בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

                                                                    בפני השופטים א' חלימה, נ' בר, ו-י' קדמי

  המאשימה:  מדינת ישראל                                                                                                      תפ"ח (ת"א) 764/81

                            נגד 

   הנאשמים:   פלוני ואח'

בתי-משפט - סמכותו של בית-משפט מחוזי היושב לדין כבית-משפט לנוער לדון קטינים בעבירות פשע שבית-משפט שלום לנוער מוסמך לדון בהן מכוח צו של שר המשפטים - דחיית הטענה שהענקת הסמכות לבית-משפט השלום שוללת את סמכותו של בית-המשפט המחוזי.

 ארבעת הנאשמים, כולם קטינים, הועמדו לדין בפני בית-המשפט המחוזי על עבירות אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין. לטענת הסניגור אין לבית- המשפט המחוזי סמכות לדון את הנאשמים, אף שהוא יושב כבית- משפט לנוער, היות ועל-פי סמכותו מכוח סעיף 3(ב) לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) הסמיך שר המשפטים בצו את בית-משפט השלום לנוער לדון קטינים על פשעים מסויימים, ובניהם עבירת אינוס. על-פי סעיף 18(1) לחוק בתי- המשפט הוענקה לבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית-משפט שלום" ועל כן, לטענתו, משהוסמך בית-משפט השלום לדון בעבירת אינוס שבוצעה על-ידי קטינים, ממילא נשללת בכך סמכותו של בית-המשפט המחוזי.

 בית-המשפט דחה את הטענה ופסק:

 השופט בר:

 1.  א.  המחוקק התכוון להסמיך את בית-משפט השלום לנוער לדון בפשעים מסויימים כאשר מסיבות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום, מצדיקות הבאת העניין בפני ערכאה נמוכה יותר, וזאת מבלי לשלול את סמכותו של בית-המשפט המחוזי.

     ב.  משפט שכתב האישום כולל, לכאורה, נסיבות חמורות, מוטב להביאו בפני בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית- משפט

לנוער, הכל לפי שיקול דעתו של בא-כוח המדינה.

 השופט חלימה:

 2. הלשון שבה השתמש המחוקק כאשר הרשה להסמיך בצו בית- משפט שלום לנוער "לדון קטינים על פשעים לפי הסעיפים המפורטים בו" מלמדת, שהמחוקק לא שלל ובכלל לא התכוון לשלול מבית-משפט מחוזי את סמכותו המקבילה להוסיף ולדון באותם הפשעים המפורטים בצו.

 השופט קדמי:

 3.  א.  הוראות חוק בתי-המשפט הן הוראות מסגרת בסיסיות הבאות לקבוע עקרונית את סמכויות בתי-המשפט, כשהן מותירות מקום לסטיה מהן בהוראות חוק מיוחדות.

      ב.  את הרישא לסעיף 18(1) לחוק בתי-המשפט יש, על כן, לקרוא יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף 28(א)(1) לחוק בתי-המשפט. קריאת שתי

= 253 =

 ההוראות יחד מלמדת: עקרונית, "חטאים ועוונות" יהיו בסמכותו של בית-משפט שלום ועניין שאינו "חטא או עוון" יהיה, עקרונית, בסמכותו של בית- משפט מחוזי; עקרונית, ולא מעבר לכך.

 ג.   הוספת סמכויות לבית-משפט שלום בדברי חקיקה מיוחדים - אינה משנה ואינה פוגעת בחלוקת הסמכויות הבסיסית הקבועה בסעיפים 18 ו-28 לחוק בתי-המשפט, כאמור לעיל, אלא "מוסיפה" סמכויות לבית-משפט שלום מבלי לגרוע מן הסמכות הבסיסית של בית-המשפט המחוזי. (כל עוד, כמובן, לא נאמר במפורש אחרת).

 אזכורים:

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

 [1]  ע"פ 536/79 מדינת ישראל נ' קדוש, פ"ד לד(2) 552, 556, 558.

 [2]  ע"א 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36, 43.

 חקיקה ישראלית:

 [3]  חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 864, ס' 345.

 [4]  חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, ס"ח 458, ס' 133(1).

 [5]  חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, ס"ח 233 ס' 18(1), 28.

 [6] חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ס"ח 629, ס' 3(ב), 4(א).

 [7]  צו הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) (הסמכת בית- משפט שלום לנוער לדון קטינים על פשעים, תשל"א-1971, ק"ת 2741, תיקון ב ק"ת 3564.

 [8]  פקודת החוק הפלילי, 1936, ע"ר, תוס' 1 (ע) 263, ס' 152.

 [9] חוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), תשכ"ט-1969, ס"ח 556, ס' 128(1).

 [10] פקודת התעבורה [נוסח חדש], ד"מ 7, ס' 23 64(א).

 [11] פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], ד"מ 27, ס' 30.

 [12] פקודת העברינים הצעירים, 1937, ע"ר תוס' 1 (ע) 121.

 [13] חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, ס"ח 1030, ס' 19.

 [14] חוק למניעת הפקעת שערים וספסרות (שיפוט), תשי"א-1951, ס"ח 68, ס' 4(ו).

 הצעות חוק:

 [15] הצעת חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשכ"ט-1969 ה"ח 825.

 ספרות משפטית:

 [16] ד' רייפן, "חקיקה חדשה לעבריינים צעירים" עיוני משפט ג 243, 251.

 הערות העורך:

 לסיווג עבירות מסוג פשע הנדונות בבית-משפט השלום, ראה:

 חיים משגב, "בדיני עונשין - פירוש דווקני מילולי או פירוש הנותן תוקף לכוונת המחוקק?" הפרקליט לד תשמ"א, 113.

 לשפיטה בפני בית-משפט לנוער, ראה:

 א.   י' שילה, "לעתיד בית-המשפט לנוער" הפרקליט יא, 371.

 ב.  ד' רייפין, "בעיות משפטיות וסוציאליות בביהמ"ש לנוער" הפרקליט יז 320.

= 254 =

 טענו:

         לנאשמים: עו"ד צבי הר-ניב, עו"ד צבי קצף, עו"ד בנימין קיסלר

         למאשימה: עו"ד גב' נורית שניט, סגן בכיר לפרקליט מחוז המרכז

                                           החלטה

 השופט בר:

 1. לפנינו כתב אישום נגד ארבעת נאשמים, כולם ילידי שנת 1964, בו הם מואשמים במעשי אינוס בניגוד לסעיף 345 לחוק העונשין תשל"ז-1977 [3].

 לאחר שהוקרא כתב האישום באוזני הנאשמים ובנוכחות באי-כוחם, עורר עו"ד קיסלר, בא-כוח נאשם מס' 2, (אשר הופיע לאותה ישיבה גם כבא-כוח נאשם מס' 3) טענה מקדמית לפי סעיף 133(1) לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה-1965 [4], של חוסר סמכות בית-משפט מחוזי לדון במקרה כזה, בין שהוא יושב כבית-משפט לנוער ובין כבית-משפט מחוזי כללי. לטענתו, הסמכות הבלעדית נתונה לבית-משפט השלום לנוער - ובמקרה הנוכחי, של נתניה. לטענותיו הצטרפו באי-כוח הנאשמים מס' 1 ו-4, עו"ד הר-ניב ועו"ד קצף.

 2. טענתו של עו"ד קיסלר מבוססת על השוואת שני סעיפים שונים:

 (א) סעיף 18(1) לחוק בתי-המשפט תשי"ז-1957 [5], הקובע את סמכות בית- המשפט המחוזי: "כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית- משפט שלום..."

 (ב) סעיף 3(ב) לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971 [6] [להלן - חוק הנוער], בזו הלשון:

 "על אף האמור בכל דין רשאי שר המשפטים בצו להסמיך בית-משפט שלום לנוער לדון קטינים על פשעים לפי הסעיפים המפורטים בצו".

 בתוקף סמכותו זו הוציא שר המשפטים את צו הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול) (הסמכת בית-משפט שלום לנוער לדון קטינים על פשעים) תשל"א-1971 [7], ותיקן (על-ידי הוספת עבירות נוספות) בק"ת תשל"ו, מספר 3564 [7]. הצו האמור כולל גם עבירת אינוס לפי סעיף 152 לפקודת החוק הפלילי 1936 [8], כעת סעיף 345 לחוק העונשין - תשל"ז [3].

 3. לטענתו, סעיף 3(ב) לחוק הנוער בא להוסיף על סמכויות בית-משפט השלום הכלולות בסעיף 28 לחוק בתי-המשפט, ועל כן ההגיון מחייב שהוא גורע מהעניינים "שאינם בסמכות בית-משפט השלום" לפי סעיף 18(1) לחוק הנ"ל, והוא מפנה לסעיף 18(2) לחוק בתי-המשפט הדן במקרים בהם יש סמכות מקבילה לבית-דין ולבית-משפט מחוזי, שם אומר המחוקק:

 "כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בי"ד אחר".

 מר קיסלר תמך טענותיו בדוגמאות מחוקים אחרים המעניקים סמכות לבית- משפט השלום, כגון: סעיף 128(1) לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב) תשכ"ט-1969 [9] בזו הלשון:

= 255 =

 "לענין עבירות לפי פרק זה, למעט סע' 117(1) הסמכות לדון בהם ולהטיל את העונשים הקבועים לה תהיה בידי בתימ"ש השלום".

 4. וכן סעיף 23 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] [10] המעניק סמכות לשופט בית-משפט השלום לדון בעבירת תעבורה. "ולהטיל כל עונש שנקבע לה על אף האמור בכל דין אחר".

 "עבירת תעבורה" כוללת גם עבירות בניגוד לסעיף 64א לפקודה זו, ועל- ידי כך רשאי שופט בית-משפט שלום לדון בעבירות אלה ולהטיל עונשים עד שבע, או אף תשע שנות מאסר. דהיינו: בסמכותו לדון בפשעים אלה.

 מאידך, לדעתו, כאשר המחוקק רצה להעניק סמכות לבית-משפט השלום מבלי לשלול אותה מבית-המשפט המחוזי הוא נקט בלשון סעיף 30 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] [11]:

 "מותר להעמיד אדם לדין לפני בית-משפט שלום בשל עבירה לפי פקודה זו..."

 במקרה זה הברירה בידי בא-כוח המדינה - פרקליט המחוז - להגיש את כתב האישום לבית-המשפט המחוזי או לבית-משפט השלום, אשר סמכותו להטיל עונש הינה מגבלת יותר.

 אולם מדגיש עו"ד קיסלר, כי בחירת הפשעים אשר בית-משפט שלום לנוער ידון בהם ניתנה לסמכות גבוהה יותר, דהיינו: לשר המשפטים, לפי סעיף 3(ב) לחוק הנוער. והוא היפנה אותנו לע"פ 536/79 מדינת ישראל נ' קדוש [1], וחוות-הדעת של כבוד השופטת בן-פורת בעמ' 558. אמנה, לגבי תוצאות הערעור היתה השופטת בדעת מיעוט, אולם לגבי השאלה של חלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט יש בחוות דעתה, לדעתו, לתמוך בטענתו כי הסמכות במקרה דנן הינה ייחודית לבית-משפט השלום לנוער ולא מקבילה לזו של בית-המשפט המחוזי, כטענת בא-כוח המדינה.

 5. גם עו"ד קיסלר וגם באת-כוח המדינה, עו"ד גב' שניט, היפנו אותנו, לצורך השוואה, להצעת חוק הנוער [15] ודברי ההסבר המופיעים שם, אולם לצערנו אין בדברי ההסבר לעזור הרבה בפתרון הבעיה שלפנינו. נאמר בהם בין היתר:

 "רב שופטי הנוער של בתי-משפט השלום נהגו גם לדון בפשעים, אך אין הוראה מפורשת המסמיכה אותם לעשות כן. מוצע, להסמיך את שר המשפטים לקבוע בצו את הפשעים שבהם יוסמך לדון בית-משפט שלום לנוער".

 כפי שהראינו לעיל, החוק פורסם ושר המשפטים פעל לפי הצעה זו, והוציא את הצו הכולל את העבירה שבכתב האישום הנוכחי.

 אגב, נוסחו של סעיף 3(ב) לחוק, שנחקק על-ידי הכנסת, אינו שונה באופן משמעותי מהנוסח שבהצעת החוק; השינוי הינו מילולי גרידא.

 על סמך טענותיו אלה טען מר קיסלר כי הסמכות הבלעדית הינה בידי בית- משפט שלום לנוער, לכן ביקש להעביר את הדיון לבית-משפט השלום בנתניה, לפני שופט נוער, כדי שידון בכתב האישום.

= 256 =

 6. באת-כוח המדינה, עו"ד גב' שניט, טענה כי אין ללמוד מסעיף 3(ב) לחוק הנוער יותר מאשר כתוב בו, דהיינו: כי בית-משפט שלום לנוער מוסמך לדון בפשעים מסויימים המפורטים בצו של שר המשפטים, כשהנאשמים הם קטינים, מבלי לגרוע מסמכות בית-המשפט מחוזי לדון באותם פשעים כשהוא יושב כבית-משפט לנוער. גם באת-כוח התביעה הסתמכה על דברי ההסבר לחוק הנוער, ביחוד ביחס לסעיף 3; וגם הפנתה אותנו למאמרו של כבוד השופט הראשי המנוח של בית-המשפט לנוער, ד"ר דוד רייפן ז"ל, "חקיקה חדשה לעבריינים צעירים" בעמ' 251 [16]. הוא הזכיר כי בהתאם לחוק הקודם, דהינו: פקודת העבריינים הצעירים 1937 [12], בהסכמת העבריין הצעיר, או הורהו, רשאי היה בית-המשפט לדון גם בעבירות חמורות מסויימות, אולם הובע ספק לגבי נוהל זה וכדי להסירו פורסם הצו האמור על-ידי שר המשפטים על-פי סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק הנוער. יחד עם זאת, לטענת עו"ד שניט, לא היתה כל כוונה לגרוע מסמכות בית-המשפט המחוזי ולכן הסמכות הינה מקבילה לשתי הדרגות.

 עו"ד שניט ציינה, כי יש תימוכין לדעתה בעובדה שרשימת העבירות שהצו של שר המשפטים מפרט, כוללת גם פשעים חמורים מסויימים, בעוד שקשירת קשר לבצע פשע, או עוון שהינו עבירה קלה יותר, אינה מצויה ברשימה.

 זאת ועוד; סעיף 4(א) לחוק הנוער קובע כי "אין להעמיד לדין קטין יחד עם אדם שאינו קטין אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה", ולטענתה, אילו ניתן היה להביא את הקין רק לבית-משפט שלום לנוער, היה יוצא כי ליועץ המשפטי ישנו הכח להעניק סמכות עניינית לבית-המשפט המחוזי, בעוד שכוונת המחוקק בסעיף זה היתה רק לדאוג לכך שקטינים יטופלו בבתי-משפט המתמצאים בטיפול בקטינים.

 7. גב' שניט מפנה אותנו גם לסעיף 19 לחוק הפרשנות תשמ"א-1981 [13] הקובע:

 "מתן סמכות או הטלת חובה לפי חיקוק אחד, אין בהם כשהם לעצמם כדי לגרוע מסמכות שניתנה או חובה שהוטלה לפי חיקוק אחר".

 ע"ד גב' שניט מציינת, כי סמכות בית-משפט מחוזי היא זו שניתנה בסעיף 18(1) לחוק בתי-המשפט, ואילו הסמכות לפי חוק הנוער שהוקנתה לבית-משפט שלום לדון גם בפשעים, אין בה כדי לגרוע מסמכות היסוד שניתנה לפי חוק בתי-המשפט, שהוא בבחינת "חיקוק אחר" לעניין סעיף 19 האמור.

 8. לדעתנו, הצדק עם באת-כוח המדינה. על אף טיעוניו החריפים של עו"ד קיסלר. כאמור במבוא להצעת חוק הנוער, מגמתו "ליצור שיטות שפיטה וטיפול הנענות לצרכי הנאשם הצעיר ומכוונות להחזירו לדרך האזרחות הטובה". אמנם לשם כך הוקמו בתי-משפט לנוער לסוגיהם והוסמכו שופטי נוער למטרה זו ו"כידוע כאשר קיימים שני פירושים אפשריים להוראה בחוק ושניהם אינם מנוגדים למשמעות הרגילה של המילים שבהם השתמש המחוקק מן הראוי לבחור בפירוש שיתן תוקף לכוונת המחוקק, כפי שניתן לדלות אותה ממטרות החוק ומהמכשלה שאותה רצה המחוקק להסיר". (ע"פ 536/79 מדינת ישראל נ' קדוש [1] הנ"ל, בחוות דעתו של כבוד השופט י' כהן, בעמוד 556.

 9. בע"פ 536/79 מדינת ישראל נ' קדוש [1] כבוד השופטת בן-פורת הצביעה על השוני בין סעיף 30 לפקודת הסמים המסוכנים שבו כתוב "מותר להעמיד...", לבין

= 257 =

 סעיף 32 לאותה פקודה (כפי שהיה בתוקף עד שבוטל והוחלף בתשל"ט) בו נאמר:

 "המפר הוראה... דינו - מאסר 10 שנים...".

 אנו מצטרפים, עם כל הכבוד, לדבריה כי "פיצול" הסמכויות הוא רק עניין של נוחות מעשית, אך אין הוא בא לשנות מאופי העבירה על כל הכרוך בה". לדעתנו, המחוקק התכוון להסמיך את בית-משפט השלום לנוער לדון בפשעים מסויימים כאשר מסיבות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום מצדיקות הבאת העניין בפני ערכאה נמוכה יותר; ואילו במשפט שכתב האישום כולל לכאורה נסיבות חמורות מוטב להביאו בפני בית-משפט המחוזי כבית- משפט לנוער, הכל לפי שיקול דעתו של בא-כוח המדינה.

 השופט חלימה:

 קראתי את חוות-דעתו מאירת-העיניים של חברי המכובד בר ואני מצטרף, בכל הכבוד, למסקנה שאליה הגיע. אך ברצוני להוסיף אי-אלו דברים בקשר לאותו הנושא כדלהלן:

 השאלה המרכזית בתיק זה היא, באיזו מידה מוסמך בית-המשפט המחוזי לשבת בדין בתיק פלילי שהנאשמים בו הם קטינים, ושנגדם הועלתה אשמת אינוס שהיא מסוג פשע-חמור.

 טוען הסניגור המלומד עו"ד קיסלר, כי לאחר פירסום הצו בדבר הסמכת בית-משפט שלום לנוער לדון קטינים על פשעים [7] - (להלן - "הצו") נשללה מבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון נאשם שהוא קטין, אף אם העבירה המיוחסת לו היא מסוג פשע, שבאורח רגיל הדיון בו חייב להתקיים בפני שלושה שופטים בבית-משפט מחוזי, שכן - כך בור הסניגור המלומד - מרגע שבית-משפט השלום הוסמך לדון בעבירות מהסוג הזה יעמוד הסעיף 18 של חוק בתי-המשפט תשי"ז-1957 [5], כמכשול בדרך לאפשרות שבית-המשפט המחוזי יוסיף להיות מוסמך לדון באותן העבירות. לפי הטענה, מאז פירסום הצו, עברה הסמכות הייחודית בקשר לכל העבירות נשוא הצו לבית-משפט שלום.

 משום כך גם לא תישאר לבית-המשפט המחוזי אפילו האפשרות לדון על העניין מכוח סמכותו המקבילה שבסעיף 18(2) לאותו חוק בתי-המשפט.

 כמו חברי המכובד השופט בר, אין בידי לקבל את הטענה, שכן רק אם אסכים עם הפרקליט המלומד שהסמכות הייחודית עברה לבית-משפט שלום, רק אז יש מקום ללכת בדרך המוצעת על-ידי הסניגור המלומד. השאלה עתה: כלום זוהי המסקנה המתבקשת מפירסום הצו הנ"ל?

 אם אנסה להשיב על השאלה על-פי הדברים שנאמרו בכנסת בקשר להצעת חוק הנוער (ראה: הצעות-חוק, תשכ"ט, עמוד 161, ובייחוד את האמור בעמוד 162 [15]), ברור הדבר שהמחוקק לא התכוון לשלול מבית-המשפט המחוזי את סמכותו המקבילה, כאשר הרשה לשר המשפטים פירסום צווים למען הסמיך את בית-משפט השלום לנוער לדון בפשעים. אך כלל הוא, שאין הדברים הנאמרים בכנסת מהווים מקור מחייב לפרשנות.

= 258 =

 עקרון זה חזר ונתאשר בע"א 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל מול אות השוליים א [2]. אלא שבאותו הערעור הוסיף כב' השופט שלמה לוין ואמר "... אך סבורני ברוב המקרים (ולא בכולם) הם משקפים את כוונתו של המחוקק". וכפי שאמרתי אין בכוונתי להשתית את עמדתי על הדברים שנאמרו בכנסת בקשר לחקיקתו של הסעיף 3(ב) של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 [6] שהסמיך את שר המשפטים לפרסם צו המסמיך בית- משפט שלום לנוער לדון קטינים על פשעים לפי הסעיפים שיפורטו באותו הצו".

 לעומת זאת התרשמתי מטענתה של הפרקליטה, הגב' שניט המלומדת, הנשענת על הסעיף 19 של חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 [13] הקובע:

 "מתן סמכות או הטלת חובה לפי חיקוק אחד, אין בהם כשהם לעצמם כדי לגרוע מסמכות שניתנה או חובה שהוטלה לפי חיקוק אחר".

 בנדון זה אני מסים שבסעיף 3(ב) של חוק הנוער הנ"ל, הירשה שר המשפטים להסמיך בית-משפט שלום "לדון קטינים על פשעים לפי הסעיפים המפורטים בצו", אך באותו הסעיף לא הוסמך השר להעביר את הסמכות הייחודית בקשר לעבירות עצמן לבית-משפט שלום, ובודאי לא נאמר בסעיף הנ"ל שהשר רשאי לשלול את סמכותו המקבילה של בית-משפט מחוזי לדון באותן העבירות שבמקורן היו בסמכותו של בית-משפט מחוזי (ודוקא בהרכב של שלושה שופטים). השר רשאי להסמיך בית-משפט שלום "לדון קטינים על פשעים", אך לא נאמר בסעיף שהוא רשאי לבטל סמכותו המקורית של בית-משפט מחוזי.

 ואכן, ניסוחו של הסעיף תואם את רוח הדברים שנאמרו בנושא זה בכנסת, ואולי זהו אחד המקרים שעליהם הצביע כב' השופט שלמה לוין שבהם תואמים הדברים שנאמרו בכנסת את כוונת המחוקק המשתמעת מניסוחו של החוק.

 אלא, שכפי שהעיר חברי המכובד השופט קדמי בשעת הדיון, שהכל תלוי בניסוח של הסעיף 18 של חוק בתי-המשפט. כב' השופט קדמי היפנה את תשומת לבנו לעובדה שסמכותו של בית-משפט כפי שהוגדרה בסעיף 18 הנ"ל, היתה על דרך השלילה "כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית- משפט שלום..." מוסמך בית-משפט מחוזי לדון. השאלה עתה, כלום ניסוחו של הסעיף 18 כנ"ל עומד בסתירה למסקנה שאליה הגעתי לעיל?

 קשה לי לאמר שניסוח זה יוכל לשנות את פני התוצאה. אמנם, הסניגור המלומד הביא דוגמאות מחוקים אחרים שחברי כב' השופט בר פירט אותן בחוות-דעתו אך כל הדוגמאות האלו אינן מאפשרות לקרוא לתוך הסעיף שבו עסקינן מה שאין בו. מהסעיף חסרה ההוראה המבטלת את סמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי ודי בכך כדי לקבל את עמדתה של התביעה.

 כוונתו של המחוקק לעניין הסמכות עולה ביתר בהירות מהסעיף 4(ב) ממנו, כאשר

= 259 =

 נאשם קטין עם נאשם אחר שהוא מבוגר. במקרה כזה אפשר לדון את הקטין בבית-משפט שאיננו בית-משפט לנוער. לוא היתה סמכותו המקבילה של בית- המשפט המחוזי נשללת מכח הצו הנ"ל, כפי שהסניגוריה טוענת, קשה להבין כיצד התיישב טענה זו עם האמור בסעיף 4(ב) הנ"ל!

 ומענין בנדון זה: רשימת הפשעים המפורטת בצו, שלגביהם הוסמך בית- משפט שלום לדון קטינים, מכילה פשעים חמורים ואילו מאותה הרשימה נעדרים פשעים שאינם כל כך חמורים כגון קשירת קשר. הכיצד יתכן, שהמחוקק של מבית-משפט מחוזי את הסמכות לדון נערים המואשמים בפשעים חמורים בו בזמן שהשאיר לו את הסמכות בפשעים פחות חמורים?

 קיצורו של דבר: הלשון שבה השתמש המחוקק כאשר הירשה להסמיך בצו בית- משפט לנוער "לדון קטינים על פשעים לפי הסעיפים המפורטים בו".

 מלמדת שהמחוקק לא שלל ובכלל לא התכוון לשלול מבית-משפט מחוזי את סמכותו המקבילה להוסיף ולדון באותם הפשעים המפורטים בצו; ובוודאי שלא נאמרו דברים מפורשים בכיוון טענתה של הסניגוריה. משום כך, ועל יסוד האמור לעיל, הייתי מצטרף בכל הכבוד, למסקנתו של חברי המכובד השופט בר.

 בשולי הדברים ברצוני לציין, כי עליי אישית לא הוטל לשמש כשופט נוער בהתאם לסעיף (ג) של חוק הנוער הנ"ל. הבאתי עובדה זו בפני כבוד הנשיא ואני מקבל, בכל הכבוד, את עמדתו כי מכיוון ושני חברי המכובדים, בר וקדמי, משמשים גם כשופטי נוער, אין זו חובה שכל חברי ההרכב ישמשו כשופטי נוער. מטרת החוק באה על סיפוקה גם אם רק שניים מבין חברי ההרכב הם שופטי-נוער.

 השופט קדמי:

 1. השאלה הניצבת בפנינו היא שאלת פרשנותה של הרישא לסעיף 18(1) לחוק בתי-המשפט:

 א. בא-כוחו של נאשם 2 מציע לנו לפרש הוראה זו כפשוטה לאמור:

 בית- משפט מחוזי מוסמך לדון בכל עניין שאינו בסמכותו של בית-משפט שלום; אשר על כן - עניין שבית-משפט שלום מוסמך לדון בו מוצא, מיניה וביה, מתחום סמכותו של בית-המשפט המחוזי.

 ב. באת-כוח התביעה מבקשת לדחות פירוש לשוני-פשטני זה ובהסתמכה על הוראת סעיף 19 לחוק הפרשנות טוענת כי הענקת סמכות לבית- משפט שלום בנוסף לזו המוענקת לו בסעיף 28(א)(1) לחוק בתי- המשפט אינה גורעת מסמכותו של בית-המשפט המחוזי כפי שהוא קבועה בסעיף 18(1) לחוק האמור.

 2.   לעניות דעתי, יש לדחות את טענת בא-כוחו של נאשם 2, ואלה עיקרי טעמי:

 א. הוראות חוק בתי-המשפט הן הוראות מסגרת בסיסיות הבאות לקבוע

= 260 =

 עקרונית את סמכויות בית-המשפט, כשהן מותירות מקום לסטיה מהן בהוראות חוק מיוחדות.

 ב. על כן, יש לקרוא את הרישא לסעיף 18(1) לחוק בתי- המשפט יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף 28(א)(1) לחוק בתי-המשפט. קריאת שתי ההוראות יחד מלמדת: - עקרונית, "חטאים ועוונות" יהיו בסמכותו של בית-משפט שלום, ועניין שאינו "חטא או עוון" יהיה עקרונית, בסמכותו של בית-משפט מחוזי; עקרונית, ולא מעבר לכך.

 ג. הוספת סמכויות לבית-משפט שלום - כדברי חקיקה מיוחדים - אינה משנה ואינה פוגעת בחלוקת הסמכויות הבסיסית הקבועה בסעיפים 18 ו-28 לחוק בתי-המשפט, כאמור לעיל, אלא, "מוסיפה" סמכויות לבית-משפט שלום מבלי לגרוע מן הסמכות הבסיסי של בית-משפט מחוזי (כל עוד, כמובן, לא נאמר במפורש אחרת).

 גישה זו, מתיישבת עם הוראות סעיף 19 לחוק הפרשנות, לאמור: הענקת סמכות לבית-משפט שלום לדון ב"פשע" מסויים, אינה גורעת - בהיעדר הוראה מפורשת - מן הסמכות שהוענקה, קודם לכן, לבית-משפט מחוזי.

 ד. קבלת הפירוש המוצע על-ידי בא-כוח נאשם 2 - דהיינו, שכל עניין המצוי בסמכותו של בית-משפט שלום, מוצא מיניה וביה, מסמכותו של בית- משפט מחוזי - מביאה בהכרח לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת: האומנם, יימצא מי שיטען שהענקת הסמכות לשופט שלום לדון בפשעים הקבועים בסעיף 64א לפקודת התעבורה [10], שוללת מבית-משפט מחוזי את הסמכות לדון בפשעים אלה? בצר לו, נאלץ בא-כוחו של נאשם 2 לומר לנו, כי אכן כך הם פני הדברים, אך ככל שהתרשמתי נאמרו הדברים בשפה רפה עד מאד.

 ה. (1) בא-כוחו של נאשם 2 ביקש למצוא תמיכה בעמדתו בכך, שבסעיפי חוק שונים שבהם הוענקה לבית-משפט שלום סמכות לדון בפשעים" - כגון: סעיף 30 לפקודת הסמים המסוכנים; סעיף 128 לחוק הבחירות לכנסת [19]; וכן בסעיף 28(ב) לחוק בתיהמ"ש גופו - ננקטה, במתכוון לדעתו, לשון של "מתן היתר" לדון ולא של "הסמכה" לדון; נקיטה בלשון של מתן היתר - כך סבור בא- כוחו של נאשם 2 - באה ללמד כי המדובר בסמכות מקבילה לזו הנתונה לבית-משפט מחוזי מכאן, שמקום שלא ננקטה לשון "מתן היתר" אלא לשון "הסמכה" - שוב אין המדובר בהענקת סמכות מקבילה, אלא ב"גריעת" העניין מסמכותו של בית-משפט מחוזי;

 במקרה הנוכחי - ננקטה לשון "הסמכה".

 (2) אנוכי לא מצאתי בנקיטת לשון "מתן היתר" כאמור, משום תמיכה בעמדתו של נאשם 2: פשיטא, ש"מתן היתר" לדון כמוה כ"הסכמה" לדון. אמנם, יתכן כי נקיטה בלשון של "מתן היתר" היתה מכוונת, בין היתר, גם לקידום טענות מסוג זו שהעלה בפנינו בא-כוחו של נאשם 2;

= 261 =

 ברם, כמוסבר לעיל, הנקיטה בלשון "הסמכה" מביאה לאותה משמעות, כל עוד לא נאמר במפורש אחרת. והא ראיה: הוראת הסעיף 23 לפקודת התעבורה [10] - היא ההוראה המעניקה לשופט שלום סמכות לדון בעבירות לפי סעיף 64א לאותה פקודה - נוקט לשון "הסמכה" ועל אף זאת, אין בה אלא תוספת לסמכותו הבסיסית של בית-משפט שלום ללא גריעה מסמכותו הבסיסית של בית- משפט מחוזי. (וראה בהקשר זה גם הוראת סעיף 4(ג) לחוק מניעת הפקעת שערים וספסרות (שיפוט) תשמ"א-1951 [14] - כפי שחוקק בס"ח תש"ך-1960, מס' 308 - ה"מסמיך" בית-משפט שלום לדון בעבירה נגד המשק, שהיא פשע. הסמכת בית-משפט השלום, בלשון מפורשת של "הסמכה" לא גרעה מסמכותו של בית-משפט מחוזי לדון באותם פשעים מכוח סמכותו הבסיסית).

 3. לאור כל האמור לעיל, הנני מצטרף לדעת חברי הנכבדים בדבר דחיית הטענה של חוסר סמכות.

 הוחלט, איפוא, לדחות את הטענה המקדמית שהעלה עו"ד קיסלר המלומד, ושאליה הצטרפו שאר הסניגורים, על כל חלקיה.

 ניתן בפומבי, היום 10.12.81 במעמד הגב' ביילין בשם המדינה ועוה"ד קיסלר והר-ניב.