בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

                                                                                                                                                                  ע"פ 561/86

  בפני:              כבוד הנשיא מ. שמגר

                        כבוד השופטת ש. נתניהו

                        כבוד השופט א. וינוגרד

                       המערער: דוד דהרי

 נגד

                      המשיבה: מדינת ישראל

 ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 26.8.86 בת.פ. 333/85 שניתן על ידי כבוד השופטת ו. אוסטרובסקי-כהן

 תאריך הישיבה:         ז' אייר התשמ"ז (6.5.87)

  בשם המערער: עו"ד ד"ר חיים משגב

  בשם המשיבה: עו"ד עוזי חסון

                                               פסק-דין

 הנשיא:

 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה של נשיאת או הובלת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונגזרו לו שש שנות מאסר, מהן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילת המאסר יחושב מיום 13.6.85.

 2. הערעור נסב על ההרשעה בדין ולחילופין נגד חומרת העונש.

 3. לפי הראיות שהיו בפני בית משפט קמא נהג המערער במכונית שבבעלותו ברחובות העיר לוד ובחיפוש שנערך במכונית נתגלה בדופן הדלת הימנית אקדח טעון.

 כתאורו של בית משפט קמא:

 "העד יהודה לוי משרת כראש צוות ביחידה המרכזית. בתאריך 13.6.85 קיבל הוראה לעצור מכונית מסוג ב.מ.וו. מסויימת. לאחר המתנה ראה את המכונית ברחובות לוד, וביחד עם אנשי צוותו עצר אותה ובה שלושה נוסעים: ליד ההגה ישב הנאשם, לידו ישב אדם בשם קלוגר, אשר, לאחר מכן, התברר כי הינו עובד בעיתון 'חדשות' ומאחור ישב בדוקאי בשם ביטון. השוטרים ערכו חיפוש במכונית ובדופן של הדלת הקדמית הימנית נמצא מוחבא אקדח (עמ' 17 לפרוטוקול, מוצג נ/1). על פי חוות הדעת ת/6 האקדח הוא מקליבר 7.65 מ"מ במצב תקין. הוא נמצא טעון עם מחסנית ובה 5 כדורים, בתוך נרתיק עור ועליו קשור שרוך לבן. על פי העדויות של השוטרים שהופיעו בפני, הפלסטיק של הדופן היה רעוע, הלייסט שלו היה בחוץ וניתן היה להכניס את היד מאחורי הפלסטיק בקלות, מבלי להשתמש במברג".

 המערער הכחיש כל שייכות לנשק או ידיעה עליו.

= 2 =

 בית משפט קמא הסיק ממערכת הראיות שנפרשה בפניו כי לאור מכלול הנסיבות נתקיימו יסודות ה"החזקה", כהגדרתו של מונח זה לפי סעיף 2 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 בהקשר זה מן הנכון להוסיף כי המערער היה זמן מה לפני מעצרו תחת מעקב משטרתי ובלילה שקדם למעצר צפו ברכבו של המערער, הנהוג על ידיו, בבית דגון וכאשר הרכב חנה ליד בית מסויים ראו את המערער רוכן פעמיים ליד הדלת בה נתגלה לאחר מכן האקדח. כתאורו של עד משטרתי:

 "... ראיתי דמות אחת עומדת, דמות אחת רוכנת ליד הדלת ימין וזיהיתי את הכתם על המכונית. אני ראיתי את הדמות הרוכנת זזה כשמידי פעם גם היד זזה. הוא היה בגבו אלי, הוא כרע ליד המכונית, כשהגעתי ראיתי אותו כורע כשכל גופו זז ומידי פעם ראיתי את היד זזה. מידי פעם ראיתי את ידו תופשת את החלון...".

 התיאור של ההתנהגות האמורה של המערער היה בסיס מרכזי למסקנתו של בית המשפט בדבר שליטתו של המערער באקדח שנמצא במכוניתו.

 4. סניגורו המלומד של המערער, ד"ר ח. משגב, טען בפנינו כי לא היה מקום להסקת המסקנה שהמערער ידע על קיום האקדח וכי יתכן שהאקדח הושם במקום על ידי אחרים, לפני שהרכב נרכש על ידי המערער מספר שבועות קודם לכן ויתכן גם שהוטמן בדופן אחרי שהרכב כבר היה בבעלותו: לא נתגלו טביעות אצבעות של המערער על האקדח, נערכה למערער בדיקת פירופרינט שלא העלתה ממצא בדבר החזקת נשק והחריץ בדופן הדלת, אשר יכול היה לשמש, כביכול, להוצאה מהירה של האקדח, היה כה צר עד שלא יכול היה כלל לשמש באופן יעיל למטרה זו.

 לא ראינו קבל טענות אלו: אכן לא נתגלו טביעות אצבעות כלשהן על האקדח, אך בכך אין, כמובן, כדי לשמש ראיה המנתקת את הזיקה בין המערער לאקדח כאשר המדובר באקדח שנתגלה בכלי רכב שבבעלותו ובהחזקתו הפיזית שהיה נהוג על ידיו אותה שעה;

 גם התוצאה השלילית של בדיקת הפירופרינט אינה קונקלוזיבית, שהרי הכל תלוי במועד ההחזקה באקדח, בשאלה אם היה נתון בנרתיק בעת שניטל לאחרונה ובפעולות אפשריות של ניקוי היד.

 אשר לחריץ בדלת, הרי אין הראיות תומכות בתיזה כאילו היה מדובר בדופן פנימי המוחזק  ביציבות על ידי ניטים; כמסתבר, ישבו הניטים אמנם במקומם אך הם נעו חופשית החוצה עם הסטת הדופן הפנימי של הדלת. כמתואר בעדותו של העד ניסן ברונשטיין (עמ' 22):

 "יהודה לוי הסיט את פינת הדופן בצורה שנוצר חריץ ובהצצה לתוך החריץ אפשר היה לראות את האקדח. נפתח חריץ קטן שגודלו ב-1/2 ס"מ, אי-אפשר היה להכניס יד ולהוציא את האקדח. פרט לזה היה הדופן רעוע. ראו שאין זו דופן שיצאה מבית החרושת. היתה דופן רעועה שניתן בקלות לפתוח חריץ קטן ודרכו להסתכל ולראות את האקדח. כדי להוציא את האקדח היה צריך להסיט עוד יותר את הדופן, לא הוצאתי את הלייסט. הסטתי החוצה, יצאו הניטים הכנסתי יד עם כפפות ולקחתי את האקדח. הדופן היתה סגורה עם ניטים כמו בכל רכב.

 דרך החריץ ראיתי אקדח, הסרתי את הכיסוי, משכתי את הכיסוי זה הלך בקלות ואז הכיסוי יצא. הכיסוי היה מחוזק בניטים. הניטים לא קופצים כשמושכים הכיסוי. כשבאתי מצאתי את הניטים סגורים והיה פתח רעוע שדרכו אפשר לראות אך לא להכניס יד, להכניס יד אי אפשר היה מבלי להסיט את הכיסוי החוצה".

= 3 =

 משמע, על ידי הזזת הדופן, שנע החוצה יחד עם הניטים, נפתח פתח שאיפשר הוצאה מידית של האקדח, אשר אליו גם היה קשור שרוך שיכול היה להקל על מהירות משיכתו ממחבואו.

 עיקרו של דבר, הרכינה של המערער בשתי הזדמנויות ליד הדלת בחשכת הליל לא הוסברה בדרך חילופית כלשהי ובנסיבות אלה, היינו כאשר אדם שוהה ליד מקום המצאו של חפץ אסור, כגון זה שבפנינו כאן ועושה שם תנועות התואמות טיפול בחפץ (כגון העיסוק בדלת והרכינה לידה ללא הסבר חילופי סביר), הרי רשאי בית המשפט לכרוך ענין זה בחפץ האסור שנמצא במקום, קרי רשאי היה בית המשפט ללמוד גם מכך על זיקה בין האקדח למערער.

 לא מצאנו על כן עילה להתערבות בהכרעת הדין.

 אשר למידת העונש, הרי לאור אופייה של העבירה ובעיקר לאור עבירותיו הקודמות של המערער, אין כל מקום למסקנה שהעונש מופרז לחומרה.

 הערעור נדחה.

 ניתן היום, ז' אייר התשמ"ז (6.5.87).