בקשות שונות פלילי מס' 2168/90

    1. יהושע אשר

    2. דוד הררי

    3. אברהם טייב

 נגד    מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 [21.5.90, 24.5.90]

לפני השופט ש' אלוני

 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיף 42.

 ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר בהחלטה של בית המשפט המחוזי בה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. הבקשה הוגשה משנדחה המשך הדיון במשפטם של העוררים בשל סיבות אישיות הקשורות בתובעת. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בלא שהזמין את העוררים לדיון, בקובעו שהמדובר בבקשה טורדנית.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. שומה על בית המשפט לקיים את הדיון בעניינו של עצור במהירות מירבית, בכפיפות לאילוצים הקיימים וללחץ העבודה השוטפת, אך אין בדחייה אחת, אפילו באה מיוזמת התביעה, כדי להוות נסיבה המצדיקה בחינה מחודשת של ההחלטה הקודמת (571 ג).

 ב. אין ספק בבהירות נוסחו של סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ובחובה העולה מתוכו לקיים בכל מקרה דיון בבקשה לעיון חוזר במעמד העצור או סניגורו; אפילו בתי המשפט עמוסים לעייפה ומוצאים עצמם מול כמות גדולה של בקשות כאלה, אין בכך כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק כאמור.

 עם זאת, שחרורו של עצור אינו תוצאה המתחייבת מאי-קיום הוראות הסעיף 42 בכל מקרה ובכל הנסיבות (571 ו-ז).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1] ב"ש 939/84 - לא פורסם.

 [2] ב"ש 37/86 דרעי ג' מדינת ישראל, פ"ד מ (1) 393.

 ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' ברמן) מיום 5.10.89 בב"ש 2124/89. הערר נדחה.

= 570 =

  ח' משגב - בשם העורר 1;

מ' שרמן - בשם העורר 2;

ד' יפתח - בשם העורר 3;

א' קורן, עוזר ראשי לפרקליט המדינה - בשם המשיבה.

החלטה

 ביום 26.3.90 החלטתי (בש"פ 1282/90) לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

 ביום 1.5.90 הגישו העוררים בקשה לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטת המעצר.

 בקשתם נדחתה, ועל כך הוגש הערר שלפניי.

 כפי מסתבר, היה קבוע המשך הדיון בתיק העיקרי ליום 23.4.90, אך מסיבות אישיות, הקשורות בתובעת, שעמדה להופיע, לא התקיים הדיון והוא נדחה לסוף חודש יוני.

 בבקשתם עתרו העוררים בין השאר להזמינם לדיון, אך בית המשפט קמא לא נעתר לבקשה, ובעקבות קבלת תגובת המדינה בכתב ניתנה החלטה בזו הלשון:

 "הבקשה טורדנית. אינני רואה שיש שינוי בנסיבות מאז ניתנה החלטת בית המשפט העליון מפי כבוד השופט אלוני אינני רואה מקום לעיון חוזר. ניתן בהעדר היום 8.5.90".

 ראשית דבר, קובלים הסניגורים המלומדים על כך, שלא נתקיים דיון בבקשתם כמצוות הסעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המחייב שהדיון יהיה "בפני העצור". הם טוענים, כי די במחדל זה כדי להביא לשחרורם של העוררים, ובטענתם זו הם מסתמכים על החלטתו של השופט ברק בב"ש 939/84 [1], בו נקבע לאמור:

 "סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כי הדיון בעיון חוזר 'יהיה בפני' העצור או סנגורו ובפני התובע. משמעותה של הוראה זו כי על העצור להופיע בפני השופט, ואין להסתפק בבקשתו בכתב. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להתקבל".

 באת-כוח המדינה חולקת על עמדת הסניגורים המלומדים. היא איננה מתעלמת מהפגם הדיוני אך טוענת, שהפתרון הוא בהחזרת התיק לבית המשפט קמא או בבחינת העובדות לגופן בבית-משפט זה.

 הנימוק העיקרי המועלה על-ידי הסניגורים בערר הוא, כי נוכח העובדה שהעוררים עצורים

= 571 =

 מזה למעלה משמונה חודשים, ולאחר שהדיון בעניינם נדחה למשך חודשיים, אין הצדקה להמשך המאסר. במלים אחרות, הנסיבה המיוחדת המונחת ביסוד העיון החוזר שנתבקש על-ידי העוררים נעוצה באי-קיום הדיון במועד שהיה קבוע ובדחייתו למשך חודשיים. הסניגורים המלומדים מדגישים, כי קביעתי בהחלטה המקורית, לפיה ניתן לסיים את ההליכים במשך חמשת החודשים הקרובים, אין פירושה, שיש למצות את מלוא חמשת החודשים עד תום.

 מנגד מדגישה באת-כוח המדינה, שהדיון קבוע לפני בית המשפט קמא לשלושה תאריכים החל מסוף חודש יוני, וכי אם לא יסתיים הדיון בשלוש הישיבות הללו, הוא יימשך מיום ליום, כפי שקבעה השופטת המלומדת.

 לא מצאתי בטיעוני העוררים עילה לעיון חוזר בהחלטה המקורית בדבר מעצרם של העוררים, מכאן שדין עררם להידחות.

 אכן, שומה על בית המשפט לקיים את הדיון בעניינו של עצור במהירות מירבית, בכפיפות לאילוצים הקיימים וללחץ העבודה השוטפת, אך אין בדחייה אחת, אפילו באה מיוזמת התביעה, כדי להוות נסיבה, המצדיקה בחינה מחודשת של ההחלטה הקודמת.

 אין לי ספק, שהדחייה בחודשיים היא תוצאה מלחץ עבודה, שאיננו מאפשר קביעת הדיון במועד קרוב יותר. ברי לכול, כי גם בית המשפט קמא מודע לצורך בהשלמה מהירה של הדיון, והראיה, שנקבעו שלוש ישיבות, וכי במידת הצורך תתקיימנה ישיבות נוספות מיום ליום, ומכך למדים אנו, כי קיים סיכוי טוב, שהדיון יסתיים אף לפני עבור חמשת החודשים הנזכרים לעיל.

 קריאת החלטתי המקורית איננה מותירה בספק את המסקנה בדבר הסכנה הנובעת משחרורם של העוררים, ולא יעלה על הדעת לסבור אחרת כיום רק בגלל הדחייה האמורה.

 בנסיבות העניין המיוחדות שלפנינו אף אינני רואה מקום להיענות לטענת הסניגורים המלומדים, הסבורים שיש לשחרר את העוררים בגלל הסטייה מהוראת סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב].

 אין ספק בבהירות נוסחו של הסעיף ובחובה העולה מתוכו לקיים בכל מקרה דיון בבקשה לעיון חוזר במעמד העצור או סניגורו; אפילו בתי המשפט עמוסים לעייפה ומוצאים עצמם מול כסות גדולה של בקשות כאלה, אין בכך כדי להצדיק סטייה מהוראות החוק כאמור.

 יחד עם זאת איני סבור, ששחרורו של עצור הוא תוצאה, המתחייבת מאי-קיום הוראות הסעיף 42 בכל מקרה ובכל הנסיבות.

 ברוח דומה החליט השופט (כתוארו אז) אלון בב"ש 37/86 [2].

= 572 =

 דומה עלי, שגם מההחלטה שניתנה בב"ש 939/84 [1] אין ללמוד, ששחרור העצור מתחייב בכל מקרה ובכל הנסיבות.

 נראה לי, שההחלטה בב"ש 939/84 [1] הושפעה מן הנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, המודגשות בגוף ההחלטה, דהיינו - ש"סיום משפטו איננו נראה באופק", "חלקו בפרשה כולה קטן" "ואין לו עבר פלילי". בכל אלה שונות הנסיבות בענייננו.

 שקלתי, אם יש מקום, בענייננו, להחזיר את התיק לדיון מחודש לפני בית המשפט קמא, והגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה אין מקום לעשות זאת.

 טיעוני הסניגורים לפניי אינם מגלים טענה כלשהי, מעבר לאלה שפורטו בבקשתם לעיון חוזר. נובע מכך, שהחלטתו של בית המשפט קמא, חרף סטייתו מהוראות הסעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ניתנה על יסוד מלוא טענות הצדדים.

 אם יוחזר התיק לבית המשפט קמא, יקבל הדבר משמעות פורמאלית גרידא, שאין עמה כל תכלית, נוכח מיצוי הטענות כאמור, ובעיקר משום שכל טענתם מתגדרת במשמעות דחיית הדיון, כאמור.

 כאמור, לא מצאתי בטיעוני העוררים כל נסיבה חדשה, המצדיקה עיון חוזר, ועל-כן אין מנוס מפני דחיית הערר.

 הערר נדחה.

 ניתנה היום, כ"ט באייר תש"ן (24.5.90), בהיעדר הופעה.