור. מקום יש למערער לבקש עיון חוזר, כמפורט וכמבואר לעיל.

 

 השופט ג' בך: מסכים אני להחלטת חברי הנכבד, המשנה לנשיא.

 

 ברצוני להוסיף רק הערה, והיא, כי הפרופוזיציה המוטעית, שהוצעה על-ידי הסניגוריה, לפיה מן הדין להחיל על המקרה הנדון את הוראות סעיפים 53 ו-54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (להלן - החוק), נובעת מהשימוש המקובל בביטוי "מעצר בית", שאיננו מונח משפטי-טכני. המדובר למעשה לא ב"מעצר" מבחינת החוק, שהסעיפים 53 ו-54 הנ"ל חלים לגביו, כי אם בהחלטת בית המשפט לשחרר את הנאשם העצור בערובה ולהתנות את השחרור, בין יתר התנאים, גם בתנאי שהנאשם חייב להימצא בדירת מגוריו או במקום מגורים אחר. תנאי כזה יכול להיות מוגבל לשעות מסוימות ביום או להשתרע על כל שעות היממה, בסייגים המצוינים בהחלטה (כגון הרשות לצאת מאותו מקום לצורך התייצבות במשטרה או לצורך קיום התייעצות עם עורך-דינו או לקבלת טיפול רפואי או למטרה לגיטימית אחרת, תוך תיאום עם נציג המדינה). תנאי כזה יוכל ברבות הימים ליהפך לחמור ולמכביד מדיי, ומכאן האפשרות הנתונה בידי המשוחרר בערובה לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר לשם השגת הקלה בתנאי השחרור, אך הוראות החוק בדבר הגבלת תקופות המעצר לתקופה מאקסימאלית אינן נוגעות לעניין זה.

 

 השופט א' ברק: מסכים אני לפסק-דינו של המשנה לנשיא ולהערתו של חברי, השופט בך.

 

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא.

 

 ניתן היום, כ"ו באלול תשנ"א (5.9.91).