בבית-המשפט המחוזי בנצרת

                                                                          בפני השופט ח' אריאל

                                                     המאשימה: מדינת ישראל  ת"פ (נצ') 119/80

                                                                       נגד

                                                              הנאשם: אברהם בן שלום סויסה

 ראיות - תירשומות של חוקרי המשטרה שלא הובאו לידיעת הנאשם ושלא נחתמו על-ידי - קבילות של התירשומות לעומת משקלן - משקל אפסי לתירשומת שיש בה הודאת נאשם הנוגדת את "תקנות השופטים".

 הנאשם נעצר בחשד של פריצה וגניבה במפעל למוצרי זהב בנצרת עילית.

 במשפט ביקשה התביעה להסתמך על שתי תירשומות שערכו החוקרים לאחר שיחות עם הנאשם, ולראות בהן הודאה מטעמו. החקירות אשר נרשמו בתירשומות אלו בוצעו תוך הפרת כמעט כל הוראותיהן של "תקנות השופטים" בדבר גביית אימרה מחשוד בעבירה, והן לוקות, בין היתר, בליקויים הבאים: (א) החקירות בוצעו ללא אזהרה. (ב) הן בוצעו ביוזמת החוקרים במטרה מכוונת שלא לרושם בנוכחות הנאשם, במטרה לא לקרוא את הרשום בהן בפני הנאשם ומבלי לבקשו לחתום עליהן. (ג) החקירות בוצעו תוך כדי הדרכה, חקירות שתי וערב ואף בפיתוי, וכן מתוך דעה קדומה שהנאשם הוא שביצע את העבירות. (ד) הן נערכו זמן ממושך ביותר, בהפסקות, ביום אחד בין השעות 13.20 ועד 23.00. (ה) החקירות נעשו, כאמור לעיל, חרף ידיעת החוקרים כי הנאשם הכחיש וכפר באשמה בכל עת שנגבתה ממנו הודעה כדין ובכל הזדמנות שהיתה לו. (ו) הן נעשו בידיעה שיש בהן הפרת "תקנות השופטים". (ז) התירשומות נרשמו מהזכרון מספר שעות לאחר תחילת החקירה.

 בית-המשפט זיכה את הנאשם ופסק:

 1.         א.  בית-המשפט העליון התריע לא פעם על הצורך לפסול "הודאות" שנגבו בהפרת כללי "תקנות השופטים" ועל- כן מן

             הראוי  היה לפסול כליל גם תירשומות של שוטרים שיש בהן הודאות כאלה.

 ב.  אמנם אין בהפרת כללי "תקנות השופטים" כדי למנוע קבילותן של תירשומות שוטרים, שיש בהן הודאת נאשם, ולפסול אותן כאפסיות לחלוטין, אלא יש לייחס להן את המשקל המתאים, בין משקל מלא, בין משקל מועט ביותר, לפי הנסיבות.

= 90 =

 2.  קיימת סכנה בקבלת תירשומות כאלה מתוך החשש כי חוקרי משטרה "הנעולים" על המחשבה כי החשוד שבפניהם אשם, ואינו מוסר הודאה כדין, עשויים, אף בתום-לב, להתפתות לרישום סלקטיבי של תוכן החקירה באופן שתוסק מתוכה "הודאה" או "סממנים" של "הודאה", מתוך תחושה שהם מבצעים את תפקידם נאמנה בגילוי עבריינים.

 3.  הדבר עלול להיעשות גם על-ידי חוקרים ישרים ונאמנים מתוך מניעים "טובים" כאמור, אולם משהם מפירים את "תקנות השופטים", טמונה בכך סכנה גם להם, גם לנאשם וגם לעשיית הצדק על-ידי בית-המשפט.

 4.  מוטב, איפוא, לפסול מראש כל תירשומות מסוג זה, בין בהלכה על-פי הפסיקה ובין בחקיקה מתאימה, והפסיקה אכן מצביעה על התקרבות למגמה זו.

 5.  בפני תירשומות כגון התירשומות האמורות, עלול הנאשם לעמוד חסר אונים בשלב המשפט, כשהתירשומות מובאות לידיעתו רק בשלב זה, כדי להפריכן והוא עשוי, יחד עם הציבור כולו, לחשוש מפני אי עשיית דין צדק.

 6.  לאור הפסיקה, אין אפשרות אלא לייחס לתירשומות אשר בנדון משקל מועט ביותר וכמעט אפסי, אם לא אפסי לגמרי, ואין לקבלן כמבטאות הודאה על-ידי הנאשם.

 אזכורים:

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

 [1] ע"פ 369/78 אבו מידג'ם ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 376.

 [2] ע"פ 656/79, 639 אפללו ו-4 אח' נ'מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561.

 [3]  ע"פ 21/49-20 עבד אלהאדי ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד ג 13, 34.

 [4]  ע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל פ"ד לב(1(326, 328, 329.

 [5] ע"פ 758/78 בן עאדל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 150, 160.

 ספרות משפטית:

 [6] מ' בן זאב, "ראיות שהושגו שלא כהלכה" הפרקליט לב (תשל"ט-תש"ם) 466.

 הערות העורך:

 1.   לקבילות הודאתו של נאשם במשטרה, ראה:

 א.   אהוד גולדברג, "על הודאת הנאשם מחוץ לכתלי בית הדין" הפרקליט ז 603.

 ב.  עזרא יורן, "זכות השתיקה של הנאשם וביקורת שיפוטית על הליכי החקירה המוקדמים" הפרקליט כה, 64.

 ג.   אליהו הרנון, "אימרות מחוץ לבית המשפט כראיה לאמיתות תוכנן" משפטים ד 229.

= 91 =

 ד.   גרשון אוריון, "דרחשץ ה"דבר-מה" - מעבר לשיטה גמישה" הפרקליט כז (תשל"ב) 554; הפרקליט כח (תשל"ג) 105.

 ה.  "פ 161/72 סרסור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 200, 216.

 ו. ע"פ 216/74, 243/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340.

 ז. ע"פ 344/75 נחום נ' מדינת ישראל, "ד ל(1) 659, 664.

 ח. ע"פ 127/76 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 507.

 ט. ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב 64, 75, 76.

 י. ע"פ 559/77 מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 180, 182.

 יא. ת"פ (ת"א) 515/75 מדינת ישראל נ' אבשיק, פ"מ תשל"ו (2) 425.

 2.   על בקורת שיפוטית של בית-המשפט על עבודת המשטרה, ראה:

 א.   ARCHBOLD PLEADING, EVIDENCE AND PRACTICE IN

 .CRIMINAL   LAW   PAR

 ב. א' הרנון, דיני ראיות חלק ב', 261-263.

 3.   ראה נוסח "תקנות השופטים":

.HOME OFFICE CIRCULAR NO. 31/1964, IN (1964) CRIM. L REV

.ENG.) 165 167)

 4.  לפסיקה הקובעת כי אין "תקנות השופטים" מחייבות את בתי-המשפט שלנו, ראה:

 א. ע"פ 270/65 קיסי נ' י"מ, פ"ד יט(3) 561, 563.

 ב. ע"פ 439/67 אגברייה נ' מדינת ישראל,פ"ד כח(2) 791.

 ג. ע"פ 277/67 דאהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 197, 204.

 5.   לקבילות ולמשקל תרשומת של שוטר שיש בה הודאת נאשם, ראה:

 א. ע"פ 400/66 אבו חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 787, 797- 796.

 ב. ע"פ 412/70 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 225, 230.

 ג. ע"פ 216/74, 243/74 גד כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 344.

 ד. ע"פ 127/76 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 507, 516.

 ה. 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 216.

 טענו:

         למאשימה: עו"ד גב' לוין, עו"ד גב' גופר

         לנאשם: עו"ד חיים משגב

= 92 =

                                           הכרעת-דין

 1.  סיפור המעשה, המהווה נושא למשפט זה, מקורו במפעל לייצור דברי זהב, הנמצא באזור תעשיה ב' אשר בנצרת-עלית ושם המפעל "אחים לדר בע"מ" (להלן: "המפעל"). במפעל זה אין עובדים בימי ששי בשבוע. בעל המפעל מר ג'ול לדר (להלן "לדר") היה נוהג לסגור את המפעל עם סיום העבודה, ביום חמישי בשבוע.

 כך עשה ביום האחרון לפני שאירעה פריצה וגניבה למפעל זה. ביום חמישי ה-15.5.80, בשעות אחר הצהריים, נעל לדר את שערי המפעל, חיבר והפעיל את מערכת האזעקה המשוכללת שהיתה קיימת במקום, ואשר היתה מחוברת לטלפון של לדר ושל מנהל העבודה של המפעל (להבנת מערכת זו ראה הודעתו של המומחה סיאנו רישרד, ת/10).

 קודם לכן הכניס, כמנהגו תמיד, את דברי הזהב לשתי הכספות שבמפעל. לכספת הגדולה (זו שלאחר מכן נפרצה) הכניס את מרקעי הזהב ואת התוצרת המוגמרת ואילו לכספת הקטנה (זו שנעשה בה לאחר מכן נסיון פריצה שלא הצליח) את חומרי הגלם ותוצרת מוגמרת למחצה. בכספת הגדולה נמצאו גם מסמכים שונים של המפעל.

 ביום שבת שלאחר המועד האמור, היינו ב-17.5.80, בשעה 9.30 לערך בבוקר, ביקר לדר במפעל ובהיכנסו לשם נוכח לדעת, כי אחת הדלתות נפרצה וכי שני מיכלי חמצן, המשמשים לריתוך - נמצאים בחלונות המפעל.

 לדר בדק מיד את מערכת האזעקה ונוכח לדעת שהיא אינה פועלת. כן לא פעל הטלפון. מיד הלך למנהל העבודה ומשם לביתו והזעיק את המשטרה. בבוא המשטרה למקום נוכח לדר לדעת כי הכספת הגדולה נפרצה וכל תכולת דברי הזהב שהיו בתוכה - נעלמה. בתוך הכספת שרר אי סדר ומספר מסמכים היו מפוזרים בשטח.

 6. באת-כוח המאשימה משתיתה את טענותיה בדבר אשמתו של הנאשם על שתי מערכות ראיתיות. האחת, על ראיה נסיבתית והיא כי על בגדי הנאשם, היינו גופיה (ת/59) ועל חולצה פרחונית (להלן החולצה) (ת/7) - נמצאו חלקיקי מתכת (גלובולות)

 93 =

 המתאימים לחלקיקי מתכת של הכספות בזירת העבירה, וכי על החולצה נמצא גם במספר רב של חורים המתאימים לחורים הנגרמים ממכשיר ריתוך. מאחר ואין חולק שהנאשם לא היה רתך ולא עסק בעבודות ריתוך - טוענת באת-כוח המאשימה כי ראיה נסיבתית זו מהווה הוכחה מספיקה לאשמתו של הנאשם.

 המערכת השנייה של הראיות מושתת על הטענה, כי קיימת הודאה של הנאשם הנובעת מדברים שאמר בחקירת אנשי המשטרה, על-פי תירשומות שנרשמו על- ידם (ת/33, ת/51) ותירשומת נוספת ת/35) שיש בה התייחסות לשעון מסויים (עליו עוד ידובר להלן בהרחבה, ויקרא "השעון הכחול"). תירשומת זו וההתייחסות לשעון הכחול, מהווה גם לטענת באת-כוח המאשימה "דבר מה" נוסף מספיק להודאה האמורה.

 כן טוענת באת-כוח המאשימה, כי ישנם עוד כמה ראיות המהוות "דבר מה" מספיק והם הפרכת האליבי של הנאשם ושקריו.

 21. המערכת הראיתית הראשונה - אין בה, איפוא, כדי הוכחה המספיקה להרשעת הנאשם, באשר נשמט היסוד עליה הוצבה.

 22. ומכן לענין המערכת הראיתית בדבר "הודאה".

 אקדים תחילה ואציין, כי בכל הפעמים בהם נתבקש הנאשם להגיב לעבירות שיוחסו לו ושתגובות אלה נרשמו בו במקום - כגון בעת מעצרו (ת/ 11), בעת הבקשה למעצרו בבית המשפט (ת/30), בהודעתו הראשונה במשטרה לאחר מעצרו (20.5.80) (ת/26), בהודעתו הנוספת במשטרה (ת/33) ובדו"ח הנילווה לכך (ת/32) ובהודעה האחרונה ביום 2.6.80 (ת/37), הודעות עליה חתם לאחר אזהרה והקראת הדברים - הכחיש הנאשם כל קשר לפריצה ולגניבה ולעבירות האחרות שיוחסו לו.

 יצוין, שבהודעה הראשונה (ת/26) נשאל רק מספר שאלות, בהודעה הבאה (ת/33) - עוד פחות ובהודעה האחרונה (ת/37) נתבקש רק להגיב את תגובתו להאשמות כולן כפי שרוכזו על-ידי החוקר.

 רב פקד פרץ היה אחראי לחקירה, ועיקר החקירות בוצעו על-ידי סמ"ר אלי ליטמן, תופיק מולא ופרץ עצמו.

 והנה טוענת באת-כוח המאשימה, כי בשלוש תירשומות, עליהן הצבענו לעיל בתחילת דברינו (ת/33, ת/51 ות/35, עולה מדבריו של הנאשם, כפי שנרשמו שם הודאה, על-פי התוודויותיו בחקירות אלה - הודאה בביצוע הפריצה והגניבה במפעל.

= 94 =

 התירשומות העקריות שבהן רואה באת-כוח המאשימה את ההודאה, כלולות ב- ת/33 ו-ת/51 שנערכו ביום 27.5.80. הראשונה על-ידי רס"ר ליטמן והשנייה על-ידי רפ"ק פרץ.

 לחקירה הראשונה יצאו ביום 27.5.80 רס"ר אלי ליטמן ורס"ר תופיק מולא מתחנת המשטרה בנצרת לתחנת שפרעם כדי לחקור את הנאשם על-פי עדותו של ליטמן. יצא הוא במטרה לנהל חקירה זו בעל-פה, מבלי לרשמה בנוכחות הנאשם, מבלי להקריאה לו, מבלי להחתימו ומבלי לבקש את תגובתו לדברים שירשום לאחר מכן.

 רס"ר ליטמן (ע.ת. 8 - עמ' 40-29), שהיה הרוח החיה בחקירה זו, העיד כי הוא נוהג לחקור במקביל חקירות תחת אזהרה ורישום וחתימה על- ידי הנאשם, וחקירות (שיחות) ללא נקיטת אמצעים אלה, על-פי הנחיות שקיבל "על-סמך פסק-דין מחוזי של ת"א" (עמ' 33), ואף פיתח תאוריה על דרכי חקירה אלה, תוך מציאת הסברים של שוני בדרכי חקירה אלה (ר' עמוד 37 בעיקר ושאר דבריו בעדותו).

 החקירה שחקר אותו יום את הנאשם בעזרת רס"ר תופיק מולא - ארכה משעה 13.20 עד שעה 16.10.

 לאחר מכן חזר למשטרת נצרת, למטה ורשם דו"ח זכרון דברים זה, עליו חתמו הוא ומולא.

 תירשומת זו משתרעת על כ-2 עמודים בכתב יד ומתחילה במלים "התחלנו לחקור אותו בעל-פה אודות ההתפרצות הנ"ל", ולאח מכן באים פרטי הדברים כפי שנרשמו על-ידי העד הנ"ל מפיו ומפי הנאשם. חקירה שהתחילה כ-4 שעות לפני תחילת הרישום.

 חרף חקירה נגדית נמרצת, עמד העד ליטמן על דעתו, כי התירשומת כוללת מילה במילה את הדברים שנאמרו בחקירה (עמ' 37). על פני הדברים ניראה שעד זה לא דייק בכך, שכן חקירה של כ-3 שעות אינה עולה בקנה אחד עם רישום של מילה במילה על 2 עמודים. כן עולה מתוך תחילת התירשומת, כפי שציינתי לעיל, שלא מפורט כיצד התחילה חקירה בעל-פה זו. גם עיון בזכרון דברים זה מצביע מיניה וביה כי אין בה דיווח של "מילה במילה".

 23. באת-כוח המאשימה, הרגישה, בסיכומיה בחולשת עדותו של עד זה באשר לדברים האמורים, וביקשה לקבל את דבריו כאילו אמר שהתירשומת רק מייצגת נאמנה את אשר נאמר שם, אך לא כך אמר העד, למרות שנשאל על תירשומת זו מספר פעמים.

 24. מתוך עיון בתירשומת זו עולה גם ללא ספק, כי החקירה התנהלה בצורת חקירת שתי-וערב ובשאלות מדריכות, בתחבולות ובפיתוי, ועולה מתוכה כי רוב תשובות הנאשם, כפי שנרשמו, נובעות מהמידע ומהשאלות המדריכות של החוקרים, ואין להבדיל

= 95 =

 בין מה שהנאשם אומר מיוזמתו למה שעונה כתוצאה משאלות מדריכות שהתשובות כבר כלולות בהן. על כן אין לסמוך על מכלול הדברים הרשומים שם.

 העד הודה לפחות (עמ' 38 בעיקר) כי לא למד מהנאשם דבר מתוך חקירתו מעבר למה שידע קודם לכן לגבי ביצוע הפריצה והגניבה, ומה שלמד הוא מחקירה זו וזו שבאה אחריה הוא, שהשלל שנמצא הוא מחלקו של הנאשם ולא של השותפים האחרים שלו, אך גם "למידה" זו או דברים אחרים שהעד רומז עליהם - עשויים לנובע משאלות מכוונות, מדריכות ומגמתיות שנשאלו בחקירה.

 25. יתר-על-כן, עולה מדבריו (ולאחר מכן מדברי רפ"ק פרץ) כי החקירות האמורות בוצעו מתוך דיעה שהחוקרים אימצו לעצמם, כי הנאשם אכן ביצע את הפריצה והגניבה.

 העד אף מודה, כי לא התכוון לקבל את תגובת הנאשם לתירשומת האמורה ואף פעם גם לא התייחס לתירשומת זו בחקירת הנאשם בדרך המקובלת בגביית הודעות.

 עם גמר כתיבת תירשומת זו ("זכרון הדברים"), יצאו שוב חוקרים אלה עם רפ"ק פרץ בשעה 18.30 לתחנת שפרעם. ושוב נערכה חקירה של הנאשם, הפעם בעיקר על-ידי רפ"ק פרץ. תירשומת של חקירה זו נערכה במקום לאחר החקירה שהתארכה עד שעה 23.00. "זכרון דברים" של שיחה זו (ת/51) משתרע על כ-3 עמודים וחתום על-ידי רפ"ק פרץ. תירשומת זו לוקה במרבית הליקויים של התירשומת הקודמת, פרט לכך שרב פקד פרץ מציין, כי התירשות מכילה רק רישום תמציתי של הדברים שנראו לו רלוואנטיים (ראה עדותו של עד זה, עד תביעה 10, עמודים 49-42). גם תירשומת זו לא הוקראה בפני הנאשם, לאחר שהוחל בכתיבתה כ-4 שעות לאחר תחילתה. והוא לא נדרש להגיב, וכמובן שלא היזהר לפני השיחה (היינו החקירה) ולא נתבקש לחתום עליה.

 26. מתוך תירשומת זו מתברר, שגם חקירה זו נערכה בצורת חקירת שתי וערב, שאלות מדריכות ומפתות (במיוחד להשיג הודאה ועיסקה עם הנאשם, אף כי נסתיימה ללא עיסקה כזו).

 כשנשאל רפ"ק פרץ מדוע לא הקריא בפני הנאשם את "זכרון הדברים", השיב בשאלה: "אם כן מדוע לא לגבת הודעה ממנו"?

 27. ברור ששתי חקירות אלה, שהחלו בשעה 13.20 ונסתיימו באותו יום בשעה 23.00, עם הפסקות קצרות והפסקה אחת ארוכה יותר (של כ-2 שעות), היו מכוונות מלכתחילה להתבצע בצורה כפי שציינתי לעיל. מתוך מגמה לקבל הודאה מהנאשם באמצעים ובדרכים הנוגדים את "תקנות השופטים". (הוא הדין לגבי התירשומת הנוספת לענין שעון הכחול, ת/35, עליה אבהיר את דברי לאחר מכן באופן מיוחד).

= 96 =

 28. יש להדגיש, כי חרף כל האמור לעיל, הודה רפ"ק פרץ, וזאת לשיבחו, כי מכל החקירות הללו "לא למדנו שום דבר, עובדה שיכולה להגיד לנו משהו לגבי אותה עבירה שנעברה" (עמ' 49) ודברים דומים אמר העד מפורשות לגבי תירשומת זו (ת/51) בעמ' 46, אולי למד רק לענין שיטת הביצוע (אולם דברים אלה כבר נאמרו לנאשם בשאלות מדריכות, כפי שיוצא מתירשומות אלה). עד זה אף הודה כי מכל החקירות "כל מה שיכולתי ללמוד זה לא אם הוא היה שם או לא היה אלא שהוא מתמצא בענין" (עמ' 47).

 29. כבר מכל האמור לעיל - נשאלת השאלה, כיצד רצה באת-כוח המאשימה להסיק מתירשומות אלה "הודאה".

 אולם מעבר לכך - ברור ללא ספק, כי כמעט כל מה שנקבע כהנחיות ב"תקנות השופטים", הופרו בחקירות האמורות.

 בית-המשפט העליון התריע לא פעם על הצורך לפסול "הודאות" שנגבו תוך הפרת כללי "תקנות השופטים" (ראה ע"א 369/78 מיד'ם ו-2 אח' נ' מדינת ישראל [1], וראה מאמרו של מר בן זאב, [6] והאסמכתאות שם).

 30. מהנימוקים האמורים לעיל, היה מן הראוי לפסול כליל תירשומות אלה (והדברים אמורים גם לב/35), אולם על-פי מרבית הפסיקה של בית- המשפט העליון שאני מצווה לפסוק על פיה, אין בהפרת כללי "תקנות השופטים" כדי למנוע קבילותן של תירשומות כאלה ולפסול אותן כאפסיות לחלוטין, אלא לייחס להן את המשקל המתאים, בין משקל מלא, בין משקל מועט ביותר, לפי הנסיבות, ולהלן אתייחס לפסיקה זו ואביע דעתי כי יש לייחס לתירשומות האמורות משקל מועט ביותר, אם עלי לייחס להן משקל כלשהו.

 31. ארשה לעצמי, לפני כן, להצביע בקצרה על הסכנה בקבלת תירשומות כאלה מתוך החשש כי חוקרי משטרה "הנעולים" על המחשבה כי החשוד שבפניהם אשם ואינו מודה בהודעה כדין, עשויים אף, בתום לב, להתפתות לרישום סלקטיבי של תוכן החקירה, באופן שתוסק מתוכה "הודאה" או "סממנים" של הודאה", מתוך תחושה שהם מבצעים את תפקידם נאמנה בגילוי עבריינים.

 הדבר עשוי להיעשות גם על-ידי חוקרים ישרים ונאמנים, ואני משייך את החוקרים בתיק זה לסוג זה של חוקרים, מתוך מניעים "טובים" כאמור, אולם משהם מפירים את "תקנות השופטים", טמונה בכך סכנה גם להם, גם לנאשם וגם לעשיית הצדק על-ידי בית-המשפט.

 32. מוטב, איפוא, לפסול מראש כל תירשומות מסוג זה, בין בהלכה על-פי הפסיקה ובין בחקיקה מתאימה, והפסיקה אכן מצביעה על התקרבות למגמה זו.

= 97 =

 בדברים אלה אין כדי לפגוע, כמובן מאליו, בצורך המוטל על המשטרה לבצע חקירות בתיחכום מתאים ולנצל ידע מתאים, אך חוקי, לגילוי עבריינים (כגון בדרכי ההאזנה, כפי שהחוק מאפשר כיום, על-פי התנאים הקבועים בחוק. משום מה לא בועה כאן האזנה אשר מתוכה ניתן היה ללמוד נאמנה על מהלך החקירה, על צורתה, ועל מהימנות הדברים בהקפאת הזכירה, ר' ע"א 656/79, 639/79 אפללו ו-4 אח' נ' מדינת ישראל [2]).

 זאת ועוד, בפני תירשומות כגון התירשומות האמורות, עשו הנאשם לעמוד חסר-אונים בשלב המשפט, כשהתירשומות מובאות לידיעתו רק בשלב זה, כדי להפריכן והוא עלול, יחד עם הציבור כולו, לחשוש מפני עשיית דין צדק.

 33. מכאן למשקלן של התירשומות על-פי הפסיקה, ואביא רק שתי דוגמאות.

 אך קודם לכן אציין פיסקה אחת מתוך פסק-הדין המנחה בענין זה, הלא הוא ע"פ 21/49-20 עבד אל-האדי ואח' נ' היועץ המשפטי בעמ' 34 [3].  בפיסקה 32:

 "והוא הדין בשאלות אשר הקצין מקבל ההודאה שואל לנאשם: כל עוד אין בשאלות אלה כדי הטעייה, הדרכה, חקירת-שתי וערב... אין הן פוסלות את ההודאה..." (ההדגשות לא במקור).

 34. בע"פ 161/77 זוהר נ' מדינת ישראל [4] - ניתן להודאה משקל מועט בלבד, על אף שהיתה זו הודאה מפורשת של נאשם בביצוע שוד, אשר נגבתה ממנו ללא אזהרה, אף שהיתה קצרה ביותר (שורה אחת) ולאחר מכן הובאה בפניו בחקירה כדין וניתנה לנאשם אפשרות להגיב עליה (השווה עם המקרה שלפנינו) ואז הכחיש את הודעתו. אמנם, באותו מקרה סבל הנאשם גם ממצב נפשי, אך לא זה היה העיקר בפסילת מלוא משקל ההודאה (יצוין גם שבסופו של דבר אף נמצאה ראיה עצמאית מספקת להרשעתו בגין טביעת אצבעות).

 בעמ' 328 (מול האות "ג") חוזר בית-המשפט וקובע כי ההודאה פגומה בשל כך שלא ניתנה אזהרה לפני גבייתה. כן פוסל בית-המשפט את הדיעה שאפשר להשתחרר ממתן אזהרה כשמדובר בחשוד המנוסה בדרכי חקירה, בעת שהחוקר כבר יודע שלפניו חשוד בעבירה.

 עוד מוסיף בית-המשפט ואומר (עמ' 329 - ג' ה'):

 "מן הראוי לחזור על הדברים שנאמרו לא פעם בבית-משפט זה כי על חוקרי המשטרה לקיים את תקנות השופטים... ואמנם הלכה היא בידינו שאי-מתן אזהרה אינו פוסל את ההודעה מלכתחילה.

 אך זלזול המשטרה בכללי האזהרה המוקדמת נראה בעיני כמסוכן...

= 98 =

 האזהרה ניתנת כדי להעמיד את המועמד לאישום בפני המצב לאשורו וכדי לאפשר לו להחליט באופן חפשי ומרצונו הוא על קו הגנתו.

 האזהרה גם משמשת בידי השופט כאחד האינדיקטורים לכך שהחקירה התנהלה כיאות וכי ההודאה נתקבלה ללא לחץ או פיתוי".

 ומוסיף בית-המשפט:

 "אם אמנם יימשך הזלזול בסדר גביית עדות כנזכר למעלה, ייתכן שמן הראוי יהיה לדון בשינוי ההלכה ולהחליט על אי-קבילותה של הודאה שנגבתה שלא כדין".

 35. בפסק-הדין 316/79, 386/79 שניתן לאחרונה (טרם פורסם), היה המדובר בעבירת סמים ואף שהיה חומר מרשיע בלי תירשומות שהיתה בהן הודאה, דן בית-המשפט בקבלתן כראיה, בהיעדר אזהרה, ואף שתירשומות אלה נתקבלו מסיבות מיוחדות שנציינן, אומר בית-המשפט בין היתר:

 "אין אני רואה צורך להוסיף דבר על הדברים אשר נאמרו בית-משפט זה בהזדמנויות רבות (ולאחרונה בע.פ. 161/77...") על החובה המוטלת על חוקרי המשטרה קיים את תקנות השופטים בדבר חובת אזהרת חשוד או נאשם... על החוקר גם להשתדל לרשום את הדברים הנאמרים ע"י הנחקר, להקריאם לו לאחר רישום ולבקשו לחתום..." (להלן מציין ביהמ"ש פסיקה לענין משקל הראיה בהיעדר מילוי ההוראות).

 ועוד:

 "חוקר אינו צריך לפטור עצמו מחובה זו גם כאשר לפניו חשוד או נאשם אשר דרכי חקירות נהירות לו וזכות השתיקה ידועה לו..." (אף כי ביהמ"ש מביא להלן אסמכתאות כי אין בכך פסילה בהכרח של ההודעה אלא קביעת משקלה, כאמור לעיל).

 בית-המשפט מפרט בהמשך הדברים, כי באותו עניין בדין נתקבלו התירשומות באשר נעשו ביוזמת פניית הנאשמים לאנשי המשטרה, בחינת "התנדבות" למסור את הדברים, ולא על-פי פניית החוקרים לקבל הודעה מהנאשם וכי הנאשם העיד כי אכן הוא שהציע את ההצעות הכלולות בתירשומת לקצינים.

 צא וראה כמה שונה מקרה זה מהמקרה שלפנינו.

 36. במקרה שלפנינו בוצעו החקירות אשר נרשמו בתירשומות תוך הפרת כמעט כל ההוראות ב"תקנות השופטים", והן לוקות, בין היתר, בליקויים הבאים:

 (א) החקירות בוצעו ללא אזהרה.

= 99 =

 (ב) הן בוצעו מתוך יזמת החוקרים במטרה מכוונת שלא לרשמם בנוכחות הנאשם, במטרה לא לקרוא את הרשום בהן בפני הנאשם ולבקשו לחתום עליהן.

 (ג) החקירות בוצעו תוך כדי הדרכה, חקירות שתי וערב ואף בפיתוי, וכן מתוך דיעה קדומה שהנאשם הוא הוא שביצע את העבירות.

 (ד) הן נערכו תוך זמן ממושך ביותר בהפסקות, כפי שצוינו לעיל, ביום אחד בין השעות 13.20 ועד 23.00.

 (ה) החקירות נעשו, כאמור לעיל, חרף ידיעת החוקרים כי הנאשם הכחיש וכפר באשמה בכל עת שנגבתה ממנו הודעה כדין ובכל הזדמנות שהיתה לו (לרבות בפני השופט שציווה על מעצרו).

 (ו) הן נעשו בידיעה שיש בהן הפרת "תקנות השופטים".

 (ז) התירשומות נרשמו מהזכרון מספר שעות לאחר תחילת החקירה.

 קבלת תירשומות אשר כאלה, אין ספק שיש בהן כדי לעודד את חוקרי המשטרה להפר את הכללי שנקבעו ב"תקנות השופטים" כפי שאומצו בפסיקה.

 מה עוד, שלא קבלתי כל הסבר שהוא מדוע נהגו כן החוקרים, ומדוע לא הביאו תירשומות אלה בפני הנאשם לתגובתו, ואילו סירב - היו רושמים זאת. מכל מקום, תירשומות אלה לא היו ראויות להגשה כראיה בבית-המשפט כאילו "בהודאה" מדובר.

 37. הנאשם הכחיש בבית-המשפט את תוכנן, וחזר ואמר שבכל עת שנרשמה הודעה וחתם עליה, הוא הכחיש כל שייכות וקשר לאשמות שבהן הואשם והדבר אכן הוכח.

 גם מתוך עיון בתירשומות, כפי שציינתי לעיל, אין אני יכול לקבלן כמשקפות במהימנות מספקת את אשר התרחש ונאמר באותן חקירות.

 אין אני רואה אפשרות. לאור הפסיקה האמורה, אלא לייחס לתירשומות אלה משקל מועט ביותר וכמעט אפסי, אם לא אפסי לגמרי ואין אני מוכן לקבל תירשומות אלה כמבטאות הודאה על-ידי הנאשם (מה עוד, אף שאין זה מהווה  מודד או קנה-מידה עבורי, הרי רפ"ק פרץ שניהל את החקירה הביע גם הוא את התרשמותו מהחקירות, כפי שהבאתיה לעיל, שהו לא יכול היה להבין מהנאשם אם היה במקום ביצוע העבירה אם לאו).

 38. אעבור עתה לתירשומת האחרונה, שגם ממנה מסיקה באת-כוח המאשימה הודאה, וגם "דבר מה" נוסף להודאה. תירשומת שהנאשם כפר בה.

 האמור הוא בנסיון תחבולה או תכסיס שהחוקרים ניסו לבצע. תירשומת זו נמצאת ב"זכרון הדברים" מיום 31.5.80 שעה 11.00 (ת/35), היא התירשומת הנוגעת ל"שעון הכחול".

= 100 =

 מדו"ח הפעולה (ת/52) לענין זה שקדם לביצוע התחבולה, החתום על- ידי רפ"ק פרץ וג'ול לדר, בעל המפעל, מסתבר שסוכם במטה להציג באותו יום את "הזהב" (הכוונה לחלק השלל שנתפס במיסתור) בפני הנאשם "על מנת לבדוק האם הזהב שנמצא בידינו שייך לארמונד גוזלן (מי שגם היה חשוד בעבירה) או לאברהם סויסה" (הנאשם).

 לפיכך, מצויין בדו"ח זה, נלקח "חלק מהשלל ללא תכשיטים מזהים אלא חומר גלם וצמידים של המפעל ע"מ שהחשוד לא יוכל להבחין אם השלל הזה מהסליק שלו או מהסליק של גוזלן וזאת ע"מ לקבל תגובה למי שייך הזהב עם הצגת הדברים שכביכול גוזלן החזיר את הזהב".

 עוד מצויין בדו"ח פעולה זה כי "על עובדת ביצוע הענין, היינו הבאת הזהב, יאשר בחתימת ידו מר ג'ול לדר".

 39. על הפגמים שבביצוע תחבולה זו, אשר קיעקעו את כל התכסיס, עוד אעמוד להלן, אולם כבר עתה ניתן לציין שלנאשם כבר נאמר קודם לכן שמדובר בגניבת זהב בערך של כ-14 מיליון ל"י וכי הנאשם כבר ידע שגוזלן נעצר ונחשד גם הוא בביצוע הגניבה.

 נעבור לביצוע התכסיס כמובא "בזכרון הדברים" הנ"ל (ת/35). דו"ח זכרון דברים זה נכתב, כמוסכם, על-ידי רס"ר ליטמן ובמבוא נאמר:

 "לפני הודאת העצור, היינו בביתו של מר ג'ול לדר בעל המפעל ובנוכחותו הוצאו התכשיטים וזהב גלמי אשר נמצאו ע"י המשטרה והוחזרו לו פרט לתכשיטי האשה, וזאת על מנת לבדוק על פי תגובת החשוד... של מי היה מקום המיסתור של הזהב הזה" (ההדגשות לא במקור).

 הרי לך כבר סתירה בין האמור בדו"ח הפעולה (ת/52) לבין האור כאן. שם נאמר רק שנלקחו חומרי גלם וצמידים וכאן מדובר גם בתכשיטים (פרט לתכשיטי האשה) (וגם לענין זה, כאמור, מחלוקת בין ג'ול לדר הטוען שכל השלל היה רכוש החברה, לבין טענות החוקרים כי היו שם תכשיטים פרטיים של אשת לדר).

 40. בעדותם טוענים רפ"ק פרץ וליטמן, כי בין התכשיטים שנלקחו לתחבולה זו לא נלקח שעון, מתכשיטי האשה, לטענתם, שנמצא במסיתור, שעון בעל לוחית כחולה, עם יהלומים ואבנים מסביב לה. לעומת זאת מעיד לדר מפורשות שהוא הכניס לתוך התיק שנלקח לביצוע התחבולה (שבו היו דברי הזהב לצורך כך) את כל אשר נמצא במסיתור, לרבות השעון האמור ("השעון הכחול"), והוא מעיד בביטחה על כך (עמ' 23) (צילומים ברורים של שעון זה ראה הצילומים (ת/21).

= 101 =

 בזכרון הדברים (ת/35) המתאר את ביצוע התחבולה, מציין רס"ר ליטמן כי דברי הזהב שהיו בתיק הוצגו בפני הנאשם בתחנת המשטרה באמתלה שחברו, גוזלן, הסירם למשטרה וכי תגובתו של הנאשם היתה: "אם תבטיחו לי שחרור בערבות הסגיר אסגיר) לכם את כל הזהב שחסר וגם אני יודה על ההתפרצות הזו".

 מבלי להוסיף על מה שאמרתי לגבי התירשומות הקודמות בדבר משקלן הכמעט אפסי, אציין לענין פיסקה זו, כי אין לה כל משמעות שהרי הנאשם, אם דברי החוקרים נכונים, ראה לפניו כמות קטנה של דברי זהב כשהוא יודע שמדובר על רכוש של כ-14 מיליון ל"י (והוא מבקש שחרור בערבות!) ושים לב: הוא מדבר על "זהב", ולא על משהו אחר.

 לאחר הפיסקה הזו באה שאלה לנאשם (מס' 9) בה נאמר לנאשם מפורשות:

 "... בעל המפעל טוען שהיו בתוך הכספת תכשיטים ושעונים של אשתו, היכן הם נמצאים אצלך או אצלו..." (ההדגשים לא במקור) ואז חוזר הנאשם על פרטים אלה ואומר שיביא את שאר התכשיטים והזהב והשעונים (הישנה שאלה מדריכה יותר עם תשובה בצידה?). בתום תשובה זו לאחר המילה "הכל", ישנן מרכאות מחוקות ובאה תוספת: "אפילו השעון עם היהלומים והלוחית- הכחולה עם האבנים מסביב אני יחזיר למשטרה" ושוב ציון מרכאות סוגרות.

 41. מבלי להיכנס שוב לאשר נאמר לעיל בדבר הסתירה אם שעון זה נלקח בין התכשיטים, כדברי לדר, אם לאו, ואף אם נניח שלדר טעה, האם לא ניתן להסיק כי קדמה גם לכך שאלה מדריכה בדבר שעון זה? האם מתקבל על הדעת שהנאשם, אף אם ידע על שעון זה, מצא לנכון לפרט (אם בכלל יכול היה), בצורה מדוייקת ומפורטת כל כך? הדבר מעורר תמיהה וספק, מדוע יפרט הנאשם את זהות השעון "ברחל בתך הקטנה". האם לא היה מספיק סימן אחד? מכאן שספק אם תיאור זה, כפי שהוא רשום, נאמר על-ידו מבלי שנשאל על כך בשאלה מדריכה.

 בהתחשב בכל הליקויים של ביצוע תכסיס זה - נשמטה הקרקע מהמשמעות הן של "ההודאה" והן של ה"דבר מה", כביכול, לעניין השעון וזאת בנוסף למה שנאמר על משקלן של תירשומות אלה בדברי לעיל.

 42. אילו היה הנאשם מציין אף לו פריט אחד שטרם היה במשטרה ומתארו כחפץ שידוע לו עליו מתוך מה שנגנב, ושלדר יכול היה לאשר שאכן קיים פריט כזה, או אז אפשר היה לייחס לכך חשיבות. אך דר כזה לא היה ולא התרחש בכל מהלך החקירות.

 אציין כאן, שאין מחלוקת שחתימת לדר על זכרון הדברים אין לה משמעות, שהרי לא השתתף בשיחה זו ורק מבחוץ שם לב שהוצגו לנאשם תכשיטים והוא אישר רק את

= 102 =

 עצם הפעולה ואת רצון פרץ כי מישהו זר יחתום על הדו"ח, כי נעשה בסמוך לביצוע (!?) (ראה עדות פרץ).

 43. אף כי אין יותר טעם לדון באם קיים עוד "דבר מה" לצורך חיזוק "ההודאה". כביכול, שהרי התירשומות קיבלו משקל מועט ביותר וכדי שיהיה משקל כלשהו להוכחות יש צורך לא ב"דבר מה" רגיל, כמשקל נוצה, לאמת את ההודאה, אלא ראיה בעלת משקל כשלעצמה, אדון עוד בקצרה בשתי טענות של באת-כוח המאשימה, היינו, כי הנאשם שיקר וכי האליבי הופרך. שתי טענות אלה שלובות במידה מסוימת זו בזו.

 הנאשם טען כי בליל ששי ה-16.5.80 הוא היה בביתו. טענה זו לא הופרכה, שכן לא נעשה, כמובן, כל חיפוש בביתו בלילה זה שאז טרם נתגלתה הפריצה והגניבה והחיפושים החלו רק למחר היום, על-פי הדוחו"ת והעדויות שכבר ציינתי לעיל. גם בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/26) גרס הנאשם ומסר שהיה בליל המקרה בביתו. אין, איפוא, יסוד לטענת הפרכת האליבי.

 אף אם הייתי מטיל ספק בדבריו, ולא הובאה בפני כל ראיה לעשות כן, אין בספק זה בבחינת הפרכת אליבי. לא כל שכן שאין בכך ראיה נגד הנאשם.

 44. מוסיפה באת-כוח המאשימה ואומרת, כי מאז החלו לחפש אחריו, הוא לא נמצא אלא לאחר יומיים, ביום 20.5.80, ועל כן יש להניח כי הסתתר ומכאן מסקנה שהיה מעורב בעבירות.

 45. כבר הערתי למעלה בדבר החיפושים שלא התרשמתי מיעילותם, וכן ציינתי שלא נעשה, לדעתי, מאמץ רציני למוצאו עד אשר נמצא בביתו ב-

 20.5.80. אין כל מקום להסיק מחיפושים אלה, כי הנאשם הסתתר ואין מקום לדחות את דבריו בדבר היותו במקומות שונים בעיר ובין היתר בביתו.

 מדובר, כאמור, ברווק היוצא לבילוי (ולדעת המשטרה אף מתרועע עם עבריינים). האם חיפוש שטחי כזה ייחשב כהוכחה לכך שהנאשם הסתתר? כבר בהודעתו הראשונה במשטרה ב-20.5.80 (ת/26) סיפר הנאשם כי בילה ביום חמישי, ערב לפני המועד בו נעשתה הפריצה, במועדון לילה עד לשעות מאוחרות.

 באותו מעמד גם נשאל על "הכוויות", והוא ייחס אותן לכך שהיה שיכור אותו לילה, ובבוקר ראה כוויה (האם אין בכך תיאום, מבלי שהנאשם ידע על כך עם עדותו של רופא המשטרה כי מדובר בכוויה של סיגריות?).

 46. מטעם זה גם אין אני מקבל את טענת באת-כוח המאשימה, כאלו שיקר הנאשם בפני בית-המשפט בעת מעצרו, על-פי הרשום בת/30, ביום 22.5.80, כי הוא בילה בלילה במועדון לילה, בעוד שטענתו היא כי היה בביתו, הנאשם נחקר על כך והסביר כי חזר

= 103 =

 על גירסתו כפי שאמר בהודעה (ת/26) במשטרה וכי התכוון ליום חמישי (בשל טענת בא-כוח המשטרה בדבר כווית בידיו). הסברו זה סביר, ועולה בקנה אחד עם האמור בהודעתו הנ"ל (ת/26) במשטרה שמסרה יומיים לפני-כן כאמור, בהודעה זו כבר סיפר כי בלילה ב-16.5.80, הוא יום שישי, היה בבתו. לא הוכח, איפוא, אף "דבר מה" הדרוש במקרה רגיל, לא כל שכן שכאן דרוש יותר. דבר שכמובן לא הוכח.

 47. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי לא הובאו ראיות מספיקות מעבר לכל ספק בדבר אשמתו של הנאשם באישומים הכלולים בכתב האישום, ואף אם חומר הראיות מביע על חשד - הרי אין זה מספיק, ואף אם תאמר "ספק" יש כאן, אף אז בדין יש לזכותו (ר' ע"פ 758/78 בן עאדל נ' מדינת ישראל בעיקר בעמ' 160 [5], על מידת הזהירות שיש לנהוג במידת ההוכחות מעבר לכל ספק סביר).

 48. אשר-על-כן, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב- האישום שבתיק זה, והוא ישוחרר מיד, אלא אם כן הוא עצור בגין צו אחר.

 אוסיף עוד רק, כי חרף מאמצי לזרז את הדיון במשפט, הוא נתמשך, באשר מפעם לפעם ביקשו באי-כוח הצדדים, בהסכמת הצד האחר, דחיות מספר כדי להשלים את הבאת ראיותיהם. לא ראיתי מקום שלא להיענות לבקשותיהם המשותפות, אף כי העמדתי את הקטיגוריה והסניגוריה על העובדה, כי הנאשם נתון במעצר והמשכתי במאמצים לסיום ההליכים.

 ניתן היום 5.1.81 כ"ט בטבת תשמ"א, בפני: ב"ב המאשימה גב' גופר ב"ב הנאשם עו"ד משגב והנאשם בעצמו.