בבית המשפט העליון

                                                                                                                                                                     בש"פ 5426/05

                                                                                                                                                                     בש"פ 5479/05

בפני:                                                                              כבוד השופטת ע' ארבל

העורר

בבש"פ 5426/05:                נדב טייכמן

העורר

בבש"פ 5479/05:                נתנאל מטרי

נגד

המשיבה:                              מדינת ישראל

עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

מיום 2.6.05 בב"ש 91778/05 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' מודריק

בשם העורר

בבש"פ 5426/05:                עו"ד חיים משגב

בשם העורר

בבש"פ 5479/05:                עו"ד נפתלי ורצברגר

בשם המשיבה:      עו"ד דניאלה ביניש

החלטה

1.העוררים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק); סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(1) לחוק; וניסיון לסכן חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק. עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' מודריק) על מעצרם עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגשו העררים שבפני.

כתב האישום מייחס לעוררים כי יחד עם שלושה אחרים שזהותם אינה ידועה קשרו קשר לבצע חסימת נתיב תחבורה בנתיבי איילון. זאת, על ידי השלכת צמיגים לכביש הסואן והבערתם באופן העלול לסכן את חיי המשתמשים בנתיב. לצורך ביצוע מטרתם הצטיידו בחמישה-עשר צמיגים, במוט ברזל ספוג בחומר דליק, במיכלי נפט וסולר, בחומר דליק ובאמצעים נוספים. בכתב האישום נטען, כי העוררים וחבריהם זרקו שמונה צמיגים אל ציר הדרך לאחר ששפכו עליהם חומר דליק, חסמו את נתיבי התנועה וניסו להצית את הצמיגים שהיו מונחים על הכביש. רכב שהגיע למקום החליק בשל החומר הדליק שהותז על הכביש והתנגש בצמיגים. עוברי אורח ניסו להניא את המבצעים מהשלמת תכניתם ורדפו אחריהם, או אז נמלטו העוררים וחבריהם אל רכבם ועזבו את המקום כשנהג הרכב נוהג בצורה פרועה. הם נעצרו בתום מרדף שניהלה אחריהם המשטרה.

2.בהחלטתו לעצור את המשיבים עד תום ההליכים קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות שבידי המשיבה די בהן כדי לבסס תשתית מתאימה לבקשת המעצר עד תום ההליכים וכי מתקיימת במקרה זה עילת מעצר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי יש להביא בחשבון במקרה זה את היקף התופעה, את מידת הגיבוי הניתנת לה בקרב אוכלוסיות התומכות במעשים מעין אלה ובסיכוי הרב להישנות מעשים מסוג זה כדי להביא לסיכול מדיניות הממשלה. כל אלה מצביעים על הסכנה הנשקפת ממבצעי העבירות ומחבריהם המשתפים עימם פעולה. בית המשפט המחוזי בחן את נסיבותיהם האישיות של העוררים ואת חלופות המעצר שהוצעו, אך ציין כי ספק בעיניו אם אפשר להשיג באמצעות חלופת מעצר את תכלית המעצר. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים במשפטם, אולם ציין כי אם לא יגיע משפטם של העוררים לסיומו בתוך 45 ימים יהא באפשרותם להגיש בקשה לעיון חוזר.

3. באי כוחם של שני העוררים טענו בפני בכתב ובעל פה.

ב"כ העורר בבש"פ 5479/05, עו"ד ורצברגר, מיקד טיעונו בהיעדרן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים ולהיעדרה של עילת מעצר. לטענתו, לא נעשה ניסיון לזהות את העוררים ולא נערך מסדר זיהוי והדבר מצביע על חקירה מגמתית. בנוסף, העובדה שלא נמצאו על בגדי מרשו סימני דלק יש בה להזים טענה בדבר מעורבותו הישירה בחסימת הכביש. טענה נוספת היא כי לא בוצעה בנסיבות כתב האישום כל עבירה פלילית וכי אין מתקיימים לכאורה לא היסוד העובדתי ולא היסוד הנפשי של העבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. עוד הוא טוען כי אין מתקיימת תשתית ראייתית המבססת פעולת תכנון ארגונית בה קיימת חלוקת תפקידים שיש בה לבסס אחריות קיבוצית לצורך מעצר עד תום ההליכים. לדבריו, העוררים חפים מכל עבר פלילי והקביעה בדבר מסוכנותם אין לה על

= 2 =

מה שתסמוך, מה גם שקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הזמנים הקשים בהם אנו נתונים מצדיקה שימוש בכלי של מעצר עד תום ההליכים הינה מוטעית ומהווה שימוש בלתי ראוי באמצעי זה.

עו"ד משגב, ב"כ העורר בבש"פ 5426/05, מיקד את טיעונו בשאלה של חלופת המעצר ותקף את החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר החליט שלא לשחרר את העוררים מבלי שבחן לדעתו חלופת מעצר כמתחייב מדברי המחוקק. עוד ציין הוא כי במקרה דומה שאירע בעת האחרונה בנתניה, הסכימה המשיבה לשחרור לחלופת מעצר.

ב"כ העוררים שניהם הדגישו שהתיק נקבע להקראה ליום 26.6.05 ואין כל סיכוי שהדיון בתיק יסתיים בתקופה הקרובה ובוודאי שלא בטווח הקצר של 45 ימים שנקבע על ידי בית המשפט על מנת להגיש בקשה לעיון חוזר. שניהם הדגישו את היעדר העבר הפלילי של מרשיהם וטענו כי אין בסיס לקביעה בדבר מסוכנותם.

4.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי העוררים, הנתמכות בעדויות של עוברי אורח ואנשי משטרה, ביניהן עדותו של שוטר שעקב אחר העוררים וחבריהם מרגע הימלטם ממקום הביצוע ועד לרגע המעצר. בנוסף, בכיסו של העורר בבש"פ 5426/05 נמצאו מפתחות הרכב אחריו דלקה המשטרה, בו נמלטו מבצעי העבירות נשוא כתב האישום. יצוין, כי העוררים סירבו לשתף פעולה בחקירתם ולא מסרו כל גרסה, בטענה שזכותם לשתוק.

לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בתיק החקירה, הגם שההכרעה קשה, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ודין העררים להידחות. לעניין התשתית הראייתית הלכאורית, שוכנעתי, כי אכן קיימת תשתית ראייתית שכזו. לא מצאתי בחומר שבפני בסיס לטענה כאילו העוררים הם רק מסייעים שלאחר מעשה ולא מבצעים עיקריים יחד עם אחרים, שזהותם נותרה עלומה.

שוכנעתי כי מתקיימת במקרה דנן עילת מעצר. העבירות שיוחסו לעוררים ניתן לקטלגן במסגרת של סיכון חיי אנשים בנתיב תחבורה והן מהחמורות שעלי ספר החוקים, כאשר העונש בצידן הוא עונש מאסר ממושך. בית משפט זה הביע דעתו במספר הזדמנויות ובנסיבות שונות ומגוונות כי השלכת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי הנוסעים באותם נתיבי תחבורה ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אשר יהא, טמון בהם סיכון גדול לשלום הציבור (בש"פ 274/01 בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 21.1.01)). בית משפט זה חזר והדגיש כי יידוי אבנים ובקבוקים הוא בבחינת שימוש בנשק קר ואני מוסיפה כי זריקת צמיגים, ועל אחת כמה וכמה צמיגים בוערים, כמו-גם ניסיון להבעירם בנתיב תחבורה, הם בבחינת נשק חם (ראו גם: בש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 10.10.00)). כל אלה מקימים את עילת המעצר בעניינם של העוררים, בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן - חוק המעצרים). דהיינו, מתקיימת במקרה דנן עילת המסוכנות.

5. מצוות המחוקק היא כי בית המשפט חייב לבחון בכל מקרה הבא בפניו חלופת מעצר (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). אכן, גם בהתקיים תשתית ראייתית לכאורית ועילת מעצר אין לעצור נאשם אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ולהסיר את החשש לשלום הציבור בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחות חמורה. מדובר בבדיקה אינדיבידואלית של כל נאשם ונאשם על נסיבותיו האישיות ונסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו ולא בהסקת מסקנה כללית על פי סוגי העבירות.

השאלה המרכזית בהקשר זה היא שאלת מסוכנותם של העוררים ליחיד ולכלל אם ישוחררו מהמעצר והחשש כי השחרור יביא לשיבוש הליכי משפט ולהתחמקות מהליכי שפיטה (בש"פ 6302/04 עמראני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 22.7.04)). דהיינו, יש לבחון את מסוכנותם של העוררים, כפי שהיא נלמדת מעובדות כתב האישום ומהעבירות המיוחסות להם.

גם בהיותנו מחויבים לבחון היתכנותה של חלופת מעצר אי אפשר לדון בעניינם של העוררים במנותק מאירועי הזמן והתקופה. העוררים פעלו, כך על פי הנטען, במסגרת פעולות מחאה והתנגדות למדיניות הממשלה. אין חולק כי הם והתומכים בעמדתם זכאים למחות וליתן ביטוי לעמדותיהם אלה. אולם, לא יכול להיות מקום לספק כי פעולות אלה צריכות להתבצע בגבולות החוק. אין המחאה מכשירה ביצוע עבירות פליליות וודאי שאין היא משמיעה היתר לפגיעה בשלומם של עוברי אורח שכל חטאם בכך שחלפו במקום בו בחרו העוררים להביע את מחאתם (ראו גם: בש"פ 8576/00 מדינת ישראל נ' אלג'מל (לא פורסמה, ניתנה ביום 24.11.00)). גם בתקופה זו, כאשר החברה מפולגת ומקוטבת על רקע מחלוקות אידיאולוגיות לגיטימיות, חובת הציות לחוק עומדת מעל כל המחלוקות, היא חלה על כולם באופן שווה ובמסגרתה ניתן להביע עמדה או מחאה. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם, תהא אשר תהא, או תוך רצון להביא לשינוי במדיניות מטעמים של אמונה או מצפון. אכן, "שמירת חוק וסדר הינה תנאי מוקדם והכרחי לקיום חברה וממלכה, ובלעדי שלטונו של חוק והבטחתו של שלום הציבור, לא תיכון לא חברה ולא ממלכה" (דברי כב' השופט (כתארו אז) מ' חשין, בש"פ 6834/93 בקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, ניתנה ביום 17.12.93)). כשהבעת המחאה והבעת העמדה, כואבת ככל שתהא, נעשות באמצעים שיש בהם לסכן באופן ממשי חיי אדם, שיש בהם לסכן ציבור רחב וגדול, את שלומו וביטחונו, בית המשפט לא יכול לקחת סיכון של פגיעה בשלום הציבור ואין הוא רשאי להתעלם מהתמונה המצטיירת בפניו.

המעשים כפי שפורטו מוכיחים כי העוררים מסוכנים הם לציבור. התנהגותם הנטענת חורגת מהבעת מחאה וחודרת עמוק אל תחום האיסור הפלילי. העוררים יצרו בהתנהגותם סכנה מיידית לחייהם של העוברים עם רכבם בנתיב

= 3 =

תחבורה סואן ועמוס. זריקת צמיגים וניסיון להבעירם בתוך נתיב סואן יכולה לגרום להתלקחות ולאסון שתוצאתו מי יידע ואמנם גם במקרה זה שבפנינו אך בנס לא נגרמו פגיעות קשות יותר כשרכב שעבר במקום החליק.

כאמור, ברקע המעשים תפישה אידיאולוגית ורצון להביע מחאה, התנגדות וכאב. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בקבוצת אנשים שלכאורה תכננה מעשיה בקפידה והצטיידה מבעוד מועד בצמיגים וחומרים דליקים תוך תכנון ומטרה להשבית נתיב תחבורה מרכזי בישראל שהוא סואן בכל שעות היום, תוך התעלמות מהתוצאות האפשריות. כשקיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישום כי העוררים השתתפו בשליחת שמונה צמיגים למרכז הדרך, חסמו את נתיבה תוך ניסיון להצית את הצמיגים על הכביש, כאשר אחד מהחבורה שופך חומר דליק על הכביש ואחר מנסה להדליק החומר באמצעות אבוקה בוערת, לא עומדת לעוררים הטענה כאילו כוונתם לא היתה לפגוע בנוסעים ובמשתמשי דרך תמימים וכי לא ידעו שיש בכך לסכן את ביטחונו ושלומו של ציבור עוברי הדרך הנוסעים בנתיב התחבורה. מקובלים עלי, בהקשר זה, דברי בית המשפט המחוזי שמפאת חשיבותם אביאם כלשונם:

"....די ברור שכדי להתגבר על תופעה כזאת יש לנקוט אמצעים דרסטיים, לאמור אם החשש לסיכון עתידי של ביטחון הציבור הוא גדול והוא ילך ויגבר עם התרחבות התופעה אין עצה ואין תושיה אלא לחסום את הדרך לפני המבצעים לשוב ולהעמיד את הציבור בסכנה".

העובדה שהעוררים חפים מעבר פלילי, צעירים בעלי משפחה שימיהם עוברים עליהם בלימוד תורה אינה שוללת את מסוכנותם בהקשר זה. בית המשפט המחוזי לא התעלם מחובתו לבחון חלופת מעצר והוא יצא למעשה מתוך הנחה שבידי העוררים יכולת להציע פיקוח ראוי. אולם, בית המשפט המחוזי הביע ספק רב אם אפשר באמצעות חלופת המעצר להשיג את התכלית שהמעצר מבקש לשרת - היינו מניעת סיכון חוזר לביטחונם של אנשים מידי העוררים בנסיבות של תנועת התנגדות והבעת מחאה. בית המשפט הגיע למסקנה - והדין עמו - כי המפקחים המוצעים, נאמנים ככל שיהיו, אינם יכולים לקבל על עצמם הבטחה למנוע את הסיכון כפי שתואר. כבית משפט, לא נוכל בנסיבות המקרה להבטיח לעצמנו ולהבטיח לציבור שחלופת מעצר תמנע את מסוכנותם ותמנע את סכנתם.

בסופו של יום, הגם שהעוררים נעדרי עבר פלילי, והגם שמדובר במי שעל פניהם הינם אנשים נורמטיביים, לא ניתן להתעלם מהתשתית הראייתית הלכאורית נגדם, המצביעה על מעורבותם בעבירות שיש עימן סיכון לביטחון הציבור ולשלומו. נדבך נוסף של מסוכנותם הוא עצם נכונותם הנטענת של העוררים לפרוק מעליהם כל רסן ולהיות מעורבים במעשים שתחילתם ידועה אך סופם עלום ואינו בשליטתם של העוררים. במילים אחרות, על פני הדברים נכונים הם ליצור סיכון שבתוצאותיו ישאו אחרים, למען השגת מטרתם. חלופת מעצר אין בה, לטעמי, כדי לאיין את מסוכנותם זו, שרובה ככולה נטועה בצוק העיתים. הנכונות לבצע עבירות לשם הפגנת מחאה נגד מדיניות הממשלה, תוך סיכון הציבור, עומדת בעינה גם אם יימצאו העוררים תחת פיקוח בחלופת מעצר. איני רואה איפוא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת מעצר כדי להבטיח שהעוררים לא ישובו לעשות מעשים שיסכנו את הנוסעים בנתיבי תחבורה ואולי חלילה גם במקומות אחרים.

אוסיף, כי לא התעלמתי מהפניית הסנגור להסכמת המשיבה לשחרור נאשמים לחלופת מעצר בעבירה שבוצעה בנסיבות דומות. פרטי הסכמת המשיבה לא הובהרו בפני די הצורך ומכל מקום החלטתי ניתנה על פי נסיבות המקרה והשיקולים שעמדו בבסיסה פורטו.

עוד אציין, כי אני מאמינה שבית המשפט המחוזי יעשה מאמץ לסיים את שמיעת התיק במהירות האפשרית.

לאור כל האמור, העררים נדחים.

ניתנה היום, י"ט בסיון, תשס"ה (21.6.2005).