בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

 ת.פ. 40216/00

  בפני: כב' השופטת מרים סוקולוב

  המאשימה: מדינת ישראל

 נגד

  הנאשמים: 1. יצחק בן מיכאל כהן

                   2. אבי בן ינקו גרינברג (המכונה: "סטיקי"),

                   3. רוברט בן בן-ציון בר (עניינו נסתיים ב-7.5.2001).

                   4. ארנון בן יחיאל ענקי

                   5. דניאל בן אריה לביא

 טענו:

  למאשימה - הפרקליטות טוני גולדנברג ורביד שיפמן (פמת"א).

  לנאשם 1 - עו"ד אהרון רוזה.

  לנאשם 2 - עו"ד מנחם רובינשטיין.

  לנאשם 4 - עו"ד מנחם זרסקי.

  לנאשם 5 - עו"ד ד"ר חיים משגב.

גזר-דין

 א. פרטי האישומים.

 1. הנאשמים הורשעו כמפורט, בעבירות כדלקמן:

 באישום ראשון (הכולל את עובדות האישום השישי),- הורשעו נאשמים 1, 2 ו-4 בקשירת קשר, עבירה על סעיף 500(7)(8) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

 "החוק"), ובלקיחת שוחד, עבירה על סעיף 290(א) לחוק; נאשם 5 הורשע בקשירת קשר, עבירה על סעיף 500(7)(8) לחוק, ובמתן שוחד, עבירה על סעיף 291 לחוק.

 באישום השני,- הורשעו נאשמים 1 ו-2 בתקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה על סעיף 380 לחוק, בנסיבות מחמירות, כאמור בסעיף 382(א) לחוק; במירמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 384 לחוק; ובשיבוש הליכי משפט, עבירה על סעיף 344 לחוק.

 באישום השלישי,- הורשע נאשם 1 באי-מילוי חובה רישמית, עבירה על סעיף 285 לחוק.

 באישום הרביעי,- הורשע נאשם 1 בסחיטה באיומים, עבירה על סעיף 428 סיפא לחוק; בשימוש לרעה בכוח המשרה, עבירה על סעיף 280 לחוק; ומירמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק.

 באישום החמישי,- הורשע נאשם 2 במסירת ידיעות כוזבות, עבירה על סעיף 243 לחוק; ובמירמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק.

 באשר לאישום הראשון.

= 2 =

 2. כפי שפורט בהרחבה בהכרעת-דין, נאשמים 1, 2 ו-4, שוטרים במשטרת ישראל, קשרו קשר עם נאשם 5, בעל המועדונים, ואדם אחר בשם נשר, לפיו הם יועסקו באבטחת המועדונים בתמורה, ובמסגרת פעילותם האינטנסיבית באבטחת המועדונים יעשו הנאשמים 1, 2 ו-4 שימוש במעמדם ובסמכויותיהם כאנשי-משטרה על-מנת לשמור על האינטרסים של המועדונים; ואכן כך פעלו הנאשמים במשך תקופה ארוכה - מספר שנים.

 נאשמים 1, 2 ו-4 ערכו סלקציה בין באי המסיבות והרחיקו גורמים בלתי-רצויים;

 השליטו סדר במועדונים; פיזרו קטטות ואירועים אלימים, בין היתר על-ידי הצגת תעודת-שוטר; הדגישו את הנוכחות המשטרתית על-ידי החניית ניידת משטרה סמוך לכניסה למועדון; ערכו בירור טלפוני בנוגע לעברם הפלילי של באי המסיבות, וכדומה.

 תמורת פעילותם במערך האבטחה של המועדונים, קיבלו הנאשמים 1, 2 ו-4 מנאשם 5 תמורה.

 באשר לאישום השני.

 3. במהלך עבודתם במערך האבטחה במועדון ה"קו", תקפו נאשמים 1 ו-2 את אבי פרץ - המתלונן, והיכו אותו מכות נמרצות שלא לצורך, וזאת כאזרחים ולא במסגרת תפקידם כאנשי-משטרה.

 בהמשך הובא המתלונן על-ידי נאשמים 1 ו-2 לתחנת השכונות, ושם, כשהוא כבול בידיו וברגליו, הוכה מכות נמרצות על-ידם, הם גם בעטו בו ברגליהם והטיחו אותו בקיר.

 נאשמים 1 ו-2 רשמו דו"חות כוזבים בנוגע לאירוע; מסרו תלונה שקרית נגד המתלונן; וניצלו לרעה את סמכויותיהם כאנשי-משטרה ואת נגישותם למתקנים המשטרתיים, על-מנת להפגין כוח כלפי המתלונן, שביקש לבלות במועדון שבו הם הועסקו כמאבטחים, להרחיק אותו מהמקום ולהגן על האינטרסים של המועדון.

 באשר לאישום השלישי.

 4. נאשם 1 ידע שעמדה להיערך מסיבת "AFTER PARTY", שהינה מסיבת סמים במועדון ה"קו", בחג-פורים, ולמרות זאת הוא נכח בה, ואף סיפק שירותי אבטחה למסיבה דנן.

 נאשם 1 ידע כי כאשר מדובר במסיבת סמים, מוטלת עליו החובה לרשום על כך ידיעה ולדווח, אולם הוא לא עשה כן, לא לפני המסיבה ולא אחריה.

 באשר לאישום הרביעי.

 5. נאשם 1 השתתף בפשיטה משטרתית על מסיבה שערך העד שירזי במועדון "נוגה".

 נאשם 1 הטיל מורא על שירזי ואמר לו כי "יסגרו" את המסיבות שלו אם לא יעשה כדבריו, למרות שלא נמצאו סמים מסוכנים בפשיטה דנן,- ולכן לא הייתה לו עילה חוקית להפסיק את המסיבה. שירזי, שהיה מפוחד וחש מאויים על-ידי נאשם 1, קיבל את תנאיו.

 נאשם 1, באיימו שלא כדין על שירזי במהלך הפשיטה ב"נוגה", ואחר-כך בתחנת המשטרה, עשה כן כדי להניע את שירזי לערוך את מסיבותיו במועדון ה"קו", בו הועסק נאשם 1 בעבודת אבטחה.

 באשר לאישום החמישי.

= 3 =

 6. נאשם 2 עיכב שלא כדין אזרח - אבנר חסידים, מבלי שהציג בפניו תעודת- מינוי; צעק עליו וגידף אותו; רדף אחריו; לפת את ידו והעבירו לצידו השני של הכביש,- התנהגות שאיננה אופיינית לאיש-משטרה הממלא תפקידו כחוק,- ולכן אף עוררה סימני שאלה בליבו של אותו אזרח - המתלונן.

 מאחר והעיכוב לא היה חוקי, התעלמותו של המתלונן מקריאותיו של הנאשם 2 ומדרישותיו להציג את רשיונותיו, הינה התנגדות לגיטימית לכל דבר. דו"ח-הפעולה ודו"ח-המעצר שנערכו על-ידי נאשם 2 בפרשה, נערכו בידיעה שהם כוזבים, ומתוך כוונה להעליל על המתלונן האשמות-שווא שאין להן אחיזה במציאות.

 ב. טיעוני הצדדים לעונש.

 טיעוני באת-כוח המאשימה.

 7. באת-כוח המאשימה עשתה אבחנה בין עניינם של נאשמים 4 ו-5 לבין עניינם של נאשמים 1 ו-2.

 על נאשמים 4 ו-5 ביקשה לגזור עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ומאסר על-תנאי. באת-כוח המאשימה הגישה לבית-המשפט מספר גזרי-דין שניתנו נגד נאשמים אחרים באותה פרשה - אנשי-משטרה, ובעלי מועדונים שהעסיקו אותם בעבודות אבטחה. באותם מקרים, במסגרת הסדרי-טיעון, נגזרו על נותן השוחד ועל שלושת השוטרים לוקחי השוחד, ארבעה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות.

 באת-כוח המאשימה ציינה, כי עניינם של אותם נאשמים שונה במקצת מעניינם של נאשמים 4 ו-5, בכך שבאותם מקרים מדובר בתקופות העסקה קצרות, לעתים מספר ימים בלבד, ובנאשמים שהודו כבר בתחילת הדרך, בטרם נשמעו ראיות.

 על נאשמים 1 ו-2, עתרה באת-כוח המאשימה לגזור מאסר בפועל לתקופות משמעותיות ומאסר על-תנאי, וזאת מאחר ונסיבותיה של עבירת השוחד שבה הורשעו חמורות יותר; משך הזמן שבו נעברו העבירות היה ארוך; הנאשמים 1 ו-2 הורשעו גם בעבירות חמורות נוספות, אשר לחלקן יש השלכה על עבירת השוחד, והן נעברו בנסיבות של מתן התמורה לנותן השוחד.

 הנאשמים 1 ו-2 ביצעו את העבירות הנוספות בהן הורשעו כאנשים פרטיים, כשהם מנצלים את הסמכויות שהיו להם כאנשי-משטרה ואת נגישותם למתקנים משטרתיים.

 טיעוני באי-כוח נאשמים 1, 2 ו-4.

 8. באי-כוח הנאשמים 1, 2 ו-4, פירטו את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים;

 ציינו את תרומתם לחברה ולמדינה; את שירותם במשטרה במשך שנים, שירות קשה ותובעני שהיה לשביעות-רצון מפקדיהם, שאף שיבחו את עבודתם ומסירותם הרבה. על כך העידו עדי-האופי והוגשו תעודות-הערכה רבות.

 כאשר נפתחה החקירה בפרשה זו, הושעו נאשמים 1 ו-2 מהמשטרה; נאשם 1 אף התפטר מעבודתו במשטרה בעקבות השעייתו; נאשם 4 יצא לחופשה ללא תשלום בנובמבר 1997, וב-1998 התפטר מהשירות במשטרה.

 סביר להניח, שהנאשמים 1, 2 ו-4 אף לא יקבלו פיצוי על שנות שירותם במשטרה לאחר שהורשעו בעבירות נשוא הדיון.

 באי-כוח הנאשמים 1, 2 ו-4 עתרו לבית-המשפט לגזור על הנאשמים תקופות מאסר שתרוצנה בעבודות שירות, ולא לגזור עליהם מאסר לריצוי בפועל.

 טיעוני בא-כוח נאשם 5.

= 4 =

 9. בא-כוח נאשם 5 טוען כי העסקת שוטרים באבטחת המועדונים הייתה תופעה רווחת ומקובלת באזור המרכז, המעשים לא היו אסורים מעצם טיבם, ורק בהכרעת-הדין הוכזרו כמעשים אסורים. נאשם 5 העסיק את השוטרים באבטחת המועדונים על-מנת לוודא שבמועדונים שלו לא תהיינה פעילויות פליליות - אלימות או סחר בסמים, ושבאי המועדונים יבלו בהם בבטחה.

 בא-כוח נאשם 5 עותר שלא לגזור על מרשו מאסר אלא מאסר על-תנאי בלבד, ולחילופין לגזור עליו מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, לתקופה קצרה מהמקסימום הקבוע בחוק.

 ג. לעניין הנסיבות לחומרה.

 החומרה שבעבירת השוחד, ובעבירת המירמה והפרת אמונים.

 10. אין צורך להכביר מילים באשר לחומרה של עבירת השוחד. בית-המשפט העליון פסק לא פעם, כי עבירת השוחד היא מהחמורות במישור הציבורי; היא גורמת להשחתת מידות במינהל הציבורי וברשויות השלטון האחרות; מהווה סכנה ליסודותיו של משטר חברתי צודק; ומערערת את אמון הציבור בשלטון, על רשויותיו השונות.

 במקרה דנן, מעשיהם של הנאשמים פגעו קשות בתדמיתה של משטרת ישראל, וערערו את אמון הציבור בה.

 הציבור נתקל באנשי-משטרה שהועסקו כמאבטחים במועדונים, אולם הפעילו סמכויות של אנשי-משטרה והשתמשו במתקנים משטרתיים, וזאת על-מנת להגן על האינטרסים של המועדונים בהם הועסקו, שלעתים קרובות לא היו זהים לאינטרס הציבורי.

 בכך נפגע אמון הציבור בכל מערכת אכיפת החוק.

 יוער, כי עבירות השוחד נעברו על-ידי הנאשמים 1, 2 ו-4 במשך תקופה ארוכה - שנים. לגבי נאשמים 1 ו-2 - במשך התקופה שמשנת 1996 ועד שנת 1998; ולגבי נאשם 4 - משנת 1996 ועד נובמבר 1997.

 11. לעניין חומרת עבירות השוחד ומירמה והפרת האמונים, פסק בית-המשפט ב- בג"צ 7079/93, סוויסה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פד"י מ"ח(2) 748, שם, בעמ' 777:

 "נטילת שוחד, הפרת אמונים ועבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת, הן מפרות את האמון של פרט בפרט ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי הציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המינהל וכלפי הסדר החברתי הקיים.

 הן פוגמות באמון של הפרט בתיפקודו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית."

 עבירת השוחד, מטבעה, גורמת להשחתת מידות במינהל הציבורי וברשויות השלטון השונות. מכאן ההכרח להטיל עונשים מרתיעים על אלה החורגים מן השורה ומביאים לשיבוש דרכי מינהל תקינות. במקרים הללו, גובר האינטרס הציבורי עליו מצווה בית-המשפט לשמור (ראה: ע"פ 150/88, לושי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ב(2) 650, בעמ' 660; ע"פ 855/89, לוי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ג(3) 221, בעמ' 265-267;

 וכן: ע"פ 1877/99, מדינת ישראל נ' בן-עטר, פד"י נ"ג(4) 695, בעמ' 713).

= 5 =

 הלכה פסוקה היא, כי ככלל,- כאשר מדובר בעבירות שוחד, ובעיקר כאשר לא מדובר במעשה חד-פעמי אלא בסדרה של מעשים,- העונש ההולם הוא מאסר בפועל, ואין להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות (ע"פ 4722/92, מרקוביץ' נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ז(2) 49, בעמ' 51).

 12. בעניינם של לוקחי השוחד, יש לעשות אבחנה באשר לחומרת הנסיבות בין נאשם 4 לבין נאשמים 1 ו-2, ואף לאבחן במידת-מה בין נאשם 1 לנאשם 2. כן יש לדון בנפרד בחלקו בפרשה של נותן השוחד - נאשם 5.

 בנוגע לנאשמים 1 ו-2.

 13. נאשמים 1 ו-2 הורשעו, מלבד בעבירות נשוא האישום הראשון - עבירת השוחד וקשירת קשר - גם בעבירות חמורות נוספות, שלרובן יש השלכה לעבירה העיקרית - עבירת השוחד - ואשר בוצעו תוך כדי העסקתם במועדונים ועל-מנת להגן על האינטרסים של המועדונים.

 בהגינם על האינטרסים של המועדונים בהם הועסקו, ובפעילותם האינטנסיבית במערך האבטחה של המועדונים, נאשמים 1 ו-2 העמידו את עצמם בניגוד-אינטרסים לתפקידם כאנשי-משטרה המופקדים על שמירת החוק וההגנה על אזרחים. זאת ועוד, הם העדיפו את האינטרסים של המועדונים על-פני תפקידם כאנשי-משטרה שומרי חוק;

 ניצלו לרעה את מעמדם וסמכויותיהם אשר הציבור הפקיד בידיהם; ותוך כדי כך ביצעו את העבירות הנוספות בהן הורשעו.

 נאשמים 1 ו-2 הורשעו באישום השני בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, במירמה והפרת אמונים ובשיבוש מהלכי משפט.

 הנאשמים 1 ו-2 עברו את העבירות הללו במסגרת עבודתם במועדון כמאבטחים.

 בשמשם כמאבטחים במועדון, הם תקפו את המתלונן - פרץ על-מנת להרחיקו מהמקום ולהגן על האינטרסים של המועדון, דהיינו - מתן תמורה לנותן השוחד. לצורך כך ניצלו לרעה את סמכויותיהם כאנשי-משטרה ואת נגישותם למתקנים המשטרתיים.

 נאשמים 1 ו-2 הביאו את המתלונן למשטרת שכונות, גם שם הפליאו בו מכותיהם;

 רשמו דו"חות שקריים בנוגע לאירוע ומסרו תלונה שקרית נגד המתלונן.

 השניים נהגו במתלונן בברוטאליות לשמה, ועל-ידי כך פגעו קשות בתדמיתה של המשטרה ובאמון הציבור במשרתים בה.

 14. בנוסף לכך, הורשע נאשם 1 בעבירות נשוא האישומים השלישי והרביעי, אשר גם להם יש השלכה לעבירת השוחד, ואשר נעברו במסגרת העסקתו במועדונים.

 באירוע נשוא האישום הרביעי, ניצל נאשם 1 את נגישותו למאגר המודיעין המשטרתי; והשתתף בכוח המשטרתי שפשט על המסיבה במועדון "נוגה". נאשם 1 הטיל אימה ופחד על היחצ"ן עורך המסיבה - שירזי, ובאיומים הניע אותו לערוך מסיבות במועדון ה"קו", שבו הוא הועסק.

 יש ממש בדברי באת-כוח המאשימה. אכן, התנהגותו של נאשם 1 גבלה במקרה דנן ב"פרוטקשן" - מתן חסות למועדון שבו הועסק וליחצ"נים שהסכימו לעבוד בו, כאשר הסכמתו של אותו יחצ"ן, שירזי, הושגה בלחץ ובאיומים.

 גם באירוע נשוא האישום השלישי, התגלה בכל כיעורו ניגוד האינטרסים שבין תפקידו של נאשם 1 כאיש-משטרה, המופקד על שמירת החוק; לבין עבודתו כמאבטח במועדון, המופקד על האינטרסים של המועדון.

= 6 =

 נאשם 1, למרות שידע כי במועדון בו הועסק עתידה להיערך מסיבת

 "AFTER PARTY", שהיא כידוע מסיבת סמים, נכח בה וסיפק שירותי אבטחה; מעל בתפקידו כאיש-משטרה וכרכז מודיעין; ולא דיווח על כך לממונים עליו, לא לפני המסיבה ולא אחריה.

 15. נאשם 2 הורשע בעבירות נשוא האישום החמישי, שהן עבירות חמורות, אולם אין להן קשר להעסקתו במועדונים.

 נאשם 2 התנהג בבריונות ובשרירות-לב כלפי אזרח אותו פגש באקראי, התנהגות שאינה הולמת איש משטרה; ובהמשך, על-מנת להצדיק את מעשיו, ערך דו"חות-פעולה ודו"חות-מעצר כוזבים והעליל על אותו אזרח האשמות-שווא.

 16. כאמור לעיל, בפרשה מסועפת זו נשוא האישום הראשון, הוגשו כתבי-אישום נוספים נגד עשרים-ושבעה נאשמים, רובם אנשי-משטרה שהועסקו בעבודות אבטחה במועדונים.

 עניינם של מספר נאשמים הסתיים בהסדרי-טיעון.

 על שלושה לוקחי שוחד ועל בעל מועדון - נותן השוחד, נגזרו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ארבעה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות, אולם כפי שפורט באריכות, עניינם של אותם נאשמים איננו דומה,- לא מבחינת חומרת התנהגותם, ואף לא בהתייחס לתקופה שבה נעברו העבירות,- לעניינם של נאשמים 1 ו-2, מה גם שאותם גזרי- דין ניתנו במסגרת הסדרי-טיעון לאחר שהנאשמים באותם מקרים הודו בתחילת הדיונים במשפטם, ולכן אין בהם כדי ללמד על רמת הענישה ההולמת מקרים אחרים שלגביהם אין הסדרי-טיעון, והנאשמים בענייננו בחרו לנהל את משפטם.

 בנוגע לנאשם 4.

 17. חלקו של נאשם 4 בפרשת השוחד נשוא האישום הראשון, קטן מחלקם של הנאשמים 1 ו-2.

 התקופה שבגינה הורשע נאשם 4, קצרה מהתקופה שבגינה הורשעו נאשמים 1 ו-2.

 נאשם זה אף לא הורשע במעורבות או בביצוע עבירות נוספות.

 כמפורט לעיל, התביעה עתרה לגזור על נאשם 4 עונש מאסר לתקופה של שישה חודשים, שירוצה בעבודות שירות מאחר ועניינו דומה לעניינם של לוקחי השוחד, שמשפטם הסתיים בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בפני כב' השופט ג. נויטל.

 בנוגע לנאשם 5.

 18. נאשם 5 הוא בעל המועדונים - מעסיקם של נאשמים 1, 2 ו-4 - נותן השוחד.

 מעשיו של נאשם 5 חמורים. נאשם 5, יחד עם אחר, יזם והקים את מערך האבטחה במועדונים שבבעלותו, שכלל "שירותי משטרה פרטיים" בשכר, ולצורך כך העסיק בתמורה אנשי-משטרה, מתוך כוונה שהללו ישתמשו בסמכויותיהם כאנשי-משטרה ובמעמדם, לקידום האינטרסים של המועדונים.

 נאשם 5 הוא זה שהשחית את מידותיהם של אנשי-המשטרה שהעסיק, וגרם להם למעול בתפקידם ובאמון שנתן בהם הציבור.

 טוען סניגורו, כי הציבור, לרבות נאשם 5, לא ידע כי המעשים הללו אסורים.

= 7 =

 אני דוחה טענה זו מכל וכל. אין ספק כי הציבור מבין היטב את החומרה שבהעסקת אנשי-משטרה - שליחי-ציבור, המופקדים על שמירת החוק ושלום הציבור במועדונים, כאשר במסגרת העסקתם, עליהם להגן על האינטרסים של בעלי המועדונים, ולהשתמש לצורך כך בסמכויותיהם ובמעמדם כשוטרים. והרי לא תמיד זהים האינטרסים של בעלי המועדונים לאינטרס הציבורי עליו מופקדים אנשי-המשטרה, ופעמים רבות עלולים אנשי-המשטרה הללו לעמוד במצב של ניגוד-עניינים.

 כל בר-דעת מבין את הנזק אשר עלול להיגרם לציבור אם יעדיפו אותם אנשי- משטרה, את האינטרסים של המועדונים, ולא את האינטרס הציבורי - שמירת החוק, כפי שאכן קרה בפועל.

 19. באת-כוח המאשימה עתרה לבית-המשפט לגזור על נאשם 5 שישה חודשי עבודות שירות, בהסתמך על עיקרון אחידות הענישה - מאחר ועל משה אנג'ל, בעל מועדון אחר שהורשע ונידון באותה פרשה, נגזרו ארבעה חודשי עבודות שירות במסגרת הסדר- טיעון, לאחר שהודה לפני שמיעת ראיות בעבירות שבהן הואשם.

 כידוע, ככלל, בית-המשפט איננו מטיל על נאשם עונש חמור מהעונש לו עותרת המאשימה, וגם בית-משפט זה לא יחרוג מכלל זה, אם כי סבורני, כי בנסיבות נשוא הדיון העונש ההולם את חומרת מעשיו של נאשם 5 הוא עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, ולא מאסר שירוצה בעבודות שירות.

 ד. לעניין הנסיבות לקולא.

 באשר לנאשמים 1, 2 ו-4 - כללי.

 20. בעניינם של נאשמים 1, 2 ו-4 (להלן: "הנאשמים") העידו עדי-אופי,- אנשי-משטרה בכירים אשר חלקם שימשו כמפקדיהם,- וסיפרו על שירותם של הנאשמים במשטרה, שהיה שירות קשה; תובעני ולעתים מסוכן; כאשר הנאשמים, במשך השנים, תרמו רבות לחברה ולמדינה.

 אין ספק כי ההרשעה בתיק זה כשלעצמה, מהווה עונש כבד עבור הנאשמים הללו, ואות-קין שידבק בהם לעד.

 נאשמים 1 ו-2 הושעו מעבודתם במשטרה, לאחר שנפתחה החקירה בפרשה, והקריירה שלהם נקטעה בא-יבה, למרות שנות השירות הקשות והארוכות.

 נאשם 4 התפטר משירותו במשטרה עוד בשנת 1998, בטרם נפתחה החקירה בפרשה.

 לאחר שהורשעו בדין, לא יוכלו הנאשמים להמשיך ולשרת במשטרה, וסביר להניח כי זכותם לפיצוי בגין התקופה הארוכה בה שירתו במשטרה תיפגע.

 בעניינו של נאשם 1.

 21. נאשם 1 (להלן: "הנאשם") הוא בן 37 שנים; גרוש; גדל בשכונת מצוקה באשקלון; שירת שירות קרבי בצה"ל, ביחידת צנחנים, עד שנת 1986; בשנת 1988 התגייס למשטרת ישראל כבלש במרחב איילון, בהמשך כראש-צוות, כרכז מודיעין, וכממלא-מקום קצין בילוש.

 כפי שהעידו עדי-האופי, הנאשם עסק בפעילות מסוכנת, שהצריכה עבודה קשה בשעות בלתי-שגרתיות. לדבריו, בשל כך התערערו חיי משפחתו, והוא התגרש מאישתו.

= 8 =

 עדי-האופי רפ"ק עמוס שווילי, אלברט אוחיון ורפ"ק מוטי לוי, סיפרו על המוטיבציה הגבוהה של הנאשם, על מסירותו והצטיינותו בעבודתו; הוגשו מכתבי- הערכה רבים שקיבל הנאשם ממפקדיו; לאחר שנפתחה החקירה בפרשה הושעה הנאשם משירותו במשטרה, ובהמשך התפטר, ונשללה ממנו זכותו לפיצוי בגין התקופה הארוכה בה שירת במשטרה.

 כן נשלל ממנו רשיון החוקר הפרטי.

 22. באשר למצבו הנפשי של הנאשם - הנאשם עבד במשך תקופה מסויימת בחברת אבטחה, והיה עד לפיגוע בדולפינריום. כתוצאה מכך התערער מצבו הנפשי, הפסיק לעבוד, והוכר כנפגע תאונת-עבודה.

 עדי-האופי שלמה כהן, ביולוג אשר ניהל את המוזיאון הימי בדולפינריום; וחיים כהן, מאבטח במועדון ה"פאצ'ה", סיפרו על פעולות החילוץ שאירגן הנאשם לצורך חילוץ הנפגעים מהפיגוע והטיפול בהם. חיים כהן גם סיפר על השינוי שחל בהתנהגותו של הנאשם ועל מצבו הנפשי המעורער לאחר הפיגוע דנן.

 23. בנוגע למצבו הנפשי של נאשם 1 הוגשו שתי חוות-דעת פסיכיאטריות, וכן גליונות הטיפול עליהם הסתמכו המומחים.

 חוות-דעתו של הפסיכיאטר של מחוז תל-אביב, ד"ר עוזי שי, וחוות-דעת של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר קריגל.

 שני המומחים אף נחקרו בבית-המשפט על חוות-הדעת דנן.

 בחוות-הדעת של ד"ר שי, נאמר כי נאשם 1 סובל מתסמונת פוסט-טראומתית מזה כשנה (כאמור לעיל הנאשם היה עד-ראייה לפיגוע בדולפינריום). הוא מטופל בבית- החולים "שיבא" ומצבו השתפר בעקבות הטיפול. קטיעה של הטיפול בבית-החולים עלולה להחמיר את מצבו הנפשי. המומחה ציין במכתב-הבהרה, כי אין הכוונה לכך שהנאשם יקבל טיפול דווקא בבית-החולים שבו הוא מטופל כיום.

 בעדותו בבית-המשפט הבהיר ד"ר שי, כי ניתן לטפל בנאשם במסגרת בית-החולים בכלא, שבו הטיפול הוא טוב וסביר, וכי הוא יוכל לקבל פסיכותרפיה, טיפול תרופתי וטיפול פסיכיאטרי בהפרעה הפוסט-טראומתית.

 בתגובה לאמור בחוות-דעתו של ד"ר קריגל, ציין ד"ר שי כי הוא בדק את הנאשם ולא מצא סימנים אובדניים.

 הפסיכיאטר המחוזי סבור כי כל מאסר מלווה בתהליך רגרסיבי, אולם אנשים מסתגלים וחוזרים לתפקד.

 המומחה חולק על מסקנתו של ד"ר קריגל לפיה בגלל האווירה הקשה והמתוחה בכלא ייגרם לנאשם נזק בלתי-הפיך ו"קטסטרופלי".

 ד"ר קריגל איננו חולק על כך, כי הנאשם 1 אכן לוקה בתסמונת פוסט-טראומתית, וכי חל שיפור במצבו לאחר טיפול; אולם הוא סבור, כי אם הנאשם לא ימשיך לקבל את הטיפול אותו הוא מקבל במסגרת בית-החולים "שיבא", מצבו הנפשי יוחמר. זאת ועוד, תנאי מאסר עלולים "לגרום לו למצב רגרסיבי ברור עם הפרעה באישיות", וכי "קיימת קונטרה אינדיקציה למאסר בפועל, שעלול להרוס את אישיותו ולהופכו לנכה קשה".

 ד"ר קריגל סבור כי הנאשם אינו יכול לקבל את הטיפול לו הוא זקוק בבית-הסוהר וכי יש רצף טיפול עם הפסיכיאטרית המטפלת בו, והפסקת הקשר עימה עלול כשלעצמו להיות קשה עבור הנאשם.

= 9 =

 המומחה מטעם ההגנה סבור כי לא ניתן כלל לקבל בבית-הסוהר טיפול בהפרעה פוסט-טראומתית. זאת הוא למד, לדבריו, מדברי התביעה בבית-המשפט. זאת ועוד, לדברי ד"ר קריגל, השפעת האווירה הקשה והטראומתית בכלא תהיה הרסנית ו"קטסטרופלית" עבור הנאשם.

 בא-כוח הנאשם 1 מסתמך על חוות-דעתו של ד"ר קריגל, וטוען כי שליחתו של הנאשם למאסר תגרום להחרפה במצבו הנפשי. לטענת הסניגור, ד"ר שי התעלם מהנזק שהשינוי הסביבתי עלול לגרום לנאשם, גם אם יקבל טיפול נפשי הולם בבית-הסוהר, כדבריו.

 24. לאחר שעיינתי בחוות-הדעת הפסיכיאטריות ובגליונות הטיפוליים, ושמעתי את עדותם של המומחים בבית-המשפט, אני מאמצת את האמור בחוות-דעתו של ד"ר שי.

 ד"ר שי בדק את הנאשם 1; התייחס להפרעה הנפשית ממנה הוא סובל; וציין ביושר- לב מקצועי כי אין הוא יכול להעריך כיצד תשפיע שליחתו למאסר על מצבו הנפשי מאחר וקיימים משתנים רבים שאינם ידועים. אולם ככלל, כמעט כל אסיר שנכנס לכלא מצבו הנפשי עלול להיפגע.

 ד"ר שי ציין, כי הוא מכיר היטב את מערך הטיפול הנפשי בכלא, הן כמטפל והן כמנהל המחלקה הטיפולית, ויש אפשרות לתת לנאשם טיפול טוב במסגרת הכלא, והוא עצמו טיפול באנשים עם הפרעות פוסט-טראומתיות בכלא. התברר כי קיים אף הסדר עם משרד הביטחון בעניינם של נפגעי פעולות-איבה, ואסיר יכול להיות מטופל באופן פרטי בכלא.

 בחוות-דעתו של ד"ר קריגל מפורטות מסקנות כלליות, חד-משמעיות וקיצוניות, שאינן מבוססות לא על ספרות מקצועית ולא על ידע קונקרטי. ד"ר קריגל לא ידע דבר על המערך הטיפולי בשירות בתי-הסוהר, ולמרות זאת קבע כי לא ניתן לטפל בנפגעי פוסט-טראומה במסגרת בית-הכלא.

 המומחה השתמש במונחים פסיכיאטריים כגון "מצב רגרסיבי ברור עם הפרעה באישיות", שאין להם כל קשר להפרעה הפוסט-טראומתית ממנה סובל הנאשם. ואכן, מדבריו בעדותו בבית-המשפט אני למדה כי המומחה לא התכוון דווקא למשמעות שיש למונחים אלו בתחום הפסיכיאטריה; וגם המונח "קונטרה אינדיקציה" (התוויית-נגד) למאסר, שבו השתמש המומחה, לא ברור מה הקשר בינו לבין ענייננו.

 זאת ועוד, בחקירתו-הנגדית הסכים ד"ר קריגל כי גם אם יופסק הטיפול אותו מקבל הנאשם כיום, והוא יקבל טיפול אחר, הפגיעה לא תהיה בלתי-הפיכה (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 4.6.2002, ש' 1-3).

 כאמור לעיל, אין מחלוקת על כך שהנאשם 1 סובל מתסמונת פוסט-טראומתית כתוצאה מהיותו עד-ראייה לפיגוע בדולפינריום, וכי הוא זקוק לטיפול; ויש להתחשב בכך במידת-מה כשבאים לגזור את דינו, אולם אין בכך כדי לשמש נימוק מכריע שלא להטיל עליו מאסר בפועל.

 בעניינו של נאשם 2.

 25. נאשם 2 (להלן: "הנאשם"), הינו כבן 33 שנה, נשוי ואב ל-2 ילדים. אישתו גם היא משרתת במשטרה.

 הנאשם שירת בצה"ל כמפקד טנק בחיל השריון. מרבית השירות שירת בלבנון ולאחר שחרורו מצה"ל התגייס למשטרה, ושירת תחילה כבלש; לאחר מכן בחולייה טכנית;

 בהמשך, בשנת 1998, סיים בהצלחה קורס קצינים, ושירת כקצין (מפקח) מודיעין טכני.

= 10 =

 שירותו הופסק בשנת 1999, לאחר שנפתחה במח"ש החקירה בפרשה דנן.

 בתקופת השעייתו מהמשטרה עבד בחברת "מוטורולה", אולם פוטר לאחר חמישה-עשר חודשים, לאחר שנודע בחברה שתלוי ועומד נגדו כתב-האישום בתיק זה.

 מאז ועד היום, מתפרנס הנאשם ממשכורת בסך 3,000 ש"ח ממשטרת ישראל.

 על שירותו המצטיין במשטרה אני למדה ממכתבי-ההערכה הרבים שקיבל, ועל כך העידו עדי-האופי הבאים: רפ"ק עמוס שווילי, אלברט אוחיון ורפ"ק מוטי לוי.

 העדים הללו, שחלקם היו מפקדיו של הנאשם, סיפרו על מקצועיותו ועל כך שנחשב קצין בר-סמכא ביחידת המעקב הטכני של מרחב איילון, בעל מוטיבציה גבוהה, אשר השקיע רבות בעבודתו.

 בעניינו של נאשם 4.

 26. נאשם 4 (להלן: "הנאשם") הינו בן 37 שנים, גרוש ואב לשלושה, יצא לחופשה ללא תשלום מהמשטרה בנובמבר 1997, ולאחר מכן פרש משירותו במשטרה.

 הנאשם הורשע בביצוע העבירות נשוא האישום הראשון רק לגבי התקופה משנת 1996 ועד נובמבר 1997, מועד יציאתו לחופשה ללא תשלום.

 הנאשם שירת שירות מסור במשטרה ונעדר רבות מהבית, ובעקבות כך עלו נישואיו על שרטון והוא התגרש מאישתו, עבר להתגורר בערד, ועבד בתחזוקה במלון בים- המלח.

 מצבו הכלכלי של הנאשם בכי-רע, ולאחר שהורשע בעבירות נשוא הדיון, סביר להניח שלא יקבל פיצויי פרישה בגין השנים הרבות בהן שירת במשטרה.

 על שירותו המסור במשטרה אני למדה מעדותו של עד-האופי רפ"ק ניסים מחפודה, שהיה מפקדו של נאשם 4, וממכתב-הערכה שכתב בעניינו מפקד מחוז המרכז לשעבר, יעקב טרנר.

 רפ"ק מחפודה סיפר על פעילות מבצעית בבית-דגון בה השתתף הנאשם כאשר עצרו עברייני סמים כבדים. העד נכח במספר מקרים בהם נאשם 4 סיכן את חייו בעת ביצוע משימות מבצעיות.

 באשר לנאשם 5.

 27. נאשם 5 (להלן: "הנאשם") הוא בן 41, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא אחד מששת בעלי המניות במועדונים נשוא הדיון, ובמשך כל השנים ניהל אורח-חיים נורמטיבי.

 לנאשם 5 אין עבר פלילי, למרות שמטבע הדברים, בהיותו בעל מועדונים במשך כ-15 שנים יש לו מגע עם קהל מגוון, ביניהם עבריינים למיניהם וסוחרי סמים, אולם הנאשם לא הסתבך בביצוע עבירות.

 לדבריו, הוא העסיק שוטרים באבטחת המועדון על-מנת להרחיק ממנו עבריינים ולהופכו מקום בטוח לקהל המבקרים. הנאשם, אזרח טוב, מועיל, מסייע ותורם רבות לחברה. על כך מעידים המכתבים ממרכז "שניידר" לרפואת ילדים; האישור מכפר הנוער "עמית" על כך שסייע ליתומים שחוסים בו, הן סיוע כספי והן סיוע טיפולי; אישור של עמותת "לשובע" על כך שסיפק עודפי מזון לבית-התמחוי; ותעודת-הערכה מ"קו

 לחיים" על סיוע לילדים חולי סרטן, .C.P וניוון שרירים.

= 11 =

 ה. סיכום.

 28. מצער הדבר כי אנשי-משטרה ותיקים ומנוסים, שהיו מופקדים במשך שנים רבות על שמירת החוק, ניהלו אורח-חיים נורמטיבי ושירתו את הציבור, נכשלו כישלון מחפיר; ובגלל בצע-כסף מעלו בתפקידם ובאמון הציבור, ועברו עבירות כה חמורות ומכוערות.

 אודה, כי התלבטתי רבות מהו העונש הראוי אותו יש לגזור על הנאשמים במקרה דנן, כאשר על כף אחת של המאזניים מונחות נסיבותיהם האישיות, ופועלם במשך שנים למען הציבור; לגבי נאשמים 1, 2 ו-4 - מדובר בשירות קשה ותובעני במשטרה, פעמים רבות תוך סיכון חייהם וויתור על רווחתם האישית, ואין מחלוקת על כך כי ההרשעה כשלעצמה מהווה עונש חמור לגביהם, דווקא בשל היותם אנשי משטרה; וכנגד - על כף המאזניים השניה, עומדת חומרת העבירות שבהן הורשעו הנאשמים, הנזק הרב שנגרם כתוצאה מכך לשירות הציבורי, לתדמיתו, ולאמון של הציבור בו, ויסוד ההרתעה.

 על בית-המשפט מוטלת החובה, בעיקר בעבירות כגון דא, להטיל עונשים משמעותיים, אשר יהא בהם כדי לשרת את מטרת ההרתעה.

 ההלכה היא, כי בעבירות הללו גובר האינטרס הציבורי עליו מצווה בית-המשפט לשמור, על-פני הנסיבות האישיות של הנאשמים.

 יש ממש בטענת באת-כוח המאשימה. הקלה בעונשם של הנאשמים 1, 2 ו-4, רק מהטעם שהם אנשי-משטרה, יש בה משום אפליה פסולה, שתשדר מסר מוטעה לציבור, לפיו אנשי- משטרה, גם אם פשעו ונמצאו אשמים בדין, חסינים הם מפני עונש.

 29. אשר על כן, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, הן לחומרה והן לקולא, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים כדלקמן:

 על נאשם 1,-

 (א) מאסר בפועל של 24 (עשרים-וארבעה) חודשים.

 (ב) מאסר על-תנאי של 12 (שנים-עשר) חודשים, שלא ירצה, אלא אם יעבור תוך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסרו, אחת מהעבירות שבהן הורשע בתיק זה, וכן עבירת אלימות כלשהי.

 (ג) על שירות בתי-הסוהר לדאוג לכך שהנאשם יקבל טיפול נפשי ההולם את מצבו.

 על נאשם 2,-

 (א) מאסר בפועל של 20 (עשרים) חודשים.

 (ב) מאסר על-תנאי של 12 (שנים-עשר) חודשים, שלא ירצה, אלא אם יעבור תוך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסרו, אחת מהעבירות שבהן הורשע בתיק זה, וכן עבירת אלימות כלשהי.

 על נאשם 4,-

 (א) מאסר של 6 (שישה) חודשים, שירוצה בעבודות שירות, בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות שירות.

 (ב) מאסר על-תנאי של 12 (שנים-עשר) חודשים, שלא ירצה, אלא אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום, אחת העבירות שבהן הורשע בתיק זה.

= 12 =

 על נאשם 5,-

 (א) מאסר של 6 (שישה) חודשים, שירוצה בעבודות שירות, בהתאם לחוות-דעת הממונה על עבודות שירות.

 (ב) מאסר על-תנאי של 12 (שנים-עשר) חודשים, שלא ירצה, אלא אם יעבור תוך שלוש שנים מהיום, אחת העבירות שבהן הורשע בתיק זה.

 30. הודעה לנאשמים זכותם להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

 ניתן והודע בפומבי, בנוכחות התובעת, הנאשמים וסניגוריהם, היום, 30.06.2002.