מאת ד"ר חיים משגב

חזקת החפות של נשיא המדינה הפכה בימים האחרונים למרמס בידי כל זב חוטם. ההדלפות - שחלקן באות ללא ספק מחוגי המשטרה ומסיבות לא לגמרי טהורות, או ממשרד היועץ המשפטי לממשלה, שאף שם התמימות אינה תכונת האופי הבולטת אצל העוסקים במלאכה - עשו את תקינותו של ההליך הפלילי בעניינו למשהו מאוס. הכול בכול מנתחים את שאלת חפותו של משה קצב, מבלי באמת להכיר את העובדות - ועוד הרבה לפני שהחקירה מוצתה.

אז נכון שמיושבת ראש ועדת הכנסת אי-אפשר באמת לצפות ליותר מדי תקינות, או הגינות, שכן היא בסך הכול נבחרת ציבור שכל כותרת בעיתון, גם אם נלעגת, מוסיפה לה אולי ניקוד בעיני בוחריה, אם כי במפלגה שלה אין פריימריז ואין מוסדות - אין כלום. אבל הדברים צריכים להיראות, או להישמע, אחרת, כאשר עובדי ציבור רמי מעלה, כגון מני מזוז, מתבטאים בפומבי בשאלות היורדות לשורשי האמינות של מערכת אכיפת החוק בישראל.

הזילות בכבודו של משה קצב פוגעת למעשה בכל אחד מאזרחי המדינה, וצריך להניח שרבים מאוד חושבים בליבם: אם כך נוהגים בנשיא, כיצד נוהגים האנשים הללו באזובי הקיר?

חבל שדווקא היועץ המשפטי חוזר ונופל לתוך מהמורות שמכרסמות עוד ועוד באמינותה של שיטת הממשל, הנוהגת עדיין במקומותינו.

ההודעה שהוא הוציא, למשל, בעניינו של חיים רמון, בוודאי לא הוסיפה כבוד לאיש. התפרים הגסים שבהם "נתפר" התיק של שר 
המשפטים - כל נער יכול להבחין בהם. בדיוק כמו האופן שבו "נסגר" תיק החקירה הידוע בכינויו "האי היווני". עדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, כבר הכינה טיוטה של כתב אישום נגד אריאל שרון, לאחר שצוות בכיר מאוד סיכם את הראיות-לכאורה. אני מכיר באורח אישי את האנשים; איש מהם לא היה מעז לנסח כתב אישם נגד ראש ממשלה מכהן, על כל המשמעויות העצומות הנלוות לכך, אם לא היה משוכנע עד עמקי נשמתו שכך צריך לנהוג.

גניזת כתב האישום נגד שרון השאירה כתם שלא יימחה גם בעוד שנים הרבה. אני מניח שגם הבהילות שבה הוכן כתב האישום נגד חיים רמון לא תורמת לתדמיתה הסדוקה של מערכת המשפט, על גרורותיה השונות. אז מה עוד צריך לקרות כדי ש"הבחירה" של שר המשפטים דאז, יוסף לפיד, תיעלם ביחד עם "שינוי" ועם עמרי שרון, ועם שאר הבכירים שהם השאירו מאחוריהם - כגון המפכ"ל, הרמטכ"ל ועוד כמה קומבינטורים ש"פורום החווה" דחף קדימה?

ועדת וינוגרד בוודאי לא תבדוק את אותו ליקוי מאורות שעבר עלינו באותן שנים רעות, ולכן הציבור כולו צריך להתאחד סביב הדרישה לנקות את האורוות. לא להמתין אפילו שעה אחת מיותרת. לא לזיכוי של חיים רמון, לא לספין הבא של אורי כהן-אהרונוב, שמגיע מדי ערב עם הדלפה חדשה מן המטה הארצי, ולא למסקנות של ועדת זיילר. העובדות ידועות. הן כבר חבוטות למדי. ריח רע נודף מהן כמו מפגר של חתול. והן מפוזרות בראש כל חוצות. צריך רק ללקט אותן ולשימן בכיכר העיר. לאחר מכן, ההיסטוריה תבוא חשבון עם כל מי שהוליך את המדינה הזאת, ביתו הלאומי של העם היהודי, עד עברי פי פחת. 
 

 לצפייה במאמר שפורסם ב - y - net   לחץ כאן