בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו

                                                                                                                                                                    פ 40215/05

                                                                               בפני:   כב' השופט ג'ורג' קרא

המאשימה:            מדינת ישראל

            נגד

הנאשם:                אלישע-צבי בן בנימין סביטצקי

נוכחים:                

                           ב"כ המאשימה: גב פוזלנסקי

   הנאשם - התיצב

   ב"כ הנאשם: ח. משגב

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק הנ"ל, ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק הנ"ל.

האירועים בגינם הועמד הנאשם לדין, התרחשו ביום 13.7.2005 כאשר הנאשם עמד בצומת תפוח (להלן: הצומת) ויידה אבן לעבר השמשה הקדמית ברכבו של המתלונן, פלסטיני תושב הכפר ג'מעין שהגיע לצומת עם הרכב הנ"ל, ששימש אותו באותה עת כמונית להסעת נוסעים (להלן: "הרכב"). כתוצאה מכך, נופצה שמשתו הקדמית של הרכב הנ"ל.

בהמשך אותו יום ולאחר שהנאשם עוכב והובא לחקירה בתחנת משטרת אריאל, (להלן: "התחנה"), ובעת שנפגש עם המתלונן במסדרון התחנה, בעט הנאשם בחלקה התחתון של רגל המתלונן.

תשובת הנאשם לכתב האישום

ביום 16.10.2006 השיב הנאשם לכתב האישום באמצעות בא כוחו, כפר בזריקת האבן, הודה כי נכח במקום. הסביר, כי הנאשם מסר הודעה אחת בה לא שיתף פעולה עם חוקריו מסיבות "אידיאולוגיות", אך בהמשך בעת הדיון בהארכת מעצרו, מסר גרסתו לאירוע הנטען.

באשר לאירוע התקיפה בתחנה, השיב בא כוח הנאשם, כי לא היה אירוע כזה.

למען שלֵמות התמונה, תובא להלן תמצית גרסת הנאשם וכפי שזו נמסרה בהארכת מעצרו ב-ת/4, פרוטוקול הדיון בבית משפט השלום בכפר סבא, שם אמר הנאשם את הדברים הבאים:

"אני כבר שנה וחצי גר בתפוח, ואני רואה איך משטרת ישראל ממררת לאנשים את החיים. אמרתי לשוטר שיש לי מה להגיד ואני אגיד את זה בבית המשפט ולא בחקירה... בשמונה בבוקר ירדתי לצומת תפוח, ראיתי מישהו שאני מכיר, אני לא יודע את שמו, החלפנו כמה משפטים ואז נפרדנו. היה בינינו מרחק של כחמש מטר, הוא התכופף פתאום, הרים אבן וזרק על המונית... הערבי הצביע עלי. או שהוא התבלבל או שלא היה אכפת לו.

הבחור השני דומה לי בפאות, בגובה, במשקל, אפשר להתבלבל בינינו, לא חשבתי על זה, שאלו אותי אם זרקתי את האבן, אני לא ברחתי, לא אמרתי שזרקתי..."

גדר המחלוקת

כעולה מתשובת הנאשם לכתב האישום ודבריו ב-ת/4 יוצא, כי אין מחלוקת שאירוע של יידוי זריקת אבן לעבר מכוניתו של המתלונן ושבירת שמשתה הקדמית, אכן התרחש במקום ובזמן המתוארים בכתב האישום.

המחלוקת מתמצה בזהותו של זורק האבן כשלטענת הנאשם מדובר ב'אחר', שעמד לא הרחק ממנו ודמה לו בחזותו - דבר שהביא לזיהויו של הנאשם בין בטעות ובין בזדון על ידי המתלונן כמי שיידה את האבן.

באשר לאירוע התקיפה בתחנה - הנאשם בתשובתו לאישום הכחיש את עצם התרחשותו. במהלך שמיעת הראיות טען כי 'נתקל' במתלונן, אך הדבר התרחש שלא במתכוון וגדר המחלוקת מצומצמת לקיומה או להיעדרה של כוונת הנאשם באירוע זה.

ראיות התביעה

= 2 =

להוכחת אשמת הנאשם זימנה התביעה לעדות את המתלונן, עת/1, שנהג ברכב. את עת/2 חוסאם טועמלה, שנסע על פי טענתו, יחד עם המתלונן ברכב וישב במושב שליד מושב הנהג, כן את עת/3, גיא ענקי, שוטר מג"ב שהגיע לצומת תפוח, על פי קריאה בקשר מטעם מג"ד גדוד אגוז בשם מרדכי כהנא (להלן: המג"ד כהנא), שביקשו להגיע לצומת ולעצור את הנאשם כחשוד בזריקת אבן על מונית פלסטינית וכך הוא עשה.

בנוסף, נשמעה עדותו של עת/4 רס"ר הלוי, חוקר ממרחב שומרון, שתפס את תיקו של הנאשם בסמוך למעצרו (תיאור תיקו של הנאשם היה חלק מהתיאור של זורק האבן, משגם עת/1 ו-עת/2 מתארים את זורק האבן כאדם שעמד בצומת עם ילקוט שתלוי לו על כתפו); בנוסף, עשה עד זה ניסיונות איתור למג"ד כהנא.

כך העיד עת/7 יותם מרגולין, חייל ששירת בעת הרלוונטית ביחידת אגוז ושימש כנהגו של המג"ד כהנא, שלדבריו, הגיע לצומת תפוח במסגרת סיור בגזרה, שאז הבחין במתלונן שצפר לו, אותת לו וביקש ממנו לעצור, שאז ראה את שמשת רכבו הקדמית של המתלונן שבורה, ומשיצא אליו יחד עם המג"ד, הצביע המתלונן בפניו על הנאשם כמי שזרק עליו את האבן, שאז נלקחה על ידי המג"ד תעודת הזהות של הנאשם, ובשלב מאוחר יותר הועבר על ידי המג"ד לשוטר מג"ב שהגיע למקום.

כנגד ראיות אלו העיד הנאשם להגנתו, חזר על גרסתו לפיה מדובר בטעות בזיהוי, במקרה הטוב. ובמקרה הרע, כמי שהעלילו עליו עלילת שווא כזורק האבן.

הערה בטרם דיון

לציין כי ברשימת עדי התביעה המופיעה בכתב האישום, צוין שמו של סגן אלוף מרדכי כהנא בצרוף מספרו האישי , תוך הערה שיזומן באמצעות הפרקליטות.

במהלך שמיעת המשפט, בשלבים המוקדמים מאוד יחסית, התברר כי אף ששמו של המג"ד כהנא הוכלל ברשימת עדי התביעה, לא נגבתה ממנו כל הודעה, ולא ברור היה על מה ולמה הוכלל שמו מלכתחילה ברשימת עדי התביעה.

יתרה מכך, התברר מפי בא כוח התביעה, כי ניסיון איתור שנעשה על ידי משטרת אריאל, לצורך זימונו של המג"ד למסירת עדות על האירוע, לא נשא פרי. בסופו של יום, לא נגבתה כל הודעה באשר לחלקו של המג"ד באותו אירוע.

בא כוח הנאשם העלה טרוניה, לפיה צירופו של המג"ד כהנא, כעד תביעה לרשימת העדים, אף שלא נגבתה ממנו כל הודעה, פגעה בזכויותיו של הנאשם במובן זה, שנמנעה ממנו האפשרות לשוחח עם העד, לראיין אותו, ולהזמינו כעד הגנה פוטנציאלי לאחר ששמו הוכלל ברשימת עדי התביעה.

יתרה מכך, עצם מחדלה של המשטרה בגביית הודעה מהמג"ד כהנא, הנו מחדל שיש לזקוף אותו לזכות הנאשם ולחובת המאשימה. שאילו המג"ד כהנא היה נחקר בזמן אמת, כשזכרונו עודנו טרי, ניתן היה אולי לדלות מפיו עדות שיכולה היתה לסייע בהגנתו של הנאשם.

בא כוח המאשימה השיב, כי אף שנכון היה לגבות עדות מכהנא, ואף נעשו ניסיונות לאיתורו לשם כך, אין בכוונתו להעידו משלא נחקר במשטרה ומאידך, תוכל ההגנה לזמנו כעד הגנה מטעמה, ובנסיבות אלו, הרי שלא תיגרם כל פגיעה בזכויותיו של הנאשם.יתרה מכך, עדותו של עת/7 יותם מרגולין, נהגו של המג"ד באותו אירוע, יכולה למלא את החלל הראייתי שנוצר עקב אי חקירתו של כהנא משהיה מעורב כמו כהנא באותו אירוע.

נכון הוא הדבר, כי הכללת שמו של עד ברשימת עדי התביעה, משמעה הכרזתה של התביעה כי בכוונתה להשמיע עדותו של אותו עד בבית המשפט. ההכללה האמורה מונעת מן הצד שכנגד, הנאשם וסנגורו, ליצור כל קשר עם עד תביעה ששמו הוכלל כאמור, שמא יכשלו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, או הדחת עד. מאידך, הכללת עד ברשימת עדי התביעה, הינה בגדר הצהרה ברורה כי בידי התביעה מצויה הודעה מאותו עד, שיש בה כדי לסבך את הנאשם במעשה העבירה המיוחס לו בכתב האישום.

משנחשפת במהלך מימוש זכות העיון, העומדת לנאשם על פי סעיף 74 לחסד"פ, העובדה, כי הודעת עד שנכלל ברשימת עדי התביעה, לא מצויה בחומר החקירה, צריך הדבר להוביל כענין מובן מאליו - פניה מטעם ההגנה למאשימה בשאלה היכן מצויה אותה הודעה של אותו עד, שמא זו נשמטה בטעות בעת העמדת חומר החקירה לעיון הסנגוריה, או שמא שמו של העד הוכלל ברשימת העדים מתוך טעות ושגגה, או שמא מצויה אותה הודעה תחת חיסיון כלשהו.

יוצא אני מתוך הנחה כי סנגורו המלומד של הנאשם שמימש את זכות העיון בתיק הנוכחי, עמד, מן הסתם ומבעוד מועד, על חסרונה של "הודעת" כהנא - הודעה שלא נמסרה כלל.

שתיקתו של ב"כ הנאשם ונקיטתו בטקטיקה של "שב ואל תעשה" חרף מודעותו לחסרונה של אותה הודעה, איננה נותנת בידו את הזכות לבוא ולטעון כיום כי זכויותיו של הנאשם כתוצאה מטעות, או רשלנות של התביעה, עקב הכללת שמו של כהנא ברשימת העדים שבכתב האישום, נפגעו לאור מניעת מפגש עם עד הגנה פוטנציאלי, עד שהוא יודע היטב כי אין בחומר החקירה כל הודעה מפיו. שאם תאמר, רצון אמיתי וכן היה אצל הנאשם ובא כוחו לפגוש את כהנא ולשמוע את גרסתו, משיכול לטענתם לשמש עד הגנה פוטנציאלי, יכול היה הדבר להתברר עוד בשלבים המוקדמים של המשפט, בטרם פתיחתו, ובהליך הידוע של הגשת בקשה לפי סעיף 74 למסירת חומר חקירה.

= 3 =

או אז היתה מתבהרת הסוגיה אם מדובר בשגגה, בטעות או בהטעיה, או שמא בהודעה שנגבתה ונחסתה במתכוון מעיני הסנגור בטענה של חיסיון זה או אחר.

התנהלותה של ההגנה בענייננו, אף שגם התנהלותה של התביעה לא היתה ראויה, משזו עמדה על חסרונה של הודעת המג"ד כהנא, רק בשלב מתקדם יחסית של הדיון, אין בה כדי להקים זכות טענה בפי הנאשם לפגיעה בזכויותיו, ולאפשרות ניהולו של משפט הוגן.

לא למותר לציין, כי גם לגופו של ענין, פגיעה כאמור לא יכולה להתקיים בנסיבות שבהן מכריז ב"כ המאשימה, בשלב שמיעת ראיות התביעה, כי אין בכוונתו לזמן את כהנא כעד מטעמו. כך שההגנה תוכל לזמנו כעד הגנה מטעמה, כאשר היה בידי ההגנה זמן די והותר, למימוש זכות זו.

כפי שציינתי, ההגנה לא עשתה מאום על מנת לחשוף את פשר חסרונה של הודעת העד שנכלל ברשימת עדי התביעה, כך גם לא עשתה דבר לזימונו של אותו "עד" .

כעולה מן האמור, לא מצאתי לזקוף לחובתה של התביעה את העובדה, שנמנעה מזימונו של המג"ד כהנא, במיוחד לאחר שהתברר במהלך הדיון, כי לא נגבתה ממנו שום הודעה ולאחר שהתברר, כי הוספת שמו של המג"ד כהנא לרשימת עדי התביעה, מקורה בשגגה ו/או רשלנות של מי שניסח את כתב האישום, ובהיעדר כל כוונת זדון מאחורי המעשים .

באשר לטענה כי מחדלה של המשטרה באי גביית עדותו מכהנא גרמה לנזק ראייתי לנאשם, אשיב בציטוט מתוך הדברים שפורסמו לאחרונה ב-ע.פ. 5386/05 - טרם פורסם - ניתן ביום 18.5.2006, דברים שנכתבו ע"י כב' השופטת רובינשטיין.

..."בקצרה אעיר, כי השאלה ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן - כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וכלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר. ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, במקרים רבים כך אכן קורה. יהיו אפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן - במקרים קיצוניים - אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול....

ועוד, על פי הגישה המשפטית הנוהגת אצלנו, פגמים בתקינותם של הליכי חקירה - 'חוסר הגינותם' בלשונו של ב"כ המערער - אינם מהווים, כשלעצמם, עילה עצמאית לפסילתם של הליכים משפטיים הננקטים על פיהם. ככלל, מתמקדת השלכתם של פגמים כאמור בשאלת קבילותן ומשקלן הראייתי של הראיות המושגות באמצעותם של אותם הליכים" (ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט קדמי) בפסקה 3(ג)(4). אוסיף, כי מערכת החקירה והתביעה צריך שיתנו תדיר אל ליבן, בשל חובת אנשיהן כעובדי ציבור וכ"קציני בית המשפט" - את הצורך במיצוי ראוי של החקירה. ואולם, אין מקום ככלל שיהא חוטא נשכר בשל כך שהרשויות חדלו, אם בסופו של יום הרימו את נטל הראיה."

עדות המתלונן - עת/1

העיד כי בהגיעו עם רכבו לצומת תפוח, ולאחר שנבדק קודם לכן הוא ויושבי הרכב במחסום, הבחין בנאשם שעמד בצומת עם תיק צד על כתפו השמאלית, כשידו הימנית מוסתרת מאחורי גבו. משביקש לפנות ימינה בצומת והתקרב עם רכבו לכיוון עמידתו של הנאשם, הוציא הנאשם את ידו מאחורי גבו, וזרק אבן על רכבו שפגעה בשמשה הקדמית ושברה אותה.

מיד לאחר מכן, הבחין בנאשם שביקש להסתלק מן המקום, אך הוא ירד מן הרכב , הלך אחריו ובאותה עת הבחין ברכב צבאי שהגיע לצומת, עצר אותו ואמר לקצין שהיה ברכב הצבאי, "המתנחל הזה שבר לי את השמשה של הרכב", בהצביעו על הנאשם. שאז עצר/תפס הקצין את הנאשם ו"הקצין התקשר, לאחר מכן הגיע ג'יפ של דרוזים של מג"ב, לאחר מכן הגיעה המשטרה, לקחו אותי ואותו (הכוונה לנאשם ג.ק.), לאריאל." עמ' 4 לפרוטוקול.

המתלונן תיאר את חזותו של זורק האבן "לא גבוה ולא נמוך, קצת רזה, בהיר, חבש כובע על ראשו, הרכיב משקפיים, היו לו פאות, היה לי תיק על הכתף שמאל, לא זוכר את צבעו, שחור, כחול... " כאשר בזמן זריקת האבן על ידי הנאשם, לא היה בצומת מלבדו (של הנאשם) כל אדם אחר.

משמוצגת למתלונן גרסת הנאשם לפיה "אחר" יידה את האבן ולא הנאשם, גיחך וחזר על דבריו כי יוכל לומר בביטחון מלא, כי לא היה איש מלבד הנאשם בצומת וכי אינו מתבלבל ואין מקום לטעות בזיהויו של הנאשם כמבצע המעשה.

= 4 =

חקירתו הנגדית של הסנגור את המתלונן, לא הביאה אותו כדי לשנות מתשובותיו בחקירתו הראשית, כי היה זה הנאשם שעליו הצביע, ושנעצר במקום על ידי הג'יפ הצבאי , כמי שזרק עליו את האבן. כשהוא שב ומסביר, כי אין לו כל ענין להעליל על הנאשם וכי לא היה כל "אחר" מעורב בתקרית, כי אם הנאשם שעמד לבדו בצומת .

לציין כי המתלונן היה מעורב באיתורו של עת/2, מי שלטענתו, ישב לידו ברכב בעת זריקת האבן לעברו, כאשר הדבר נעשה לבקשת החוקר במשטרת אריאל.

המתלונן הסביר, כי איתורו של עת/2 נעשה 'דרך אחרים' שכן הוא לא ידע, לא את שמו הפרטי ולא את שם משפחתו, משלא היתה ביניהם כל היכרות קודמת. מכאן נבע חוסר הדיוק בשמו של עת/2, שנמסר על ידו לחוקר במהלך הודעתו נ/4. המתלונן מאשר כי הוא זה שמסר את השם חוסאם סמי עוואד, ואת מספר הפלאפון .., כאשר על פי פרטים ומספר זה, שוחח החוקר בתחנת משטרת אריאל עם אותו נוסע (עת/2).

הוסיף וציין כי אף שאין היכרות קודמת בינו לבין עת/2, הוא מזהה אותו כנוסע שישב לידו בזמן האירוע, והבלבול בין השם האמיתי של עת/4 לבין השם שמסר במהלך גביית הודעתו (נ/4), מקורו כאמור, בעובדה שקיבל את השם לראשונה ומסר אותו בהודעתו נ/4, מאחרים. הסבר מלא באשר לנסיבות האיתור והטעות מצוי בעמ' 11 לפרוטוקול שו' 1-7.

המתלונן אישר, כי לבקשתו של עת/2, הוא אסף אותו מצומת תפוח והביא אותו ברכבו לתחנת משטרת אריאל, לצורך מסירת עדות על האירוע, מאידך הכחיש כי שוחח עמו על תוכן ומהלך האירוע. כך אישר כי ביום מתן העדות בבית המשפט, נכח יחד עם עת/2 מחוץ לאולם בית המשפט והצביע על הנאשם כמי שעשה את המעשה.

באשר לאירוע התקיפה שהתרחש בתחנה, העיד המתלונן כי הנאשם בעט בו במתכוון בזמן שהוא והנאשם הלכו במסדרון התחנה, כאשר השוטר הלך לפניו, הנאשם מאחוריו (מאחורי המתלונן), כך שאיש לא יכול היה לראות את הנאשם בועט בו, שכן השוטר שליווה אותם הלך לפניהם והאירוע התרחש מאחוריו (מאחורי השוטר).

עדותו של עת/2

עובד בנין שגר בכפר טירה, נושא פלאפון שמספרו ... העיד כי ביום האירוע ישב כנוסע ברכבו של המתלונן במושב שליד הנהג, חזר על פרטי האירוע כפי שאלו נמסרו על ידי המתלונן, ותיאר את יידוי האבן לעבר מכוניתו של המתלונן כך: "המתנחל הזה עמד ליד הברזל, ידו מאחורי גבו, ועל הכתף שלו יש תיק. כשהתקרבנו... הוא התקרב אלינו, הוציא את ידו מאחורי ידו (צריך להיות "גבו" - ג'.ק.) וזרק אבן לשמשה. לשמשה מהכיוון שלי. מהצד שלי. לאחר מכן ירד הנהג, היה שם רכב צבאי... עבדל רחמן (המתלונן - ג'.ק.), צעק לעברם, ואמר להם זרקו עלי, החייל תפס את המתנחל שאני לא יודע מה שמו, לאחר מכן הגיע מג"ב, לקחו את המתנחל לכיוון סלפית לכניסה. ראיתי שהמשטרה הגיעה. ראיתי שזה לוקח הרבה זמן אז הנהג (הכוונה למתלונן - ג'.ק.) אמר לי, אתה יכול ללכת לעבודה שלך. כשהייתי בעבודה התקשרה אלי משטרת אריאל, סוכם שאני אגיע אליהם כדי למסור עדות. אכן כך עשיתי.... "

העד תיאר את זורק האבן כבחור שהחזיק תיק על כתף שמאל, תיק בצבע כחול או שחור, כאשר יידוי האבן נעשה ביד ימינו של הזורק. כך חזר ותיאר את זורק האבן כשהוא מצביע על הנאשם שבזמן המשפט היה מסופר ללא פאות כך. בערך בין 1.70 ל- 1.80, עורו בהיר והיו לו פאות, חבש כובע, לא שמן ולא רזה והרכיב משקפיים, כאשר בזמן זריקת האבן הנאשם עמד במרחק של כמטר מן הרכב.

באשר לנוכחותם של אנשים נוספים בצומת, ציין כי היו אנשים נוספים, אך אלו היו ערבים שהתכוונו ללכת לכיוון סלפית והם עמדו במרחק של כ- 20 מטר מן המקום שבו התרחש האירוע. ע' 14 שו' 20-29. כך גם בעמ' 15 לפרוטוקול.

בחקירתו הנגדית נשאל העד רבות באשר למקור השוני בין השם שנמסר על ידי המתלונן בהודעתו, כשמו של מי שנסע לידו ברכב בזמן האירוע, לבין שמו של עת/4, וכפי שזה מופיע בטופס הודעתו במשטרה.

העד הסביר כי הדבר נבע כנראה מטעות של מי שמסר את שמו למתלונן, שכן הוא הוא האיש שנסע יחד עם המתלונן ברכב בזמן האירוע. מה גם, שהוא הוא האיש שעמו שוחח השוטר בתחנת אריאל וזימנו לחקירה על פי מספר הפלאפון שנמסר על ידי המתלונן לשוטר. שהרי הוא ממשיך עדיין להחזיק באותו מספר פלאפון, וזה מצוי ברשותו גם בעת מתן עדותו בבית המשפט, כך הוסיף והסביר: "אני בעצמי חוסאם מחמוד תועמלה. המשפחה שלנו יש לה שני שמות. יש חלק שקוראים עוואד וחלק אחר תועמלה. השם הרסמי בתעודת הזהות הוא תועמלה. "

עת/3 - גיא ענקי

שוטר מג"ב שהגיע לצומת על פי קריאה של המג"ד כהנא, והתבקש על ידי המג"ד לעצור את הנאשם כחשוד בזריקת אבן על מונית פלסטינית. הוא עיכב את הנאשם על פי בקשת המג"ד וזימן למקום "שוטרים כחולים" והמתין עם הנאשם עד להגעת "המשטרה הכחולה", שאז מסר את הנאשם לטיפולם.

עת/4 - רס"ר דרור הלוי

תפס את תיקו של הנאשם, תיק גב (שמתאים לתיאור שמסרו עת/1, עת/2 בעדותם).מדובר ב-ת/5, תיק גב כחול עם רצועות שחורות, אחת קרועה. עד זה היה מעורב בהליך איתורו ללא הצלחה של המג"ד כהנא לצורך גביית עדותו במשטרת אריאל.

עת/5 - שוטר סלמן אבו עסל

שוטר המשרת במשטרת אריאל, הגיע למחסום תפוח בשעה 08.20 ועיכב את הנאשם, רשם על כך שני דוחות עיכוב ת/6, ת/7. ב-ת/7 כתב כי "הפלסטיני אמר כי הוא זיהה בוודאות מוחלטת את המעוכב, אלישע צבי, זורק עליו אבנים

= 5 =

וגורם לניפוץ השמשה" הנאשם עוכב ונלקח לחקירה ולפלסטיני נאמר כי יגיע בכוחות עצמו לתחנת אריאל.

עת/6 - רפ"ק עופר יגודה

גבה את הודעת הנאשם, במהלכה שתק ולא ענה על שאלות. עד זה העיד גם על נסיבות איתורו של המג"ד כהנא ללא הצלחה.

עת/7 - יותם מרגולין

חייל צה"ל ששירת ביום האירוע ביחידת אגוז כנהג המג"ד כהנא. הגיע בג'יפ צבאי יחד עם המג"ד לצומת תפוח בסביבות השעה שמונה בבוקר, כאשר בצומת סימן לו המתלונן (אדם בטרנזיט צהובה), צפר וביקש ממנו לעצור, או אז ראה כי שמשת הטרנזיט שבורה. משיצאו, הוא והמג"ד, אל הפלסטיני (המתלונן - ג'.ק.), אמר להם המתלונן, "תראה, שמה ההוא שבר לי את החלון וזרק עלי אבן. המג"ד קרא לנער (הנאשם - ג'.ק.) בצד השני של הכביש לבוא אלינו. הנער הגיע.

אז הערבי אמר לו, אתה זרקת עלי אבן. שברת את החלון. חילופי דברים. .. עבר שם ג'יפ של המג"ב, באות וזמן המג"ד לקח את תעודת הזהות מהנער ונתן אותה לשוטרים של מג"ב ואמר להם לעצור את הנער. בזה סיימנו ונסענו.

שאלה: ראית שעוצרים את הנער

תשובה: ראיתי שהכניסו אותו לתוך הג'יפ."

עמ' 31 לפרוטוקול.

גרסת הנאשם

כפי שציינתי בפתיח להכ"ד, לא מסר הנאשם בחקירתו במשטרה כל גרסה, מששמר על זכות השתיקה. גרסה ראשונה מסר הנאשם ביום הארכת מעצרו כמתועד ב-ת/4, עליה חזר גם במהלך עדותו בבית המשפט. לפיה באותו בוקר, הגיע לצומת תפוח "ראיתי חבר שלי מיצהר, אחד שאני רואה אותו פעם בחודש במכולת. לא מכיר את השם שלו... היינו במרחק של כמה צעדים הוא התכופף, הרים אבן מהכביש וזרק על מונית שעשתה את הסיבוב לפנות לתפוח. אחרי זה ברח. .. ראיתי מה קרה. עצרתי בצד הכביש וחיכיתי לראות איך זה יתפתח. יצא ג'יפ מהבסיס, נהג המונית סימן לג'יפ לעצור. ירדו מהג'יפ מספר חיילים, נהג המונית הצביע עלי. חייל קרא לי, ניגשתי אליו, שאל אותי אם זרקתי אבן. אמרתי שלא עשיתי שום דבר. הקצין שאל אותי. אמר לי לחכות בצד, הזמין ניידת משטרה, השוטר שאל אותי מה עשיתי ואמרתי שלא עשיתי שום דבר. הוא עיכב אותי ולקח אותי לתחנה." (ההדגשות שלי - ג'.ק.).

בחקירה הנגדית עמ' 37 לפרוטוקול, שב ואישר הנאשם כי המתלונן הצביע עליו בזירה, כמי שיידה את האבן, אישר כי הוא נעצר על פי הצבעתו של המתלונן והסביר זאת בטעות או בלבול מצדו של המתלונן, ולחילופין, בשקר בוטה שזה טפל עליו.

משנשאל לסיבה מדוע יטפול עליו המתלונן אשמה כה קשה, השיב הנאשם, שדי בכך שהוא חובש כיפה. סיבה זו סיפקה כנראה, כך לטעמו של הנאשם, את המניע למתלונן להעליל עליו את עלילת השווא.

באשר לאירוע תקיפת המתלונן בתחנת המשטרה, הסביר הנאשם כי מדובר בהיתקלות בלתי מכוונת במתלונן, שנגרמה כתוצאה מכך ששלושתם - השוטר, המתלונן והוא, הלכו במעין שיירה במסדרון התחנה, ועקב עצירה פתאומית של השוטר שהוביל בטור, וחוסר תשומת לבו של הנאשם, נתקל במתלונן שהלך לפניו והכל מתוך היתקלות אקראית ובלתי מכוונת.

הנאשם התבקש להסביר את סיבת הכחשתו הגורפת לעצם קרות אירוע התקיפה בתחנה, במהלך ישיבת ההקראה, הכחשה שהושמעה מפי סנגורו, שאז השיב הנאשם כי ההכחשה היתה לעצם הטענה, כי בעט במתלונן ולא לעצם קרות אירוע ההיתקלות הבלתי מכוונת במתלונן.

באשר לסיבה שבגינה שמר על זכות השתיקה, הסביר הנאשם שזה לא מתפקידו "לעזור למשטרה", במיוחד כאשר בתקופה האחרונה, טרם מעצרו הוא נעצר באופן תדיר, מיררו לו את חייו, והכל בשל חזותו ומקום מגוריו (הישוב תפוח). כך שגם לאחר שהטיחו בו את שהטיחו והבין כי שתיקתו עלולה לחזק את הראיות נגדו, בחר להמשיך ולשמור על זכות השתיקה, אך מסר את גרסתו בישיבת בית המשפט הראשונה, משהובא להארכת המעצר 24 שעות לאחר קרות האירוע.

ד י ו ן

כאמור, אין מחלוקת בין התביעה לנאשם, כי ביום 13.7.2005 בסביבות השעה 08.20, התרחש בסמוך לצומת תפוח אירוע של זריקת אבן על שמשת רכבו הקדמית של המתלונן, מונית מסוג פורד טרנזיט צהובה, שכתוצאה מכך נופצה שמשת הרכב. כך אין מחלוקת כי אירוע במהלכו התרחש "מגע פיסי" בתחנת אריאל בין הנאשם למתלונן, משנתקל עם רגלו ברגלו של המתלונן.

בענין אירוע זריקת האבן - השאלה העומדת להכרעה היא, למי משתי הגרסאות להאמין, האם לגרסת התביעה לפיה הנאשם הוא הוא זורק האבן, או שמא לגרסת הנאשם לפיה "פלוני" שעמד בצומת הוא שזרק את האבן ולא הנאשם.

לטענת ההגנה, משלא נערך מסדר זיהוי במהלכו הצביע המתלונן ו-עת/2 על הנאשם כעל מיידה האבן, הרי שהוטל ספק בזיהוי האמור, ספק שיכול לנבוע מטעות בזיהויו של הנאשם, בשל הנסיבות שתיאר הנאשם בגרסתו, לפיה בצומת עמד אדם נוסף שתיאורו דומה אם לא נאמר, זהה לתיאורו שלו (של הנאשם).

= 6 =

באשר לאירוע התקיפה בתחנה - השאלה העומדת להכרעה היא, האם להאמין לגרסת המתלונן לפיה בעט בו הנאשם בכוונה, או שמא לגרסת הנאשם לפיה מדובר ב"היתקלות" אקראית שאין מאחוריה כל כוונה לפגוע במתלונן.

החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מהנימוקים הבאים כדלקמן:

א. החלטתי להעדיף את עדותו של המתלונן - עדות שנתמכת בעדות של עת/2 ועדותם של עת/3, עת/5 ו-עת/7, על פני דברי עדותו של הנאשם . עדותו של המתלונן הותירה עלי רושם טוב ביותר. המתלונן תיאר לפרטי פרטים את האופן שבו התרחש האירוע, תוך התייחסות לתיאור חזותו/זהותו של מי שיידה את אבן לעבר רכבו. המתלונן הסביר בעדותו, כי אינו מכיר את הנאשם ואין לו כל סיבה להעליל עליו עלילת שווא. גרסתו באשר לעובדה, כי הנאשם היה היחיד במקום האירוע, נשארה איתנה, גם כאשר נטען כלפיו כי היה "אחר" בצומת.

לא נראה לי סביר בנסיבות בהן לא מתקיימת כל היכרות מוקדמת בין המתלונן לנאשם, ירצה המתלונן לטפול אשמת שווא על הנאשם, כאשר לטענת הנאשם, המתלונן יודע כי "אחר" הוא זה שזרק עליו את האבן. באשר לטענה של טעות בתום לב בזיהויו של הנאשם, הרי שזו נשמטת מניה וביה, מרגע שהמתלונן התעקש חזר והתעקש, על נוכחותו הבלבדית של הנאשם בצומת בקרבת הרכב שלו, ברגע שבו התרחש אירוע יידוי האבן לעברו.

יתרה מכך, המתלונן נותן תיאור פלסטי ומדויק, משופע בפרטים רבים באשר לאופן שבו התרחש האירוע, תיאוריו של המתלונן כאמור מלאים בפרטים קטנים ומדויקים. הוא תיאר את מיידה האבן כבחור צעיר, שתיק צד תלוי על כתפו השמאלית, שעמד וידו הימנית מאחורי גבו, תיאר את הוצאת היד מאחורי הגב וזריקת האבן כאשר המתלונן והנאשם היו במרחק קצר מאוד האחד מהשני. תיאר את חזותו של הנאשם כמפורט בעדותו, תיאור שהולם אחת לאחת את תיאורו של הנאשם ובעת שזה נעצר בזירת האירוע.

ב. המתלונן הצביע על הנאשם כמיידה האבן גם בפני עת/7, יותם מרגולין, מיד לאחר התרחשותו של האירוע (זמן שנמדד בדקות), שכן הגעתו של הג'יפ שבו נהג עת/7 היתה ממש לאחר התרחשות זריקת האבן לעבר הרכב.

לציין כי עדותו של עת/7 מייתרת אפוא את עדותו של המג"ד כהנא מששמעתי מפיו של עד זה, תיאור מלא ומפורט באשר לאופן שבו התרחשו הדברים לענין הליך הזיהוי וההצבעה שביצע המתלונן כלפי הנאשם בשטח, כאשר הנאשם נתפס בכף על ידי המג"ד בנוכחותו של עת/7 ונמסר מספר דקות מאוחר יותר למג"ב ול'משטרה הכחולה'. ראה בענין זה גם את עדותו של עת/5 שעיכב את הנאשם בזירת האירוע וערך את ת/6, ת/7, כאשר שרשרת הזיהוי וההצבעה על הנאשם לא נפגעת ולא נפגמת כהוא זה.

יתרה מכך, הנאשם עצמו מודה בכך כי המתלונן הצביע עליו בזירה, ומיד לאחר יידוי האבן לעבר רכבו, כמי שיידה את האבן.הוא אף מאשר, כי נעצר בהליכים שעליהם העידו הן המתלונן והן עת/5 ו-עת/7.

עובדה שראוי לזקוף לחובתו של הנאשם, היא הימנעותו מחקירת עת/7 באשר לנוכחותם של "אנשים נוספים" בזירת האירוע - לציין כי עת/7 היה בין הראשונים שהגיעו לזירה לאחר התרחשות אירוע זריקת האבן, ואם צריך לשאול מאן דהוא באשר לנוכחותם של "אחרים" בזירה, הוא הוא העד הנכון, לדלות מפיו פרטים אלו.

כפי שניתן להבין, מגרסת הנאשם וקו הגנתו, היו אנשים נוספים בזירה, ולפחות היה אדם אחד נוסף, שדמה בתיאור חזותו כ"שתי טיפות מים" לחזותו שלו (של הנאשם). והנה הפלא ופלא, דווקא ל-עת/7 לא מופנית אף לא שאלה אחת בענין זה, והשאלות מופנות דווקא למעורבים שהגיעו בשלבים מאוחרים יותר של האירוע, עת/3 למשל. ראה עמ' 23-24.

ג. לציין כי עת/2 שנחקר על עובדת נוכחותם של אנשים נוספים בצומת (אף שנטען כלפיו על ידי ההגנה, כי אין להאמין לגרסתו כמי שנכח בזירה, בשל השוני בשמות, סוגיה עליה עמדתי בהרחבה). מציין כי לא היו אנשים נוספים במקום בו עמד הנאשם, וכי האנשים הנוספים עמדו במרחק של כ- 20 מטר ממנו, ואלו היו ערבים שהלכו לכיוון הכפר סלפית ומכל מקום, תיאור חזותם של אלו אינו יכול להלום את תיאור חזותו של הנאשם ,שהוא גם תיאורו של אותו אלמוני, והכל אליבא דגרסת הנאשם. (ראה לענין זה עמ' 14-15 לפרוטוקול).

ד. כפי שציינתי, נסיבות ההצבעה שמתוארות על ידי המתלונן, נסיבות עליהן לא חולק הנאשם עצמו, מייתרות אפוא כל צורך בעריכתו של מסדר זיהוי נוסף בתחנה, במיוחד כאשר הנאשם והמתלונן מגיעים ונפגשים בתחנת המשטרה. בנסיבות אלו, אין כל ערך אפוא לעריכתו של מסדר זיהוי וכפי שביקש הסנגור, כי ייערך.

ה. באשר לעדותו של עת/2 - לציין כי גם ללא עדותו של עת/2 ולאור האמון הרב שאני רוחש לדברי עדותו של עת/1, הייתי מגיע למסקנה שפירטתי לעיל בדבר אשמתו של הנאשם. חרף האמור, הריני מתיחס לדברי עדותו של עת/2, ולקבוע כי עדותו של עת/2 מהימנה עלי, חרף הטענות שהועלו נגדו, כי הוא לא נכח במקום האירוע, וכי עדותו הינה עדות "מוזמנת", כאשר ההסברים "לשיבוש" שחל בהעברת שמו של עת/2 לחוקר המשטרה במהלך הודעתו של עת/1, מקובלים עלי. שכן, איתורו של עת/2 נעשה על ידי עת/1 באמצעותם של "אחרים" שמסרו לו את שמו, תוך שיבוש שם משפחתו. אך מספר הפלאפון שנמסר הוא אותו מספר הפלאפון, שעל פיו זומן עת/2 לתחנת משטרת אריאל למתן עדות, והוא אותו מספר פלאפון שמחזיק עת/2 עד לעצם יום מתן עדותו בבית המשפט.

= 7 =

לציין כי בבחינת דברי עדותו של עת/2 לגופם נראה, כי גם גרסתו של עת/2 משופעת ומלאה בפרטים קטנים, שרק מי שהיה בתוך ההתרחשות יכול להעיד עליהם. כוונתי היא, לאותם פרטים המתייחסים לאופן עמידתו של הנאשם "המתנחל הזה עמד ליד הברזל, ידו מאחורי גבו, ועל הכתף שלו יש תיק... הוציא את ידו מאחורי ידו וזרק את האבן לשמשה מהכיוון שלי, מהצד שלי... הוא זרק את האבן והלך לכיוון השני."

כאמור, עיון בתצלומים ת/1, מראה בבירור, כי השבר בשמשה הוא בכיוון מקום ישיבתו של הנוסע שליד הנהג. כך נותן עת/2 תיאור מפורט באשר להליך עיכובו של הנאשם. "חייל תפס את המתנחל... לאחר מכן הגיע משמר הגבול... ראיתי שהמשטרה הגיעה...". כאמור, רק מי שנכח וראה את ההתרחשות, יכול היה למסור ולתאר פרטים אלו בהשתלשלות ובסדר שהם תוארו; זאת אומר אני מבלי להוסיף לכאן את תיאורו החזותי של מיידה האבן כפי שזה עלה מפיו של עת/2, במהלך עדותו, תיאור שהולם את תיאורו של הנאשם. לציין כי לא שמעתי כי התיאור האמור לא עלה במהלך הודעתו של עת/2 בחקירתו במשטרה. ראה התיאור שמסר עת/2 בע' 15 לפרוטוקול:

"בערך בין 1.70 ל-.1.80, עורו בהיר, היו לו פאות, חבש כובע, לא שמן, לא רזה. לא זוכר מה אמרתי, הוא הרכיב משקפיים...". לציין כי בזמן המשפט היה הנאשם ללא פאות.

כך גם מציין עת/2 תוך ירידה לפרטים הקטנים, את צבעו של התיק שהיה תלוי על גבו של הנאשם, על היד שהחזיקה את האבן, תיאורים אותנטיים שרק מי שנמצא בזירה יכול היה למסור.

כעולה מתוך האמור לעיל, יכול אני לקבוע כי דברי עדותו של עת/2, דברים נכונים ואמיתיים הם, וכי אין מדובר ב"עדות מוזמנת", שמן הסתם, אילו היתה כזו, לא הייתי מוצא בה את שלל הפרטים הקטנים עליהם העיד העד מבלי שנתגלתה בהם כל סתירה שהיא.

צירוף עדותו של עד זה, לעדותו של המתלונן, אף שלעד זה לא נערך כל מסדר זיהוי, מחזקת חיזוק של ממש את זיהויו של הנאשם על ידי המתלונן, ולא מותירה כל ספק, שלא לאמר, כל ספק סביר בדבר זיהויו של הנאשם על ידי המתלונן כמי שיידה את האבן לעבר רכבו של המתלונן ובנסיבות שתוארו על ידי שני עדים אלו.

ו. מול גרסת המתלונן שנתמכת כאמור, לא רק בעדותו של עת/2, עומדת אפוא גרסתו של הנאשם, "גרסה כבושה" ומאוחרת, שלא ניתנה במהלכה של החקירה המשטרתית, אלא בבית המשפט, כאשר במהלך החקירה המשטרתית בחר הנאשם לשתוק. הנאשם הסביר את סיבת שימושו בזכות השתיקה ב"מניעים אידיאולוגיים". משהתבקש לפרש מושג זה, על רקע חקירתו בביצוע עבירה חמורה וידיעתו, על רקע אזהרתו ששתיקתו עלולה להתפרש כחיזוק לראיות התביעה, ולאור טענתו כי 'אחר' ביצע את המעשה ולא הוא, ענה הנאשם כי "אין זה מתפקידו לעזור למשטרה". יכולתי להגיד על תשובה זו, ניחא, אך הכיצד זה מתיישב הדבר עם רצונו של הנאשם להגן על עצמו ולהדוף מעליו אשמת שווא, כך לטענתו, אם לא יאמר לשוטרים לפחות - 'אחר' ביצע את המעשה ולא אני, שהרי איש לא יכול היה לחייב אותו במסירת שמו של אותו 'אחר'. אך די היה בעצם האמירה, כי 'אחר' ביצע את המעשה, כדי לפתוח אולי אפיק חקירה שלא היה ידוע לחוקרים.

במקרה זה, לא היה אמור הנאשם "לעזור" למשטרה, כל שצריך היה לעשות זה רק להדוף מעליו את האשמה בעצם הזכרת קיומו של אותו 'אחר', והנאשם לא עשה כן.

גרסתו של הנאשם נכבשה לטעמי, בנימוק שאיננו משכנע, והוא נדחה על ידי. כבישת גרסתו של הנאשם באה מפאת סיבה אחת ויחידה והיא למסור גרסה, רק לאחר שתתבהר לו תמונת הראיות הכוללת, כאשר מסירת גרסה מאוחרת, מטרתה להתיישב עם שאר הראיות שנחשפו כבר בפניו.

ז. לציין כי גם לגופא, הגרסה שהעלה הנאשם, גרסה שלפיה מקור זיהויו כמיידה האבן, בטעות יסודה, או שמא בעלילת שווא, "קשה היא לעיכול". הנאשם הינו כאמור, היחיד שטען לקיומו של "אדם נוסף", ולא סתם אדם נוסף, אלא שאותו אדם נוסף, תיאורו דומה אם לא תאמר, זהה, לתיאורו שלו. אם לא די בכך, הוסיף הנאשם ובלהג השקר וטען, כי אותו אחד הינו "חבר שלי מיצהר. אחד שאני רואה אותו פעם בחודש במכולת. לא מכיר את השם שלו. " במשפט זה שפלט הנאשם יש יותר מאשר סתירה פנימית אחת.

הכיצד זה מדובר ב"חבר שלו", ומאידך, באותה נשימה מוסיף ואומר כי הוא "רואה אותו פעם בחודש" והשיא כשהוא מוסיף ומציין "לא מכיר את השם שלו"; איני יודע כיצד מרכיביו של משפט זה אמורים לדור אחד עם השני, או להסביר אחד את השני, אך נראה כי לנאשם אין הדבר מפריע כלל.

ח. משאימצתי כאמור, את עדויותיהם של עת/1 ו-עת/2 באשר להיעדר קיומו של איש מלבד האיש שיידה את האבן - הנאשם בצומת ברגע יידוי האבן, קשה וזאת אומר בלשון המעטה, לקבל אפוא את גרסתו של הנאשם שלפיה נולד יש מאין, אדם נוסף, פלוני אלמוני שדומה/זהה בתיאורו לתיאורו של הנאשם, לרבות פרטי לבושו והתיק שהחזיק, כאשר הנאשם "מלביש" על אותו אלמוני את אשמת מעשיו שלו.

ט. זאת ועוד. שני העדים, עת/1, עת/2 מתארים סיטואציה של יידוי האבן על ידי אדם (הנאשם) ש"עמד" בצומת, ואילו הנאשם מתאר סיטואציה של אדם אלמוני, "שהתכופף לעבר האדמה", נטל משם אבן ויידה אותה לעבר הרכב.

התיאור שמוסר אפוא הנאשם, הן בגרסתו ב-ת/4 והן בעדותו בבית המשפט, נועד לבדל אותו מאותו 'אחר', שכן "ה'אחר' התכופף", נטל אבן והשליכה לעבר הרכב, ואילו הטענה כלפיו, לפחות כך על פי עדי התביעה עת/1, עת/2, שהוא "עמד בצומת" והחזיק בידו הימנית המוסתרת מאחורי גבו, אבן שהשליכה ממצב עמידה ללא שלב התכופפות שקדם לכך. והנה ראה עוד פלא - איש מעדי התביעה אף לא עומת ולא נשאל בענין זה ולו בשאלה אחת.

= 8 =

עד כאן באשר לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה במזיד, ועבירה של חבלה במזיד.

י. באשר לעבירה המיוחסת לנאשם - תקיפה לפי סעיף 379 בכך שבעט ברגלו של המתלונן בתחנת המשטרה. גם בענין עבירה זו, מצאתי להרשיע את הנאשם.

כאמור, המתלונן מזכיר ענין זה בהודעתו נ/4, עמ' 3, שו' 19 ואילך. על כך גם העיד בבית המשפט כי הנאשם בעט ברגלו במתכוון.

הנאשם נחקר על אירוע זה וגם בענין זה שמר על זכות השתיקה. להבדיל מאירוע יידוי האבן, אליו התיחס ב-ת/4, לא התיחס הנאשם לאירוע זה כלל וכלל, עד למתן עדותו בפני.

בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 16.10.2005 אף כפר בקיומו של האירוע.

רק במהלך עדותו כאמור, טען ל"היתקלות" אקראית במתלונן.

בעיני, הסברו של הנאשם, עליו חזר בא כוחו בסיכומיו, לא מתקבל על הדעת, והריני דוחה אותו מכל וכל.

לענין הסתירה או אי התאמה בין הגרסה שמסר הנאשם מפי בא כוחו בתשובה לכתב האישום, לגרסה שמסר במהלך עדותו בבית המשפט, יכול אני לומר כי הדבר מלמד על חוסר העקביות, שלא לאמר, שקר של הנאשם והיותו של ההסבר "הסבר כבוש", שנולד לצורך הגנתו בלבד.

כאמור, חרף היותה של עדות המתלונן עדות יחידה באשר לאירוע התקיפה בתחנה, ובשל האמון הרב שאני רוחש לעדותו של המתלונן, הריני מעדיפה על פני גרסתו הכבושה, המשתנה והשקרית של הנאשם.

עבירת סיכון חיי אדם - הפן המשפטי

משקבעתי אפוא כי הנאשם זרק אבן לעבר רכב נוסע, פגע בשמשתו של הרכב ושברה, ואף אם ייטען על ידו כי לא התכוון במעשהו זה לסכן חיי אדם, הרי שמעשהו ממלא אחר יסודות העבירה שלפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזאת לאור שנאמר בע.פ. 217/04, אל קורעאן נגד מ"י, תקדין עליון 2005(2) 4050, וראויים לציטוט אפוא הדברים הבאים מתוך אותו פסק דין: ..."גם אלה וגם אלה מהווים מפגעים חמורים ומסוכנים אותם יש לשרש. אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפראות תוך שהוא מסכן באופן מיידי וממשי את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים את חיי האנשים בנתיב התחבורה. סעיף 332(2) נועד להגן על חיי אדם. זהו הערך המוגן בעבירה. לא נמצא לי מדוע יש להבחין בין שתי התנהגויות, השונות אמנם בדרך התרחשותן, אך אשר מהוות פגיעה זהה בערך המוגן בעבירה."

באשר להרשעתו של הנאשם בעבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, הריני להפנות לדברים שנאמרו מול פסקה 14 ו-15 לאותו פסק דין.

סוף דבר

אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תעבורה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק, ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק הנ"ל.

ניתנה היום ב' בתמוז, תשס"ו (28/06/2006) במעמד הצדדים