בקשות שונות פלילי מס' 1282/90

       מדינת ישראל

 נגד

       1. יהושע בן עזרא אשר

       2. דוד בן מאיר הררי

       3. אברהם בן ויקטור טיים

בבית המשפט העליון

 [26.3.90]

לפני השופט ש' אלוני

 חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 428, 499(1) - חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ז 43, סעיפים 21א(א)(2), 21א(ב)(1).

 ערר על החלטת בית המשפט קמא לשחרר בערובה את המשיבים, שכתב האישום מייחס להם עבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר לבצע פשע במטרה להשתלט על מקור פרנסתם של המאוימים. החלטת בית המשפט ניתנה בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגישו המשיבים. במהלך הדיון בעיון החוזר הוברר, כי המתלונן, שהעיד כעד תביעה מרכזי, סיים את עדותו. כמו כן הצהירו המשיבים, שיוותרו על העדת אנשים מסוימים במשפט ויקבלו כראיה את אימרותיהם במשטרה, והסכימו קבל כראיות הקלטות ותמלילים של שיחות של אותם אנשים עם המתלונן.

 בית המשפט העליון פסק:

 א.  מקריאת החלטתו המקורית של בית המשפט קמא, מן הנמנע שלא להגיע לכלל מסקנה, כי שחרורם של המשיבים, כולם וכל אחד מהם, יש בו כדי לסכן את שלום הציבור בכללותו, ואת המעורבים בתלונה במיוחד (198 ה-ו).

 ב.  הטרור והאימה, שעלולים להטיל המשיבים (כפי שמעידים עליהם פרטי העבירה המיוחסת להם ועברם הפלילי העשיר) על כל סביבותם, אינם פחותים מן הסכנה של הדחת עדים (198 ו).

 ג.  (1) אפילו היה מדובר בסכנה של הדחה ושיבוש הליכי משפט בלבד, לא היה מקום לשחרורם המוקדם של המשיבים. שני בניו של המתלונן טרם העידו, ובפיהם (כעולה מהודעותיהם במשטרה) דברים מפלילים (198 ו-ז).

 (2) האימה שמטילה התנהגותם של המשיבים גורמת לכך, שעצם שחרורם עלול לגרום לשיבוש הליכי משפט; ולא תעזורנה כל הגבלות שתוטלנה על המשיבים כדי להפחת סכנה חמורה זו (198 ז).

 ד. סעיף 21א(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מטיל חובה על בית המשפט לבחון, בכל מקרה, אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות". בנסיבות המקרה, לא קיימת חלופת מעצר, אשר תבטיח מפני הסכנות האורבות כתוצאה משחרורם של המשיבים (199 ג-ד).

= 196 =

 ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' ברמן) מיום 19.3.90 בב"ש 2124/89. הערר נתקבל.

       א' זיסקינד, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם העותרת;

ח' משגב - בשם המשיב 1;

       מ' שרמן - בשם המשיב 2;

א' אמירם - בשם המשיב 3.

החלטה

 נגד שלושת המשיבים (ואדם נוסף בשם סמיר בן עזרא אשר; להלן - הנאשם 4), הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כתב-אישום, המייחס להם עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 (סיפא) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(1) לחוק.

 עובדות האישום מפורטות בארבעה-עשר סעיפיו, מהם עולה מסכת מעוררת אימים של הטלת טרור ואיומים על המתלונן, יוסף לוי, ועל בניו, במטרה להשתלט על הפצת הפיתות המתבצעת על-ידיו מזה שנים רבות בפרדס כץ ובמקומות אחרים בארץ.

 בעקבות בקשת המדינה החליט בית המשפט קמא (כבוד השופטת ש' ברמן) לעצור את שלושת המשיבים (ולשחרר את הנאשם 4) עד תום ההליכים. ההחלטה ניתנה ביום 5.10.89. בין השאר נקבע באותה החלטה לאמור:

 "סבורה אני כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה ולמכביר להוכחת האישומים המיוחסים לכל אחד מהמשיבים על פי כתב האישום".

 בהתייחסה אל כל אחד מן המשיבים מוסיפה וקובעת השופטת המלומדת:

 "לכאורה ברור שדרישתו של המשיב (מדובר במשיב 1 - ש' א') היתה דרישה מאיימת אשר הפחידה את המתלונן עד כי נתרצה והקצה למשיבים לקוח אחד ואח"כ נכנע לאיומים נוספים והחליפו באחר. דרישת עזרה המושמעת בפי אדם כשקופת שרצים בעברו, בעבירות מהחמורות ביותר כגון הצתה, שוד מזוין ולא אחד, נשיאת נשק ונסיון לגרימת מותו של אדם כשהוא אדם שנידון לשנות מאסר ארוכות פעם לתשע שנים ופעם ל- 12 שנים והוא שהפעיל את המשיבים 2 ו-3 למען השגת מטרותיו - דרישותיו לא בכדי הפחידו את המתלונן. מה גם שיש ראיות בידי התביעה כי המשיב 1 לא הסתפק בפניה אל המתלונן בלבד, הוא הרי גם פנה אל המתלונן יצחקי...".

= 197 =

 אשר למשיב 2:

 "גם חלקו של המשיב 2 איננו 'תמים' כפי שהציג זאת סניגורו. משיב 2 אמנם מתכחש מכל וכל... לעומת זאת נראה לי כי בתמליל... יש בתוכן הדברים ראיה לכאורה כי זוהי 'בקשה' המטילה אימה תוך הזכרת 'ילדים' 'מצבות' 'כבוד' (לא יורקים בצלחת שאוכלים). ברור משיחה זו לכאורה כי משיב 2 פועל מטעמו ולמענו של משיב 1... גם למשיב 2 הרשעות קודמות רבות...".

 ובאשר למשיב 3:

 "לא שונה הוא מצבו של המשיב מס. 3. האזנתי לקלטת... דבריו של משיב 3 שנאמרו אל המתלונן אכן מאיימים בצורה ברורה לכאורה. נכלל בשיחה זו אולטימטום ברור כי אל לו למתלונן להביא פיתות החל מיום א'... גם למשיב 3 יש הרשעות קודמות אך נכון שאינן כה רבות כמו למשיבים 1 ו-2".

 בהמשך מגיעה השופטת המלומדת לכלל מסקנה:

 "כי כל עוד לא נגבתה עדותו של המתלונן קיימת סכנה של שיבוש הליכי משפט והדחת ראיות...

 לפיכך סבורה אני כי בשלב הנוכחי יש הצדקה להעתר לבקשת התביעה כי ישארו המשיבים במעצר עד תום ההליכים... אך כמובן שיהיה מקום לעיין מחדש בעניינם לאחר שתגבה עדותו של המתלונן".

 ביום 18.2.90 ניתנה החלטה נוספת, בעקבות בקשה של המשיבים לעיון חוזר בהחלטת המעצר. הבקשה נדחתה, ולהלן נימוקה של השופטת המלומדת:

 "בנסיבות הנדונות ולאחר שגם עיינתי בתוכן עדותו של המתלונן כפי שנמסרה עד כה סבורה אני כי כל עוד לא סיים המתלונן מלוא עדותו, לרבות החקירה החוזרת, לא נתרחש מאומה אשר יצדיק שינוי החלטתי המקורית".

 ההחלטה, שעליה נסב ערר המדינה שלפניי, ניתנה ביום 19.3.90, ובה החליטה השופטת המלומדת לשחרר את כל המשיבים:

 "לאחר ששמעתי טענות באי כח הצדדים ולאחר שהוברר כי המתלונן יוסף לוי כבר העיד במשפטם של שלושת הנאשמים כעד מטעם התביעה ולגבי עדותו של בנימין יצחק ומאיר יצחק, הצהירו הסניגורים את הצהרותיהם כמפורט לעיל וויתרו על עדותם של הנ"ל תוך הסכמה להמצאת אימרותיהם במשטרה כראיות קבילות על תוכן וגם הסכימו להגשת הקלטות והתמלילים מהשיחות המצוטטות (צ"ל מצותתות - ש' א') בין בנימין ומאיר יצחק מצד אחד ובין יוסף לוי מצד שני ובין אנשי המשטרה אלון גרוסמן ודוד גולדשטיין - אינני עוד רואה הצדקה להמשך

= 198 =

 מעצרם עד תום ההליכים הוברר לי כי המשך המשפט נקבע ליום 23.4.90 וזו לא הישיבה האחרונה הדרושה לבירורו של תיק זה. הנאשמים במעצר מיום 20.8.89. נראה לי כי כאשר הוסר החשש של הדחת המתלונן העיקרי, בעדותו, ניתן להפעיל חלופה למעצרם".

 בהמשך שוחררו המשיבים, בערובה ובמגבלות המפורטות להלן:

 (1) ערבות עצמית בתוספת ערבות צד ג' על סך 30,000 ש"ח (כל אחד);

 (2) הפקדה במזומנים או בערבות בנקאית על סך 10,000 ש"ח (כל אחד) להבטחת התייצבות;

 (3) חובת התייצבות במשטרה שלוש פעמים בשבוע;

 (4) איסור על מגע בין המשיבים ובין המתלונן או מי מבני משפחתו;

 (5) איסור להתקרב, "בעצמם או על ידי שליח", לקרבת מגוריו של המתלונן;

 (6) על המשיבים להימצא בבתיהם כל יום בין השעות 05:00 ועד 7:30 וכן בשעות 12:00 עד 13:30;

 (7) איסור להימצא בבתי-עסק בהם עוסק המתלונן בחלוקת פיתות;

 (8) עיכוב יציאתם של המשיבים מן הארץ.

 חרף תנאים "מכבידים" אלה סבורה המדינה, כי אין לשחרר את המשיבים עד לסיום ההליכים נגדם.

 נראית לי עמדתה של המדינה.

 כשקוראים את החלטתה המקורית של השופטת המלומדת (ביחד עם העובדות המפורטות בכתב האישום, שלגביהן נאמר בהחלטה, כי יש "ראיות לכאורה ולמכביר" להוכחתן), מן הנמנע שלא להגיע לכלל מסקנה, כי שחרורם של המשיבים, כולם וכל אחד מהם, יש בו כדי לסכן את שלום הציבור בכללותו, ואת המעורבים בתלונה במיוחד.

 הטרור והאימה, שעלולים להטיל המשיבים (כפי שמעידים עליהם פרטי העבירה המיוחסת להם ועברם הפלילי העשיר) על כל סביבותם, אינם פחותים מן הסכנה של הדחת עדים.

 אפילו היה מדובר בסכנה של הדחה ושיבוש הליכי משפט בלבד, לא היה מקום לשחרורם המוקדם של המשיבים. יש לזכור, כי שני בניו של המתלונן טרם העידו, ובפיהם (כעולה מהודעותיהם במשטרה) דברים מפלילים.

 האימה שמטילה התנהגותם של המשיבים גורמת לכך, שעצם שחרורם עלול לגרום לשיבוש הליכי משפט; ולא תעזורנה כל הגבלות שתוטלנה על המשיבים כדי להפחית סכנה חמורה זו.

= 199 =

 נראה לי, כי על-פי הנסיבות העולות מכתב האישום, קיימות שלוש עילות מעצר, שכל אחת מהן מצדיקה המשך מעצרם של המשיבים, שלא לדבר על משקלן המצטבר:

 (א) סכנה של שיבוש הליכי משפט:

 (ב) חשש שהמשבים יסכנו חיי אנשים מסוימים ואף יסכנו את שלום הציבור;

 (ג) מעשי המשיבים מגלים, לכאורה, "איום לעבור עבירה" של אלימות (כאמור בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982).

 שגתה, לעניות דעתי, השופטת המלומדת, בכך שמיקדה את נימוקיה אך ורק לעניין שיבוש הליכי משפט, והתעלמה מן העילות האחרות, שבנקל ניתן להסיקן מתוך החלטתה המקורית; מה עוד, שגם לעניין העילה של שיבוש הליכי משפט שגתה השופטת המלומדת בשיקול-דעתה, בהתעלמה מעדויות נוספות שטרם נשמעו ומן הסכנה האורבת לאותם עדים.

 הסניגורים המלומדים הציגו לפניי החלטות של בית-משפט זה, לפיהן נמנע מעצר עד תום ההליכים במקרים של עבירות הדומות לאלה הנדונות כאן.

 אילו היו הסניגורים המכובדים מעיינים היטב באותן החלטות, היה מתברר להם אל נכון, ששם מדובר באנשים חסרי עבר פלילי, ולא בכגון המשיבים, שעברם הפלילי בתחום של אלימות מעורר חלחלה.

 סעיף 21א(ב)(1) לחוק מטיל חובה על בית המשפט לבחון, בכל מקרה, אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות".

 בחנתי אפשרות זו והגעתי לכלל מסקנה כי לא קיימת חלופת מעצר, אשר תבטיח מפני הסכנות האורבות, כאמור, כתוצאה משחרורם של המשיבים.

 הסניגורים המלומדים קובלים על כך, שמאז מעצרם של המשיבים חלפו שבעה חודשים, ולא נראה באופק סיומו של המשפט.

 בניגוד לסניגורים מאמין אני, כי במשך חמשת החודשים הקרובים ניתן גם ניתן לסיים את ההליכים עד תום, ואין לי ספק, שבית-משפט הדן בכך יעשה כל מאמץ שאכן תושג מטרה זו. מובן, שגם הסניגורים המכובדים חייבים לשתף בכך פעולה, שכן גם הם מעוניינים, מן הסתם, לסיים את הדיון בהקדם האפשרי.

 מכל מקום, העובדה, שהדיון נמשך כבר שבעה חודשים, אין בה כדי להצדיק שחרורם של המשיבים, נוכח כל הנסיבות המפורטות לעיל.

 אשר-על-כן הריני מחליט לבטל את ההחלטה המשחררת את המשיבים ולהורות על המשך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם.

 ניתן היום, כ"ט באדר תש"ן (26.3.90), במעמד עו"ד קורן בשם המדינה ועו"ד משגב בשם המשיבים.