עו"ד דר' חיים משגב

חוק העונשין, תשל"ז - 1977, ס"ח 226 סעיפים 44(א), 49(ב) - חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 11), תשמ"ז - 1987, סעיף 29א - פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב - 1971, נ"ח 459, סעיף 28.

העותרת נדונה למאסר של 8 שנים בגין שוד מזויין וסיוע לבריחה. ב-7.6.87 היא שוחררה שחרור מוקדם ברשיון, שתוקפו עמד להסתיים ב-7.2.90.

ב-24.9.90 היא הורשעה בבית המשפט העליון בעבירות של החזקת נשק ונשיאת נשק שלא כדין, שבוצעו ב-18.2.88, דהיינו - בעת שהיתה משוחררת ברשיון.

עקב זאת, ב-20.12.90 הורתה ועדת השחרורים, מכוח הוראת סעיף 29א לחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 11) להפקיע את רשיונה של העותרת.

ב"כ העותרת מעלה שתי טענות עיקריות כנגד החלטת הועדה:

א. לועדת השחרורים לא היתה סמכות להפקיע את הרשיון, היות שההפקעה נעשתה על פי סעיף 29א לחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 11), בעוד שהמשיבה שוחררה לפני שהחוק המתקן נכנס לתוקף, העילה להפקעה קמה אף היא לפני שהחוק המתקן נכנס לתוקף. החוק הינו מהותי ולא דיוני, ולכן אין הוא חל למפרע.

ב. הועדה לא היתה צריכה לקבל מידע מודיעיני הנוגע לעותרת, משום שדנה בבקשת הפקעה בשל הרשעה פלילית ולא בבקשה בשל הפרת תנאי רשיון.

בית המשפט המחוזי פסק:

א. (1) לעניין מתן רשיונות חופש פועלת ועדת השחרורים מכוח סמכויות שהוענקו לה בסעיף 49(ב) לחוק העונשין וסעיף 25 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש].

(2) עד לתיקון פקודת בתי הסוהר לא היתה בפקודה הוראה מפורשת המסמיכה את ועדת השחרורים או את בית המשפט לבטל רשיון לאחר תום תקופת הרשיון, גם כשהעילה לביטולו קמה בתוך תקופת הרשיון.

(3) על פי התיקון, כמו גם לפניו, תנאי הוא שעילת ההפקעה קמה בעת שהרשיון היה בתוקף, אלא שבמקום להפקיע מראש ועל תנאי, הוקנתה לועדה סמכות להפקיע את הרשיון גם לאחר תום תקופת הרשיון, ואף

= 22 =

לאחר ההרשעה. שאר הוראות הסעיף המקורי נשארו בעינן, כך שאין כל משמעות לעובדה שהתיקון נכנס לתוקף לאחר בצוע העבירה, באשר הסעיף המתקן לא שינה דבר בנקודה זו.

(4) המועד הקובע לעניין החוק המתקן, הינו מועד תום תקופת הרשיון.

החוק המתקן נכנס לתוקף (11.7.89) לפני תום תקופת הרשיון (7.2.90), ולכן אין כל סיבה שלא יחול בעניינה של העותרת, שביצעה עבירה בתקופת הרשיון, והחוק המתקן גם הוא נכנס לתוקף בתקופה זו.

ב. (1) בכל מקרה, ניתן גם להחיל את התיקון לחוק רטרואקטיבית.

(2) בתחום הפלילי העקרון הוא, כי אין עונשין אלא אם כן מזהירים.

על כן קובע הדין חזקה, שאין לדבר חקיקה תחולה למפרע משעת עשיית המעשה, בעוד שלדיני הדיון יש תחולה למפרע.

(3) התיקון יוצר, למעשה, ארכה של זמן, מיום ההרשעה ועד להפקעה, לגבי עבירות שבוצעו בתקופת הרשיון.

(4) הוראה המאריכה מועד לבצוע פעולה, היא, בדרך כלל, בתחום הדיוני, ולכן גם תחולתה למפרע.

א. (1) ביצוע עבירה חמורה בתקופת הרשיון והתחברות עם העולם התחתון, כפי שנקבע במקרה זה, הינם גורמים חשובים ומשכנעים לביטול הרשיון.

(2) אין כל מניעה להציג בפני הועדה חומר רלבנטי המתייחס לעניינה של העותרת וגם לא חומר חסוי וסודי לגביה.

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] עע"א 1/83 סלמאן נ' ועדת השחרורים, פ"ד לז(3) 640.

[2] בג"צ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד, פ"ד לה(1) 292.

[3] ד"נ 25/80 קטאשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 457.

[4] ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570.

[5] עע"א 20/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688.

[6] בג"צ 122/73 עבאדי ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כח(2) 253.

הערות:

לסמכות של ועדת השחרורים לעיין בחומר מודיעיני ראה:

בג"צ 21/79 כהן נ' ועדת השחרורים ואח', פ"ד לג(1) 474.

ד"ר ח' משגב - בשם העותרת;

ב' ולטר - בשם המשיבה.

= 23 =

פסק-דין

1. עתירתה של אורית ארביב נגד החלטת ועדת השחרורים מיום 20.12.90, להפקיע את רשיונה של העותרת להלך חופשי.

2. עיקרי העובדות הצריכות לעניין:

א. העותרת שוחררה ביום 7.6.87, שחרור מוקדם, ממאסר של 8 שנים בגין שוד מזויין וסיוע לבריחה. וזאת בתנאי פקוח של נציגת הרשות לשקום האסיר.

השחרור הוא שחרור מוקדם ברשיון, שתוקפו עמד להסתיים ביום 7.2.90.

ב. ביום 24.9.90 הורשעה העותרת על ידי בית המשפט העליון (ע"פ 71/89) שקיבל את ערעור המדינה על זכויה על ידי ביהמ"ש המחוזי (ת"פ 100/88) בעבירות של החזקת נשק ונשיאת נשק שלא כדין, בניגוד לסעיף 44(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, והורה לבית המשפט המחוזי לגזור את עונשה.

ג. ביום 15.10.90 פנתה נציגת היועץ המשפטי לועדת השחרורים להפקיע את רשיונה, וזאת בשל העבירות שעברה בהיותה אסירה ברשיון דהיינו ביום 18.2.88, והורשעה בבצוען על ידי ביהמ"ש העליון, כאמור.

ד. ביום 11.11.90 גזר ביהמ"ש המחוזי את דינה של העותרת לחמש שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי לרצוי בפועל.

ה. ועדת השחרורים קיימה שלוש ישיבות בעניינה של העותרת.

הראשונה התקימה ביום 18.10.90, נשמעו עדויותיהם של קציני מודיעין של המשטרה וכן טיעוני ב"כ היועץ המשפטי. הוצג בפני הועדה בל החומר מביהמ"ש, כולל טיעונים וגזר דין. כן גם שמעה הועדה את טיעוניו של ב"כ העותרת. ביום 20.12.90 הורתה הועדה, בהחלטה מנומקת, להפקיע את רשיונה של העותרת.

3. בא כוח העותרת, עו"ד משגב, מעלה שתי טענות עקריות נגד החלטת הועדה:

1. לועדת השחרורים לא היתה סמכות להפקיע את הרשיון. הפקעת הרשיון נעשתה על פי סעיף 29א לחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תיקון מס' 11), תשמ"ז - 1987. המשיבה שוחררה לפני שהחוק המתקן נכנס לתוקף, והעילה להפקעה קמה אף היא לפני שהחוק המתקן נכנס לתוקף. החוק הינו מהותי ולא דיוני, ולכן אין הוא חל למפרע.

2. לגופו של עניין, שגתה הועדה כאשר התעלמה מהנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירה, ובכך שלא נהגה עם העותרת על פי מידת הרחמים.

הועדה לא היתה צריכה לקבל מידע מודיעיני הנוגע לעותרת, למרות שלא היתה בפני הועדה בקשת הפקעה בשל הפרת תנאי רשיון, אלא בקשה בשל הרשעה פלילית בלבד.

4 לעניין סמכות הועדה להפקיע את הרשיון, בהתיחס לתיקון החוק.

= 24 =

סעיף 29 לפקודת בתי הסוהר (בעקבות תיקון מס' 11) קובע לאמור:

29א. (א) "ועדת השחרורים או שופט כאמור בסעיף 32 רשאים להורות, לפי סמכויותיהם, אף לאחר תם תקופת הרשיון, כי בעל הרשיון ישא את יתרת ענשו כאילו לא ניתן הרשיון (להלן - ביטול למפרע), אם ראו כי עבר עבירה או הפר תנאי מתנאי הרשיון בתוך תקופת הרשיון:

הורו כך - יראו את הרשיון לענין סימן זה כרשיון שבוטל.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), לא יבוטל למפרע רשיון בשל הפרתו על ידי עבירה שנעברה בתוך תקופתו, אם עברו ששה חדשים מיום שבעל הרשיון הורשע סופית באותה עבירה, ולא יבוטל למפרע רשיון בשל הפרת תנאי אחר מתנאיו בתוך תקופת הרשיון, אם עברו שלושה חדשים מיום שתמה תקופת הרשיון".

על פי הוראת סעיף 29א(א), רשאית הועדה להורות כי בעל רשיון ישא את יתרת עונשו כאילו לא ניתן הרשיון, וזאת אם עבר עבירה או הפר תנאי אחר מתנאי הרשיון בתוך תקופת הרשיון (ההדגשות שלי - ע' א'). לענייננו, עילת ההתקפה היא ביצוע עבירה, כאשר היא נעברה בתוך תקופת הרשיון.

בסעיף 29א(א) שני מועדים קובעים לעניין תחולתו:

א. המועד בו רשאית הועדה להורות על בטול הרשיון - אף לאחר תקופת הרשיון, מכאן שהועדה רשאית להפקיע רשיון בתוך תקופת הרשיון ואף לאחריו.

ב. זמן ביצוע העבירה או ההפרה הוא על פי הסעיף - בתוך תקופת הרשיון.

5. אין מחלוקת בין הצדדים, שהעותרת הורשעה על ידי בית המשפט העליון, בגין בצוע עבירה של החזקת נשק ונשיאת נשק שלא כדין. בנסיבות אלה, נוצרת עילה על פיה רשאית הועדה לבטל את הרשיון שניתן (ביטול למפרע) ולקבוע שהוא בטל.

כמו כן, אין גם מחלוקת שההפרה נעשתה בתוך תקופת הרשיון.

אלא שעו"ד משגב, ב"כ העותרת, מפנה למספר מועדים קובעים במקרה זה, שיש בהם, לדעתו, לגרוע מסמכות הועדה להפקיע את הרשיון, בעיקר בהתיחס למועד כניסת החוק המתקן לתוקף - ביום 11.7.89.

א. יום שחרור העותרת ברשיון - 7.6.87 (בטרם נכנס החוק המתקן לתוקף).

ב. ביצוע העבירה, דהיינו העילה להפקעה, ביום 18.2.88. (בטרם נכנס החוק המתקן לתוקף).

ג. מועד תום תקופת הרשיון - 7.2.90. (לאחר כניסת החוק המתקן לתוקף).

כדי לבחון את המועדים והשפעתם על סמכות הועדה, על פי טיעונו של עו"ד משגב, יש לחזור אל מקור הסמכות ולבחון כיצד הופעלה עד לתיקון החוק.

= 25 =

6. הרקע המשפטי לעניין מתן רשיונות חופש פועלת ועדת השחרורים מכח סמכויות שהוענקו לה בסעיף 49(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 וסעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש]. תשל"ב - 1971.

סעיף 49(ב) לחוק העונשין קובע לאמור:

"מי שנדון לתקופה העולה על שישה חודשים ונשא עונש שני שלישים מאותה תקופה ישחררו שר המשטרה אם באה על כך המלצה של ועדת השחרורים".

סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] קובע לעניין "מתן רשיון חופש":

"28. אסיר שנדון למאסר לתקופה העולה על 6 חודשים, למעט מאסר עולם שהוטל כעונש חובה כל עוד לא נקצבה לו תקופה, והשלים בהתנהגות טובה שני שלישים מהמאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים שהוקמה לפי חוק העונשין, התשל"ז - 1977, ליתן לו רשיון להתהלך חופשי, וכל עוד הרשיון בתוקפו לא יאסר מכח אותו גזר דין".

עד לתיקון לאהיתה בפקודה הוראה מפורשת המסמיכה את ועדת השחרורים או את ביהמ"ש לבטל רשיון לאחר תם תקופת הרשיון, גם כשהעילה לביטולו קמה בתוך תקופת הרשיון.

הועדה יכולה היתה, מכח סעיף 29 לפקודה, לבטל רשיון, בתנאי שהאסיר חזר ועבר עבירה.

סעיף 29 קובע לאמור:

"ועדת השחרורים רשאית, לפי שיקול דעתה, לבטל רשיון שניתן או לשנותו, וכל עוד לא בוטל או שונה כאמור יעמוד הרשיון בתקפו עד סוף תקופת המאסר".

אולם, באותם מקרים בהם האסיר טרם הורשע בעבירה שנעברה על ידו בתקופת הרשיון. ותקופת הרשיון עמדה בפני סיום, בהעדר הוראה בחוק, נתגבש נוהג לפיו הפקיעה הועדה את רשיונו של האסיר, אך השהתה את החזרתו לכלא עד שינתן פסק דין מרשיע נגדו, ואם זוכה על ידי בית המשפט, היה ביטול הרשיון מתבטל והאסיר לא נשא את שארית עונשו (יתרת השליש).

בתי המשפט חזרו והתריעו לא אחת, כי כתוצאה מהסדר זה עשוי להגרם עוול לאסיר, וחזרו והמליצו למצוא פתרון לבעיה על ידי תיקון פקודת בתי הסוהר והסמכת הועדה לבטל את הרשיון גם אחרי תם תקופת הרשיון, תוך זמן קצוב אחרי ההרשעה.

בעע"א 1/83 [1] בעמ' 643, כבוד הנשיא י' כהן:

= 26 =

"כבר לפני שנים רבות העיר בית משפט זה על הצורך בתקון החוק כדי למנוע את המרוץ עם הזמן בקשר עם הרשיון ואת התקלות היכולות להגרם עם מרוץ זה (בג"צ 173/65 בעמ' 315, בג"צ 473/72 בעמ' 223, בג"צ 598/77). חבל שהערות אלה לא הביאו עד כה לפעולה מתאימה מאת הרשויות הממונות על עניני חקיקה. נראה לנו שהבעיות אשר התעוררו לא פעם בפסיקת בית משפט זה בקשר עם פרוש פקודת בה"ס והפעלת סמכויות על ידי ועדת שחרורים יכולות וצריכות לבוא על פתרונן בדרך של תקון בחוק, ויפה שעה אחת קודם".

בדברי ההסבר להצעת החוק, תיקון מס' 11, נאמר:

"מוצע לקבוע במפורש כי סמכות ועדת השחרורים ובית המשפט להפקיע רשיון חופש עומדת גם לאחר תקופת הרשיון בתנאי שעילת ההפקעה קמה בעת שהרשיון היה בתוקף, עם זאת מוצע כי הסמכות לבטל למפרע רשיון תוגבל בזמן קצוב לאחר תם תקופת הרשיון".

6. ואכן, על פי התיקון, כמו גם לפניו, תנאי הוא שעילת ההפקעה קמה בעת שהרשיון היה בתוקף. אלא שבמקום להפקיע מראש ועל תנאי, הוקנתה לועדה סמכות להפקיע את הרשיון גם לאחר תום תקופת הרשיון, ואף לאחר ההרשעה. התוצאה, למעשה, הינה אותה תוצאה, אלא שנחסכת אי נעימות והטרדה מאסיר בהליך של הפקעה על תנאי וביטולה של ההפקעה, כאשר בסופו של דבר יצא זכאי בדינו.

בעניינה של העותרת שלפנינו, הרי משניתן פסק הזכוי (1.2.89), יכולה היתה נציגת היועץ המשפטי להגיש את הבקשה להפקעה עם הגשת הערעור על הזכוי לבית המשפט העליון ולבקש מהועדה להפקיע את הרשיון על בסיס הערעור שהוגש וכן גס להורות על דחיית ביצוע ההחלטה עד למתן פסק הדין בערעור.

אלא שלדעתנו, טוב עשתה נציגת היועץ המשפטי שנמנעה מלהגיש בקשה כאמור, ובהמתינה עד לאחר ההרשעה בבית המשפט העליון, ורק לאחר מכן הוגשה הבקשה לועדה על פי התיקון לחוק.

7. לפי הוראות סעיף 29א בחוק המתקן, אין פסול, לא בדרך בה פעלה נציגת היועץ המשפטי ולא בהחלטת הועדה.

כאמור, קובע הסעיף כתנאי, קיום עילת ההפקעה בתוך תקופת הרשיון.

ולענייננו, היום בו בוצעה העבירה (18.2.88), חל בתוך תקופת הרשיון (תם המועד 7.2.90).

הסעיף אינו קובע את מועד הגשת הבקשה כתנאי כלשהו לקיום הוראותיו. גם יום השחרור, שהוא גם יום תחילתה של תקופת הרשיון (7.6.87), הינו רלוונטי רק בהיותו ראשיתה של תקופת הרשיון שבמסגרתה בוצעה העבירה, שהיא מהווה את עילת ההפקעה על פי הסעיף.

הנאמר בסעיף 29א(א), כי ועדת השחרורים רשאית להורות על "בטול למפרע",

= 27 =

על פי תכנן של המלים והקשרן, מתייחסת הן לתחולת ההפקעה למפרע (בהתקיים התנאים על פיו) ולא לתחולת החוק.

בנקודה זו נראית לנו דעתו של ד"ר משגב, שהמלים "בטול למפרע" אינן מתייחסות לתחולתו של החוק למפרע, אלא לתחולת ההפקעה. אך אין בכך כדי לסייע לעותרת, כפי שיבואר להלן.

8. סמכות הועדה לבטל למפרע רשיון הוגבלה בזמן קצוב.

סעיף 29א(ב) לתיקון קובע לאמור:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), לא יבוטל למפרע רשיון בשל הפרתו על ידי עבירה שנעברה בתוך תקופתו, אם עברו ששה חדשים מיום שבעל הרשיון הורשע סופית באותה עבירה, ולא יבוטל למפרע רשיון בשל הפרת תנאי אחר מתנאיו בתוך תקופת הרשיון, אם עברו שלושה חדשים מיום שתמה תקופת הרשיון".

לעניין תחולת הוראותיו וביטולו למפרע של הרשיון, קובע הסעיף שתי מגבלות של זמן:

1. תקופה של 6 חודשים מיום ההרשעה, כאשר ההפקעה היא בשל הרשעה.

2. תקופה של 3 חודשים, כאשר ההפקעה היא בשל הפרת תנאי הרשיון.

על פי המגבלות האמורות, בניגוד לחשש שמעלה עו"ד משגב, לא תרחף מעל האסיר סכנה של בטול רשיונו למפרע לתקופות זמן בלתי מוגבלות, אם כי תתכן אפשרות, שעד מתן פסק הדין המרשיע, תעבור תקופת זמן גם מעבר לתקופת הרשיון ואף מעבר לכך. אולם, מרגע ההרשעה. מוגבל הזמן ביותר. על פי הסעיף, והוא נמשך, כאמור, עד לתקופה של 6 החודשים בלבד לאחריה.

בענייננו, הפקעת הרשיון נעשתה בעקבות הרשעת העותרת ביום 24.9.90 על ידי בית המשפט העליון בע"פ 71/78, וההפקעה נעשתה ביום 20.12.90, לפני תום המועד של 6 החודשים מיום ההרשעה.

בנסיבות אלה, לא היה פסול בהחלטת הועדה, ככל שהדבר נוגע להוראת סעיף 29א(א) ו(ב) (אחרי התיקון).

9. ב"כ העותרת טוען שאין להחיל את הוראת סעיף 29א (על פי התיקון) בעניינה של מרשתו.

טענתו מבוססת של שלוש הנחות יסוד:

1. לא ניתן היה להגיש את בקשת ההפקעה לאחר תום תקופת הרשיון.

2. המועד הקובע לעניין תחולת התיקון הוא מועד ביצוע העבירה.

3. הוראת התיקון הינה הוראה עונשית מהותית, להבדיל מהוראה דיונית, ולפיכך אין לה תחולה רטרואקטיבית.

= 28 =

שתי שאלות מתעוררות בהקשר זה:

1. מהו היום הקובע לצורך תחולת החוק.

2. מהי הזכות שנפגעה, ומה השלכתה על אופיה של הוראת החוק.

מהותית או דיונית.

על פי הסעיף הקודם, נהוג היה להגיש את הבקשה להפקיע רשיונו של אסיר בתוך תקופת הרשיון, גם אם תוצאות ההפקעה הוחלו זמן רב לאחר מכן - לאחר ההרשעה.

על פי התיקון, ניתן, כאמור, להגיש את הבקשה עד 6 חודשים לאחר ההרשעה.

מועד הגשת הבקשה אינו נזכר בסעיף, אלא מוסק מהוראותיו, ואינו מהווה תנאי כלשהו לעניין ההפקעה. התיקון מאפשר, למעשה, להגיש את הבקשה ולהפקיע את הרשיון מאוחר יותר, בעוד ששאר הוראות הסעיף המקורי נשארו בעינן. בשני המקרים, ביצוע העבירה - היא עילת ההפקעה - צריך שתתבצע בתוך תקופת הרשיון, כך שאין כל משמעות לעובדה שהתיקון נכנס לתוקף לאחר ביצוע העבירה, באשר הסעיף המתקן לא שינה דבר בנקודה זו.

לדעתנו המועד הקובע לעניין החוק המתקן, הינו מועד תם תקופת הרשיון.

החוק המתקן נכנס לתוקף (11.7.89) לפני תם תקופת הרשיון (7.2.90), ולכן אין כל סיבה שלא יחול בעניינה של העותרת, שביצעה העבירה בתקופת הרשיון, והחוק המתקן גם הוא נכנס לתוקף בתקופה זו.

בכל מקרה, דעתנו היא, שניתן גם להחיל את התיקון לחוק רטרואקטיבית, כמוסבר להלן.

10. הוראה דיונית או מהותית לדין שני פנים; הפן "המהותי" או "המטריאלי" והפן הדיוני או הפרוצדורלי.

בבג"צ 162/80 [2] אמר השופט ש' לוין גם את הדברים הבאים (בעמ' 299):

"...לצורך מיון אקדמי גרידא ניתן לומר שכל הוראת דין המתיחסת להרכבתם של ביהמ"ש לפניה אליהם ולערעור על החלטותיהם שיכת לספירת המשפט הדיוני. לעומת זאת הוראות הדין המתיחסות לתוכנן של הזכויות הנדונות שיכות לספירת המשפט המטריאלי".

בתחום הפלילי העקרון הוא, כי אין עונשין אלא אם כן מזהירים. על כן קובע הדין חזקה, שאין לדבר חקיקה תחולה למפרע משעת עשיית המעשה, בעוד שלדיני הדיון יש תחולה רטרואקטיבית. ראה ד"נ 25/80 [3].

ההוראות הדיוניות משמשות כלי עזר להבטחתן ומימושן של ההוראות המהותיות.

שאלת סווג ההוראות הינה חשובה ביותר ועשויה להיות עקרונית במשפט, הסווג עשוי להיות שונה בחתומים שונים של המשפט ולעתים קשה הוא ביותר.

ראה מאמרה של השופטת מ' בן פורת. "מבחנים לסווג הוראה בדין כמהותית או דיונית" פורסם בהפרקליט לח 5.

= 29 =

בע"פ 290/63 [4] בעמ' 583 הסביר השופט זילברג את קשיי ההבחנה בין הדין המהותי והדיוני:

"...אך לדעתי ולצערי הרב אין השאלה חדה ופשוטה כל כך, כי ספירת ההשפעה של זוג המושגים האנטיתטיים "מהותי - דיוני" חוצים שתי וערב גורמים ושקולים אחרים, והללו משפיעים אף הם על הפרוספקטיביות או רטרוספקטיביות של חוק ההתישנות החדש..."

שינוי הוראה בדין המהותי פועל מכאן ולהבא, ועליה נאמר שהיא "צופה פני העתיד" ולכן היא "פרוספקטיבית", בעוד שהוראה דיונית משנה למפרע את ההוראה שהיתה בתוקף קודם לכן והיא בעלת תחולה "רטרוספקטיבית" או "רטרואקטיבית".

11. סווגה של הזכות ועדת השחרורים, שהינה גוף מעין שפוטי, נותנת לאסיר רשיון להתהלך חופשי, כל עוד הרשיון בתוקף וכל עוד יקיים את תנאיו, למרות שהורשע ונדון למאסר גם לגבי השליש האחרון או חלק ממנו.

דהיינו, העונש הוטל על האסיר על ידי בית המשפט ביום גזר הדין המקורי והועדה, למעשה, רק "עוסקת במתן פריווילגיה לאסיר ולא במימוש זכותו".

ראה עע"א 20/83 [5] בעמ' 695 מפי השופט ברק.

האסיר מצפה שמתת החסד שקיבל להתהלך חופשי לא תיפגע. מאידך גיסא, אין לו זכות קנויה שתבטיח לו זאת.

עו"ד משגב טוען, כי לעותרת היתה זכות מהותית, שבקשה להפקעת רשיונה תוגש רק עד למועד תם תקופת הרשיון, כלומר עד ליום 7.2.90.

אין בידנו לקבל טיעון זה.

כאשר ביצעה העותרת את העבירה בתוך תקופת הרשיון, הרי שהיה עליה לדעת שהיא נוטלת על עצמה סיכון של הפקעת רשיונה, שיכול להעשות לפחות עד תום תקופת הרשיון או אפילו עד למועד בו תורשע (אם תורשע) בעבירה הנוספת. במקרה אשר כזה, עשויה להיות ההפקעה על תנאי עד להרשעה או לזכוי (גם על פי המצב שהיה קיים לפי החוק הקודם).

לא סביר שהמחוקק יבטיח לעבריין המבצע עבירה בתקופת היותו אסיר ברשיון, שאם התביעה לא תצליח להעמידו לדין עד תם תקופת הרשיו. תהא מובטחת לו חסינות, למרות שהורשע בבר בעבר ואף נגזר דינו. גם לא סביר שהמחוקק יתחייב כלפיו שלא לאפשר הגשת הבקשה להפקעה בשלב מאוחר יותר, כאשר תמצאנה ראיות שעבר עבירה או שהועמד לדין והורשע.

גישתנו מסתמכת. בין היתר, על הסווג שאומץ על ידי כבוד השופטת מ' בן פורת

= 30 =

במאמרה שאוזכר לעיל, לפיו סווג ההוראה כדיונית או מהותית, קשורה קשר הדוק לתוצאה אליה יוביל הסווג;

"כל אימת שהחלתו המידית של שינוי בדין נראית בלתי הוגנת בהיותה פוגעת בזכות הראויה בעיני ביהמ"ש להגנה גברה הנטיה לסווגו כמהותי על מנת שיפעל אך מכאן ולהבא ולהפך" (שם בעמ' 7).

זאת ועוד, התיקון לא בא לפגוע או לשנות מזכויותיה של העותרת או של אסירים אחרים, אלא להסדיר את נוהלי העבודה של ועדת השחרורים ולמנוע הפקעה על תנאי בטרם הרשעה. " התיקון יוצר, למעשה, ארכה של זמן, מיום ההרשעה ועד להפקעה, לגבי עבירות שבוצעו בתקופת הרשיון.

הוראה המאריכה מועד לביצוע פעולה, היא בדרך כלל בתחום הדיוני, ולכן גם תחולתה למפרע.

אולם, בעניין בג"צ 122/73 [5], גישת רוב השופטים היתה, שאין להאריך תקופה, במקרה שנדון שם - תקופת התיישנות - אחרי שנסתימה, שכן החייב רוכש עם תום התקופה המקורית זכות מוקנית שלא להיות מוטרד עוד.

השופטת מ' בן פורת מסבירה במאמרה הנ"ל את גישת הרוב, לפיה עם עבור המועד להגשת תביעה או ערעור תוך הזמן שקצב המחוקק, זכאי החייב לחשוב שיריבו לא יטרידנו עוד, כי ויתר על אותה זכות אחת ולתמיד. יחד עם זאת, מדגישה השופטת, כי שונה המצב אם הארכת המועד בוצעה בתוך התקופה המקורית. לחזוק הגישה מפנה היא לפסק דין נאשף [4], שאוזכר לעיל, באשר לתחילת הארכתה של תקופת ההתיישנות בפלילים ולדעות השופטים שם. השופט חיים כהן (בדעת מיעוט) הביע דעה נחרצת נגד נפקות הארכתה של תקופת ההתיישנות בפלילים. דעתו של הנשיא דאז אולשן היתה בכוון הפוך לדבריו (בעמ' 582):

"כל עוד תקופת ההתישנות לא תמה אין כל טעם לדבר על זכותו של הנאשם שלא להיות מובא לדין, כל עוד התקופה הזאת לא תמה יודע הנאשם מה שלפניו ולפיכך ההנחה היא, שהוא שומר על הראיות שבידו להגנתו ואם תוך כדי כך באה הארכת תקופת ההתישנות הרי שום "זכות" לא נפגעה".

גם השופט זילברג, באותו פסק דין, הדגיש כתנאי שבלעדיו אין נפקות להוראה החדשה, "שעד יום צאתו של החוק החדש לא כלתה תקופת ההתישנות הישנה..."

גישת הרוב בפסק דין נאשף [4] אומצה בבג"צ 162/80 [2], שאוזכר לעיל.

גם בענייננו, כל עוד לא חלפה תקופת הרשיון המקורית, מיום שחרור העותרת ועד מועד תום התקופה, היתה לעותרת ציפיה שלא להיות מוטרדת על ידי הועדה,

= 31 =

צפיה, אך לא זכות מוקנית שלא יחול שנוי בחוק. כל עוד תקופת הרשיון לא תמה, אין לדבר על זכות העותרת שבקשה בעניינה לא תוגש לועדה.

ואכן, תקופת הרשיון נסתיימה רק ביום 7.2.90, כאשר החוק החדש כבר היה בתוקף. וגם אם נלך, וכך אנו עושים, במסלול הגישה המחמירה. לפיה הוראה המאריכה מועד אינה בהכרח הוראה דיונית, גם אז היא הופכת להיות הוראה דיונית מכח העובדה שהארכת המועד להגשת הבקשה להפקעה נעשתה במסגרת תקופת הרשיון, שאז עדיין לא קנתה לה העותרת כל זכות שהיא, והמסקנה תהיה איפוא, שההוראה הינה הוראה דיונית ולא הוראה מהותית.

12. לסיכום, לדעתנו, יש לראות במועד תום תקופת הרשיון את המועד הרלבנטי או המועד הקובע לעניין תחולת החוק הדש.

התיקון, למעשה, יוצר ארכה של זמן, מיום ההרשעה ועד להפקעה. נראה לנו הגיוני, וגם מתיישב עם כוונת המחוקק, לקבוע, כי ניתן להחיל את התיקון עד תם תקופת הרשיון, לגבי אסירים שהתיקון נכנס לתוקף בתקופת הרשיון שלהם.

לאור התיקון, צדקה ב"כ היועץ המשפטי שלא נקטה פרוצדורה מסורבלת קודמת, שנהגה לפני התיקון, אלא המתינה לפסק דינו של בית המשפט העליון. למערערת לא היתה כל זכות שהבקשה להפקעה תוגש לפני תם תקופת הרשיון, וגם לא נפגעה בעניינה כל זכות שהיא, כתוצאה מהחלת התיקון.

לפיכן, הננו קובעים, שהועדה פעלה במסגרת סמכותה בהפקיעה את רשיונה של העותרת, וזאת על פי התיקון מס' 11 שנכנס לתוקף ביום 11.7.89, מועד שהוא בתוך תקופת הרשיון.

13. שיקוליה של ועדת השחרורים והחומר שהוצג בפניה כאמור, ועדת השחרורים קיימה שלוש ישיבות בעניינה של העותרת, נשמעו עדויות של קציני מודיעין, הוצגו פסק דין של בית המשפט העליון וגזר הדין של בית המשפט המחוזי. נשמעו ארוכות טיעוני הצדדים, טיעוניה של נציגת היועץ המשפטי ושל ב"כ העותרת.

הועדה מביאה בהחלטתה מדברי ביהמ"ש מחוזי בגזר דינו, לפיה הנאשמת:

"חדרה לעולם התחתון ומסתבכת שוב ושוב עם החוק, וכי לא עברו ימים מרובים והיא לא רק הפרה את תנאי שחרורה ובאה לבית הסוהר ע"מ לבקר את אהוב ליבה המרצה עונש של מאסר עולם (הרצל אביטן הנ"ל), אלא גם החזיקה בעת ביקור זה אקדח טעון, ב-8 כדורים. ובכך ביצעה עבירה".

סעיף 29 לחוק קובע, כי לועדה שיקול דעת לבטל רשיון ו-סעיף 29א מקנה

= 32 =

לועדה סמכות אף לבטל למפרע רשיון ואף לאחר זמן, במידה שהאסיר עבר עבירה או הפר תנאי מתנאי הרשיון. אין ספק שביצוע עבירה חמורה בתקופת הרשיון והתחברות עם העולם התחתון, כפי שנקבע, הינם גורמים חשובים ומשכנעים לבטול הרשיון.

"מקובל להניח עם זאת כי הקריטריון המרכזי - אך אולי לא היחיד - הוא הסכוי כי האסיר לא יחזור לפעילות עברינית לאחר שחרורו..." ע"א 2/83 [5] מפי השופט ברק בעמ' 693.

אין כל מניעה להציג בפני הועדה חומר רלבנטי המתייחס לעניינה של העותרת וגם חומר חסוי וסודי לגביה. בהחלטתה אמנם ציינה הועדה, שהוצג בפניה חומר חסוי, אך לא קבעה ממצאים כלשהם או מסקנות על פיו.

בנסיבות העניין, נראית לנו החלטתה המנומקת של הועדה ולא מצאנו סיבה כלשהיא להתערב בשיקוליה.

על פי כל האמור הערעור נדחה.

ניתן היום, 21.3.91.

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר