בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בפני השופטים א' מישר, י' מלץ ו-ש' סירוטה

   המערער: אליהו רונן  ע"פ (ת"א) 862/85

 נגד

   המשיבה: מדינת ישראל

 לשון הרע - סעיף 6 לחוק [4] - פרסום בפני "שני בני אדם" - סעיף 11(א) לחוק [4] - מסירת ידיעה בלבד - המפרסמים לא הועמדו לדין - האם דבריו של נחקר בפני חוקר משמשים עילה להגשת כתב אישום בגין לשון הרע.

 דיני עונשין - נסיבות מחמירות לצורך ענישה.

 בית המשפט נזקק לדיון במרכיבי העבירה לפי סעיף 6 ומשמעותו של סעיף 11(א) לחוק לשון הרע [4].

 בית-המשפט פסק:

 1.         א.  חקירת משטרה אינה נימנת על "הפירסומים המותרים" המפורטים בסעיף 13 לחוק. להגנות "תום לב" יועד ס' 15(8) -                   אך אין חקירה נשוא תיק זה יכולה להכנס בגדרו;

 ב.  דברי מתלונן או נחקר נכנסים אם בכלל, לתחום ההגנות הקבועות בסעיף 15(2): "היחסים שבינו לבין האדם שאליו  

      הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום".

 ג.  הגנת תום לב הנזכרת בסע' 15 - כפופה לאמור בסעיף 16(ב): חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום שלא

      בתום לב "(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו".

 2.         א.  בנסיבות המקרה, שעה שהמערער מסר לפקד גוטמן את מה שמסר, הוא ידע שדבריו אינם אמת והוא לא האמין בכך.

 ב.  בעניננו, ניתן להוסיף את פקד גוטמן לגב' שרית ישי, ועל-פי פשוטו של הכתוב - בסע' 6 לחוק, מתמלא יסוד העבירה 

      של פירסום בפני שני בני-אדם.

 3.         א.  המערער התראיין, לאחר תיאום מוקדם, והוא ידע שהראיון יפורסם. בנסיבות אלה שימשה הכתבת מכשיר להעברת

                  דבריו לעיתון.

= 215 =

 ב.  המערער היה איפוא "האדם שהביא" את דבר לשון הרע לעיתון ולא היה בבחינת מביא ידיעה לעיתון, כפי שנטען  

      במסגרת סע' 15(11).

 4.         א.  סע' 11 הרחיב את האחריות על עורך העתון ועל מי החליט על פרסומו ובאחריות האזרחית גם על המוציא לאור של

                   העתון. התביעה יכולה, משיקולים להביא לדין את כל המעורבים ויכולה היא להביא רק אחד מהם אם מטעמים של 

                   מציאת הסבר סביר ותום לב ואם בגין טעמים אחרים.

 ב.  לפיכך, אין באי-הגשת כתב-אישום נגד הכתבת והעורך כדי לגרוע מאחריות המערער.

 5.         א.  סע' 11(א) אינו סעיף עונשין. הסעיף קובע רק מי הם האחראים. בעובדות כתב האישום נכללו בסעיף 1-3 העובדות

                   הצריכות לסע' 11(א) קרי, כי לשון הרע היה במסגרת ראיון בעתון וכי הדברים פורסמו בעיתון ותאריך פירסומם.

 ב.  מנסח כתב האישום ציין את העובדות בפרוטרוט כדי שהמערער יידע במה הוא מואשם וכדי שתהיה לו אפשרות

      סבירה להתגונן. אך לא חייב היה לציין את סעיף 11(א) בין הוראות החיקוק בכתב האישום.

 6.          א.  נסיבות הפירסום ותפוצת הדיבה והפגיעה בקורבן העבירה - בנסיבות המקרה, הן חמורות ביותר.

 ב.  אין עונש שיוכל להשיב לנפגע את כבודו הרמוס.

 ג.  המערער אף לא נקט בכל דרך להקטנת הפגיעה, בסע' 19 לחוק מונה המחוקק שורה של נסיבות - מקילות.

      לא מצאנו ולו נסיבה אחת מאלה במקרהו של המערער.

 ד.  בין שאר הנסיבות המקילות המעוגנות במעשה העבירה - פתוחה בפני נתבע או נאשם הדרך להקטין את הנזק

      והפגיעה ע"י פירסום התנצלות. לא זו בלבד שהמערער לא נקט בדרך ההתנצלות אלא הוסיף חטא על עוונו על כך

      שניצל את הופעתו בביהמ"ש כדי לעלוב ולפגוע בנפגע בעומדו על דוכן העדים.

 ה.  המערער ניהל הגנה מתישה וממושכת. כתב האישום הוגש ביום 3.6.82. המשפט החל ביום 23.2.83 והסתיים ביום

      3.4.85.

 ו.  המערער גרם לשיהוי במשפטו, בין היתר, ע"י בקשות סרק וחקירות ממושכות. במהלך המשפט נעדר המערער, ללא

     קבלת רשות ונסע לחו"ל ושהה שם כ-5 חודשים.

 אזכורים:

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

 [1]  ע"פ 54/79 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 197.

 [2]  ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 385.

 [3]  ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225.

= 216 =

 חקיקה ישראלית:

 [4]  חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ס' 6, 11(א).

 טענו:

        למערער: עו"ד חיים משגב

        למשיבה: עו"ד גב' רות דוד

פסק-דין

 1. המערער הורשע בביהמ"ש קמא בעבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 [4] (להלן - החוק) ונדון ל-8 חודשי מאסר מהם 5 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי. כן הוטלו על המערער הוצאות בסך 300,000 שקל.

 העובדות שבגינן הורשע המערער ואשר עליהן אין חולקין כיום הינן בתמצית: - המערער, בעל מסעדה בת"א, נטל חלק במערכת הבחירות של שנת 1981. בזכות פעילותו עורר ענין והוא רואיין ע"י הכתבת, גב' שרית ישי - לשבועון "העולם הזה". במסגרת אותו ראיון, שנערך

 ביום 11.3.81 במסעדתו - הוציא המערער לשון הרע - במובן החוק - על המזכיר לשעבר של ביהמ"ש לתעבורה בת"א. המערער יפר לכתבת, שרשמה את דבריו, כי המזכיר נהג לאכול אצלו ארוחות חינם וע"י כך השיג המערער ביטול דו"חות תנועה. משחדל לספק לו ארוחות, שמר לו המזכיר טינה וטמן תיק בו העידה חברתו - לימים אשתו, ותיק זה הגיע לחקירת המשטרה בגין עדות שקר. ביום 18.3.81 פורסמה הכתבה בשבועון "העולם הזה" - כצפוי, הכתבה (ת/2) לא זו בלבד שגרמה למזכיר עוגמת נפש ובושת פנים - אלא שהובילה לחקירה בחשד של עבירת שוחד. בחקירה זו הוברר, כי המערער טפל שקר על המזכיר ומשזומן לחקירה הכחיש כי מסר את הדברים שפורסמו. ברם, קודם לכן ב-14.4.81, שעה שהמערער נחקר על-ידי קצין המשטרה גוטמן בענין אחר - חזר על דברי הלעז ועוד הוסיף עליהם כהנה וכהנה. פקד גוטמן הקליט את חילופי הדברים בהקלטות סתר (התמליל ת/7).

 המערער לימד סניגוריה על עצמו עד לשלב הסיכומים. הוא לא מסר גירסה - ברם מתוך מהלך חקירותיו עולה, כי הוא כפר באמירת הדברים, באמינותם של העדים ובאמינות ההקלטה. בשלב הסיכומים שכר לו סניגור שהגיש סיכומים בכתב וטען לחילופין טענות משפטיות שעל חלק מהן חזר עו"ד משגב שייצג אותו בערכאה הנוכחית.

 2. ערעורו של המערער מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש. כאמור, סינגורו של המערער מיקד טיעוניו בשאלות משפטיות בלבד, ואף שהן

= 217 =

 חוזרות על הטענות שהעלה קודמו בערכאה הראשונה הוסיף עליהן. אלמלא כן, היינו מסתפקים במענה המצוי בפסק-דינו המנומק של ביהמ"ש קמא.

 ואלה טענותיו של ב"כ המערער לענין ההרשעה: -

 א) התביעה לא הוכיחה את אחד היסודות החשובים של העבירה והיא פירסום בפני "שני בני אדם". הגב' ישי, על אף היותה עיתונאית, היא רק בן-אדם אחד. אין להחיל הוראות סעיף 11(א) לחוק [4] בנסיבות המקרה באשר: -

 (1) המערער מסר ידיעה בלבד ולא הביא דבר לשון הרע לעיתון.

 (2) הכתבת ועורך העיתון לא הועמדו לדין ועל-כן אין אפשרות להביא המערער לדין לבדו. ולחילופין, המדינה לא ציינה את סעיף 11(א) בהוראות החיקוק שבכתב האישום.

 ב) אם תתקבל טענתו שהגב' ישי היא אדם אחד, אין לצרף לה את מר גוטמן - באשר לא היה בנסיבות המקרה כאחד האדם - אלא מלא תפקיד רשמי של חוקר, והמערער מסר דברים במסגרת "חקירה משטרתית". הסניגור טוען כי "המחוקק מעולם לא נתכוון לכך שדברים שאומר נחקר לחוקר, במסגרת פורמלית של חקירה משטרתית יכולים לשמש עילה להגשת כתב-אישום לפי חוק איסור לשון הרע" (סע' 12 בהודעת הערעור).

 בהעדר פירסום לשני בני-אדם לא תועיל הקביעה שאין עליה מחלוקת, כי היה בדברים לשון הרע והיה בהם כדי לפגוע ולהשפיל.

 3. נציגת המדינה, הגב' דוד, ביקשה לדחות את הערעור מנימוקיו של ביהמ"ש קמא. כמו כן ביקשה עו"ד דוד - בהסתמכה על ע"פ 54/79 הורוביץ נ' מדינת ישראל [1], לפתוח את חזית המריבה ולדון בעבירה על סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ממנה זוכה המערער. להשקפתה, התשתית העובדתית - לפיה היה בדברים משום עלבון נתקבלה ע"י ביהמ"ש קמא, אלא שביהמ"ש קמא שגה בפירוש הסיפא של הסעיף והוא סבר בטעות שהסעיף דן רק בעובד ציבור המכהן בתפקידו. ולא היא - גם העלבת עובד ציבור שפרש לגימלאות בקשר למילוי תפקידו בעבר - הוא בגדר העבירה. אומנם מוסמכים אנו לדון גם בשאלה זו - אך החלטנו שלא לעשות כן בנסיבות המקרה.

 4. נראים לנו נימוקי ביהמ"ש קמא לפיהם ניתן להחיל את הוראות סע' 11(א) על סע' 6. ביהמ"ש קמא קבע כי לאור זאת אין הוא מתייחס לפקד גוטמן כ"אדם נוסף". ברם, מפאת הסברה השגויה בפי הסניגור, לפיה למוסר עדות במשטרה הגנה גורפת - גם כאשר דבר שקר בפיו, יש מקום להתייחס גם לטענה זאת - כדי להעמיד דברים על דיוקם.

 חקירת משטרה אינה נימנת על "הפירסומים המותרים" המפורטים בסעיף 13 לחוק. להגנות "תום לב" יועד ס' 15(8) - אך אין חקירה נשוא תיק זה יכולה להכנס בגדרו;

= 218 =

 דברי מתלונן או נחקר נכנסים אם בכלל, לתחום ההגנות הקבועות בסעיף 15(2): - "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". ברם הגנת תום לב הנזכרת בסע' 15 - כפופה לאמור בסעיף 16(ב): - חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום שלא בתום לב "(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו".

 בנסיבות המקרה, אין ספק, כי שעה שהמערער מסר לפקד גוטמן את מה שמסר, הוא ידע שדבריו אינם אמת והוא לא האמין בכך. יתר על כן, לענין מסירת ידיעה כוזבת קיימת סנקציה הקבועה בסע' 249 לחוק העונשין. שאלת מעמדו של מתלונן נתעוררה ב-ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי [2] ובאותו ענין מצא ביהמ"ש כי הנתבע פעל בתום לב.

 בענייננו, ניתן להוסיף את פקד גוטמן לגב' שרית ישי, ועל-פי פשוטו של הכתוב - בסע' 6 לחוק מתמלא יסוד העבירה של פירסום בפני שני בני-אדם.

 5. סע' 11(א): -

 הסניגור המלומד טען, כי המערער כלל לא הביא את לשון הרע לעיתון ועל-כן הוא לא נכלל כלל בסע' 11(א).

 אין אנו מקבלים טענה זאת.

 המערער התראיין, לאחר תיאום מוקדם, והוא ידע שהראיון יפורסם.

 בנסיבות אלה שימשה הכתבת מכשיר להעברת דבריו לעיתון. איננו רואים הבדל בינו לבין אדם ששולח מכתב למערכת כדוגמת הנתבע ב-ע"א 30/72

 [3]. להיפך, מי ששולח מכתב איננו בטוח כלל כי יפורסם, בעוד שבראיון קיימת ודאות רבה יותר שהדברים יפורסמו. המערער היה, איפוא "האדם שהביא" את דבר לשון הרע לעיתון ולא היה בבחינת מביא ידיעה לעיתון, כפי שנטען במסגרת סע' 15(11).

 טענתו המרכזית של ב"כ המערער - בענין החלת הסעיף - היתה כי הסעיף מכוון בעיקר לעורך העיתון והעיתונאי ואם אלה יצאו פטורים בלא כלום - בלי שיועמדו לדין - לא ניתן להעמיד לדין רק אדם אחד שלו אין שליטה ממשית על הפירסום.

 טענה זו אינה סבירה. סע' 11 הרחיב את האחריות על עורך העיתון ועל מי שהחליט על פרסומו ובאחריות אזרחית גם על המוציא לאור של העיתון. התביעה יכולה, משיקולים, להביא לדין את כל המעורבים ויכולה היא להביא רק אחד מהם אם מטעמים של מציאת הסבר סביר ותום לבואם בגין טעמים אחרים.

 לפיכך, אין באי-הגשת כתב-אישום נגד הכתבת והעורך כדי לגרוע מאחריות המערער.

 טענתו הנוספת של הסניגור המלומד היתה, כי ביהמ"ש קמא לא יכול היה להחיל את הוראות סע' 11(א) על סע' 6 באשר סע' 11(א) לא נזכר בהוראות החיקוק.

= 219 =

 סע' 11(א) אינו סעיף עונשין. הסעיף קובע רק מי הם האחראים.

 בעובדות כתב האישום נכללו בסעיף 1-3 העובדות הצריכות לסע' 11(א) קרי, כי לשון הרע היה במסגרת ראיון בעתון וכי הדברים פורסמו בעיתון ותאריך פירסומם.

 מנסח כתב האישום ציין את העובדות בפרוטרוט כדי שהמערער יידע במה הוא מואשם וכדי שתהיה לו אפשרות סבירה להתגונן.

 בסיכום:-

 נחה דעתנו כי המשיבה הוכיחה רכיבי העבירה בה הואשם המערער ועל- כן אנו דוחים את ערעורו על ההרשעה.

 הערעור על חומרת העונש:

 ב"כ המערער טען, כי ביהמ"ש קמא החמיר עם המערער יתר על המידה.

 לדבריו, הלקה השופט את המערער פעמיים על דרך ניהול הגנתו: - פעם, בהטלת הוצאות ופעם שניה בגזירת עונש מאסר בפועל. כמו-כן לא הביא ביהמ"ש קמא נסיבות מקילות: - (א) חלוף הזמן. (ב) "נחשוניות" המערער בכך שהוא בין הבודדים, אם לא הראשון, שהועמד לדין פלילי ע"י המדינה בגין עבירה על חוק איסור לשון הרע. לרוב המדינה אינה מתערבת והנפגע מגיש קובלנה פלילית או תביעה אזרחית. (ג) ביהמ"ש נתן משקל רב מדי להרשעות הקודמות. ההרשעות שאינן מן הזמן האחרון - אין בהן כדי להצביע על סכנתו של המערער לציבור. (ד) בשים לב לתקרת העונש הקבועה לעבירה, שהיא שנה מאסר - גזירת 8 חודשי מאסר כשחלקן המירבי בפועל - הוא עונש חמור יתר על המידה.

 הסניגור ביקש להמיר את עונש המאסר בפועל לעונש מותנה. לעומתו, טענה נציגת המדינה, כי העונש שהושת על המערער נשקל היטב לאחר שביהמ"ש הביא בחשבון את כל הנסיבות ואל לה לערכאת הערעור להתערב - כשאין טעות או שגגה בגזר-הדין.

 נראה לנו, כי נסיבות הפירסום ותפוצת הדיבה והפגיעה בקורבן העבירה - בנסיבות המקרה, הן חמורות ביותר. אין עונש שיוכל להשיב לנפגע את כבודו הרמוס. המערער אף לא נקט בכל דרך להקטנת הפגיעה, בסע' 19 לחוק מונה המחוקק שורה של נסיבות - מקילות. לא מצאנו ולו נסיבה אחת מאלה במקרהו של המערער.

 בין שאר הנסיבות המקילות המעוגנות במעשה העבירה - פתוחה בפני נתבע או נאשם הדרך להקטין את הנזק והפגיעה ע"י פירסום התנצלות. לא זו בלבד שהמערער לא נקט בדרך ההתנצלות אלא הוסיף חטא על עוונו על כך שניצל את הופעתו בביהמ"ש כדי לעלוב ולפגוע בנפגע בעומדו על דוכן העדים.

 המערער ניהל הגנה מתישה וממושכת. כתב האישום הוגש ביום 3.6.82.

 המשפט החל ביום 23.2.83 והסתיים ביום 3.4.85.

 המערער גרם לשיהוי במשפטו, בין היתר, ע"י בקשות סרק וחקירות ממושכות. במהלך המשפט נעדר המערער, ללא קבלת רשות ונסע לחו"ל ושהה שם כ-5 חודשים.

= 220 =

 בנסיבות אלה אין תימה שהסניגור המלומד לא חזר בפנינו על טענותיו בכתב הערעור לענין ההוצאות. קשה לנו להשתחרר מן התחושה, כייתכן ודרך ניהול המשפט ע"י המערער השפיעה במידת מה על חומרת העונש. יתכן שבשל כך לא נתן ביהמ"ש קמא משקל נאות לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. על אף תרומתו הרבה של המערער לשיהוי בדיון חלו עיכובים שלא היו בשליטתו כגון פרק של כשנה מיום ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום. עם זאת ראוי לציין את סבלנותו ואורך רוחו של ביהמ"ש קמא נוכח טרדנותו של המערער ופגיעתו הרעה בעדי התביעה ועדיו הוא. לאור האמור לעיל ובשים לב לתקרת העונש המקסימלית של 12 חודשי מאסר הקבועה לעבירה - החלטנו להתערב במידת מה בעונש המאסר בפועל.

 התערבותנו תתבטא בכך שמתוך 8 חודשי המאסר שנגזרו על המערער - 3 חודשים יהיו בפועל וחמישה חודשים על תנאי בתנאים שקבע ביהמ"ש קמא.

 ניתן והודע במעמד המערער, עו"ד ח' משגב וגב' דוד רות היום ה- 13.11.85.

 ______________