רשות ערעור פלילי מס' 1501/92

  יוסף לחמני (נחמי)

              נגד 

   מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 [21.4.92]

לפני הנשיא מ' שמגר

 חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 2 (המונח "חבלה"), 380, 381, 381(ב) - חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיפים 12, 12(א)(2),184, 191, 215, 238 - תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, ק"ת 1200, תקנות 20,19א, 20א(1), 20א(2), 28(ב), 44(ב)(2).

 בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית-משפט השלום בגרימת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המבקש הוא עובד עירייה, ורקע האישום הוא הטחת ספר טלפונים בפני מנהל האגף במקום עבודתו.

 הבקשה היא לביטול ההרשעה ולהחזרת הדיון לערכאה הראשונה בפני שופט אחר.

 הנימוק העיקרי לבקשה הוא מהירות התחלת הדיון. פרק הזמן הקצר, שחלף - המקרה - בין הגשת כתב האישום למועד המשפט, מנע, לדעת המבקש, ייצוג מתאים ולא איפשר לו להיות ער לזכויותיו.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אין הוראה בדבר פרק הזמן המינימאלי בין הגשת כתב האישום לבין מועד המשפט (648 א-ב).

 (2) תקנה 19 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, קובעת, כי אם הוגש כתב-אישום, יקבע בית המשפט את תחילת המשפט למועד מוקדם ככל האפשר בנסיבות העניין. תקנה 20א דנה במועד מסירת הזמנה לדין וקובעת, כי כאשר כתב האישום מוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה, תומצא ההזמנה לא פחות מארבעה-עשר יום לפני המועד הקבוע למשפט;

 אולם כאשר כתב האישום מוגש מטעם תובע אחר, תימסר ההזמנה לא פחות מארבעים ושמונה שעות לפני המועד הקבוע למשפט (648 ב-ג).

 (3) הסיפא לתקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי מציין, כי בהסכמת הנאשם מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד, כאמור בתקנת משנה 20א(1) או (2), לפי העניין. כן יש לתת את הדעת לתקנה 44(ב)(2), אשר לפיה מותר לקיים את המשפט סמוך לאחר המצאת ההזמנה למשפט, בין היתר, כאשר האישום מתייחס לעבירה על סעיף 381 לחוק העונשין, היינו לעבירה בה הואשם המבקש במקרה דנן (648 ה-ו).

= 645 =

 (4) במקרה דנן, אכן נתקיים המשפט במהירות, אך אין כל יסוד לטענה, שהוא נתקיים לפני שחלף פרק הזמן הנקוב בהוראות החוק (648 ו-ז).

 ב. (1) בית המשפט המחוזי היה מוסמך לשנות מיוזמתו את סעיף האישום מפשע לעוון.

 סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] מעניק לבית המשפט את הסמכות להרשיע בעבירה אחרת, קלה יותר, העולה מן העובדות שהוכחו. הודאה בעובדות דינה כהוכחת עובדה (649 א-ב).

 (2) מאחר שהמבקש הודה בעובדות, אינה מתעוררת כלל שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן, שהרי המבקש הודה בעובדות גם כשנשאו כותרת חמורה יותר מבחינת האישום; על אחת כמה וכמה רשאי היה בית המשפט, לפי האמור בסעיף 184 לחוק, להקל עמו ולהחליט שהעובדות מכסות רק אישום קל יותר (649 ב).

 בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' גלעדי, י' גולדברג, ע' ארבל) מיום 10.3.92 בע"פ 97/92, בו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום ברמלה (השופט א' בייזר) מיום 7.1.92 בת"פ 1191/91. הבקשה נדחתה.

  ד"ר ח' משגב - בשם המבקש;

  נ' אלשטיין, סגן בכיר א וממונה על סכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה - בשם

 המשיבה.

החלטה

 1. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו לפי פסק-דינו של בית-משפט השלום ברמלה בתקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והוקל בעונש כפי שיפורט בהמשך.

 2. נוסחו של האישום היה כדלהלן:

 "העובדות

 1. בתאריך 8.11.91, בשעה 08:45, או בסמוך לכך, במחלקת הגנים- אגף לשיפור פני העיר בלוד, תקף הנאשם את מנחם לנ-אל שהינו מנהל האגף (להלן: 'עובד ציבור') בכך שהטיח בפניו ספר טלפונים מפלסטיק קשיח.

 2. כתוצאה ממעשה תקיפה זה נגרמו למתלונן פצע שפשוף בלחי שמאל המטומה ברקמות רכות בלחי שמאל ואודם בלחמית עין שמאל.

 הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם

 1. תקיפת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977".

= 646 =

 המבקש הודה בבית-משפט השלום בעובדות המפורטות בכתב האישום. בית המשפט סבר, כי בעובדות המפורטות באישום אין כדי לבסס את האישום לפי סעיף 381(ב) לחוק הנ"ל, כי בסעיף האמור שני יסודות מצטברים, והם: כי הנתקף יהיה עובד ציבור, וכי התקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו של הנתקף. אכן עלה מן העובדות שבכתב האישום, אשר בהן הודה המבקש, כי הנתקף הוא עובד ציבור, אולם היסוד השני הנ"ל לא נכלל באישום וממילא גם לא הוכח.

 על-כן החליט בית-משפט השלום שאין מקום להרשיע את המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור (הנושאת לצדה עונש מקסימלי של חמש שנים, היינו היא פשע) אלא בעבירה הקלה יותר של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק הנ"ל (הכוונה בעליל לתקיפה הגורמת חבלה ממשית), שהיא עוון.

 לפי הצעת התביעה נתבקש תסקיר של שירות המבחן. בגזר-דינו המפורט ציין בית המשפט:

 "ביקשתי וקיבלתי תסקיר שירות מבחן שמצא כי הנאשם מגובש באישיותו ומאויים מפני קשר טיפולי, ולכן לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית. יחד עם זאת, המליץ שירות המבחן כי יוטלו על הנאשם עבודות שירות לתועלת הציבור לפי תוכנית שפורטה בתסקיר. כמו כן המליץ שירות המבחן כי כדי לשמור את האפקט ההרתעתי - משפטי - להסתפק בהטלת צו השירות.

 התביעה המשטרתית מצידה ביקשה שבית המשפט יטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל ולו לתקופה קצרה, וכן מאסר על תנאי והשאירה לשיקול דעת בית המשפט את עניין הקנס.

 מוסכם עלי כי נסיבות העבירה הן חמורות ואת התוצאות של החבלה ניתן לראות בצילומים של המתלונן שצולם לאחר הפגיעה ואלה מוצגים ע/3-1. כדי למנוע מעשי אלימות ובמיוחד בין עובדים באותו מקום עבודה ולאור הנסיבות והתוצאה של התקיפה ולצורכי הרתעה אני סבור כי אין מקום להסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור - ללא כל עונש אחר, כפי שהציע שירות המבחן. יחד עם זאת אני סבור כי אין הכרח לנקוט נגד הנאשם דווקא את העונש החמור של מאסר בפועל ודי במאסר על תנאי לצורכי הרתעה. הנימוקים לכך הם חוסר הרשעות קודמות של הנאשם, החרטה שהביע והעובדה שלכאורה לא היתה זו תקיפה מתוכננת מראש והיא ארעה תוך כדי התלהטותו של הנאשם (וכדי למנוע אי הבנות: גם את זה אין להצדיק!).

 בנסיבות האמורות החלטתי כי די להטיל על הנאשם עונש של מאסר על תנאי כשלאדם מסוגו, שאינו עבריין, ישמש הדבר הרתעה, מה עוד שהוא עומד לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור. כמו כן יוטלו על הנאשם קנס ועבודות שירות לתועלת הציבור כפי שהמליץ שירות המבחן. הנאשם מצידו הביע נכונות לבצע את עבודות השירות הנ"ל. בנוסף לכל האמור לעיל אני מוצא לנכון להשתמש

= 647 =

 במקרה זה בסמכותי לפי סעיף 77 לחוק העונשין ולחייב את הנאשם לפצות את המתלונן בסכום מסויים על הסבל שנגרם לו כתוצאה מהתקיפה".

 בית המשפט הטיל על המבקש שמונה חודשי מאסר-על-תנאי, קנס בסך 500 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו וכן עבודות שירות לתועלת הציבור (100 שעות עבודה בחלוקה לפי ארבע שעות לשבוע).

 3. הוגש ערעור מטעם המבקש לבית המשפט המחוזי. בפסק-דינו התייחס בית המשפט המחוזי לאופן תחילת הדיון בבית-משפט השלום באומרו:

 "נגד המערער הוגש ב-12.11.1991 כתב אישום בו נאמר שהמערער תקף עובד ציבור. אין חולקים שהמעשה אירע ארבע ימים לפני כן, היינו בשמונה לחודש. בו ביום עמד המערער בפני בית המשפט ואמר כי אינו מוכן היום לענות לכתב האישום. תוך כדי כך חזר בו ואמר כי מוכן לענות היום לכתב האישום, אך הוא כופר בעובדות. הדיון נדחה לשבעה ימים, כלומר ל-19 בנובמבר ובתאריך זה חזר בו המערער מהכפירה והודה בעובדות של כתב האישום...

 לב"כ המלומד של המערער טענות רבות כלפי דרך ניהול המשפט: כתב האישום הוגש בבהילות וכך גם ההקראה, המערער שלא היה מיוצג בבית משפט קמא על ידי עורר דין, לא ידע מה זכויותיו ואפילו לא ראה את התסקיר החיובי שהוכן בשבילו...

 נכון שהדיונים בבית משפט קמא התנהלו במהירות בלתי רגילה והחריצות המיוחדת במקרה דנן, מעוררת תמיהה. עם זאת, חלפו שבעה ימים ממועד ההקראה ועד למועד בו החליט המערער להודות בעובדות. אין מדובר באדם שאינו מבין מימינו ומשמאלו אלא באיש ציבור שהיתה לו שהות להתייעץ במי שרצה להתייעץ ואף להיעזר בעורך דין אילו רצה בכך. המערער הודה בעובדות שבכתב האישום ואלה כוללות תיאור הפגיעה. תיאור זה מספיק בכדי להצדיק את קביעתו של בית משפט קמא כי אומנם היתה זו תקיפה חבלנית".

 בדונו במידת עונש, אשר כלפיה כוונה הטענה החלופית של הסניגור המלומד בערכאת הערעור, ציין בית המשפט, כי לדעתו אין ספק שהמעשה שביצע המבקש הוא מעשה בריוני, ודווקא משום היותו עובד ציבור צריך היה להימנע מעשותו. עם זאת, לאור התסקיר - החיובי בצורה בלתי רגילה, כדברי בית המשפט המחוזי - נראה לו, שיש ללכת במידת מה לקראת המבקש, ולכן חצה את המאסר-על-תנאי והעמידו על ארבעה חודשים.

 עתה לפנינו בקשה לערעור שני ברשות.

 4. עיקריה של בקשת רשות הערעור הם, כי בית-משפט זה יורה על ביטול ההרשעה ועל

= 648 =

 החזרת הדיון לערכאה הראשונה לפני שופט אחר. לחלופין מתבקשת הקלה בעונש, באופן שהעונש יועמד רק על עבודות השירות, כפי שהוצע בתסקיר שירות המבחן.

 5. (א) טענתו הראשונה של המבקש עניינה המהירות שבתחילת הדיון: כדברי הסניגור בהודעתו, המבקש לא היה מיוצג ולא היה ער לזכויותיו, ועל-כן חייב היה בית-משפט השלום להקפיד הקפדת יתר, בחינת "למי שאינו יודע לשאול את פתח לו".

 (ב) בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אין הוראה בדבר פרק הזמן המינימאלי בין הגשת כתב האישום לבין מועד המשפט.

 תקנה 19 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, קובעת, כי אם הוגש כתב-אישום, יקבע בית המשפט את תחילת המשפט למועד מוקדם ככל האפשר בנסיבות העניין. תקנה 20א לתקנות הנ"ל דנה במועד מסירת הזמנה לדין וקובעת, כי כאשר כתב האישום מוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה, תומצא ההזמנה לא פחות מארבעה-עשר יום לפני המועד הקבוע למשפט; אולם כאשר כתב האישום מוגש מטעם תובע אחר (ראה סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]), תימסר ההזמנה לא פחות מארבעים ושמונה שעות לפני המועד הקבוע למשפט. כתב האישום במקרה דנן הוגש על-ידי רפ"ק ברוריה שיינס, תובעת מכוח מינוי המפכ"ל (ראה סעיף 12(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]).

 משמע, במקרה דנן חלו הוראותיה של תקנה 20א(2) לתקנות הנ"ל, לפיהן הזמן המינימאלי היה ארבעים ושמונה שעות לפני מועד המשפט. תנאי זה קוים במקרה דנן.

 (1) הסיפא לתקנה 20א מציין, כי בהסכמת הנאשם מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד, כאמור בתקנת משנה 20א(1) או (2), לפי העניין. בית המשפט לא שמע במקרה דנן כל התנגדות להחלטתו לדחות המועד בשבעה ימים, ורשאי היה להסיק שהמבקש אינו חולק על משך הדחייה.

 (2) יש לתת את הדעת גם לתקנה 44(ב)(2) לתקנות הנ"ל, אשר לפיה מותר לקיים את המשפט סמוך לאחר המצאת ההזמנה למשפט, בין היתר, כאשר האישום מתייחס לעבירה על סעיף 381 לחוק העונשין, היינו לעבירה בה הואשם המבקש במקרה דנן.

 (ג) המסקנה העולה מן האמור לעיל היא, כי המשפט אכן נתקיים במהירות, אך כל יסוד לטענה, שבמקרה דנן נתקיים המשפט - כדברי הסניגור המלומד -

 "לפני שחלף פרק הזמן הנקוב בהוראות החוק".

 הסניגור המלומד לא פירט, לצערי, בטענותיו בכתב או בעל-פה, לאילו הוראות חוק כוונו דבריו הנ"ל; מכל מקום, כמוסבר לעיל, אין לגלות סטייה מן ההוראות שננקבו בחיקוק

= 649 =

 הרלוואנטי. קוימה תקופת הזמן המינימאלית לפי דרישת התקנות, ואף מעבר לכך.

 6. בית המשפט שינה מיוזמתו את סעיף האישום מפשע לעוון. על כך מלין הסניגור המלומד בטוענו, כי בית המשפט לא היה מוסמך לעשות כן.

 טענה זו אינה מבוססת. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] מעניק לבית המשפט את הסמכות להרשיע בעבירה אחרת, קלה יותר, העולה מן העובדות שהוכחו. הודאה בעובדות דינה, כמובן, כהוכחת עובדה.

 מאחר שהמבקש הודה בעובדות, אינה מתעוררת כלל שאלת ההזדמנות הסבירה להתגונן, שהרי המבקש הודה בעובדות גם כשנשאו כותרת חמורה יותר מבחינת האישום;

 על אחת כמה וכמה רשאי היה בית המשפט, לפי האמור בסעיף 184 הנ"ל, להקל עמו ולהחליט שהעובדות מכסות רק אישום קל יותר. בית המשפט אכן פעל כאן בגדר "את פתח לו", היינו החליט מיוזמתו להמיר את האישום לקל יותר, ובכך אין לגלות פגם.

 7. הסניגור המלומד הוסיף וטען, כי לא הוכחה חבלה של ממש. בהקשר זה גם גרס, כי בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירה שאינה קיימת, כי התייחס "לתקיפה חבלנית", בו בזמן שהחוק הצמיד לעבירה את הכותרת של "תקיפה הגורמת לחבלה ממשית".

 הטענה בעניין שמה של העבירה היא חסרת משמעות כלשהי, וצריך להתייחס אליה ברוח גישתו של המחוקק, כביטוייה בסעיפים 215 ו-238 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב].

 אשר לטענה בעניין הוכחת החבלה: הסניגור המלומד טען, שצריך היה להגיש ראיות בצורת תעודה רפואית או מוצגים אחרים, ולא היא. המבקש הודה בעובדות שבכתב האישום, ובין היתר בכך שכתוצאה ממעשהו נגרם למתלונן "פצע שפשוף בלחי שמאל, המטומה ברקמות רכות בלחי שמאל ואודם בלחמית עין ימין". ההגדרה של חבלה היא - מכאוב, מחלה, או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים (ראה סעיף 2 לחוק העונשין), והעובדות שהמבקש הודה בהן, כמובא לעיל, הן לכן בגדר הודאה בחבלה ממשית.

 8. הסניגור המלומד טוען, כי נמנעה מן המבקש ההזדמנות לעיין בתסקיר שירות המבחן. טענה זו לא הוסברה, לצערי, היינו: לא הובהר, במה סטה בית המשפט במקרה דנן, לדעת הסניגוריה, מחובותיו לפי סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] ולפי תקנה 28(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי.

 עיקרו של דבר, התסקיר דיבר בזכותו של המבקש, ובית המשפט נתן דעתו לכך.

 9. הסניגור המלומד ציין, בצדק, את חשיבותם של סדרי הדין כמגן לנאשם. דא עקא, שפרשנותו לאירועים ולסדרים שאומצו אינה מתיישבת עם הוראותיהם של החיקוקים אשר

= 650 =

 עליהם הוא מבקש להישען. כמוסבר לעיל, פעל בית המשפט במסגרת החיקוקים ולא סטה מהם. הסניגור המלומד רשאי היה לטעון, שזהו מקרה בו צריך היה לנהוג לפנים משורת הדין, אולם אם לא נעשה כן אין בכך כדי להצביע על עילה לערעור שני ברשות, לביטול הדיון ולחידושו מתחילתו, כפי שנתבקש.

 הבקשה לרשות ערעור נדחית.

 10. בשולי הדברים הנני מבקש להעיר, כי יש לנהוג חיסכון בביטויים בוטים (כגון "עיוות-דין" ודומיהם) ולשומרם לאותם מקרים אשר באמת ראויים להם, שמא יישחקו ויהפכו למטבע-עובר-לטוען. אי-שביעות רצון מתוצאתו של הליך משפטי היא עילה לגיטימית לערעור ולהשגה, אך שמירת הטיעון בגבולותיו הסבירים והרלוואנטיים אינה גורעת מן האפשרות לקיים בירור ענייני בטענות המועלות בפני בית המשפט, אלא היפוכו של דבר.

 11. אין בדיון המפורט בטענות הנ"ל כדי להצביע על כך שהמקרה שלפנינו הלם את הכללים החלים בבית-משפט זה מקדמת דנא בעניין ערעור שני ברשות; אולם יש נסיבות בהן מתחייב, על-אף זאת, הסבר מפורט, כדי שלא להותיר גם את בתי המשפט כחסרי מגן.

 ניתנה היום, י"ח בניסן תשנ"ב (21.4.92).