בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים

                                                                                                                                                                  עפ 71139/04

                                                                                                                                                                  עפ 71166/04

בפני:                                     כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד

             כב' השופט ז' המר

             כב' השופטת י' שיצר

המערער

בע"פ 071139/04

המשיב

בע"פ 071166/04:               חנן בן מישאל רייזלר

                ע"י ב"כ עו"ד ד"ר חיים משגב

                    נגד

המשיבה

בע"פ 071139/04

המערערת

בע"פ 071166/04:                 מדינת ישראל

                    על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה)

                 ע"י ב"כ עו"ד דינה רדלמן ועו"ד חיה עמרם

פסק-דין

השופט ז' המר:

כללי

1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט שלום בתל-אביב - יפו (כב' השופטת נ' לידסקי), בו הורשע המערער, חנן רייזלר (להלן: המערער או רייזלר) בעבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: החוק). הדיון אוחד עם כתב-אישום נוסף, בגינו הורשע המערער בעבירה של שימוש במירמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ובעבירות של שימוש במסמך מזוייף, התחזות וזיוף, לפי סעיפים 441, 420 ו- 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

2. חברת "נתיבי דרור להשקעות ובנין בע"מ" (להלן: נתיבי דרור), הנאשמת הנוספת בכתבי האישום, היתה במועד התאגדותה, 04.05.83, בבעלות שווה של סרג'יו בראונשטיין (להלן: בראונשטיין) ואלפרידה ריין (להלן: ריין), קרובת-משפחה של המערער, ככל הנראה אחות אמו (ת/2). ביוני 1983 חתם בראונשטיין על שטר העברת מניות (ת/7), על-פיו העביר את כל מניותיו בנתיבי דרור לריין. האחרונה נפטרה ביום 27.12.84.

חברת "איילת חברת אחזקות לבתי-חולים בע"מ"" (להלן: איילת), הנאשמת 3 בשני כתבי האישום, היתה במועד התאגדותה, 24.07.81, בבעלותם של המערער ואשתו גילה, והם העבירו את כל מניותיהם לריין בחודש נובמבר 1981.

כתב האישום בגין עבירות על החוק (ת"פ 3886/95)

3. א. על-פי האמור בכתב האישום, במהלך התקופה הרלבנטית, סיפק המערער, מהנדס במקצועו, שירותים שונים לחברת סיבוס רימון תעשיות ופיתוח בע"מ (להלן: סיבוס). משנת 1987 עד יוני 90 (להלן: התקופה הראשונה), סיפק המערער, באמצעות חברת נתיבי דרור, את השירותים הללו, שהיו בעיקרם יציקת אלמנטים טרומיים במפעל סיבוס בלוד. בין יוני 90 לסוף שנת 1992 (להלן: התקופה השנייה), סיפק המערער אותה עבודה ואותם שירותים לסיבוס, והשתמש בחברת איילת כחברת קש, כאשר לחברה לא היה כל עיסוק אמיתי בפועל. לחילופין, כתב האישום מעלה תיזה, לפיה המערער ואיילת פעלו יחדיו במתן השירותים לסיבוס.

ב. בקשר לנתיבי דרור, המערער, כמנהל פעיל, הורשע בכך שלא הגיש דו"חות מע"מ כנדרש בחוק ושהוציא חשבוניות מס מבלי לשלם את המס הכלול בהן, וכל זאת במטרה להתחמק מתשלום מס. בקשר לאיילת, הורשע המערער בכך שהוציא חשבוניות מס מבלי שנעשתה עסקה לגביהן, מכיוון שנותן החשבונית - איילת - אינו מי שביצע בפועל את העבודה, אלא המערער בעצמו; בכך, באופן משתמע, נדחתה התיזה החלופית, לפיה הואשמו המערער ואיילת במשותף בהוצאת חשבוניות מס מבלי לשלם את המס הכלול בהן. בנוסף, הורשע המערער בכך שלא נרשם כעוסק בתקופה השנייה, כפי דרישת החוק, לא הגיש דו"חות שיש להגישם ולא הוציא חשבוניות מס, למרות שהיה חייב

= 2 =

להוציאן, וכל זאת מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.

כתב האישום בגין עבירות על הפקודה (ת"פ 1427/99)

4. א. על-פי האמור בכתב האישום, במהלך התקופות הנ"ל, בהן נתן המערער שירותי ייצור של אלמנטים טרומיים בקבלנות לסיבוס, הוא מסר לאחרונה חשבוניות מס הנושאות את מספר החברה של נתיבי דרור, תוך שיבוש שמה, כך שנכתב עליהן: "נתיבי דרור בע"מ חברה קבלנית לעבודות הנדסה בנאיות", וכן חשבוניות מס הנושאות את מספר החברה של איילת תוך שיבוש שמה, כך שנכתב עליהן:

"איילת בע"מ חברה קבלנית לעבודות הנדסה בנאיות".

בנוסף, מסר המערער לסיבוס לפחות ארבעה אישורי מס הכנסה מזוייפים על פטור מניכוי מס במקור על שם נתיבי דרור ואיילת, וכן אישור מזוייף של רו"ח ביחס לאיילת, על ניהול פנקסי חשבונות ורשומות לפי חוק עיסקאות גופים ציבוריים (אכיפת ניהול חשבונות), התשל"ו-1976 (להלן: חוק עיסקאות גופים ציבוריים), תוך שהוא מציג עצמו בפני אנשי סיבוס כבעלים וכמנהל של חברות אלו. באמצעות המסמכים הללו (להלן: המסמכים המזוייפים), קיבל המערער המחאות מסיבוס, מבלי שנוכה מהסכומים ששולמו לו, מס במקור בשנות המס 1987-1992.

כמו-כן, המערער לא הגיש דו"חות אישיים לפי הפקודה בגין הכנסותיו בשנות המס הללו, ולחילופין, לא הגיש דו"חות שנתיים בעבור החברות איילת ונתיבי דרור, בהיותו מנהל פעיל בהן.

ב. בגין מסכת עובדתית זו, הרשיע בית משפט קמא את המערער, בנוסף לעבירות שפורטו בכתב האישום - מירמה לפי הפקודה ושימוש במסמך מזוייף לפי חוק העונשין - גם בעבירות זיוף חשבוניות של חברת נתיבי דרור והתחזות לבעל סמכות בחברה, על אף שעבירות אלו לא פורטו בכתב האישום, וזאת לאור סמכותו על-פי סעיפים 184-185 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ג. יש לציין, והדברים גם פורטו בכתב אישום זה, כי בתקופות הרלבנטיות לכתב האישום, לא היה המערער אזרח ישראלי, משום שביום 02.04.85 ויתר על אזרחותו הישראלית, תוך שהוא מצהיר כי עזב את ישראל לצמיתות עוד ב-03.07.83, ובעקבות כך בוטלה אזרחותו ביום 10.09.85. המערער שלח לשלטונות מס הכנסה את אישור משרד הפנים על ביטול האזרחות, ובעקבות כך נסגר תיקו האישי. במועד בלתי-ידוע, בשנים 85-86, חזר המערער לישראל, תוך שימוש בדרכון זר ופתח חשבון בנק על שמו, תוך שימוש בדרכון גרמני. לאחר-מכן הוא יצא ונכנס לארץ באמצעות דרכונים זרים.

הכרעת הדין בבית משפט קמא

5. בית-משפט קמא זיכה את חברות נתיבי דרור ואיילת, משום שקבע כי המערער פעל בשם עצמו, בעשותו שימוש בשמות שתי החברות (עמ' 89 להכרעת הדין).

בקליפת אגוז, קבע בית-משפט קמא את הממצאים והקביעות הבאות:

א. חברות נתיבי דרור ואיילת לא נתנו לסיבוס שירותים כלשהם. אלא המערער, באופן אישי, נתן לה שירותי קבלנות ליציקת אלמנטים טרומיים, תוך שהוא מציג עצמו כבעלים ומנהל, תחילה של נתיבי דרור ואחר כך של איילת;

ב. המערער הנפיק לסיבוס חשבוניות מס על-שם נתיבי דרור ואיילת, לצורך קבלת התשלום בעבור העבודה שביצע, אותן כתב בעצמו. על רובן הוא אף חתם. בחשבוניות צויין שמן של נתיבי דרור ואיילת בצורה משובשת אך מספר עוסק מורשה נכון.

ג. כן מסר המערער לסיבוס מסמכים מזוייפים: פטור מניכוי מס במקור של נתיבי דרור; אישור בדבר ניהול פנקסי-חשבונות ופטור מניכוי מס במקור של איילת;

ד. על-סמך החשבוניות, שילמה סיבוס למערער סך של למעלה מארבעה מיליון ₪, בלי לנכות כל מס;

ה. המערער לא נרשם כעוסק מורשה, לא הוציא חשבוניות מס על שמו, לא דיווח למס ערך מוסף ולא למס הכנסה. כך גם החברות נתיבי דרור ואיילת, שבשמן, כביכול, פעל המערער.

ו. תיקו של המערער במס הכנסה נסגר, על-פי הודעה שמסר, בשמו ועל-פי בקשתו, רו"ח פלקסר, על עזיבתו של המערער את הארץ לצמיתות וויתורו על האזרחות הישראלית.

6. בית-משפט קמא ביסס את קביעותיו בהסתמכו הן על עדי התביעה והן על עדי ההגנה, שעדויותיהם תמכו למעשה בגירסת התביעה. עדותו של המערער נמצאה בלתי-מהימנה לחלוטין. טענותיו נמצאו חסרות הגיון, גירסאותיו סיפורי בדים, המערער התכחש לדברים שהוכחו בראיות מהימנות ואף אובייקטיביות. כן טען, שכל העדים משקרים וקשרו נגדו, קשר רחב היקף לו שותפות גם רשויות המס.

= 3 =

נימוקי הערעור - הגנה מן הצדק

7. טענה מרכזית של המערער היתה והינה, כי הינו זכאי להגנה מן הצדק. זאת, משום שעל-פי גירסתו, סיבוס היא העבריינית העיקרית. סיבוס ועובדיה ניצלו אותו כדי לעבור עבירות מס. משלא הועמדו סיבוס ועובדיה לדין - בעוד שנגדו ננקטו הליכים פליליים - עומדת לו ההגנה מן הצדק.

8. לטענה זו אין כל יסוד. תלונתו של המערער נגד סיבוס ואפריקה-ישראל, חברת האם של סיבוס, שהוגשה חודש לאחר התלונה של סיבוס נגדו, נחקרה על-ידי רשויות המס. עובדי סיבוס נחקרו תחת אזהרה, משמע, כחשודים. אם בסופה של החקירה הגיעו רשויות המס למסקנה, על-פי שיקול-דעתן המקצועי, בהתבסס על חומר החקירה, כי העבריין, לכאורה, שנגדו יש להגיש כתב-אישום, הוא המערער ולא סיבוס או עובדיה או אפריקה-ישראל - מה עניינה של הגנה מן הצדק לכאן?

זהו בדיוק תפקידם של הממונים על חקירה פלילית.

בהקשר זה התמקד המערער, הן בהודעת הערעור והן בטיעון בפנינו, על דו"ח מבקרת הפנים של חברת אפריקה ישראל (להלן: דו"ח זרם), אשר הוצג בשנת 1990. לדידו, דו"ח זה מוכיח כי הבכירים בחברה התעלמו מהתרעות ברורות לגבי העבודה עם חברת איילת. מדובר בעיקר בביקורת על דרגי "השטח" או הדרגים המבצעים בסיבוס, שלא הקפידו על הדרישות המשפטיות הפורמליות בהסדרת היחסים המשפטיים עם המערער.

תיקון הליקויים בעקבות הדו"ח נמשך זמן מה, בין היתר, משום האמון שרחשו למערער ושביעות רצונם מטיב עבודתו. ב- 1992 הוחלט סופית, לאחר שהדרגים הבכירים יותר איבדו את אמונם במערער, להפסיק את התשלומים ולסיים את היחסים עימו.

נימוקי הערעור - חוסר תום-לב בהגשת התלונה

9. המערער טען עוד, כי התלונה נגדו הוגשה שלא בתום-לב, כדי להקדים תרופה למכה, בשל חשש לפגיעה בתשקיף של אפריקה-ישראל שעמד להתפרסם.

הפגיעה הנ"ל יכולה הייתה להתרחש, אליבא דמערער, הן עקב חשש לתביעה כספית עתידית כנגד סיבוס ע"י חברה זרה בשם "בריטיש אינג'נירנג" (שהמערער היה קשור אליה באופן כלשהו), אשר ביצעה עבורה עבודה, והן עקב חשש לתביעה ע"י רשויות מע"מ להחזר מס התשומות שקיזזה סיבוס על סמך החשבוניות הלא תקינות (בגלל השם המשובש), שקיבלה מאת המערער.

גם בטענה זו אין ממש.

ראשית, גם בהנחה שמדובר בתלונה שהוגשה בשל מניע זר- אין בכך כדי להשליך על אשמתו או חפותו של הנילון. אשמתו או חפותו ייקבעו על-ידי בדיקת מכלול הראיות לגופן, לרבות מהימנות העדים, כפי שעשה בית-משפט קמא;

שנית, לא הוכח כלל שאפשרות תיאורטית לדרישת תשלום עתידית, מאת סיבוס, או חשש מתביעה כספית עתידית כנגד סיבוס לתשלום בגין ביצוע עבודה של חברה זרה כלשהיא שהמערער קשור אליה (קשר שטיבו לא הוברר), היתה חייבת להיכלל בתשקיף של אפריקה-ישראל, חברת האם של סיבוס; ואם חייבת היתה להיכלל בתשקיף, לא הוכח שלפרסום כזה היתה יכולה להיות השפעה שלילית של פגיעה כלשהי בחברה בסדר גודל של אפריקה-ישראל, מבחינה מסחרית, פיננסית או מוניטין;

שלישית, בטענה שאפריקה-ישראל חששה מתביעה כספית עתידית של רשויות מס ערך מוסף, בשל מס התשומות שסיבוס ניכתה על-פי החשבוניות הלא תקינות שהמערער הנפיק לה - יש כשל לוגי. לא רק שאין ראיה שבאותו מועד של פרסום התשקיף, בנובמבר 94, היה חשש כזה, שכן איש טרם פנה למע"מ ולא הוכח שנערכה ביקורת כלשהי של מע"מ - אלא שלא מתקבל על הדעת שאפריקה-ישראל, כדי לקדם חשש מבדיקה ערטילאית של מע"מ, תמהר להתלונן ובכך תגרום לאותה בדיקה שמפניה היא חוששת.

רביעית, בהנחה - הלא מוכחת, כאמור - שהיתה חובה על-פי דיני החברות וניירות הערך לפרסם את החששות העתידיים הללו בתשקיף - אם בכלל היו חששות כאלו - הרי ברור שהגשת התלונה ופתיחת חקירה בעקבותיה, אינה מאיינת חובה זו, אלא יתכן שדווקא מגבירה אותה.

10. הגנה מן הצדק וענין התשקיף - היו הטענות המרכזיות בהודעת הערעור, הארוכה והעמוסה. בהמשך אתייחס לנקודות אחדות בלבד מתוך מכלול הערעור, מאחר וממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא מקובלים עלי, מבוססים כדבעי ואינם מצדיקים התייחסות פרטנית חוזרת של ערכאת הערעור:

"... תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבת ביקורתה את פסק הדין של הערכאה

= 4 =

הדיונית ולבחון אם 'כשר' הוא או 'פסול' ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של ענין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה היתה מגיעה, לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהיתה אחרת ..." (ע"פ 1258/03, 1613/03 פלוני, דינים על' עמ' 640; תק-על 2004(1) 3557).

פגם כזה לא נמצא בענייננו.

ההיפך הוא הנכון- מסקנותיו של בית-משפט קמא מקובלות עלי במלואן: הן חוסר האמון שנתן בעדותו של המערער והן הממצאים והקביעות העובדתיות שהתבססו על שלל מרשים של ראיות מרשיעות, לרבות הודעות המערער בחקירות, המצטלבות ומתיישבות זו עם זו, ומשלימות זו את זו.

גרסת המערער

11. גירסתו של המערער היתה מלאכת מחשבת של עמימות, אמירות כלליות שלא אומרות דבר, או אומרות דבר והיפוכו. עיון בפרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא, מגלה שבית המשפט עשה מאמצים ניכרים כדי להבין את גירסתו של המערער ולקבל ממנו הסברים לשאלות ולתמיהות שעוררה גירסתו.

המערער נתבקש שוב ושוב על-ידי בית המשפט להבהיר את גירסתו, אך המערער דבק בקו של אמירת דבר והיפוכו, של תקיפה חוזרת ונשנית של התובעת, של החוקרים ושל אנשי סיבוס ואפריקה-ישראל, תוך האשמתם במחדלים מכוונים, בזיופים ובקונספירציה נגדו.

כן טען כי חתימות ההיסב שנחזות להיות שלו, על-גבי השיקים (רוב השיקים על-שם נתיבי דרור או על שם המערער שנפדו במזומן, ושיקים על-שם איילת שהופקדו בחשבונו) - הן מזוייפות; כך זוייפו גם החתימות על חשבוניות המס של איילת (שהוא מודה כי כתב אותן, ר' הודעתו ת/71); כך זוייפו על-ידי אלמונים גם הבקשות על-שמו למשרד הפנים לקבלת תעודת זהות, במקום תעודה שאבדה, ולשינוי שמו מרייזלר לרן (על דברים אלו לא חזר בערעור); כך זוייפו גם אותם שיקים על-שם נתיבי דרור בהם שונה שם המותב הנפרע לשמו של המערער (לרבות החתימה והחותמת של סיבוס ליד השינוי).

הואיל והשינוי נעשה, לדבריו, אחרי שהשיקים יצאו מרשותו (עדות המערער עמ' 16, פרוטוקול מיום 05.03.02), המסקנה היא כי השינוי יכול היה להיעשות רק על-ידי החוקרים שקיבלו לרשותם את השיקים מהבנק, וזאת בשיתוף עם אנשי סיבוס.

כן טען המערער, שאימרותיו אינן נכונות ונכתבו בהם דברים מפלילים, שהוא כלל לא אמר, והחוקרים זייפו את חתימתו ליד התיקונים בהודעותיו.

המערער לא הצליח להתמודד עם נקודות המוצא העובדתיות שהוכחו היטב ע"י התביעה בראיות, לפיהן המערער כתב בעצמו את החשבוניות של נתיבי דרור ושל איילת, קיבל לידיו את השיקים (ר' עדות מנהלת החשבונות ג'ניה לנדאו) , בין על-שם החברות ובין על שמו שלו, הפקיד את השיקים בחשבונו או גבה אותם במזומן בסניף הבנק של סיבוס (עדויותיהם של סגן מנהל סניף הבנק של סיבוס ושל מנהל סניף הבנק של המערער).

הסבריו של המערער לעובדות הללו נדחו בצדק, הן משום שהיו בלתי-אמינים ומופרכים לחלוטין, והן מפני שסתרו ראיות אמינות.

12. הגעתי למסקנה, שאין טעם בסקירת כל שינויי הגירסאות, הסתירות או האמירות הכלליות הנוגדות ראיות ממשיות או החסרות כל ביסוס ראייתי. גם הנסיון לדלות מעדותו של המערער גירסה קוהרנטית, סבירה ומתקבלת על הדעת - נועד לכשלון.

הסבריו, לעתים חסרי ההגיון ולעיתים מגוחכים, של המערער לראיות התביעה, לא רק שלא נתמכו בראיה כלשהי, מקום שראיה כזו היתה מתבקשת, אלא שעדי התביעה הרלבנטיים כלל לא נחקרו על ידו באותם נושאים.

אפרט דוגמאות אחדות של טענותיו הכלליות והסתמיות של המערער:

12.1 את השיקים שקיבל מסיבוס על-שם נתיבי דרור, הפקיד אמנם בחשבונו אך הוציא את הכסף ומסרו מיד לבראונשטיין (שלפי הראיות כבר לא היה קשור כלל אותה תקופה לנתיבי דרור) או "למי מטעמו" (הודעת המערער ת/ 82, עדות המערער עמ' 21 , פרוטוקול מיום 05.03.02) . בראונשטיין כלל לא נחקר בנוגע לכך. טענה זו גם לא נתמכה בשום ראיה, כמו דפי החשבון של המערער, העתקי שיקים וכד'. גם זהותו של אותו "מי מטעמו" של בראונשטיין נשארה עלומה. הרי לא יתכן שהמערער מסר כסף עבור בראונשטיין לאדם שאינו מכיר;

12.2 גדעון שבלוביץ (להלן: שבלוביץ), מנהל מפעל סיבוס בלוד, שם בוצעו העבודות, הסכים לשלם למאכר אלמוני במס הכנסה סך 50,000 ₪ בעבור "המסמכים המזוייפים" (אישורי מס הכנסה ואישור רו"ח מזוייפים - ראה פיסקה 4א לעיל) (עדות המערער בעמ' 942). שבלוביץ לא נחקר בנושא. המערער גם לא הסביר כיצד הגיעה לידי המאכר האלמוני, נייר המכתבים של רו"ח פלקסר, שהיה בעבר רואה החשבון של המערער ושל איילת;

= 5 =

12.3 את השיקים על-שם איילת פדה בחשבונו והחזיר את הכסף לשבלוביץ (עדות המערער עמ' 948). שבלוביץ שילם במזומן לפועלים, שהיו לאמיתו של דבר פועלים של סיבוס ולא של המערער. שבלוביץ כלל לא נחקר על-כך. אגב, טענה זו, שהועלתה בעדותו בבית המשפט, סותרת חזיתית דברים שאמר בהודעותיו, למשל ת/83, לפיהן הוא עצמו שילם ישירות לפועליו אותם השיג באמצעות ספק כוח אדם מרהט. ההסבר שלו לסתירה הוא באי-הבנת החוקרים או אי-רישום נכון של דבריו.

הטענה האמורה גם סותרת גירסה אחרת, אותה מסר המערער בבית המשפט, במועד אחר של חקירתו, לפיה הפועלים באותה תקופה לא היו של סיבוס וגם לא שלו או של איילת - אלא של חברה זרה, בריטיש אינג'ינירינג, שהיא שהעסיקה אותם. גם טענה זו לא הוכחה.

12.4 טענתו כי עם הוויתור על אזרחותו עזב את הארץ, לא עבד בה יותר, וכי היה מגיע מדי פעם ומבקר את שבלוביץ, רק כדי לעזור לו ל"ארגן" את המפעל, סותרת את הראיות לפיהן נראה באופן שוטף בסיבוס וכולם זיהו אותו עם נתיבי דרור ואיילת. איש מן העובדים הרבים של סיבוס שהעידו בבית המשפט, לא הכיר את בראונשטיין ולא ראה שום אדם אחר, הקשור לנתיבי דרור, לאיילת, או לעבודות שבוצעו על-ידי המערער, בתקופה הרלבנטית. הוא לא מסר כתובת מגורים בארץ כלשהי בעולם. אשתו ובתו מתגוררות בדירת מגורים ברחוב דיזינגוף בתל-אביב, שם גם נמצאו חותמת חברת איילת ופריטים אחרים. יתרה מכך, גירסתו אינה מתיישבת עם ביקורי תייר מזדמן בארץ, משום ששהה בישראל תקופות נכבדות ויצא לתקופות קצרות בלבד (ר' טופס יציאותיו את ישראל , ת/5) .כאן היה מקום עיסוקו העיקרי וכאן, כאמור, מתגוררת משפחתו החדשה.

כל השיקים הרבים, למעט אחד, הוצאו ונפדו בתקופות בהן שהה המערער בארץ. כן הוכח שבתקופות הרלוואנטיות היתה ברשותו תעודת זהות (בין אם התעודה שלא החזיר לקונסוליה בשוויץ, כשוויתר על אזרחותו בטענה שאבדה לו, ובין אם התעודה החדשה שהונפקה לו, על-פי בקשתו, ושעל-פי הרישומים נמסרה לידי אשתו), איתה יכול היה להזדהות בבנק כדי לפדות את השיקים (כפי שהעידו עובדי הבנק).

13 קביעותיו הסופיות של בית-משפט קמא היו, כי המערער הוא שביצע את העבודות עבור סיבוס, תוך שימוש בחברות נתיבי דרור ואיילת; המערער לא היה אורגן שלהן אלא אימץ אותן לצורך פעילותו העסקית. בכל מקרה, לא המערער ולא החברות היו רשומים כעוסקים במע"מ, והם לא דיווחו ולא שילמו סכומים כלשהם, לא למע"מ ולא למס הכנסה, בכל מהלך תקופות האישום. המערער הבין היטב את מעשיו, היה מודע להם וביודעין ובכוונה עשה מה שעשה ונהג כפי שנהג, וזאת על-מנת לחמוק מתשלום מס כחוק, כשעקב פעולותיו המתוחכמות רשויות המס כלל לא ידעו על קיומו.

קביעות אלו בדין יסודן.

14. סיכומו של דבר, דעתי היא שיש לדחות את הערעור של המערער על הכרעת הדין.

נותר, איפוא, לדון בערעורים על העונש.

15. המערער הורשע בעבירות של אי-הגשת דו"חות מע"מ מתוך כוונה להתחמק ממס, בהוצאת חשבוניות מס בלי לשלם את המס הכלול בהן מתוך כוונה להתחמק ממס, בהוצאת חשבוניות מס בלי שנעשתה עיסקה לגביהן, באי-רישום במע"מ ובאי-הוצאת חשבוניות מס שחייב היה להוציאן, בכוונה להתחמק ממס וכן בשימוש במירמה, עורמה ותחבולה לפי פקודת מס הכנסה, בשימוש במסמך מזוייף, בהתחזות לבעל סמכות ובזיוף.

בית-משפט קמא קבע, כי סה"כ הסכומים לגביהם נעברו העבירות הללו, הוא 4,234,922 ₪, שקיבל המערער בתקופה הרלבנטית מחברת סיבוס.

בית המשפט הטיל עליו מאסר בפועל של 15 חודשים, מאסר על תנאי וקנס בסך 150,000 ₪.

16. בית המשפט קבע, כי מדובר "באדם שאינו חפץ לשלם מסים, שעשה ככל שניתן על-פי הגיונו ודמיונו - שלא לשלם אגורה אחת מסך כל הכנסותיו, ואשר לא איכפת היה לו - בעתות מצוקתו המשפטית - להשליך האשמה לפתחם של אחרים".

המערער הציג עצמו כ"מי שלא עבד כלל והיה בבחינת תייר מזדמן במפעל החברה". בית המשפט הוסיף, כי המערער לא הצליח לעורר את אמונו בטענה שהקדיש "כל כך הרבה זמן לאחרים בלא שתהא לו תמורה כספית כלשהי, במקום לעבוד ולעשות לפרנסת משפחתו".

בית המשפט גם ציטט בהסכמה את טיעוני התביעה, כי "דו"חות מע"מ ודו"חות שנתיים למס הכנסה לא הוגשו על ידו ולא על-ידי החברות תחת שמן עבד; מע"מ שגבה לא הועבר על ידו לרשויות המס, ומאז הויתור על אזרחותו הישראלית וסגירת תיקיו על-ידי שלטונות המס - הוא למעשה נעלם, מבחינת חבויות המסוי".

= 6 =

17. בית-משפט קמא התחשב לקולא בחלוף הזמן ובמיוחד בזמן הרב שחלף ללא הצדקה עד הגשת כתב האישום השני בת"פ 1727/99. בית המשפט ציין כי המשפט עצמו התארך, בין היתר, בשל היקפו הרב, 1,400 עמודי פרוטוקול ומאות עמודי סיכומים ומוצגים: "אלמלא הזמן הרב מאד שחלף מאז ביצוע העבירות ועד סיום עניינו של הנאשם, ראוי היה למצות הדין עמו, לאור הנסיבות החמורות מאד שתוארו על ידי לעיל ובהכרעת הדין".

18. המדינה מבקשת להתערב ולהחמיר בעונש. לשיטתה, המערער "תכנן והוציא לפועל בהצלחה תוכנית עבריינית לניהול פעילות עסקית מניבה בישראל, בלא ששלטונות המס ידעו על כך".

המדינה מדגישה, כי התוכנית האמורה הוצאה לפועל במספר שלבים:

בשלב ראשון, ויתר המערער בשגרירות בשווצריה על אזרחותו הישראלית והצהיר שעזב את הארץ לצמיתות, אך לא החזיר את תעודת הזהות. במקומה מסר הצהרה שאיבד אותה. על-סמך אישור משרד הפנים שחדל להיות אזרח ישראל, אותו המציא לרשויות המס, נסגר תיקו.

מאז נכנס ויצא בדרכונים זרים.

בשלב השני - פנה למשרד הפנים לשנות את שם משפחתו. אחרי כן ביקש וקיבל תעודת זהות במקום תעודה שאבדה, מה שהתאפשר בשל אי-הקלדת ההליך של הוויתור על האזרחות במחשבי משרד הפנים, באותה תקופה של טרום או תחילת עידן המיחשוב. תעודת הזהות איפשרה למערער לפדות במזומן את השיקים.

המערער השתמש בשמן של שתי חברות: האחת, שבעלת המניות בה, שהיתה דודתו, נפטרה; והאחרת שבעלי המניות בה היו המערער ואשתו - תוך שיבוש שמותיהן, כשהוא מציג עצמו כבעלים וכמנהל שלהן. כן מסר לסיבוס אישורים מזוייפים של מס הכנסה ורואה החשבון, בדבר ניהול ספרים.

19. הסכום הכולל שקיבל המערער ללא דיווח ותשלום מס כלשהו, הוא שווה-ערך כיום, לטענת התביעה, ל-10,000,000 ₪; המע"מ שגבה שווה-ערך כיום, לטענת התביעה, לכמעט 3,000,000 ₪.

20. המערער ביקש בערעורו להפחית את עונש המאסר, כך שניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות, בשל חלוף הזמן.

21. התלבטתי לא מעט.

המערער הצליח להפוך את עצמו לנפקד נוכח, ותחת הכיסוי המתוחכם של מי שירד מן הארץ לצמיתות וויתר על אזרחותו, הצליח בעזרת שינוי השם ותעודת הזיהוי החדשה (תוך ניצול הרשלנות או חוסר הסדר של משרד הפנים), להתגורר ולעבוד בארץ, כשהוא נעלם כליל מעיני רשויות המס, ולא נרתע אף מביצוע עבירות נוספות, כמו זיוף ושימוש במסמך מזוייף, כדי לאפשר את ביצוע עבירות המס.

בשל עמדתו לכל אורך הדיון הוא לא עשה כל ניסיון להסרת המחדל. הנזק שגרם לאוצר המדינה הוא גדול ולא ברור כלל אם ניתן יהיה להשיבו.

לולא חלוף הזמן, לא הייתי מהסס לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר באופן משמעותי מאוד את עונש המאסר, לאור מכלול הנסיבות, חומרת העבירות, משך ביצוען, המניפולטיביות יוצאת הדופן של המערער, התיחכום, הסכום הגבוה והתנהלותו הכוללת, לרבות במהלך המשפט.

22. לחלוף הזמן בעבירות מס משקל מופחת, אולם עדיין לא ניתן להתעלם כליל מחלוף זמן ארוך מן הרגיל.

בע"פ (ת"א) 71835/02 משה שוב ואח', תק-מח 2005(1) נאמר (בדעת הרוב):

"בקו התפר שבין העבירה לעבריין אנו רואים להתייחס לנושא חלוף הזמן. איננו מחדשים מאום אם נאמר כי עבירות המס מתאפיינות בכך שהן נחשפות זמן רב לאחר ביצוען. מלאכת הכנת כתב האישום, בשל המורכבות שבהן, אורכת אף היא זמן לא מבוטל, וכך גם ההליך המשפטי.

לפיכך, העובדה שנאשם נותן את הדין על עבירות מס, זמן רב מאוד לאחר ביצוע העבירה, היא הכלל ולא היוצא מן הכלל, ובפני עצמה - אינה יכולה להוות נימוק לנורמת ענישה שאינה מתיישבת עם כלל הנסיבות.

עדיין, גם בתוך כלל זה - ענישה, ובמיוחד מאסר בפועל, כ-15 שנה לאחר ביצוע העבירה, מהווה נתון משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו".

= 7 =

בענייננו מדובר בעבירות שנעברו לפני 13 עד 18 שנים, ובמשפט שהסתיים תשע שנים לאחר הגשת כתב האישום הראשון. על ניהול המשפט מופקד בית המשפט. חלק מהאשמה - וזה נימוק משמעותי - רובץ על כתפיה של המדינה שלא השכילה לבצע חקירה מאוחדת בעבירות המע"מ ומס הכנסה ולהגיש כתב-אישום אחד ומאוחד. החקירה בגין העבירות על הפקודה נפתחה ונוהלה רק לאחר הגשת כתב האישום בגין עבירות המע"מ, וכתב האישום בגין עבירות מס ההכנסה הוגש רק 4 שנים לאחר כתב האישום בעבירות המע"מ - למרות שמדובר באותן עיסקאות, באותן הכנסות ובאותם עדים וראיות.

23. בנסיבות אלו הגעתי למסקנה שיש לדחות את ערעור המדינה על רכיב המאסר, אך לאור מכלול הנסיבות - אין להתערב גם לקולה. לפיכך דעתי היא שיש להשאיר את עונש המאסר על כנו, כפי שהוטל על-ידי בית משפט קמא.

עם זאת, לאור כל האמור לעיל, חומרתן של העבירות ומכלול התנהגותו של המערער, הסכומים המשמעותיים שספק אם אוצר המדינה יוכל לגבותם - אני מציע להגדיל את הקנס ולהעמידו על -.500,000 ₪, או 20 חודשי מאסר תמורתו.

השופטת י' שיצר:

אני מסכימה עם חברי כבוד השופט המר, בכל הנוגע לערעור על ההרשעה, ואולם באשר לעונש אני סבורה כי אין להסתפק רק בהגדלת סכום הקנס. יש מקום להתערב גם באורך תקופת המאסר.

אני מצטרפת לכל הביקורת של חברי באשר למחדלי החקירה וניהול התיק, שהביאו להתארכות יתר. יחד עם זאת, בנסיבות הענין, באיזון הכולל, המשקל שניתן להיבט זה הוא כבד מדי. לטעמי יש לשים יתר דגש על שיקולים אחרים:

à. המערער אינו מגלה כל הפנמה של התנהגותו העברינית, לא באופן מילולי ולא באופן מעשי. הוא לא ניסה לתקן את המחדל, ועד היום לא שילם לרשויות המס אגורה שחוקה;

ב. משך התקופה בה בוצעו העבירות - 6 שנים, וגובה הסכום שהועלם - כ- 4.2 מליון ₪, ששווים בערכים של היום כ- 10 מליון ₪. מדובר איפא בהתנהגות עקבית ושיטתית, ארוכת טווח. באף שלב המערער לא התעשת ולא מצא לנכון לחדול מדרכו העבריינית;

ג. התחכום הרב בביצוע העבירות - המערער העלים מס בצורה מתוחכמת, מורכבת ביותר, עתירת דמיון, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינו של חברי, ועל כן לא אחזור ואפרט;

ד. המערער ביצע את העלמות המס תוך ביצוע עבירות נוספות - שהן עבירות על חוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: החוק) אשר כללו בין השאר:

זיוף חשבוניות - לפי סעיף 418 לחוק;

שימוש במסמך מזויף - לפי סעיף 220 לחוק;

התחזות כאדם אחר - לפי סעיף 441 לחוק;

ä. המערער למעשה עשה כל שניתן כדי להוציא עצמו כליל ממעגל המס. לא רק שלא דיווח לחלוטין על הכנסותיו, אלא שניסה ליצור מצגים שכלל אינו נמצא בארץ. כדברי חברי אף "הצליח להפוך את עצמו לנפקד נוכח";

ו. עבירות כה מתוחכמות, מטבען מתבצעות תוך תכנון, ומתוך הנחה שהסיכון שבגילוין נמוך ביותר. עבירות כאלה, כאשר הן סוף סוף מתגלות, מחייבות ענישה מרתיעה, אפקטיבית וכואבת, שכן זהו כמעט האמצעי היחיד העומד לחברה כנגד מעלימי מס מסוגו של המערער;

ז. העונש המכסימלי על העבירות בהן הורשע המערער, לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), הוא 7 שנות מאסר.

השיקולים לחומרה שפורטו לעיל, מעמידים את העבירה ברף הגבוה של סולם החומרה. הם מצדיקים לטעמי עונש של לפחות 45 חודשי מאסר.

בע"פ (ת"א) 70798/03 מוחמד אבו עבייד ואח' נ' מדינת ישראל, הוטלו על המערער 4 שנות מאסר בתוספת מאסר על תנאי וקנס, בשל עבירות מס. בקשת רשות ערעור על פסק הדין, נדחתה על ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה אשר קבעה כי:

"לנוכח אופיין של העבירות שהמבקש ביצע ולנוכח סדרי הגודל הכספיים הכרוכים בהם, אין העונש שנגזר עליו חורג ממיתחם הענישה המקובל לעבירות כלכליות מן הסוג הנדון. מדובר במעשי התחמקות מתמשכים מתשלום מס שנעשו באמצעי מירמה מתוחכמים לאורך תקופה ארוכה; היקפן הכספי של העבירות נאמד בכ-7.5 מיליון ₪ .... בית-משפט זה חזר והדגיש לאורך השנים את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית, ועבריינות מס בכלל זה, נוכח תוצאותיה ההרסניות למשק ולכלכלה ולמרקם החברתי,

= 8 =

ונוכח פגיעתה הקשה בערך השוויון בנשיאת נטל חובות המס הנדרש לצורך מימון צרכיה של החברה ולפעילותן התקינה של הרשויות הציבוריות .... כבר נאמר לא אחת בפסיקתו של בית-משפט זה כי על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה" (רע"פ 512/04 מוחמד אבו עבייד ואח' נ' מדינת ישראל, לא פורסם, ניתן ביום 15.04.2004, פסקה 7).

ç. מסכימה אני כי מחדלי החקירה והמחדלים שבהתארכות ניהולו של התיק מהווים שיקול להקלה בעונשו של המערער, אולם בשיקול זה אין די כנגד האינטרס הציבורי של של מלחמה בהעלמות מס מורכבות ומתוחכמות. זה המקרה בו האינטרס האישי חייב לסגת מפני האינטרס הציבורי של המלחמה בהעלמות מס.

בת"פ (תל-אביב-יפו) 5371/93 ו- 2676/94 מדינת ישראל נ' אדירים בטחון בע"מ ואח' (לא פורסם), בית משפט השלום התחשב לקולא בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, וגזר את עונשו של הנאשם ל- 24 חודשי מאסר, בשל עבירות של העלמת הכנסות. גזר הדין אושר בע"פ (ת"א) 70036/00 מדינת ישראל נ' חברת אדירים בטחון בע"מ [פדאור 00 (5) 674] עלי ידי בית משפט זה, ובית המשפט אף הגדיל את הקנס.

ההשפעה של "התמשכות ההליכים" על הענישה, נדונה בע"פ 2771/02 יובל אבני נ' מדינת ישראל [פדאור 05 (2) 305]. המערער הורשע בקשירת קשר להשתלט על קרקעות במרמה תוך שימוש במסמכים מזויפים, ונדון לשלוש שנות מאסר. בהתייחס לטענת המערער כי התמשכות ההליך על פני 11 שנות חקירות ודיונים צריכה להביא להקלה משמעותית בעונשו, ואף לביטול עונש המאסר, קבעה כבוד השופטת ביניש:

"אכן, ההליכים בעניינם של המערערים, החל מתחילת החקירה ועד למתן פסק דין זה, נמשכו זמן רב. התמשכות זו נבעה מגורמים שונים, ... על כל פנים, נראה כי חלקם הכולל של המערערים בהתמשכות ההליכים אינו משמעותי. עובדה זו צריכה להילקח בחשבון בעת גזירת דינם של המערערים ואכן נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט קמא. מנגד, יש לשקול את חומרת מעשיהם של המערערים ואת הצורך בענישה שיהא בה כדי להרתיע מפני ביצוע עבירות מסוג זה, שהפיתוי הכספי שבצידן הוא רב ואילו הסיכויים לחשיפתן אינם תמיד גבוהים ... בנסיבות אלה, אף בהביאנו בחשבון את חלוף הזמן ואת נסיבותיהם האישיות של המערערים, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא" (שם, עמודים 11-12).

בקשה לדיון נוסף בתיק זה נדחתה על ידי כבוד השופט מ' חשין (ראו: דנ"פ 2157/05 יובל אבני נ' מדינת ישראל [פדאור 05 (3) 501]).

סבורה אני שדברים אלו יפי אף לעבירות המס במקרה דנן, אשר הפיתוי הכספי שבצידן רב, והסיכויים לחשיפתן, במיוחד עקב התחכום הרב בו נקט המערער, נמוך במיוחד.

לו דעתי היתה נשמעת היה מתקבל ערעורה של המדינה גם ביחס לתקופת המאסר. רק מתוך התחשבות במחדלי החקירה ובהתמשכות ההליך, הייתי מעמידה את תקופת המאסר על 24 חודשים.

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

במאבק בין שיקולי ענישה קלאסיים נכונים וראויים לבין כובדו של הזמן, כגורם אבסולוטי סטרילי שלעולם הוא קיים ולעולם אינו נעצר - ידו של מי תגבר. בכך למעשה מתמצה המחלוקת בין חבריי - באשר לשאלת הענישה.

עיינתי בשתי חוות הדעת של חבריי.

מקובלים עלי השיקולים שפורטו בחוות הדעת של חברתי כב' השופטת שיצר. אין ספק, כי הם משקפים מדיניות נכונה, מחד גיסא ואת העובדות שהוכחו בתיק זה, מאידך גסא.

מקובל עלי גם כי חלוף הזמן אינו יוצר מסך בלתי עביר ויש לשקלל אותו בין שאר הגורמים הרלוונטיים.

גם נאשם שסיים כבר לרצות את מאסרו, ניתן להחזיר אל מאחורי סורג ובריח (הגם שמדובר במקרים חריגים), על אחת כמה וכמה מי שלא ריצה עדיין את מאסרו.

עדיין, בסופו של תהליך איזון השיקולים אלה מול אלה אני מצרפת דעתי לדעתו של כב' השופט המר.

פרק זמן של 13 עד 18 שנים, כמוהו כנצח והוא חריג גם כאשר מדובר בעבירות כלכליות. כאשר מדובר בתקופה מעין זו, במיוחד בנסיבות שפורטו על ידי חברי בסיפא לפיסקה 22 שבחוות דעתו (חלקה של המדינה בשיהוי) נראה לי כי התערבותנו (לחומרא) בשלב זה באורך תקופת המאסר, אינה ראויה.

יש משמעות ענישתית עצמאית לעצם העובדה שהמערער ירצה אחרי כל אותן השנים תקופת מאסר, ומשמעות ענישתית זו - צריכה להילקח בחשבון כאשר עומדת על הפרק השאלה האם להאריך את תקופת המאסר.

= 9 =

לפיכך, כאמור - אציע שלא להתערב בתקופת המאסר.

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתו של השופט המר:

א. לדחות את הערעור של חנן רייזלר (ע"פ 071139/04), על הכרעת הדין;

ב. לקבל באופן חלקי את ערעור המדינה (ע"פ 071166/04). אנו מעמידים את הקנס שהוטל על המערער על סך -. 500,000  ₪ או 20 חודשי מאסר תמורתו.

ניתן היום, א' תשס"ו בשבט (30/01/2006), במעמד הצדדים.