עו"ד דר' חיים משגב

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ר' לורך), בת"פ 1169/01, בו הוטלה על המערער תקופה כוללת של 30 חודשי מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי.

2. המערער הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בשורה של עבירות רכוש (במספר תיקים): התפרצויות לדירות וגניבה מתוכן, קבלת נכסים שהושגו בפשע, התפרצות לרכב וגניבה מתוכו וכן הכשלת שוטר והכשלת מעצר.

בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון, והטיל על המערער את "העונשים" הבאים:

א. הארכת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו;

ב. פיקוח שירות המבחן למשך שנה;

ג. חיוב המערער בפיצוי המתלוננים בסך -.10,000 ש”ח

(גזר דין זה ייקרא להלן: גזר הדין המקורי).

3. לאחר שהמערער הפר את צו המבחן, ונעצר בעקבות ביצוע עבירות רכוש נוספות, התבקש בית המשפט להפקיע את צו המבחן ולגזור את דינו מחדש.

המערער טען כי בית משפט קמא אינו מוסמך לגזור את דינו מחדש, הואיל ולהשקפתו, גזר הדין המקורי כלל עונשים נוספים. לא היתה מחלוקת, כי "הלכה פסוקה היא, כי כאשר מוציא בית המשפט צו מבחן לגבי נאשם, אך מצרף לאותו צו מבחן סנקציה אחרת, שהינה עונש של ממש, אזי לא יוכל בית המשפט, במקרה של הפרת צו המבחן והגשת בקשה לביטולו לפי סעיף 20(ד) לפקודת המבחן (נוסח חדש) תשכ"ט-1969, להטיל עונש אחר תמורת המבחן, וסמכותו מוגבלת להפקעת צו המבחן בלבד. זאת מהטעם, שהנאשם כבר קיבל עונש באותו משפט. (ראה ע"פ 767/77 שרות המבחן למבוגרים נ' סולומון בוחבוט, פ"ד ל"ג(3) 425, וע"פ 599/81 מ"י נ' קייזרמן, פ"ד ל"ז(4) 561)" (ע"פ 36/89 גריידי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 641, 643).

רכיבי העונש בגזר הדין המקורי, לטענת המערער, הם שניים: הארכת המאסר המותנה מכוח סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ופיצוי למתלוננים מכוח סעיף 77 לחוק.

4. בית משפט קמא קבע כי על פי הלכות בית המשפט העליון, הארכת מאסר על תנאי איננה בבחינת עונש (ע"פ גריידי הנ"ל); וגם חיוב בפיצויים, לפי סעיף 77 לחוק, אינו עונש, אלא תרופה אזרחית (רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418; להלן: פרשת אסף).

בית משפט קמא הטיל על המערער מאסר בפועל של 24 חודשים וכן מאסרים על תנאי לתקופות שונות, וכן הפעיל מאסר על תנאי של 12 חודשים, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, ובסך הכל 30 חודשים לריצוי בפועל.

= 2 =

5. הערעור מוגש הן על הקביעה כי הארכת מאסר מותנה וחיוב בפיצויים אינם עונש; וכן על חומרת עונש המאסר.

הארכת המאסר על תנאי

6. אשר להארכה (או חידוש) מאסר מותנה - אין ספק שצדק בית משפט קמא. בע"פ גריידי הנזכר, אכן קבע בית המשפט כי הארכת מאסר מותנה איננו עונש על העבירה בגינה הוטל המבחן. לכן, צו המבחן, שלווה בהארכת מאסר על תנאי, "הינו "צו מבחן טהור" אשר אינו מלווה בשום עונש נוסף".

בקשה לדיון נוסף נדחתה. בהחלטתו של כב' הנשיא שמגר נאמר: "בית המשפט הזה הבהיר כי משהחליט בית משפט להאריך תקופת תנאי ולא להפעיל תנאי שהופר, אין לראות בכך ענישה בשל העבירה הנוספת שהיתה יכולה לשמש עילה להפעלת התנאי. מכאן כי הטלת מבחן שבמקביל לו גם הוארכה תקופת התנאי, הוא מבחן אשר אליו לא צורף כל עונש נוסף. הארכת התנאי איננה העונש על העבירה הנוספת, אלא החלטה של בית המשפט שזיקתה להפעלת התנאי. אין צריך לומר כי גם הפעלת התנאי כשלעצמה איננה העונש על העבירה הנוספת אלא פועל יוצא מן ההרשעה הנוספת" (דנ"פ 5/89 אבנר גריידי נ' מדינת ישראל, תק-על 89(3), 573; הדגשה שלי - ז' ה').

7. העובדה כי ההלכה האמורה ניתנה קודם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שנטען בהודעת הערעור, אין בה כדי לשנות או להשפיע על ההלכה. איני רואה כל קשר בינה לבין חוק היסוד הנזכר. ההלכה אינה פוגעת בזכויות יסוד, והיא רק מבהירה מה משמעות ההארכה של מאסר על תנאי.

חיוב בפיצויים

8. אשר לחיוב בפיצויים - גם בסוגיה זו דעתי היא כי צדק בית משפט קמא. ב"כ המערער סבור כי בית משפט קמא טעה בהבנתו הנכונה של פסק הדין בפרשת אסף.

המערער סבור כי השאלה שעמדה להכרעה בפרשת אסף, לא היתה אם יש לראות בהטלת פיצוי משום רכיב עונשי, וכי שאלה זו כלל לא הוכרעה למעשה בפסק הדין. השופט ריבלין לא הצטרף לדעתו של השופט חשין שסבר כי חיוב בפיצויים הוא בעל מאפיינים אזרחיים (בניגוד לדעתה של השופטת נאור שסברה כי פיצוי כאמור בסעיף 77 לחוק הוא עונש) - ובית משפט קמא לא "דק פורתא", כך לטענת הסניגור, במשמעות חוות דעתו של השופט ריבלין.

אין דעתי כדעתו של ב"כ המלומד של המערער.

9. השאלה שעמדה להכרעה בפרשת אסף היתה, אם מוסמך בית המשפט להורות על תשלום פיצוי לניזוק לפי סעיף 77 לחוק, כאשר הוטל על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

במסגרת ההכרעה בשאלה זו וכחלק אינטגרלי והכרחי, דן בית המשפט בסוגיית אופיו של הפיצוי, האם עונש הוא, או תרופה אזרחית. נקודת המוצא המוסכמת לדיון היתה, שבית משפט אינו מוסמך להטיל "עונש" אלא על מי שמורשע בדינו. לכן היתה ההכרעה בשאלת אופיו של הפיצוי על-פי סעיף 77 לחוק הכרחית וחיונית.

10. בעוד שהשופטת נאור, בדעת מיעוט, הגיעה למסקנה "כי אותה סמכות הבאה בסעיף 77(א) - לפסוק פיצויים לנפגע - סמכות של עונשין היא", ועל כן "סמכות הפיצויים אינה עומדת לו לבית המשפט אלא במקום שבו - כלשון הכתוב - מרשיע הוא נאשם בדין"; דעתו של השופט חשין היתה, כי "הסמכות לפסוק פיצויים אין היא סמכות-של-עונשין. אכן, מתגוררת היא אותה סמכות בביתו של דין העונשין, ובכל זאת סמכות אזרחית היא, כמוה כסמכות לפסוק פיצויים בתביעה אזרחית".

השופט חשין נימק דעתו זו בהרחבה יתרה, תוך שהוא נעזר גם, בין היתר, בדבריהם של שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בדיוני הכנסת, אודות מהות הפיצוי לפי סעיף 77; ובדברי ההסבר לאחד מתיקוני סעיף 77, בדבר תכליתו ומטרתו של סעיף 77: לייעל את מערך המשפט, למנוע את הצורך בתביעה אזרחית נוספת, להקל על ניזוק.

השופט חשין סבור שהוראת סעיף 77 לחוק מקבעת בדין עילה אזרחית, עוולה sui generis.

11. ב"כ המערער סבור, כאמור, שהשופט ריבלין, ניסה "לפשר" בין עמדותיהם של השופטים נאור וחשין. השופט ריבלין הסכים רק לכך שניתן לחייב בפיצוי גם את מי שלא הורשע, ובלבד שנקבע לגביו כי ביצע את העבירה, בלי להכריע בשאלה אם הפיצוי הוא עונשי או אזרחי, תוך שהוא קובע שיש גם מזה וגם מזה.

12. אכן, השופט ריבלין אמר שאופיו של סעד הפיצוי לפי סעיף 77, שהוא בעיקרו סעד אזרחי, עשוי להשתנות על פי ההקשר שבו הוא מיושם: "לענין גבייתם של הפיצויים שנפסקו דינם כדין קנס. לענין הערעור על פסיקתם - דינו של זה כדין ערעור בתובענה אזרחית" (שם, עמ' 477).

= 3 =

אבל השופט ריבלין מסכים חד-משמעית, "שאין מדובר בעונש, במובן הצר של המילה ... התרופה היא תרופה אזרחית, על פי טיבה, אך היא נתונה במסגרת דיונית פלילית, אלא שגם במסגרת הזו אין מתקיים קשר כובל בינה לבין ההרשעה לא באספקלריה של סדר הדין הפלילי ואף לא מנקודת מבטו של הנאשם" (שם, עמ' 478).

"לענין גביית הפיצויים, דינם כדין קנס" - המשמעות

13. בסעיף 77(ג) לחוק נאמר, כי "לענין גביה דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס". השופט ריבלין הזכיר הוראה זו, כדי להראות שבהקשר זה של הגביה, יש לפיצויים מאפיין של ענישה. בכל כבוד, נראה לי שבכך הוא לא דק פורתא במשמעותה של ההוראה. עיון בתכליתה של ההוראה ובהיסטוריה החקיקתית של אופן גביית הפיצויים - מראה שמדובר בסעד אזרחי, וההוראה דנן אינה מצביעה כלל על מאפיינים עונשיים.

14. על-פי הנוסח המקורי של החוק, כפי שהוחק בשנת תשל"ז, "חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא ... לענין גביית הסכום שנפסק בו כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו" (סעיף 78 כנוסחו דאז).

כך היה הדין גם לפי החקיקה שקדמה לחוק: חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (סעיף 41); חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954 (סעיף 32); .פקודת החוק הפלילי, 1936 (סעיף 43 אמצע).

זהו מאפיין אזרחי מובהק.

15. אכן ההוראה ההיסטורית הנ"ל, לפיה הפיצוי ניתן לגביה כמו כל סכום שנפסק בתובענה אזרחית, שונתה בחוק העונשין (תיקון מס' 23), התשמ"ח-1988, ועתה קובע סעיף 77(ג) לחוק כי לענין גביה דין הפיצויים כדין קנס. אך אין להסיק מכך שהמחוקק ביקש לשנות שינוי מהותי ויסודי את אופיו של הפיצוי, מתרופה אזרחית לעונש. מטרת השינוי הובהרה בדברי ההסבר לתיקון 23 (ה"ח 1814, התשמ"ז, 119): "במקרים מסוימים, נמנעים אלה שזוכים בפיצויים בנקיטת הליכי גביה, הן בשל סרבולם והן בשל חששותיהם מפני הנידון - החייב. כדי להפוך פיצויים אלה לריאליים מוצע שהגביה תיעשה על ידי המדינה, דבר שימנע כל קשר בין הקורבן לעבריין".

תכלית השינוי אינה קשורה איפוא לאופי הפיצוי, אלא להקל על הקורבן, והיא משקפת מגמה של מתן משקל נוסף למעמד הקורבן והאינטרס שלו.

16. משמעותה של ההוראה הנוכחית מוגבלת למעשה. על אף האמירה הגורפת לכאורה, כאילו דין הפיצוי לענין הגביה כדין קנס לכל דבר וענין, מתמצית ההוראה בכך, שעל הליכי הגביה של הפיצוי שלא שולם במועדו תחול הוראת סעיף 70 לחוק, הקובעת שקנס שלא שולם ייגבה לפי פקודת המסים (גביה).

הלכה היא, שמשמעותה של הוראת סעיף 77(ג) לחוק היא "'לענין הגביה בלבד', ולא ניתן לבקש מבית המשפט להורות על מאסר תמורתו, שאין המדובר בעונש" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי, עמ' 1281; ע"פ 435/88 מנשה ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 498, 499-500).

הנימוק לכך הוא, כי "ניתן להעלות ספק, אם אכן ראוי, מבחינת המגמה החקיקתית, מעיקרו, שפיצוי, אשר נועד כל כולו להטבת נזקו של קורבן העבירה, ואשר לובש לכן לבוש כספי, יומר בענישה במאסר, שאין לקורבן כל תועלת ממנו" (ע"פ מנשה ניסים, שם).

דרך הערעור על חיוב בפיצויים

17. לפי סעיף 78 לחוק, חיוב בפיצויים לפי סעיף 77, לענין ערעור הנאשם עליו, דינו כפסק דין בתובענה אזרחית (אלא אם כן, מערער הנאשם גם על רכיבים אחרים של פסק הדין. אזי מותר לכלול בערעור פלילי, גם ערעור על החיוב בפיצויים).

כך היה הדין גם על-פי החיקוקים הקודמים המנויים בסעיף 15 לעיל. המחוקק גילה איפוא את דעתו, בעקביות, כי מדובר בתרופה אזרחית ולא בעונש; שאחרת מה הטעם ומה ההגיון לקבוע דרך ערעור שונה, "אזרחית", ולא ערעור פלילי, כמקובל?

חיוב בפיצויים - הוראה "נלוות" לגזר הדין

18. המלומד י' קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי, עמ' 1206-1212, מנתח את מהותו של גזר הדין, ועורך הבחנה בין רכיביו. ביניהם:

א. עונשים מובהקים;

ב. אמצעים עונשיים, לצד העונשים המובהקים. כגון: פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה, של"צ וכיוצא באלה;

= 4 =

ג. הוראות נלוות. כגון חיוב בתשלום פיצוי לקורבן העבירה.

עולה מכאן, שגם לדעתו של קדמי, חיוב בתשלום פיצוי אינו עונש.

המגמה לעודד השימוש בסעיף 77 לחוק

19. נוסיף עוד, כי קבלת התיזה של ב"כ המערער, לפיה חיוב בפיצוי הוא עונש ועל כן לא ניתן לגזור מחדש את דינו של המערער, למרות שהפר את צו המבחן - עלולה להביא למצב של "הפליה לטובה" של נאשם כזה, לעומת נאשם שהוטל עליו צו מבחן בלבד, אך חוייב בתשלום פיצוי בתובענה אזרחית. נמצא שהנאשם השני, שגם הוא הפר את צו המבחן, יהיה צפוי לגזירת הדין מחדש, למרות ששניהם חוייבו באותו סכום ולאותו קורבן.

אין בכך הגיון ואין לקבל את התוצאה האפשרית הזו, שאיננה מתיישבת עם אינטרס הציבור ועם המגמה של המחוקק, כפי שהתפרשה בבית המשפט העליון, בפסק דין אסף הנ"ל, לעודד את בתי המשפט להשתמש בסמכותם לפסיקת פיצויים על פי סעיף 77 לחוק:

"הוראת סעיף 77 לחוק העונשין ראוי שנעודד את השימוש בה ככל הניתן. עבירות האלימות בארץ תוכפות עלינו ומתרבות הן והולכות. כמותן הן עבירות לרכוש. בכל מעשה אלימות יש קורבן; בכל עבירת רכוש יש נפגע; ואולם אך לעיתים נדירות נמצא קורבן או נפגע מגישים תביעה נגד העבריין, לפיצוי או לשיפוי על נזקי הגוף שנשאו בהם, על הכאב והסבל שעברו עליהם, על נזקי הרכוש. ... על רקע כל אלה ראוי להם לבתי-המשפט כי יעשו שימוש בסמכותם לפסוק פיצויים לנפגעים ולקורבנות העבירות, שימוש תדיר משהיה עד כה. מדוע, למשל, לא יחוייב אַנָּס בידי בית-משפט שהרשיעו בדין לשלם לנאנסת פיצויי-סבל ופיצויי-נזק נכבדים, ואף בסכום המירבי הקבוע בחוק? אכן, ראויים הם הקורבנות והנפגעים כי בית-המשפט יהיה להם לעזר, שהרי בית-משפט אֵם ואב ואפוטרופוס היה להם. וברוח זו של עידוד נאמר אנו, שראוי אף לנו כי נפרש את הוראת סעיף 77 לחוק העונשין בליברליות. ראויים הם הנפגעים וקורבנות העבירות כי נעשה כן".

20. גם המלומדים י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין, בספרם דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת פרופ' ג' טדסקי, סבורים כי סעיף 31 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954 (כיום: סעיף 77 לחוק), מהווה "תרופה אזרחית של פיצויים" (עמ' 629 ס' 381). המשמעות היא ש"אין הניזוק זכאי לצבירת פיצויים נפרדים ומקבילים" (שם, עמ' 628 ס' 378).

שינוי המצב החוקי דהיום

21. למעלה מן הצורך ורק להשלמת התמונה - אני מוצא לנכון לציין, שהיום, לאחר החוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), התשס"ד-2004, רשאי בית המשפט להטיל על נאשם שהועמד למבחן, עונש נוסף על העבירה המקורית, גם אם הוטל עליו בגזר הדין המקורי עונש לצד המבחן; וזאת, אם הורשע בעבירה נוספת (סעיפים 16(3) ו-17(3) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969); או אם הפר את צו המבחן (סעיף 20(4)).

הערעור על העונש:

22. אף שהערעור על העונש נטען, על פי התרשמותי, בחצי פה, אדון בו בקצרה.

בגזר הדין המקורי זכה המערער להתחשבות רבתי, הן של התביעה והן של בית משפט קמא, בשל מצבור מרשים של עבירות רכוש, ולמרות מאסר על תנאי בן 12 חודשים, נערך עמו הסדר טיעון, שאושר על ידי בית המשפט, לפיו הוארך המאסר על תנאי. המערער הועמד בפיקוח שירות המבחן בלבד, וכן חוייב, כאמור, לפצות את המתלוננים.

כדי להבהיר: מדובר היה בעשר עבירות של התפרצות לדירה וגניבה מתוכן, עבירה אחת של קבלת נכסים שהושגו בפשע, פריצה לרכב וגניבה, הכשלת שוטר והכשלת מעצר.

23. המערער לא השכיל לנצל את היד שהושטה לו, ובתקופת המבחן ביצע עבירות רכוש נוספות: ארבע עבירות נוספות של התפרצות לדירה וגניבה, ושתי עבירות של הסגת גבול.

בגזר הדין נושא ערעור זה נדון, איפוא, המערער, בשל ארבע עשרה עבירות של התפרצות לדירה וגניבה, ועוד העבירות שפירטתי לעיל.

עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, הכולל גם הפעלה של 12 חודשי מאסר על תנאי, גם בהתחשב בכך שזהו מאסר ראשון למערער - הוא עונש מקל מאוד, ולא הייתי תוהה כלל לו הוגש עליו ערעור מטעם המדינה.

= 5 =

אני מציע איפוא, לדחות את הערעור כולו.

י' המר, שופט

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

אני מסכימה לאמור בחוות דעתו של חברי, השופט ז' המר, וברצוני להוסיף הערה קצרה בלבד:

קנס - מטילים.

בפיצוי - מחייבים.

נראה לי כי המינוח השונה, אינו רק ענין סמנטי ויש לו אמירה באשר לאופיו של התשלום.

חיוב - נגזר מלשון חוב, שהוא במהותו ענין אזרחי (גם אם במקרה זה מדובר בהוראה של בית המשפט).

המונח הטלה - יש בו יסוד של הפעלת מרות, כפיה, שמתיישב יותר עם אמצעי עונשי. המחוקק השתמש באותו מונח לגבי מאסר וקנס (את שניהם מטילים). הדעת נותנת כי הזהות במינוח - אינה מקרית.

ד' ברלינר, שופטת - סג"נ אב"ד

השופטת י' שיצר: אני מסכימה.

י' שיצר, שופטת

לפיכך הוחלט, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של השופט ז' המר, לדחות את הערעור.

ניתן היום, י"ז בטבת תשס"ה (29/12/2004), במעמד הצדדים.

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר