בקשות שונות מס' 765/84

  מדינת ישראל

      נגד

  פלוני

בבית המשפט העליון

 [26.8.84]

לפני השופט ש' לוין

 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, ס"ח 43, סעיף 34 - חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ס"ח 134, סעיף 25(ב).

 המשיב, קטין, הואשם יחד עם אביו בעבירת רצח. בית המשפט המחוזי הורה לשחררו. מכאן הערר.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) מכוח הוראת סעיף 34 לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מי שעצור בשל עבירה שדינה מיתה או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד - לא ישוחרר בערובה.

 (2) אין די בהאשמתו של אדם בעבירת רצח כדי להצדיק את מעצרו, אלא ששומה על התביעה לשכנע את בית המשפט, שמצוי בידה חומר, שיש בו כדי לעורר חשד סביר בדבר מעורבותו בעבירת רצח.

 (3) בשלב הדיון במעצר אין אפשרות ואין גם צורך לקבוע מימצאים מוחלטים לגבי מהימנות הראיות, אלא יש לבחון, אם ראיות התביעה מקיימות תשתית עובדתית, הקושרת את הנאשם אל המעשה המיוחס לו, תוך כדי בחינת גירסת ההגנה וחומר ראיות רלוואנטי אחר, המצביע על סבירותה של גירסה זו, ועל ההערכה הכללית שניתן לייחס לחומר הראיות.

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ב"ש 172/81 מדינת ישראל נ' לובניוב, פ"ד לה(4) 780.

 [2]  ב"ש 353/82 חנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 701.

 [3]  ב"ש 1027/82 מדינת ישראל נ' עבאס, פ"ד לז(1) 110.

 [4]  ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359.

 הערות:

 להערות על פסק הדין ראה: ח' משגב, "שיחרור של עצור בשל עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם - מדוע לשלול מבית המשפט את שיקול הדעת? הפרקליט לז (תשמ"ז) 473.

 ------------ * פסק הדין לא פורסם בזמנו. לאחר שיקול נוסף ונוכח חשיבותו, הוא מתפרסם בזאת עתה.

= 397 =

 ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' סגלסון) מיום 19.8.84 בב"ש 1596/84. הערר נדחה.

  א' רומנוב, סגן לפרקליט המדינה - בשם העוררת;

  ח' משגב - בשם המשיב.

החלטה

 1. המשיב ואביו הואשמו בעבירת רצח, והאב, גם בעבירת ניסיון לרצח. אביו של המשיב נעצר בצו בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן, בהסכמתו, עד לגמר ההליכים כנגדו, אך המשיב, שהוא כבן 16 שנה, שוחרר. בית המשפט המחוזי הורה לעכב את השחרור ב-48 שעות כדי לאפשר למדינה לערור על החלטתו, אך הערר, המתברר לפני כעת, הוגש רק סמוך לתום התקופה האמורה, ומשום כך מתהלך בינתיים המשיב חופשי.

 2. השופט המלומד הדריך עצמו נכונה בשיקולים שחייבים לעמוד לפניו בבקשה למעצרו של אדם, הנאשם בעבירת רצח, עד לגמר ההליכים באישום שהוגש כנגדו. הכלל הוא, שמי שעצור בשל עבירה שדינה מיתה, או שדינה מאסר עולם ועונש זה בלבד - לא שוחרר בערובה (סעיף 34 לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982); אך נקבע, שאין די בהאשמתו של אדם בעבירת רצח כדי להצדיק את מעצרו, אלא ששומה על התביעה לשכנע את בית המשפט, שמצוי בידה חומר, שיש בו כדי לעורר חשד סביר בדבר מעורבותו בעבירת רצח (השופט אלון בב"ש 172/81 [1]), והשימוש בסמכות לעצור את הנאשם חייב להיעשות בזהירות רבה, בעיקר באותם מצבים, שבהם אינה קיימת תשתית ראייתית מספקת לאישום (השופט ברק בב"ש 353/82 [2] והשווה הנשיא י' כהן בב"ש 1027/82 [3]). לא נטען לפניי, שלצורך סעיף 34 לחוק הנ"ל דינו של קטין, שאין מוטל עליו עונש חובה של מאסר עולם בשל רצח, שונה מדינו של בגיר (ראה סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971). החוק האמור, הכולל הוראות ספציפיות לגבי מעצרם של קטינים, אינו מטפל בשאלה זו, וניתן אולי לטעון שמכלל ההן, של ההוראות המפורשות הנכללות בחוק הנוער, אתה יכול ללמוד על הלאו, שלענין סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] אין דינו של קטין שונה מדינו של בגיר; אך העניין אינו נקי מספק, ואמנע מלהביע לגביו כל דעה.

 3. התשתית הראייתית. בכתב האישום ובטענותיה שלפניי תומכת התביעה את יתדותיה במערכת ראיות, שהתחוללה בארבעה שלבים:

 השלב הראשון מתייחס לתקרית, שאירעה במגרש כדורסל, בין זואד חסונה (להלן - זואד) ושניים מבני משפחת טרטור מצד אחד לבין המשיב מצד אחר, תקרית שהביאה

= 398 =

 לדיבורים חריפים, שבהם האשימו זואד ובני משפחת טרטור את המשיב, שאביו משתף פעולה עם המשטרה (מלשין), ובגדרה פרצה קטטה בין ארבעת הנוכחים.

 בשלב השני, לאחר שנודע לאביו של המשיב מפי בנו על הקטטה, הוא נסע עם אחיו ועם המשיב לבית משפחת טרטור, ושם פגשו את זואד ושני המשתתפים האחרים בקטטה. לאחד דין ודברים שפרץ ביניהם תקף אביו של המשיב - לפי טענת התביעה - את זואד בחגורה והכהו במקומות שונים בגופו. במהלך התקרית נופף אביו של המשיב באקדח, אותו החזיק ברשיון, וצעק על זואד שיסתלק. אותה שעה החזיק המשיב בידו מקל. לאחר קטטה נוספת, שאי עניינה לכאן, עזבו המשיב ואביו את המקום.

 בשלב השלישי חזרו המשיב, אביו ושלושה מאחיו של האב לבית טרטור "על מנת לחסל חשבונות" עם מוסטפה טרטור, שהיה אחד מבני טרטור שהשתתפו בקטטה במגרש הכדורסל. החבורה הגיעה למקום בטנדר, כשבידי חבריה גרזנים וטוריות, והם איימו על מוסטפה שיהרגוהו. לאחר חילופי דברים קשים הסתלקה החבורה מהמקום. בעקבות האירועים האמורים החליטו בני-משפחת חסונה - עבד, אביו יעקב (להלן - הסב) ובניו - להתלונן במשטרה. בעוד הללו מצויים בתחנת המשטרה, התחולל השלב הרביעי, שבגדרו הגיעו המשיב ואביו לבדם לבית חסונה וביקשו לדבר עם עבד. אשתו זוהרה מסרה להם, שעבד אינו נמצא בבית. בשעה שהמשיב ואביו שוחחו עם זוהרה, הופיעו במקום הסב, עומד חסונה (אחיו של זואד), האני חסונה (אחיו של עבד ובנו של הסב) וראגב חסונה. התביעה טוענת, כי חסונה הסב ביקש מהמשיב ומאביו להיכנס לבית על-מנת ליישב את הסכסוך, אך אביו של המשיב שלף לפתע אקדח (אותו אקדח שהיה בידיו ברשיון) וכיוונו לעבר האני, תוך שהוא מודי לכל הנוכחים להרים ידיים.

 הסב תפס את אביו של המשיב, וזאת בכוונה למנוע ממנו לירות בבנו האני, ואז דחף אביו של המשיב את הסב לרצפה וירה בו באזור הצוואר בכוונה לגרום למותו. הסב נפגע בראש ובצוואר. אותה שעה ניסו הנוכחים במקום להימלט, ואז תפס המשיב את האני והחזיק בו, ואביו של המשיב ירה מספר יריות לעבר האני ועומד וגרם למותם, כשהמשיב עודנו מחזיק בהאני. מהיריות שנורו על-ידי אביו של המשיב נפצע גם המשיב.

 4. טענת המדינה היא, שמערכת הראיות מצביעה על רצף הגיוני בין ארבעת השלבים דלעיל, שבעוד שהמשיב ואביו באו בשלב השני ובשלב השלישי לבית משפחה טרטור בחבורה גדולה למטרת אלימות גרידא, הרי בשלב הרביעי הגיעו השניים לבית חסונה בגפם, כשאביו של המשיב נשאר יושב במכוניתו ושולח את המשיב אל הבית כדי לברר אם עבד נמצא בביתו. אם מוסיפים לכך - כך טען מר רומנוב בשם המדינה לפני - את העובדה, שמיד לאחר הזמנת הסב להיכנס לבית שלף אביו של המשיב באופן פתאומי את האקדח וכיוונו כלפי האני, ואף ירה בו, לאחר שהגנתו של הסב נכשלה, יש רגליים למסקנה, שתפיסת האני מאחור על-ידי המשיב לא באה אלא להקל על אביו לגרום למותו של האני.

= 399 =

 גירסת אביו של המשיב במשטרה הייתה, שהירייה או היריות הראשונות נורו לא על-ידיו אלא על-ידי מאן דהוא בלתי מזוהה, שפגע במשיב. לאחר מכן הונחתה מכה בראשו של אביו של המשיב והוא נפל והחל לירות כדי להגן על עצמו, ואז הותקף והוכה בנבוטים, שהנוכחים במקום היו מצוידים בהם. גירסת המשיב הייתה, שהסב בהגיעו למקום החל לקלל את אביו. כשראה המשיב, שאחד הנוכחים במקום (האני) מתקרב לאביו כדי להכותו מאחוריו בנבוט, הוא נחלץ לעזרתו ותפס אותו מאחוריו כשהוא מחזיק בבטנו. הוא הרפה ממנו רק כשהוא עצמו נפגע ביריות.

 5. בשלב הדיון שלפניי אין אפשרות ואין גם צורך לקבוע מימצאים מוחלטים לגבי מהימנות הראיות, אלא יש לבחון, אם ראיות התביעה מקימות תשתית עובדתית, הקושרת את המשיב אל המעשה המיוחס לו, תוך כדי בחינת גירסת ההגנה וחומר ראיות רלוואנטי אחר, המצביע על סבירותה של גירסה זו, ועל ההערכה הכללית שניתן לייחס לחומר הראיות: ב"ש 322/80 [4]. והנה, בחינת ראיות התביעה מביאה למסקנה, שהן אינן עשויות מעור אחד: בצד ראיות על יריות ספונטאניות מצדו של אביו של המשיב מצויה גם הודעתו של הסב, שנגבתה ממנו בבית החולים, שעל-פיה לאחר שהוא דיבר לפני היריות עם אביו של המשיב, התווכחו גם האני ואחרים עם אביו של המשיב, ורק לאחר מכן רץ הלה אל מכוניתו, הוציא את האקדח והחל לירות. אין ספק בדבר, שהאקדח הוחזק ברשיון, והעובדה, שנתקיימו חילופי דברים לפני היריות, בצירוף לעובדה, שהאקדח נמצא במכונית, מצביעות, לכאורה, על העדר תיכנון מוקדם מצדו של המשיב לירות במי מבני משפחת חסונה.

 6. שאלה אחרת היא, אם ניתן לייחס למשיב מעורבות בפרשת הרצח נוכח החזקתו של האני בידי המשיב מאחוריו שעה שאביו של המשיב ירה בו. קיימות חוות-דעת רפואיות, המצביעות על כך שביום המקרה נפצע אביו של המשיב פצעים משמעותיים בזרועו השמאלית, באמה הימנית והשמאלית, בגב משמאל באזור השכם והעיקר - אזור הרקה משמאל, שבה נגרם לו "פצע קרע באורך 4-3 ס"מ, עם שולים משוננים במקצת, כמעט מקבילה לקו האמצעי, תפור ב-4 תפרים. בשולי הפצע לא ניתן להבחין בחסר האפידרמה". פצע זה נגרם כתוצאה ממכה במכשיר קשה בעל שוליים חדים. אם אמנם נגרמו הפצעים האמורים, ובייחוד הפצע בראש, בשלב הרביעי ולא בשלבים הקודמים של האירועים, יש בכך תמיכה משמעותית לגירסתם של המשיב ושל אביו, שבני משפחת חסונה שנכחו במקום היו מצוידים בנבוטים, שבהם עשו שימוש (גירסה המוכחשת על-ידיהם), וממילא יש לייחס משקל משמעותי גם בשלב המעצר לטענת המשיב, שהוא לא תפס את האני אלא כדי להגן על אביו, ועל כל פנים שלא במטרה להקל על אביו לירות בהאני. והנה מתברר, שגירסות המשיב ואביו בעניין זה נתמכות בהודעת זוהרה חסונה, אמו של עימאד, שמספרת, שהמשיב ואביו לא היו פצועים כשהיא דיברה עמם, אות הוא שפצעיו של אביו של המשיב, ובייחוד הפצע בראש, נגרמו במהלך השלב הרביעי של האירועים. גם על גופו של המשיב נמצאו פציעות לבד מנזקי היריות

= 400 =

 שבהן פגע (בעפעף עין שמאל, בסנטר, בצוואר ובגב), ובהודעתו הוא סיפר, שאת הפצע בגב הוא קיבל עוד במגרש הכדורסל ושלא הוכה לפני היריות, אך הוא לא נשאל מתי נגרמו הפצעים האחרים ואם הוכה אחרי היריות, ולפיכך אין בשלב הנוכחי חשיבות להודעתו בענין זה.

 סיכומם של הדברים הוא, שלא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית מספקת, שיש בה כדי לסבך את המשיב במעשה הרצח. לפיכך יש לדחות את הערר, ואני דוחה אותו.

 ניתנה היום, כ"ח באב תשמ"ד (26.8.84), בנוכחות עו"ד רומנוב בשם העוררת ועו"ד משגב בשם המשיב.