בדיני עונשין - פירוש דווקני מילולי או פירוש הנותן תוקף לכוונת המחוקק ?
(ע"פ 536/79 מדינת ישראל נ' קדוש 1.)
מאת
חיים משגב *
בפסק דין זה, הושארה לאחרונה בצריך עיון בבית-המשפט העליון השאלה כיצד יש לסווג עבירה על-פי סעיף 7 (א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-2,1973 משנקטו, לגבי מי שעבר עבירה על סעיף זה, הליכים בבית-משפט שלום ולא בבית-משפט מחוזי ; היש לראות בנסיבות אלה את העבירה כעבירה מסוג עוון, על שום שכתב האישום הוגש בבית-משפט-השלום או שמא נשארת העבירה מסוג פשע למרות, שמטעמים שונים, היא מתבררת, על-פי בחירת הפרקליטות, בבית-משפט השלום.
כידוע, נקבע בסעיף 32 לפקודה זו (לפני שתוקנה לאחרונה) 3 כי "המפר הוראה מהוראות פקודה זו... דינו - מאסר עשר שנים..." אולם, על-פי סעיף 30 לפקודה, מותר להעמיד אדם לדין לפני בית-משפט שלום, בשל החזקת סם מסוכן או שימוש בו, דהיינו, על-פי סעיף 7 (א) הנ"ל, ומשהורשע יוטל עליו עונש שאינו עולה על מאסר של שלוש שנים 4.
בפסק-הדין שבנדון, התעוררה בבית-המשפט העליון השאלה, כיצד יש לנהוג במי שעבר עבירה על סעיף 7 (א) הנ"ל והוא צפוי, לכאורה, לעונש של עשר שנים, אלא שהפרקליטות בחרה להעמידו לדין בפני בית-משפט השלום (ואזי צפוי, כאמור, לעונש קל יותר, של שלוש שנים) - היש למנות לו סניגור על-פי סעיף 13 (א) (1) לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-5,1965 שהרי ד י נ ה של העבירה עשר שנות
---------------
* תלמיד לימודי המוסמך, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב.
1. פ"ד לד (2) 552 (להלן - פסק הדין).
2. נ"ח 526 (להלן - הפקודה).
3. חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים, תשל”ט - 1979, ס"ח 134. הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בה"ח 41.
4. יש חשיבות רבה להכרעה בשאלה זו, לגבי השאלה אם מי שעבר עבירה כזו והורשע בבית-משפט השלום, יש לראותו כמי שהפר תנאי שלא יעבור עבירה מסוג של פשע (שהוטל עליו במשפט קודם).
5. ס"ח 161 (להלן - חסד"פ).
= 114 =
מאסר, או שמא פטור בית-המשפט מחובה זו, שכן אין הנאשם צפוי, בהיותו עומד לדין בבית-משפט שלום, אלא לעונש שאינו עולה על שלוש שנות מאסר.
שאלה זו, לא נפתרה, צריך לומר, אלא לאחר התלבטות רבה ביותר. שני שופטים מחוזיים (בדעת הרוב) הלכו בדרך של פירוש דווקני של הוראת סעיף 13 (א) (1) לחסד"פ. אל דעתם של שני אלה הצטרפה, בדעת מיעוט, שופטת בית-המשפט העליון, מרים בן-פורת, אך את הכף הכריעו לבסוף שופטי הרוב בבית המשפט העליון, יצחק כהן ודוד בכור. דעתם זו היתה דעת המיעוט בבית-המשפט המחוזי.
אמר השופט יצחק כהן, באמצו את דעת-המיעוט של השופט יעקב קדמי, בבית המשפט המחוזי, כך :
"כידוע, כאשר קיימים שני פירושים אפשריים להוראה בחוק ושניהם אינם מנוגדים למשמעות הרגילה של המלים שבהן השתמש המחוקק, מן הראוי לבחור בפירוש שיתן תוקף לכוונת המחוקק,כפי שניתן לדלות אותה ממטרות החוק ומהמכשלה שאותה רצה המחוקק להסיר" 6.
על כך השיבה השופטת מרים בן-פורת כהאי לישנא :
"הואיל ובדין פלילי עסקינן, מן הראוי לפרש כל הוראה, ולו גם שבסדר דין, בדרך היותר נוחה לנאשם. כוונתי, כמובן, לאותם מקרים בהם קיימים שני פירושים (או יותר) המתקבלים על הדעת במידה שניתן לתארם שווי ערך" 7.
הנה כי כן, שתי דיעות בשתי הערכאות : האחת - בעד פירוש שיתן תוקף לכוונת המחוקק (כפי שהמפרש רואה אותה) והאחרת - בעד פירוש, שאיננו מתחשב דווקא בכוונת המחוקק, אלא בעד פירוש, שנותן זכות קדימה לדרך היותר נוחה לנאשם (ובלבד שפירוש זה מתקבל, כאמור, על הדעת במידה שוות ערך לפירוש הפחות נוח לנאשם).
השופט קדמי, בתיק פלילי 689/78 8 קבע, למעשה, בהחליטו לטובת הפירוש שאין חובה למנות סניגור, מכוח סעיף 13 (א) (1) לחסד"פ, למי שהועמד לדין בעבירה של החזקת סמים בבית-משפט שלום, כי לגבי דידו
כוונת המחוקק ע ד י פ ה על המלים בהן נקט המחוקק למעשה; בכך הלך השופט קדמי בדרך שאותה סללו רבים לפניו, ובהם השופט צבי ברנזון, בבגץ 188/63 בצול ו-אלאזהרי נ' שר הפנים, ואח' 9 שאמר שם כך :
"...המלים כפופות לכוונה ולא הכוונה למלים, ובדרך כלל יחול הכלל שיש
---------------
6. לעיל הערה 1, שם בע' 556 (הדגשות לא במקור).
7. שם, בע' 551 (הדגשות לא במקור).
8. לא פורסם ; נשוא הערעור בע"פ 536/79 הנ"ל.
9. פ"ד יט (1) 337.
= 115 =
להעדיף את כוונתו המוצהרת של המחוקק על פני המובן המילולי של המלים" 10.
כיצד, איפוא, יורדים לכוונת המחוקק ? הנה, השופטת בן-עתו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, באותה סוגייה ממש, הגיעה לתוצאה הפוכה מזו שאליה הגיע השופט קדמי, באמרה :
"במקרה זה עולה באופן ברור כוונת המחוקק ואין להמנע מפירוש החוק כפשוטו...".
בכך הצטרפה השופטת בן-עתו למסקנתו של השופט חיים דבורין, שסבר אף הוא שהוראת סעיף 13 (א) (1) היא כה ברורה וחד-משמעית, שאין מנוס מן התוצאה שחייב בית-המשפט - ויהא זה בית-המשפט המחוזי או בית-משפט השלום - למנות סניגור לנאשם כאשר העונש לצד העבירה הוא עשר שנות מאסר או יותר.
בפרשת בצול פסק השופט ד"ר משה זילברג כי:
"...אם אמנם כלל גדול הוא בדיני הפרשנות, כי הביטויים המצויים בחוק יש לפרשם פירוש דווקני מדוייק על-פי כל כללי הדקדוק החלים עליהם, הרי כלל זה כפוף וסר למשמעתו של כלל אחר גבוה הימנו והוא כי אם תוכנו של החוק ומטרתו הלגיסלטיבית מראים בעליל, כי פירוש זה נוגד את תכליתו המוצהרת של החוק, או עלול לגרור אחריו עוול, אי-נוחות או אבסורדיות, מן ההכרח להרחיב או לצמצם את המובן הדקדוקי..." 11.
אלא שדא עקא, כל שופט מפרש לפי שיטתו את כוונת המחוקק, או את מטרתו הלגיסלטיבית (כהגדרת השופט זילברג), כשהשופטת מרים בן-פורת מוסיפה לכך גוון נוסף, מיוחד לדין הפלילי, והוא שעל הפירוט להיות "בדרך היותר נוחה לנאשם" (ובלבד שדרך פירוש זו מתקבלת על הדעת במידה שווה לדרך הפירוש האחרת).
אנו, עם כל הכבוד, מסכימים בכל לבנו לשיטה הגורסת שיש לבחון קודם כל את כוונת המחוקק, אך יחד עם זאת, כאשר המצב שקול ושני פירושים אפשריים - יש ללכת לשיטתה של השופט בן-פורת ולהכריע לטובת הדרך היותר נוחה לנאשם.
אלא שחוששים אנו שעוד נכונו לבטים רבים בנושאים אלה, שכן לא רק בעבירות על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל”ג - 1973 (במיוחד עתה, לאחר תיקונה) ניתנה לפרקליטות הברירה לבחור את הפורום המתאים לבירור המשפט
---------------
10. שם, בע' 350. על דעה זו לא חלק השופט זילברג (שם, בע' 344). בת"פ (ת"א) 702/77 מדינת ישראל נ' חסיד, ואח', פ"מ תש"ם (א) 406, כאשר נדרש השופט א. שטרוזמן לדרך פירושו של סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל”א - 1971, הוא קבע שלדידו "מטרת המחוקק היתה טובתם של הקטינים... גם אם הם נאשמים בעבירות פליליות" (שם, בע' 411). וראה בענין זה גם את ע"פ 159/80 (לא פורסם) ואת ע"פ 499/80 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 486 שאף בהם נתלבנה דרך פירושו הנכונה של סעיף 14 הנ"ל, אלא שענין זה אינו נוגע ישירות לרשימה זו.
11. לעיל הערה 9, שם, בע' 345-344.
= 116 =
(על אף שמדובר בעבירה שלפי סיווגה היא מסוג "פשע"). גם בעבירות על הסעיפים 406, 407 ו-410 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, 12 רשאית הפרקליטות, מכוח הוראת סעיף 28 (ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, 13 להעמיד לדין את מי שעבר עבירה על סעיפים אלה בפני בית-משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עליו עונש מאסר של יותר משלוש שנים.
ואם להתייחס לשאלה של סיווג העבירה ( ש ד י נ ה חמש, שבע או אפילו חמש עשרה שנות מאסר) לענין הפעלת מאסר על תנאי,14 משהועמד העבריין לדין בבית משפט שלום (על פי הברירה האמורה) הרי שלשיטתם של הגורסים שפירוש המביא בחשבון בראש וראשונה את כוונת המחוקק, יראו במי שהורשע כאמור בעבירה כזו
- ואפילו הועמד לדין בבית-משפט שלום - כמי שהפר תנאי, בשעת ביצוע העבירה, שלא יעבור עבירה מסוג של פשע על כל המשתמע מזה לענין הפעלת התנאי. אבל פירוש זה איננו, כאמור לעיל, הפירוש היחידי - ולפיכך ייתכן ופתרון שאלה זו יוכרע, לפי נסיבות הענין, בדרך שתהיה היותר נוחה לנאשם 15.
וכפי שפסק השופט חיים כהן, בפסק-דין לוזיה נ' מדינת ישראל : 16
"...אין עונשין מן הדין : אין עונשין לא מאנאלוגיה ולא מגזירה שווה ולא מקל וחומר, כי אם אך ורק על-פי דיבורו המפורש של המחוקק בלבד : וכשדיבורו משתמע לשתי פנים, מפרשים אותו לטובת הנאשם בפלילים" 17.
---------------
12. ס"ח 223.
13. ס"ח 148.
14.ראה הערה 4 לעיל.
15.מענייו לציין שבכל פסקי-הדין שהוזכרו לעיל התעלמו בתי-המשפט מפסיקה מפורשת שכבר ניתנה בנושא זה : בע"פ 87/74 שמואלי נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 297 התייחס מ"מ הנשיא, ד"ר יואל זוסמן (כתוארו אז) לסוגייה זו, אלא שאז היה עליו להתייחס לסעיף 16 לפקודת הסמים המסוכנים, 1936, שנוסחו היה שונה מזה של סעיף 30 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] דהיום. בסעיף 16 (1) (כמופיע באוסף חוקי ישראל, כרך ג' בעריכת משה הוכמן) נאמר כך :
-there made rules any under or Ordinance this under offence Every .16 "
"...felony a be shall under
לאור ניסוח מפורש זה לא נותר למ"מ הנשיא אלא לקבוע - שם, בע' 299 - זאת :
"...אמת, נוכח ההגדרה האמורה בפקודת הפרשנות ודיני הסמכות בחוק בתי-המשפט התואמים את סיווג העבירות, בדרך כלל התוצאה היא שאדם שהורשע בבית-משפט השלום לא הורשע בעבירה של פשע. ואולם בענין מיוחד זה מצוות המחוקק היא - על-פי סעיף 16 (1) לפקודת הסמים המסוכנים-כי כל עבירה על הפקודה האמורה תהיה בחזקת פשע".
16. ע"פ 509/70, פ"ד לד (2) 505.
17. שם, בע' 509.
| 
אודות