מאת ד"ר חיים משגב

לא הייתה זאת הכרעה אידיאולוגית. ראש הממשלה לא העמיד לדיון כל שאלה שאפילו קרובה לתורה החדשה שאימץ לעצמו. חברי מרכז הליכוד לא נשאלו, וממילא אף לא השיבו, אם הם תומכים במהלכיו. הכינוס עצמו נכפה על אריאל שרון בידי קבוצה של אנשים - ואני מכיר רבים מהם אישית משום שייצגתי אותם - שכואבים באמת ובתמים את מה שנעשה לציבור יהודי גדול במשך הקיץ.

הנאום-שלא-ננאם, בגלל מיקרופון שנותק-או-לא-נותק, רק מצביע על השפל מוסרי שאליו הידרדר השיח הציבורי. האופורטוניזם האישי איננו אופייני, כמובן, רק לליכוד. גם במפלגת העבודה לא תהיה בחודשים הקרובים הכרעה אידיאולוגית. שאלות מן הסוג הזה חדלו לעניין את העסקנים של כל המפלגות. אהוד ברק פרש מן המירוץ - וכל האחרים נשארו בו - לא כי הם חולקים על דרכו של שמעון פרס. דן מרידור ויצחק מרדכי לא הקימו מפלגה חדשה בגלל שהם חלקו על משנתו של בנימין נתניהו. ושרון, שכבר פרש פעם מן הליכוד, לא עשה זאת מטעמים אידיאולוגיים. לא הייתה לו כל מחלוקת אמיתית עם מנחם בגין. ימיו של דוד בן גוריון, מי שפרש ממפלגתו בשיא כוחו רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית, כבר לא יחזרו לעולם. 

התורה הציונית נמצאת, למרבה הצער, על פרשת דרכים - ואת רוב רובם של המושכים בחוטים הפוליטיים מעניינת, כמעט, רק שאלה אחת: שרידותם הפוליטית. את מקורביהם השאלה הזאת מעניינת רק במישור של היכולת לשמור על הג'וב האישי - ואני בטוח שאיני עושה עוול כמעט לאיש מחברי מרכז הליכוד בדרך שבה אני מציג את אופן הצבעתם לטובת שרידותו של ראש הממשלה.

קשה, כמובן, לבוא בטענות אל כל אלה שהצביעו בעד דחיית הבחירות המקדימות בליכוד לעוד שישה-שבעה חודשים, במקום לקיימן בעוד כחודשיים, משום שרבים-רבים מהם פשוט היו קרובים אצל עצמם, וחשבו, בעיקר, על מטה לחמם. אבל השאלה הגדולה, שיום אחד נצטרך כולנו לשאול את עצמנו, היא: לאן הולכים מפה? משהו רע מאוד עובר על המדינה היהודית. מישהו הוציא לה את הנשמה והפך אותה לישות שרבים מאוד מואסים בה.

קראתי בסוף השבוע ראיון עם אריאל זילבר, זמר ומלחין אהוב, בן הארץ הזאת, והבנתי כי את מה שהוא ורבים אחרים החושבים כמותו, חילוניים ודתיים, רואים וכואבים - לא מבינים בלשכת ראש הממשלה. השבר הנורא שנבקע רק הולך ומתרחב. המדינה שהוקמה ב-1948 שוב איננה משרתת כנראה, לטעמם של רבים, את צרכיו הבסיסיים של העם היהודי.

הנכונות ל"חלוקה" של המקום שנועד להיות ביתו הלאומי של העם היהודי מזכירה את משפט שלמה. שתי נשים באו אליו וטענו, כל אחת, שהיא האמא האמיתית של הילד החי. ושלמה המלך, החכם באדם, ציווה לחתוך את הילד לשתיים. האם האמיתית סירבה, כמובן, להצעה המוזרה, ואז הבין שלמה שהילד הוא שלה. כזה יהיה גם, קרוב לוודאי, גורלה של ארץ ישראל. הערבים מסרבים להתחלק בה עם היהודים. היהודים רואים בה סחורה עוברת לסוחר. הם מוכנים להעביר חלקים ממנה תמורת "שלום". שלום לא נקבל, כמובן, אבל את ארץ ישראל כולה נאבד, כנראה, לעולמי עד לטובת מי שמסרב לוותר אפילו על פיסת אדמה אחת.

הצרה היא שבמרכז הליכוד מוכנים לסחור בחלקים מן המולדת האהובה בעד עוד פחות מזה. משרות עתירות ממון, מכרזים תפורים ועוד כיוצא באלה נראים לרבים מדי שם כסיבה טובה להשאיר את אריאל שרון בתפקיד המחלק הלאומי.

לצפייה במאמר שפורסם ב - y-net  לחץ כאן