בקשות שונות פלילי מס' 1220/90

 בקשות שונות פלילי מס' 1257/90

  מדינת ישראל

 נגד

  1. יעקב אלפרון

  2. אהרון אהרוני

  3. יוסי היימן

  4. ניסים אלפרון

  5. זלמן אלפרון

  6. שלומי עוז

  7. ראובן בנג'ו

  8. ציון עבדו

  9. אורי לוזון

  10. יעקב אלבז

  11. אשר עוז

  12. שלמה חשמתי

  13. שאול ביטן

בבית המשפט העליון

 [23.3.90, 30.3.90]

לפני השופט א' גולדברג

 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיפים 15(א), 21א, 21א(ב)( 2), 21א(ג), 43, 53, 54.

 בקשה להארכת מעצרם של המשיבים למשך שלושה חודשים, מכוח סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, לאחר שהיו עצורים במשך שנה בגין כתב-אישום שהאשימם בעבירות קשר וסחיטה באיומים במסגרת עיסוקם בחברה לגביית חובות. מרבית המשיבים בלתי מיוצגים בהליך הארכת המעצר, למרות בקשותיהם שימונו להם עורכי-דין. משום כך הוארך מעצרם מפעם לפעם בתקופות שלא עלו על 30 ימי מעצר, כהוראת סעיף 21א(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], עד שסך המעצר הצטבר לכדי שנה תמימה.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) קוצר ידו של בית המשפט למנות לנאשמים סניגורים כבקשתם אינו מגביל את סמכותו לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] להאריך את מעצרם לתקופה שלא תעלה על 30 יום (547 ד).

= 545 =

 (2) סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] אינו מבחין בין תקופת מעצר המצטרפת כדי שנה אחת, כיוון שאותו נאשם נעצר עד תום ההליכים נגדו בהחלטה אחת, ובין תקופת מעצר המצטרפת יחד כדי שנה אחת, עקב הפעלת סעיף 21א(ג) לחוק. סעיף 54 לחוק חל על כל אחד מן המצבים הנתפסים בגדר סעיף 53, והוא קובע את סמכותו של שופט בית המשפט העליון "לצוות על הארכת המעצר, או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים...". זכרה של הגבלת המעצר ל-30 יום שבסעיף 21א לחוק לא בא בסעיף 54, ואין מקום להוסיפה מקום שהמחוקק לא ראה לנכון להחילה (547 ה-ו).

 ב. (1) בית המשפט המחוזי קיים כשלושים וחמש ישיבות, שנועדו לשמיעת עדי התביעה. אולם מתוך מאתיים ושישה עדים שברשימת התביעה, נשמעו, חרף מאמצי בית המשפט, רק חמישה-עשר עדים, זאת לא במעט עקב היות רובם של המשיבים בלתי מיוצגים (547ז-548 א).

 (2) אילו הייתה זו הסיבה היחידה לקצב האיטי של הדיונים, לא היה מקום לזקוף מציאות זו לחובת המשיבים, שהרי אין לבוא אליהם בטרוניה, כי לא נמצאו עורכי-דין שיהיו מוכנים לייצגם על-פי מינוי של בית-משפט, ואין לדרוש מהם כי יימנעו מלחקור את העדים, רק בשל כך שאין הם אמונים בכגון דא (548 א).

 (3) שונים הם פני הדברים, כשמדובר בהפרעות בעת הדיון, המביאות לשיבוש ההליך, לקטיעת מהלכו התקין ואף להפסקתו. בנדון זה אין בידי המשיבים שנטלו חלק בהפרעות להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, אלא כלפי עצמם. לא רק שאין בידי בית המשפט להשלים עם תופעה כזאת, ויהא הלחץ הנפשי בו מצויים המשיבים אשר יהא, אלא שעל כל מי שנטל חלק בהתנהגות כזאת לשאת גם בתוצאה של התארכות הדיון. לעניין זה אין מקום לחשב חישובים, כמה זמן שיפוטי ירד לטמיון, מה הייתה מידת ההתקדמות בדיון אלמלא אותן הפרעות, ומה הזמן שבזבז כל אחד מהם (548 ג-ד).

 (4) אין להטיל על המשיבים כולם אחריות קולקטיבית לנעשה באולם הדיונים.

 מאידך גיסא, אין להעלים עין ממהות האישומים ומן החשש להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי המשפט. זאת במיוחד לגבי נאשמים שהואשמו (וקיימות ראיות לכאורה לכך) כי נקטו אלימות פיסית כלפי הגוף או כלפי הרכוש (548 ו-ז).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1] בש"פ 978/90 - לא פורסם.

 [2] בש"פ 353/87 מדינת ישראל נ' מקס אפרגן ואח', פ"ד מא (4) 147.

 בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. הבקשה נתקבלה בעיקרה.

  ר' דוד, סגן בכיר לפרקליט מחוז ת"א (פלילי), ע' אברהמוב, י' רזניק, סגן בכיר

 א' וממונה על עניינים פליליים בפרקליטות המדינה - בשם המבקשת;

ח' משגב - בשם המשיב 3;

  א' לוין - בשם המשיב 4;

ח' אליהו - בשם המשיב 5;

ח' דויטש - בשם המשיב 10:

א' בר עוז - בשם המשיב 12.

= 546 =

החלטה

 1. זו בקשה להארכת מעצרם של שלושה-עשר המשיבים למשך שלושה חודשים, מכוח סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1987 (להלן - החוק), לאחר שחלפה שנת מעצר.

 כפי שיובהר להלן, לא יכול היה להיות ספק לתביעה, כבר לפני זמן רב, כי המשפט לא יסתיים עד 25.3.90, הוא היום בו מסתיימת שנת המעצר. ואף-על-פי-כן לא הוגשה הבקשה הנדונה אלא ב-19.3.90, כשנותרו לכל היותר חמישה ימים לדיון בבקשה. לא ייפלא על-כן, כי בנסיבות כאלה לא הגיע אל באת-כוחו המלומדת של המשיב 5 עותק מן הבקשה עד למועד הדיון, וניתן להבין לטרוניית המשיבים, על שלא ניתנה להם שהות מספקת להכין עצמם לדיון.

 מקרה דומה, בו הוגשה בקשה לפי סעיף 54 לחוק רק ברגע האחרון, אירע בבש"פ 978/90 [1] שנדון החודש (2.3.90), ולא למותר הוא להבהיר, כי יש בתופעה זו כדי לשבש את סדרי העבודה בבית המשפט, לפגוע בסדר יומם של הסניגורים המוזעקים לדיון בהתראה קצרה, ולמנוע מהם להכין כראוי את טיעוניהם.

 2. כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוא נגד שמונה-עשר נאשמים, אשר חמישה מהם שוחררו בינתיים בערבות. חמישים ושמונת האישומים שמכיל כתב האישום נוגעים (רובם כולם) לעבירות של קשירת קשר וסחיטה באיומים, שנעברו, על-פי המיוחס לנאשמים, במסגרת עיסוקם בחברה לגביית חובות בשם "האחים אלפרון - שרותי עזר וגבייה בע"מ".

 משהוגש כתב האישום, נתבקש בית המשפט המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, אולם רק לחמישה מתוך שלושה-עשר המשיבים יש סניגור, ואלה אכן נעצרו עד שיסתיים בירור דינם. יתר המשיבים נעצרו מדי פעם על-ידי בית המשפט המחוזי למשך 30 יום, שהצטברו לכדי שנה אחת. שכן לא רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם על-פי סעיף 21א(ב)(2) לחוק, אלא אם יש לו סניגור "או שהנאשם הודיע שברצונו שלא להיות מיוצג בידי סניגור". ומוסיף וקובע סעיף 21א(ג):

 "לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע כאמור בסעיף קטן (ב)(2), ימנה לו בית המשפט סניגור ויחולו לענין זה הוראות פרק ב'; כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על שלושים ימים בכל פעם; הוראות סעיף קטן זה באות להוסיף על הוראות סעיף 15" (ההדגשה שלי - א' ג').

 דא עקא, כי קיומה של ההוראה, בדבר מינוי סניגור, עלי ספר, עדיין אינו מבטיח את יישומה של ההוראה הלכה למעשה. ואין לי אלא לחזור על שכבר נאמר בבש"פ 353/87 [2], בעמ' 150,

= 547 =

 כי "לא השכילה המדינה להציב, בצד החובה שהוטלה על בית המשפט למנות סניגורים למשיבים ... גם כלים, שיאפשרו לו לקיים את החובה האמורה...". התוצאה היא, כי מלבד המשיב 3, המיוצג בידי סניגור שמינה לעצמו, מיוצגים רק המשיבים 4, 5, 10 ו- 12 בידי סניגורים, שניאותו לקבל על עצמם תפקיד זה מידי בית המשפט.

 נוכח מציאות עגומה זו ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום, באופן שלא תהיה עוד חובה למנות למשיבים סניגורים לדיון לגופו, כמצוות סעיף 15(א) לחוק. אולם ככל שהדבר נוגע לדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים, נבצר מבית המשפט לקיים את הדיון לגבי המשיבים שלא היו מיוצגים, מחוסר נכונות מספקת מצד עורכי-דין להירתם למשימה. בנסיבות אלה לא נותר לבית המשפט אלא להיזקק "לתחליף" של מעצר לשיעורים, שהסתכם בשנה תמימה. אפשר שמקרה זה ימחיש פעם נוספת את הדחיפות במציאת פתרון הולם לבעיית ייצוגם של נאשמים בידי בית המשפט, וכך נהיה לא רק נאה דורשים בספר החוקים, אלא גם נאה מקיימים.

 3. בפתח הדיון בקשה שלפניי נתעוררה השאלה בדבר היחס בין סעיפים 21א(ב) ו-(ג) לבין סעיף 54 לחוק. המשיבים שאינם מיוצגים לא רק שלא מסרו הודעה בדבר אי-רצונם בייצוג, אלא שטחו את בקשתם השכם והערב לבית המשפט המחוזי, כי ימנה להם סניגורים, ואת בקשתם זו העלו אף לפניי, כיוון שאין ביכולתם לעמוד בנטל הכספי הכרוך בכך. אולם, כפי שכבר צוין, קצרה ידו של בית המשפט להיענות להם, כשסניגורים נוספים המוכנים להיענות לקריאת בית המשפט אינם בנמצא. השאלה היא, אם כן, האם מוגבלת גם סמכותו של בית-משפט זה, בנסיבות כאלה, להאריך את המעצר לפי סעיף 54 לחוק רק לתקופה שלא תעלה על 30 יום? סבורני, כי התשובה לשאלה זו שלילית, ומגבלה זו חלה רק לגבי מעצר עליו מורה הערכאה הראשונה לפי סעיף 21א לחוק. סעיף 53 לחוק קובע:

 "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום עליו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו בערכאה ראשונה לא נגמר במתן פסק דין - ישוחרר מן המעצר".

 סעיף זה אינו מבחין בין תקופת מעצר המצטרפת כדי שנה אחת, כיוון שאותו נאשם נעצר עד תום ההליכים נגדו בהחלטה אחת, ובין תקופת מעצר מצטרפת יחד כדי שנה אחת, עקב הפעלת סעיף 21א(ג) לחוק. סעיף 54 לחוק חל על כל אחד מן המצבים הנתפשים בגדר סעיף 53, והוא קובע את סמכותו של שופט בית המשפט העליון "לצוות על הארכת המעצר, או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על שלושה חדשים...". זכרה של הגבלת המעצר ל-30 יום שבסעיף 21א לחוק לא בא בסעיף 54, ואין מקום להוסיפה מקום שהמחוקק לא ראה לנכון להחילה.

 4. עד היום קיים בית המשפט המחוזי כשלושים וחמש ישיבות, שנועדו לשמיעת עדי התביעה. אולם מתוך מאתיים ושישה עדים שברשימת התביעה נשמעו, חרף מאמצי בית המשפט, רק חמישה-עשר עדים. זאת לא במעט עקב היות רובם של המשיבים בלתי מיוצגים, כשלא ייפלא, כי חקירה שחוקר כל אחד מהם את העדים אינה סדורה, וכי במהלך הישיבות

= 548 =

 מועלות על-ידיהם בקשות מבקשות שונות, טענות ותלונות, שבית המשפט מתייחס אליהן בכובד ראש.

 אילו הייתה זו הסיבה היחידה לקצב האיטי של הדיונים, לא היה, כמובן, מקום לזקוף מציאות זו לחובת המשיבים, שהרי אין לבוא אליהם בטרוניה, כי בכל תל-אביב רבתי לא נמצאו עורכי-דין שיהיו מוכנים לייצגם על-פי מינוי של בית-משפט, ואין לדרוש מהם, כי יימנעו מלחקור את העדים, רק בשל כך שאין הם אמונים בכגון דא.

 ובוודאי שאין לבוא בטענה על בית המשפט, אשר העיד על עצמו, כי "עשה מאמץ מיוחד למנות לנאשמים סניגורים שייצגו אותם ואשר יקלו על צורת החקירות ומישכן וגם יבטיחו לנאשמים יעוץ מקצועי, ובשלב ראשון יבטיחו להם לפחות גישה לכל החומר הרב שרוכז בידי התביעה - והדבר לא עלה בידו... בית המשפט ניסה גם להניע אותם שמונה סניגורים שהסכימו למינוי והגבילו עצמם לבעלי האשמות מועטות - מלקבל על עצמם את ההגנה גם על האחרים - ולשוא".

 5. שונים הם פני הדברים, כשמדובר בהפרעות בעת הדיון, המביאות לשיבוש ההליך, לקטיעת מהלכו התקין ואף להפסקתו. בנדון זה אין בידי המשיבים שנטלו חלק בהפרעות להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, אלא כלפי עצמם. ולא רק שאין בידי בית המשפט להשלים עם תופעה כזאת, ויהא הלחץ הנפשי בו מצויים המשיבים אשר יהא, אלא שעל כל מי שנטל חלק בהתנהגות כזאת לשאת גם בתוצאה של התארכות הדיון. לעניין זה איני רואה לנכון לחשב חישובים, כמה זמן שיפוטי ירד לטמיון, מה הייתה מידת ההתקדמות בדיון אלמלא אותן הפרעות, ומה הזמן שביזבז כל אחד הם.

 עיון בפרוטוקול הדיון אינו מותיר ספק לגבי חלקם של המשיבים 1, 2, 3, 8, 10 בהפרעות למהלך הדיון (המשיב 4 גם הוא הגיב אמנם פעם אחת בצורה בלתי הולמת, אולם הוא התנצל על כך, ובית המשפט קיבל את התנצלותו). כיוון שכך, איני מוצא צורך להידרש לשאלה, אם לגבי משיבים אלה קיימים טעמים נוספים המצדיקים הארכת מעצרם, וסבורני, כי לגביהם יש להיעתר לבקשת התביעה. אכן, לא התעלמתי מכך, כי הנאשם 18 שוחרר בערבות, בהסכמת התביעה, על-אף התנהגותו הבוטה בבית המשפט, ומכאן טענת ההפליה שהעלו המשיבים, אלא שלגבי נאשם זה, שהואשם בארבעה אישומים בלבד, כבר נשמעו כל העדים, ולא הייתה, על-כן, כל סיבה להמשך מעצרו.

 6. שאלה קשה יותר נוגעת להמשך מעצרם של יתר המשיבים, שהרי מובן, כי אין להטיל על המשיבים כולם אחריות קולקטיבית לנעשה באולם הדיונים. מאידך גיסא, אין להעלים עין ממהות האישומים ומן החשש להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי המשפט.

 זאת במיוחד לגבי נאשמים שהואשמו (וקיימות ראיות לכאורה לכך) כי נקטו אלימות פיסית כלפי הגוף או כלפי הרכוש. כאלה הם משיבים 7, 9, 11, 12 (בהערת אגב אוסיף כי גם המשיבים 10,8 בקטיגוריה זו, אלא שלגביהם כבר התייחסתי כמפריעים לדיון).

 7. על אף זאת הייתי נוטה לדחות את הבקשה להאריך את מעצרם של כל יתר המשיבים,

= 549 =

 שאינם נמנים על קבוצת המפריעים, אלמלא הודיעה הפרקליטות לבית המשפט, בעקבות דברים שהפנה בית המשפט לבאי-כוח המדינה בשעת הדיון, כי:

 "על מנת לתרום את חלקה בקיצור הדיון ומתוך תקווה כי המשיבים יקבלו אף הם את פניית בית המשפט הנכבד לייעול הדיונים על ידי מינוי סניגורים למשיבים שאינם מיוצגים מתכבדת המבקשת להודיע כדלקמן:

 א. עד היום נשסעו חלק גדול מהעדים להוכחת 11 אישומים (שמספרם 2; 7;

 13; 14; 35; 36; 38; 39; 41; 42 ו-43).

 ב. המבקשת (התביעה) לא תוכיח את האישומים שימנו להלן, אף על פי שבידה ראיות טובות להוכחת אשמתו של כל אחד מהמשיבים במה שמיוחס לו: אישומים מס' 4; 10; 12; 15; 16; 17; 21; 22; 23; 24; 25; 26; 28; 29; 32; 34;

 37; 40; 44; 46; 50; 53 ו-56 - סה"כ 22 אישומים. עקב הפחתה זו יחסכו למעלה מ-50 עדי תביעה שלא ייקראו להעיד.

 ג. המבקשת תוכיח בהמשך פרשת התביעה את האישומים נותרו להוכחה כדלקמן:

 3; 5; 6; 8; 9; 11; 18; 19; 20; 27; 30; 31; 33; 45; 47; 48; 49; 51;

 52; 55; 57 ו-58.

 לפיכך עומדת היום רשימת עדי התביעה על כ-130 עדים.

 מתוכם 60 עדים הם אנשי משטרה אשר רובם עדים טכניים (גובי הודעות, תופסי מסמכים וכד') ובהסכמת הסנגורים, אשר לבטח יתרמו את חלקם ליעול הדיון וקיצורו, ניתן יהא לוותר על חלקם".

 במצב דברים זה רואה אני מקום להפריד בין המשיבים המואשמים באלימות, לבין יתר המשיבים (המשיבים 4, 5, 6, 13), שאינם מואשמים בעבירות כאלה. כל זאת בצאתי מן ההנחה, כי המשפט יימשך מעתה מיום ליום (ולא שלושה ימים בשבוע בלבד), וכן תתקיימנה, במידת הצורך, גם ישיבות אחרי-הצהריים. באופן זה, ומתוך תקווה כי אף לא אחד מן הנאשמים יערים מכשולים להתקדמות הדיון, וכי עדותם של העדים "הטכניים" לא תארך זמן רב - או אז ניתן יהא לשמוע תוך תקופה של שלושה חודשים נוספים את רוב עדי התביעה. מצב זה יביא, לפחות, להסרת החשש הקיים היום, שהמשיבים שנעצרו ינסו להשפיע על העדים המתלוננים, באמצעי הפחדה או בדרכים אחרות, אם ישוחררו ממעצרם, ושיקול זה למעצר לא יעמוד עוד.

 8. סיכומם של דברים, מעצרם של המשיבים 1, 2, 3, 7, 8, 9, 10, 11, 12 - מוארך בשלושה חודשים, דהיינו עד ליום 26.6.90.

 מעצרם של המשיבים 4, 5, 6, 13 מוארך אף הוא בשלושה חודשים, עד 26.6.90, אולם בידי כל אחד ממשיבים אלה להשתחרר מן המעצר, אם יעמוד בכל אחד מן התנאים הבאים:

= 550 =

 א. יימנע מכל הפרעה למהלך התקין של הדיון בבית המשפט. קביעת המותב, כי אירעה הפרעה כזאת על-ידי אחד מן המשיבים הנ"ל, כמוה כקביעה, כי אותו משיב לא קיים תנאי מתנאי שחרורו.

 ב. יפקיד עירבון בקופת בית המשפט המחוזי בסך 15,000 ש"ח, או ערבות בנקאית על סכום זה, להבטחת התייצבותו לדיון וכן לקיומו של כל אחד מתנאי השחרור.

 ג. ימציא ערבות צד שלישי, על סך 30,000 ש"ח, להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי, להבטחת התייצבות ולקיום כל תנאי השחרור.

 ד. לא ייצא מפתח דירתו, בכתובת שימסור בעת שחרורו לרשם בית המשפט המחוזי, משעה 18:00 עד שעה 08:00 שלמחרת היום.

 ה. יתייצב מדי יום בתחנת המשטרה הקרובה לביתו, עליה יודיע בעת שחרורו לרשם בית המשפט המחוזי.

 ו. לא יבוא בקשר ישיר או עקיף עם אף עד מעדי התביעה.

 ז. יפקיד את דרכונו, אם יש בידו כזה, במזכירות בית המשפט המחוזי.

 ח. נאסרת יציאתו של כל אחד מהמשיבים 4, 5, 6, 13 מן הארץ.

 ניתנה היום, ד' בניסן תש"ן (30.3.90).