המרצה מס' 461/74

                        אליעזר וייס נגד מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון

 [22.10.74]

לפני מ"מ הנשיא (זוסמן)

 תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 [קה"ת 1128, ע' 1425], תקנות 21(ג) (כפי שהוספה ב-תש"ל-1970 [קה"ת 2501, ע' 699]), 204(ג) - פקודת התעבורה [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 7, ע' 173].

 בעת נהיגת מבחן, וכשלידו יושב הבוחן מטעם משרד הרישוי, פגע המבקש במכונית חונה, והואשם בנהיגה בלתי-זהירה. לטענתו היה פטור, בעת המבחן, מלנהוג על-פי הכללים שנקבעו בפקודת התעבורה.

 מ"מ נשיא בית-המשפט העליון פסק -

 א.  (1) גם מי שלומד נהיגה חיוב לנהוג זהירות כאשר הוא מצטרף אל המשתמשים בכביש, ואין הוא נהנה מכל פטור או חסינות.

 (2) החיובים המוטלים בפקודת התעבורה ובתקנות שהותקנו מכוחה אינם מוגבלים בתחולתם לבעלי רשיון נהיגה בלבד.

= 84 =

 בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (ו' צלטנר, נשיא, והשופטים מ' בייסקי, ש' ולנשטיין], מיום 15.7.14, ב-ע"פ 150/74, לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה, תל-אביב-יפו, מיום 28.3.74, ב-תי"פ 4314/72. הבקשה נדחתה.

     ח' משגב - בשם המבקש; גב' ז' לויצקי, סגן פרקליט המדינה - בשם המשיבה

צו

 בענין זה תובע הסניגור המלומד לקבוצת אנשים חסינות מהלכות התעבורה.

 המבקש נמצא אשם בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בזה שבתאריך פלוני נהג אוטובוס באורח לא-זהיר. הדבר היה כאשר נהג המבקש באוטובוס כשלידו יושב הבוחן מטעם משרד הרישוי. הנהיגה היתה נהיגת מבחן, ובכביש שרחבו כתשעה מ' חנתה, בכיוון נסיעתו של המבקש, מכונית פרטית כשהחלק הימני שלה על המדרכה. המבקש נדרש איפוא להשמאל קמעה כדי לעקוף את המכונית החונה, והוא ביצע את התמרון בחוסר כשרון כזה שתוך כדי עקיפה פגע במכונית החונה. על יסוד עובדות אלה הואשם המבקש בנהיגה בלתי-זהירה והורשע.

 האמת ניתנה להיאמר שהתנהגותו של הבוחן מתמיהה יותר מאשר זו של המבקש.

 המבקש כנראה לא שלט אותה שעה די הצורך בהלכות הנהיגה, ואולם הבוחן, בראותו שהנבחן פגע במכונית, לא ראה מחובתו להודיע על כך לא לבעל המכונית שנפגעה, לא לממונים עליו ולא לאדם אחר, אלא נתן למבקש הוראה להמשיך בנסיעה.

 הטענה אשר לגביה נתבקשתי ליתן רשות ערעור לבית-משפט זה היא, שהמבקש היה פטור מלנהוג על-פי הכללים שנקבעו בפקודת התעבורה ובתקנות שהותקנו מכוחה, הואיל ובשעת המקרה לא היה מורשה לנהוג. טענה זו מופרכת מעיקרה. לא הופניתי אל כל הוראה לא בפקודה ולא בתקנות המגבילה את החיובים שבהם לבעלי רשיון בלבד. כל מה שנאמר לענין זה על-ידי הסניגור המלומד הוא, שנבחן הנוהג ברכב פטור מחובת רשיון נהיגה על-פי תקנה 204(ג).

 נהיגה ללא רשיון היא כמובן כשהיא לעצמה בחזקת עבירה, אם כי לא תהיה זאת בהכרח עבירה חמורה. למשל אם פג תקפו של רשיון נהיגה אשר הנהג שכח לחדשו בעוד מועד, לא תיחשב נהיגתו כמעשה חמור. ואולם הטענה היא שאם נוהג אדם ללא רשיון אין הוא חייב לשמור על כללי הדרך. נמצא, מותר לו לנוע בצד שמאל לעומת בעלי- הרשיון הנוהגים מצד ימין, ואין הוא עובר עבירה אפילו נהג בחוסר זהירות. טענה זו איננה ראתה לשמש נימוק ערעור לבית-משפט זה, ואגן אין בכך ולא כלום שהמבקש היה בשעת התאונה מתלמד שנבחן. גם מתלמד כזה, כאשר הוא מצטרף אל המשתמשים בכביש, חייב לנהוג כמוהם ואין הוא נהנה מכל פטור ומכל חסינות.

 הבקשה נדחית.

 ניתן היום, ו' בחשון תשל"ה (22.10.1974).