בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

                                                                          בפני השופט א' שטרוזמן

    המאשימה: מדינת ישראל                                                                                                         ת"פ (ת"א) 702/77

                                                                                                                                                     ת"פ (ת"א) 790/77

                                                                                                                                                      ת"פ (ת"א) 791/77

                         נגד

    הנאשמים: 1. משה חסיד

                     2. ציון וקנין

                     3. יוסף אטיאס

סדר דין פלילי - קיצור תקופת התיישנות - הגשת כתבי אישום כנגד נאשמים שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות - הוראת קיצור ההתיישנות לגבי קטינים בסעיף 14 לחוק הנוער - פרשנות ההוראה - מיהו קטין לענין חוק הנוער.

 שלושת הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בהיותם קטינים.

 כתבי האישום הוגשו נגדם לאחר שמלאו להם 18 שנה, ולאחר שחלפה תקופה של למעלה משנה מיום ביצוע העבירה. בתחילת הדיון עורר בית- המשפט מיוזמתו את השאלה, האם לא חלה על האישומים שבנידון הוראת קצור ההתיישנות שבסעיף 14 לחוק הנוער, הקובע כי אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה. הקושי שעמד בפני בית-המשפט היה, שביום ביצוע העבירה לא היתה תחולה להוראות חוק הנוער על הקטינים הנ"ל, ומכאן שכביכול חלו עליהם הוראות חוק סדר הדין הפלילי.

 בית-המשפט קבע:

 היום הקובע לתחולת סעיף 14 על הנאשם הוא בהתאם לתחולה של חוק הנוער ביום הגשת כתב האישום ולא בהתאם לתחולת החוק ביום ביצוע העבירה.

 אזכורים:

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

 [1] ע"פ 290/63 נאשף נ' י"מ, פ"ד יח(2) 570, 578, 582, 586.

= 407 =

 פסקי-דין של בתי-משפט מחוזיים:

 [2] ע"פ 699/75 (לא פורסם).

 חקיקה ישראלית:

 [3] חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ס"ח 629, ס' 1, 14.

 [4] חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, ס"ח 458.

 [] חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, ס"ח 380.

 [6]  הצעת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשכ"ט-1969 ה"ח 825.

 טענו:

              למאשימה: עו"ד גב' י' אמסטרדם

              לנאשם 1: עו"ד א' בן-שחר

              לנאשם 2: עו"ד ח' משגב

              לנאשם 3: עו"ד ז' ברוטפלד

                                             החלטה

 1. משה חסיד, הנאשם בת"פ 702/77 נולד ב-25.3.58; את העבירה המיוחסת לו עבר בספטמבר 1975, בהיותו כבן 1/2 17. כתב האישום הוגש ב-

 20.6.77.

 ציון וקנין, הנאשם בת"פ 790/77, נולד ב-1959; את העבירות המיוחסות לו עבר בתאריכים שונים שתחילתם ביולי 1975 וסופם ב-6.5.76, בהיותו בן 16 ו-17. כתב האישום הוגש ב-8.7.77.

 יוסף אטיאס, הנאשם בת"פ 791/77, נולד ב-1.4.58; את העבירה המיוחסת לו עבר בסוף 1975 ותחילת 1976, בהיותו כבן 17 ו-8 חודשים.

 כתב האישום הוגש ב-8.7.1977.

 המשותף לכל הנאשמים האלה הוא שעברו את העבירות המיוחסות להם בהיותם קטינים, לפני שמלאו להם 18 וכתבי האישום הוגשו נגדם כעבור למעלה משנה אחרי מועד ביצוע העבירות. כל אחד מהנאשמים היה בגיר, מעל גיל 18 כאשר הוגש כתב האישום נגדו. אין ספק שהסמכות לדון את הנאשמים היא לבית-

= 408 =

 המשפט המחוזי - ולא לבית-משפט לנוער - בגין העבירות שביצעו לפני מלאת להם 18 שנה.

 2. השאלה שעוררתי, מיוזמתי, היתה אם זכאים הנאשמים ליהנות מהוראות סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971 [3], (להלן "חוק הנוער").

 בסעיף 14 לחוק הנוער נאמר:

 "אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה אם עברה שנה מיום ביצועה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

 גב' אמסטרדם, באת כח המדינה, טוענת שהנאשמים אינם זכאים ליהנות מתקופת ההתישנות המקוצרת שחוק הנוער החיל על עבירות שבוצעו על-ידי הנאשמים, כי איש מהם לא "נתפס" על-ידי הוראות חוק זה. כידוע, מלכתחילה הוחל חוק נוער על קטינים עד גיל 16. תחולת החוק הורחבה על קטינים שמלאו להם 16 ולא מלאו להם 17 ב-1.10.75 (לענין עבירות שעונשן פחות מ-10 שנות מאסר), וב-1.4.77 תחולת החוק הורחבה על קטינים עד גיל 18. כך, כאשר הנאשמים עברו את העבירות השונות, הם לא נחשבו קטינים לצורך חוק הנוער. על-כן, לגירסת התביעה, משלא זכו הנאשמים לכך שהעבירות שעברו תתיישנה באיזה שהוא שלב לפני הגשת כתב האישום וחלה עליהם תקופת ההתישנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי - הם אינם זכאים עתה ליהנות מתקופת התישנות מקוצרת, של שנה, שנקבעה בחוק הנוער לגבי קטינים, אשר הנאשמים מעולם לא נמנו עימם.

 3. לדעתי, הוראות חוק הנוער מחייבות את בתי-המשפט - לא רק בתי-משפט לנוער - לא לדון אדם בגין עבירה שביצע בעת היוו קטין אם חלפה שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אם הנסיבות הן כה מיוחדות שהיועץ המשפטי לממשלה ימצא לנכון לתת את הסכמתו להעמדתו של אותו אדם לדין בגין עבירה שביצע בעת היותו קטין.

 השאלה היא איזה חוק צריך לחול על הנאשמים: חוק הנוער - כי בעת ביצוע העבירות היו קטינים על-פי חוק זה, כפי שהורחבה תחולתו לפני יום הגשת כתב האישום נגדם, או חוק סדר הדין הפלילי [4] - כי ביום הגשת כתב האישום היו בגירים, ואילו ביום ביצוע העבירה תחולת חוק הנוער עדיין לא הוחלה עליהם.

 אם נניח, שחוק הנוער חולף ועובר על פני הקטינים שביצעו מעשה עבירה ולא הועמדו לדין תוך שנה מיום ביצוע העבירה, ובמקומו, עם התבגרות הקטין, בא חוק סדר הדין הפלילי, תהיה התוצאה שילד, שביצע מעשה שוד או פשע אחר

= 409 =

 בהיותו בן 13 שנים, אפשר יהיה להביאו לדין עד הגיעו לגיל 33. זו תוצאה שהדעת אינה סובלת אותה והכל יסכימו שהדין החל עליו, בכל השנים, הוא דינו של חוק הנוער. כלומר גם אם כתב האישום יוגש לבית-משפט מחוזי יבחן בית-המשפט את האפשרות לדון בו לפי תקופת ההתישנות הקבועה בסעיף 14 לחוק הנוער ולא לפי תקופת ההתישנות הקבועה בחוק סדר הדין הפלילי.

 הווה אומר, היום הקובע לתחולת סעיף 14 על הנאשם הוא בהתאם לתחולה של חוק נוער ביום הגשת כתב האישום ולא בהתאם לתחולת החוק ביום ביצוע העבירה.

 בדברי ההסבר להצעת חוק הנוער [6] נאמר בענין תקופות ההתישנות של חוק סדר הדין הפלילי, כי "כל הסולם הזה אינו הולם מצבו של קטין שכל משפט פלילי נגדו עשוי לאבד את ערכו אם אינו מתקיים סמוך ככל האפשר למועד ביצוע העבירה. לכן מוצע שקטין לא יועמד לדין לאחר שעברה שנה מיום ביצוע העבירה אלא במקרים מיוחדים שעליהם באה הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה".

 אין לי ספק שאי אפשר להעמיד לדין בפני בית-משפט השלום, או בפני בית- המשפט המחוזי, נאשם שביום הגשת כתב האישום היה בגיר, אם עבר את העבירה המיוחסת לו למעלה משנה לפני הגשת כתב האישום ובעת ביצוע העבירה היה קטין גם לפי חוק הנוער שחל עליו בעת ביצוע העבירה. הבעתי את דעתי זו בהחלטתי בת"פ 208/75 של בית-משפט השלום ברמלה. דעתי נתקבלה גם בערכאת הערעור של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בע"פ  699/75

 [2]. ההבדל בין הענין שנדון שם לענין שנדון עתה לפני הוא, ששם הנאשמים היו קטינים ביום ביצוע העבירה, גם לפי חוק הנוער, אבל כתב האישום נגדם הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כי עד ליום הגשתו מלאו להם 18. ואילו כאן, ביום ביצוע העבירה היו הנאשמים מחוץ לתחולתו של חוק הנוער.

 נזדמן לי לדון בענין דומה בת"פ 94/76 של בית-משפט השלום ברמלה ובו נדון ענין דומה לענייננו. הפניתי את הצדדים לאותה החלטה ושמעתי את טיעוניהם. לא מצאתי נימוק משכנע לשנות את מסקנתי, כפי שהבעתיה באותה החלטה.

 4. חוק הנוער לא הגדיר מי הוא קטין. על-פי חוק הרשות המשפטית והאפוטרופסות תשל"ב-1962 [5] קטין הוא מי שלא מלאו לו 18 שנה. על כן חוק הנוער על-פי לונו חל על כל הקטינים בני כל הגילים, עד לגיל 18. אלא שהמחוקק התיר את החלת החוק בשלבים, כך שתחילה הוחל על קטינים עד גיל 16, וקטינים מעל גיל 16 הוצאו מכלל תחולתו של חוק הנוער. אחר-כך הוחל החוק על קטינים עד גיל 17 ולבסוף הול החוק על כלל הקטינים, כלומר על כל הקטינים שטרם מלאו להם 18 שנה. הנה כי כן, קטין נשאר קטין עד שגדל והיה לבגיר, אם תקופה מסוימת לא חל חוק הנוער על קטינים מסוימים והם נדונו כבגירים.

= 410 =

 הגדרת קטין בסעיף 1 לחוק הנוער [3] אינה משנה מסקנה זו. בסעיף זה: "קטין - לרבות בגיר שביום הגשת כתב האישום נגדו לא מלאו לו 18", כלומר העובדה שנאשם התבגר מאז הגשת כתב האישום נגדו ובמשך הדיון שנמשך נגדו בבית-משפט לנוער הוא הפך לבגיר, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט לנוער עליו. המועד הקובע לענין הסמכות של בית-המשפט לנוער הוא גילו של הנאשם ביום הגשת כתב האישום. היה והנאשם הינו קטין ביום הגשת כתב האישום - הסמכות היא לבית-משפט לנוער, היה והינו בגיר ביום הגשת כתב האישום - הסמכות היא לבית-המשפט. מבית-המשפט לנוער לא נשללת הסמכות לדון נאשם שהפך לבגיר, ולבית-המשפט הוקנתה סמכות לדון נאשם - שביום הגשת כתב האישום היה בגיר או שחוק הנוער לא חל עליו כי טרם הורחבה תחולתו עליו - אם כי ביום ביצוע העבירה היה קטין.

 מהו היום הקובע לצורך סעיף 14 לחוק הנוער: יום ביצוע העבירה או יום הגשתו של כתב האישום? האם קטין הוא מי שעל-פי חוק הנוער היה קטין ביום ביצוע העבירה לפי תחולת החוק באותו יום, או שקטין הוא מי שחוק הנוער, לפי תחולתו ביום הגשת כתב האישום, רואה אותו כקטין בעת שביצע את העבירה.

 לשיטתי, קטין הוא תמיד קטין, בין אם חוק הנוער הוחל עליו ביום ביצוע העבירה ובין אם באותו יום עוד לא הוחל עליו החוק, ובלבד, שעל- פי תחולת החוק ביום הגשת כתב האישום היה הנאשם קטין ביום ביצוע העבירה. בית-המשפט המחוזי בת"א בע"פ 699/75 [2] קבע, שיש לראות את כוונת המחוקק במילה "קטין" בסעיף 14 לחוק הוער כמתייחסת למועד ביצוע העבירה ולא למועד הגשת כתב האישום: "נראה, אפוא, שלמרות הלשון הדיונית שנקט המחוקק בסעיף 14, יש לפרש אף אותו... כאומר: שלא יועמד נאשם לדין כאשר היה קטין בעת ביצוע העבירה אם עברה שנה מיום הביצוע, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

 5. את הרחבת התחולה של חוק הנוער בשלבים על בני גילאים שונים ניתן לבחון משתי נקודות מבט: פרוצדורלית ומהותית.

 הבחינה הפרוצדורלית אומרת, שחוק הנוער חל על כל הקטינים, אך תחולתו הוחלה בשלבים על בני גילאים שונים. הרחבת התחולה על בני גיל מסוים היא מעשה שבפרוצדורה, שתחילתו מיידית ולפיכך הוא "תופס" את כל הנאשמים שהיו קטינים על פי גילם ביום ביצוע העבירה, מחיל עליהם את סעיף 14 לחוק הנוער ומונע את אפשרות העמדתם לדין אם חלפה שנה מיום ביצוע העבירה על ידם.

 הבחינה המהותית מחייבת הבנתה של מטרת ההתיישנות. שאלת ההתישנות נדונה בע"פ 290/63 נאשף נ' י"מ [1].

= 411 =

 כב' השופט זילברג ז"ל (כתארו אז) מתייחס לסוגיה - שעניינה מועלה עתה לפנינו - באמרו (עמ' 586): ... והפועל היוצא לגבי החלת החוק החדש למפרע היא זו אם תקופת ההתישנות הישנה נגמרה כליל ביום צאת החוק החדש, העבירה כלתה ומתה, ואין להחיות אותה עוד. אבל אם תקופת ההתישנות הקודמת טרם כלתה והיא עודנה "רצה", אזי חל עליה החוק החדש בין אם הוא מקצר ובין אם הוא מאריך את תקופת ההתישנות, כי חזקה על חוק חדש שהוא טוב מן הישן ושרת, יותר מקודמו, את טובת הציבור".

 ((ההדגשות במקור - א"ש).

 כב' הנשיא (אולשן) קבע: "כל עוד תקופת ההתיישנות לא תמה, אין כל טעם לדבר על זכותו של נאשם שלא להיות מובא לדין", (עמ' 582).

 כב' השופט ח' כהן קבע כי "כשם שקיימת וודאות שלא יוטל עונש על עושה העבירה העולה על העונש שהיה קבוע בחוק לאותה עבירה בשעת ביצועה, כן צריכה, לדעתי, להתקיים וודאות שלא יואשם איש בעבירה לאחר עבור התקופה שהיתה קבועה בחוק בשעת ביצוע העבירה, להגשת אישום בגינה" (עמ' 578).

 הדיון באותו ענין היה בקשר לחוק שהאריך את תקופת ההתיישנות במספר שנים נוספות על אלה שהיו קבועות בחוק בעת ביצוע העבירות על-ידי המערער באותו ערעור.

 הדיון בענייננו הוא בקשר לחוק המקצר את תקופת ההתיישנות מזו שהיתה קבועה בעת ביצוע העבירות על-ידי הנאשמים. על כן המחלוקת בין כב' הנשיא (אולשן) וכב' השופט ח' כהן, אם קיימת או אינה קיימת לנאשם הזכות שלא להיות מובא לדין בתם תקופת התיישנות, שהיתה קבועה בעת שביצע את העבירה אך ורק משום שבינתיים האריך המחוקק את תקופת ההתיישנות, אינה נוגעת לענייננו. עם כל הכבוד, אני מניח, שגם לדעתם זכאי נאשם ליהנות מקיצור תקופת ההתיישנות כאשר המחוקק קובע תקופת התישנות מקוצרת. קשה לי להניח, שהמחוקק ובתי-המשפט מתכוונים לכך שיש לדון נאשמים שנים מספר לאחר ביצוע העבירות, אם בינתיים נקבע בחוק שעבירותיהם התיישנו, וזאת למרות שמלכתחלה, בעת ביצוע העבירות, תקופת ההתיישנות היתה ארכה למדי ואיפשרה את הבאת הנאשמים לדין במועד שהובאו לדין; שהרי, כדברי השופט זילברג ז"ל: "חזקה על חוק חדש שהוא טוב מן הישן ומשרת, יותר מקודמו, את טובת הציבור".

 6. מטרת המחוקק היתה טובתם של הקטינים ובית-המשפט מצווה על שמירת טובתם של קטינים, גם אם הם נאשמים בעבירות פליליות. על כן הוריתי לתביעה, ביוזמתי, לטעון לענין ההתיישנות בלי להרהר אם טענה זו רשאי לטעון רק נאשם הרוצה בכך או לאו. הניסוח בסעיף 14 לחוק הנוער מחייב בית-משפט שלא לשפוט מי שביצע עבירה בהיותו קטין, אם העבירה התיישנה.

= 412 =

 "הענין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא, כפי שראינו, הצורך החיוני בשיכחת העבר. (ההדגשה במקור - א"ש). הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחכות לעולם ועד בצל הזכרונות של הבנות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון. לכן, כאשר זכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהירדם, בא פורה, שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני ומישן אותה, את העבירה, כליל..." (מדברי כב' השופט זילברג ז"ל, שם, [1] עמ' 586); וכדברי כב' בית-המשפט המחוזי בע"פ 699/75 [2]: "נראה, כי הכוונה היא שלא להאריך את הדין לגבי קטינים. להעמידם לדין לאלתר ולנהוג בהם לפי החוק, אך לא להשאיר חטאת נעוריו של אדם תלויה כנגדו כחרב ולפקוד עליו עוון זה, כאשר עברה עליו תקופה ארוכה והוא גדל והיה לאיש וכבר שכח את משובות נעוריו..."

 המחוקק קבע תקופה של שנה אשר לאחריה אין לפקוד על אדם חטאת נעוריו. מטרת ההתיישנות בכלל, ולגבי קטינים פרט, הובהרה בדברים שהובאו לעיל מפי השופטים.

 7. על-פי החוק הקיים היום ואשר היה קיים ביום הגשת כתבי האישום, היו הנאשמים קטינים בעת שביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתבי האישום. חלפה תקופה של למעלה משנה מאז ביצוע העבירה ועד הגשתם של כתבי האישום ולא ניתנה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה להגשתם.

 על כן כתבי האישום מבוטלים.

 הודע היום 3.12.79 לבא-כוח המדינה עו"ד גב' אמסטרדם, ולעו"ד ברוטפלד ב"כ של הנתבע יוסף אטיאס, ולעו"ד בן-שחר ב"כ הנתבע חסיד, ולציון וקנין ועו"ד משגב.