רשות ערעור מס' 657/85

    אליהו רונן

 נגד

    מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 [10.12.85]

לפני הנשיא מ' שמגר

 חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ס"ח 240, סעיפים 6, 11, 11(א) - חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 26, 27, 28, 79.

 בקשת רשות ערעור, שעניינה פרסום שהוא לשון הרע על-פי הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. המערער הורשע בעבירה בעקבות מסירת דברים לעיתונאית וזו פירסמה אותם. לטענת המערער, לא יכלה המשיבה לסמוך על הוראת סעיף 11(א) לחוק, בלא שהזכירה אותו בכתב האישום.

 בית המשפט העליון פסק:

 א.  (1) עבירת לשון הרע מוגדרת בסעיף 6 לחוק, וסעיף 11 אינו מפרט אלא הוראה בדבר היקפה של האחריות. הוראת סעיף 11 דומה, למשל, להוראות סעיפים 26, 27 ו-28 לחוק העונשין, תשל"ז- 177, ואם כי ניתן לאזכרם בסעיף האישום, אין לגלות לפגם מהותי באי-איזכורם.

 (2) מנוסח סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע נובע, כי הוא כולל גם את מי שמסר ידיעה לעיתונאי, בתור שכזה, בידעו, שדבריו עשויים לשמש לפירסום בעיתון.

 בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.11.85 בע"פ 862/85 בו נדחה ערעורו על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' מצא) מיום 3.4.85 בת"פ 2808/82. הבקשה נדחתה.

    ח' משגב - בשם המבקש;

    י' טפיירו, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיבה.

החלטה

 בקשה זו לרשות ערעור עניינה פירסום, שהוא לשון הרע על-פי הוראותיו של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

 המבקש הורשע בעבירה, כאמור לעיל, בעקבות דברים, שאותם מסר לעיתונאית ואשר פורסמו על-ידיה במהלך הדברים הרגיל.

= 500 =

 בית המשפט קמא ובית המשפט שלערעור ראו את מעשה הפירסום דרך האפקלריה של סעיף 11(א) לחוק הנ"ל, ואין לגלות בכך כל פסול. בהקשר זה טען הסניגור המלומד, כי אם המדינה ביקשה להסתמך על סעיף 11 הנ"ל, הייתה חייבת לנקוב בו בכתב האישום, ומשלא נעשה כן, אין אפשרות להסתמך על הוראת החוק האמורה.

 אין אני רואה מקום לקבל טענה זו. העבירה מוגדרת בסעיף 6, וסעיף 11 אינו מפרט אלא הוראה בדבר היקפה של האחריות. דומה ההוראה שבסעיף 11 לאלו המובאות למשל בסעיף 26, 27 ו-28 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ואם כי ניתן לאזכרם בסעיף  האישום, אין לגלות פגם מהותי באי-איזכורם.

 הסניגור המלומד, עו"ד חיים משגב, גם טען, כי סעיף 11 אינו חל על אזרח מן השורה, המספר ידיעה לכתב של עיתון, אלא רק על הכתב העיתונאי.

 אין הדבר כך: סעיף 11 נוקט לשון "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", ובלי לנסות ולמצות את רשימת כל סוגי האנשים, אשר אותם חובק ביטוי זה, הרי נובע מן הנוסח, כי הוא כולל גם את מי שמסר ידיעה לעיתונאי, בתור שכזה, בידעו, שדבריו עשויים לשמש לפירסום בעיתון.

 לגוף העניין, ברור - לאור מימצאיו של בית המשפט - שהדברים נאמרו במסגרת ריאיון עם עיתונאית, שנערך עמה לאחר תיאום מוקדם, וכאשר המבקש ידע, שהריאיון יפורסם.

 בנסיבות אלה סבר בית המשפט, כי הייתה ודאות רבה, שהדברים שאמר המערער אכן יפורסמו בעיתון, ואין אלא להסיק, שהצדק היה עם בית המשפט.

 עיקרו של דבר, לא מצאתי כל נושא, הראוי, בהתאם לאמות המידה המקובלות עלינו, לדיון לפני ערכאת ערעור נוספת, ועל-כן החלטתי לדחות את הבקשה.

 המבקש יישא בהוצאותיה של המדינה לפי סעיף 79 לחוק העונשין, בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 300,000 שקלים.

 ניתנה היום, כ"ז בכסלו תשמ"ו (10.12.85).