ת.פ 292/95

                                                                                                                                                                             המר' 529/97

בית המשפט המחוזי בתל-אביב

                                                                                   בפני: ד"ר עודד מודריק - שופט

                המבקש: אליהו גואטה

                ע"י עו"ד ד"ר ח. משגב

 נגד

                 המשיבה: מדינת ישראל

                ע"י עו"ד ש. ספיר-חן (פמת"א)

החלטה

 הבקשה לפני בקשה לפסיקת "הוצאות הגנה, פצוי על מעצר ועל 'מעצר בית'" לטובת המבקש, לאחר שהוא זוכה מן האישום בתיק פ"ח 292/95 שהוגש נגדו.

 ביום 15.7.95, בשעת ערב, נכנס אדם רעול פנים לדירתו של פנחס שמואלי ודקרו בחפץ חד בבטנו וברגלו. שמואלי נחבל תבלה חמורה ונזקק לנתוח ולאישפוז.

 המבקש - שהיה בעל ריב לשמואלי לפי שהאחרון דקר אותו כמה חודשים קודם לכן- נעצר אותו לילה כחשוד בתקיפת שמואלי. הוא הוחזק במעצר עד יום 16.8.95. קודם לכן כבר הוגש כתב אישום נגדו אשר יחס לו את גרימת החבלה החמורה בשמואלי. למן שחרורו ועד למתן הכרעת הדין (6.8.96) היה המבקש משוחרר בערובה בתנאים מגבילים (תחילה ב"מעצר בית" בחיפה ואחר כך הומרו התנאים כך שהוא עבר להתגורר בעמנואל ונאסר עליו לבקר בשכונת מגוריו).

 המשפט התנהל בפני ובסיומו פסקתי כי:

 "החשדות כנגד הנאשם ... כבדים ביותר, אולם מנגד מצויים ספקות שמשקלם מספיק כדי לקבוע את זכויו בדין"

 לנוכח זכויו בדין תובע המבקש פצוי בגין נזקים שסבל "כתוצאה מן החשד שהודבק עליו ללא כל הצדקה והחקירה הרשלנית שנוהלה". הפצוי צריך לשקף את העובדה שהנאשם היה כחודש ימים עציר ולאחר מכן, במשך כשנה, נותק ממשפחתו ונמנעה ממנו האפשרות לעבוד ולפרנס את משפחתו. כן היה עליו לשאת בהוצאות הגנתו.

 הדין ופרשנותו הסוגיה מוסדרת על ידי הוראת סעיף 80 של חוק העונשין שזה לשונו:

 "הוצאות הגנה מאוצר המדינה (א) משפט שנפתח... וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שיראה לבית המשפט;"

= 2 =

 מקובלנו כי הוראת הדין מבחינה בין שני טיפוסי נסיבות העשויים להצדיק תשלום פצוי לנאשם שזוכה: (א) כאשר מתברר, בדיעבד, שמלכתחילה לא היה יסוד להאשמה; (ב) בהתקיים נסיבות אחרות המצדיקות את הפצוי.

 לא נטען לפני שבנסיבות ענייננו לא היה לאישום יסוד מעיקרא. על כן פרשתנו אוחזת בטיבן של "נסיבות מצדיקות אחרות". אעמוד על משמעות הבטוי מתוך בחינתו בשני רובדים; בראשונה על פי התוכן שיצקה בו ההלכה הפסוקה ובשניה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

 "נסיבות מצדיקות" - ההלכה הפסוקה הבטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" הנמסר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, מצביע, לכאורה על מתחם שיקול דעת רחב ביותר1 אולם מקובלת עלי השקפתה של גב' ספיר-חן, נציגת המדינה, כי פסיקת בית המשפט העליון תחמה את מסגרת שיקול הדעת לנסיבות חריגות, אופי מוגדר, שאינו עולה בקנה אחד עם "כל זכוי". על טיבן של נסיבות אלה עמד השופט בך:

 "אשר לקטגוריה השניה של המקרים, שבהם אמנם היה יסוד 1. ר"ע 310/84 ברעלי נ' מ"י פ"ד לח(3) 506, 507

 1

 אין בדברים הללו עיגון לאפשרות שתשלום הוצאות יאושר לנאשם בנסיבות של "זכוי מחמת הספק". להיפך נרמז שאפילו "זכוי ברור ומוחלט" אינו ערובה לפסיקת הוצאות מיידית.2

 עם זה, ראוי להסב את תשומת הלב לנכונות לאמץ גישה שונה. השופט (כתאורו אז) שלמה לוין הצביע על נטייתם של בתי המשפט באנגליה להרחיב את תחום המקרים בהם חב אוצר המדינה בתשלום הוצאות הגנה. הלכה למעשה נקבעה שם הנחיה שבית המשפט ייטה ככלל לפסוק הוצאות לנאשם המזוכה בדין, בהעדר נימוקים למתן החלטה שונה.3 השופט לוין העיר כי הוא מוכן להנחות את עצמו על פי ההרחבה האמורה.4

 1. ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מ"י פ"ד מח(2) 650, 653 והשווה:

 ע"פ 52/89 מ"י נ' סבאח פ"ד מד(1) 653, 659-658

 2. דוק בע"פ 52/89 הנ"ל (עמ' 660 וראה כי השופטים ברק (כתוארו אז) ובייסקי לא היו נכונים לקבל, באופן החלטי, ש"זכוי ברור ומוחלט" מצדיק מינייה ובייה תשלום הוצאות לנאשם. הם העדיפו להשאיר את הדבר ב"צריך עיון".

PRACTICE NOTE (1973) 2ALL E.R 592 .3

 4. ע"פ 292/78 גבאי נ' מ"י פ"ד לג(1) 36, 43 וראה גם דברי השופט בך בע"פ 52/89 הנ"ל בעמ' 658.

 "נסיבות מצדיקות" וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו הצהיר על הגנת כבוד האדם כזכות יסוד חוקתית.

 על מדרגת החוקתיות נצבת גם זכותו של אדם לשמו הטוב כחלק מן ההגנה על כבודו 1.

 האם לעובדה זו השלכה כלשהי על הדרך שבה צריכה להתפרש הוראת סעיף 80 לחוק העונשין? לדעתי, התשובה לכך חיובית.

= 3 =

 "כל אדם זכאי להגנה על חייו על גופו ועל כבודו"2. המשפט הפלילי, מעצם מהותו, עלול לפגוע בזכות היסוד הזאת, שהרי הגדרת התנהגות כעברה פלילית יש בה ממין פגיעה עקרונית כזאת.3 עם זה, אין ספק שאינטרס חברתי קיומי מן המעלה הראשונה מצדיק הגדרתן של עבירות פליליות ומצריך גלוי עבריינים והבאתם לדין.

 קיומם של מנגנוני חקירה, תביעה ושפיטה הם תנאי תשתית לשמירת המסגרת החברתית ועל כן פעולותיהם מוצדקות באופן עקרוני על אף פגיעתם בחרות היחיד, בעיסוקו ובכבודו.

 מה הדין כאשר בתום פעולת גורמי החקירה, התביעה והמשפט מתברר כי האישום המיוחס לאדם פלוני לא הוכח כדבעי? האין לומר כי הפגיעה הראשונית בכבודו (על ידי עצם נקיטת הליכים כאמור) שחיוניותה החברתית (בגבולות מסויימים) אינה שנויה במחלוקת, מצדיקה פצוי (קומפנסציה) כאשר מסתבר שהמציאות הראייתית טפחה על פני ההיפותזה המאשימה ההתחלתית. לשון אחר, האינו דין שפלוני, שנאבק על חפותו, יהיה זכאי לפצוי מסויים, שהוא, 1. ברק, פרשנות במשפט כרך שלישי (תשנ"ד), 427 (להלן: פרשנות במשפט).

 2. סעיף 4 לחוק היסוד

 3. ברק, הקונסטיטוציונלזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 5, 23.

 למצער, החזר הוצאות הגנה על שמו הטוב שהמדינה ביקשה, כדין, לחלל אותו. אם יש הגורסים כי בעקבות חוק היסוד קבלה "חזקת החפות" מעמד חוקתי ואין היא נסתרת אלא בראיות מעבר לכל ספק סביר1 - האין לומר שאדם שזוכה בדין ניצב על רף גבוה יותר מזה המוחזק כחף מאשמה? שהרי חפותו של הראשון נקבעה כעובדה. ומה חזקת החפות הראויה להגנה חוקתית כדי שלא יפגע כבודו של אדם שלא כדין, חפות שהיתה לעובדה פסוקה, לא כל שכן.

 הזכות המוגנת לשם טוב ולמניעת פגיעה בכבודו של אדם היא גם זכותו של עבריין בעל עבר פלילי. כשם שאין להתיר השפלתו של אדם כזה בתנאי מעצר מחפירים ואין לפגוע בגופו על ידי חפוש פולשני החודר לצנעת פרטיותו ואף חזקת חפותו אינה נפגמת על פי עברו - כך גם זכותו להתגונן מפני הוספת הרשעה למכלול הרשעותיו כדי שלא תגרם תוספת פגיעה בכבודו.

 כבר נפסק שאחת ההשלכות הפרשניות של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו היא ש"בקביעת התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה (ישן) יש ליתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד".2 פסיקת בית המשפט העליון שהוזכרה לעיל, קדמה, בעיקרה, לחוק היסוד ולא נטלה את השלכותיו בחשבון שיקוליה.

 1. שם, שם.

 2. בש"פ 537/95 גנימאת נ' מ"י פ"ד מט(3) 355, 412 (המשנה לנשיא ברק והשווה השקפתו בדבר משמעות הקונסיטוציונליזציה של המשפט הישראלי בכלל והמשפט הפלילי בפרט בעקבות חוק היסוד, מאמרו שלעיל עמ' 11, 12) על כן נראה לי שמתבקשת גישה חדשה ושונה בסוגית הפצוי בעקבות זכוי. הערך היסודי של זכותו של אדם לשמו הטוב מצוי בעימות מתמיד עם הצורך החברתי הבסיסי - שגם לו משמעות ערכית - לגונן על החברה מפני פורעי חוק.

= 4 =

 האינטרס האחרון מצריך, לעתים, העמדתו של אדם לדין. אין לכבול את ידי התביעה בבואה לממש אינטרס אחרון זה, אלא לתחומי שיקול דעת סביר. יתכן שמחמת חשיבות הסמכות התביעתית ונחיצותה יש להעניק לתובע מטעם המדינה הגנה גם אם לקה שיקול דעתו באופן זה או אחר. שמא יאמרו למה לנו בצער הזה. אולם חובת פצוי עקרונית לאדם שזוכה בדין, נראית כמאזנת, במידת מה את הצורך הבסיסי בקיומה של מערכת תביעה צבורית בעלת חופש האשמה גדול.

 אכן צודקת גב' ספיר-חן כי הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" מלמד שתכלית החקיקה איננה תשלום הוצאות נאשם שזוכה כדבר שבשגרה המתחייב מינייה ובייה מן הזיכוי. הביטוי מורה, לכאורה, על כך שתיתכנה נסיבות שבהן תשלום כזה לא יהא מוצדק לצד נסיבות שבהן התשלום יוצדק.

 על כן, כמדומה לי, האיזון הנכון בין החופש התביעתי לבין ההגנה (המאוחרת) על כב' הנאשם שזוכה, כשהוא מיושב עם לשון החוק, הוא שבנסיבות של זיכוי יהא הנאשם דרך כלל זכאי להחזר הוצאות מסויים, אלא אם מסתבר שהנסיבות אינן מצדיקות את הדבר. זו, כפי שהראתי, גישת בתי המשפט באנגליה. ואכן שם תוארו נסיבות שכעקרון מצדיקות המנעות מהחזר הוצאות. כך למשל כאשר התנהגות הנאשם כשלעצמה החשידה אותו או כשהוא נקט דרכי הטעיה, שיבוש מהלכי החקירה והמשפט, או שהוא נמלט מן הארץ או סרב לציית להזמנה לחקירה, או כאשר התביעה הצליחה להציג מערכת ראייתית חזקה למדי והזיכוי נבע מפגם פרוצדורלי כלשהו, או שהנאשם הסתבר להיות עד שקר, מפריח טענות שווא (כגון: אליבי חסר שחר) וכן מקום שהנאשם זוכה מאישום אחד אך הורשע באישום אחר תחתיו (במיוחד כאשר האישום החילופי הוא כבד משקל ואיננו בגדר הרשעה זוטא).

 אפשר, מן הסתם, להעלות על הדעת עוד נסיבות שונות העשויות להצדיק המנעות מפסיקת הוצאות. אך בהעדר נסיבות כאלה, נראה לי, שהדין הרצוי הוא שינתן לנאשם פיצוי מסויים בגין דרך החתחתים שעבר עד שזכה לשמוע מפי השופט את הביטוי הנכסף: "זכאי בדין" ואין נפקא מינה אם זיכוי זה "מוחלט" הנהו או "מחמת הספק".

 העובדה שדי בספק כדי להסיר אשמה מן הנאשם היא מושכל יסוד בדיני עונשין. אין הבדל בין זיכוי לזיכוי. גם אם מערכת הראיות העמידה את המבקש בחזקת רשע סופו שנפטר מלפני כזכאי ועל המדינה לקבל את הדין. כיוון שדי לו לנאשם בספק וזה הנטל הראייתי המוסב אל כתפיו, אין הוא צריך לכוון מעייניו להוכחת חפות מלאה ובכך להעביר אליו בדרך עקיפה נטל ראייתי כבד יותר.

 "נסיבות מצדיקות" - סטיה מעקרון התקדים המחייב? האם ההשקפה המובעת על ידי כאן היא בגדר סטיה מן הפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון? שהרי אם כן הוא אין כוחי להפוך דבר. אפשר שהייתי יכול לסמוך דעתי על הערתו של פרו' ברק בספרו לפיה "המשפט המקובל הישראלי כולו חייב לעמוד מבחינתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. שמירת הדינים משקפת פשרה פוליטי, שאין להחילה על היצירה השיפוטית לדורותיה"1 הווה אומר, כיוון שהסוגיה דנן לא נבחנה על ידי בית המשפט העליון באספקלריה של חוק היסוד, ניתן לומר שהחלטתי פוסעת בין רגבי שדה שטרם נחרש.

 יתר על כן, כמדומה לי, שהפסיקה הקיימת, גם בלי להתחשב בחוק היסוד, הניחה שיקול דעת מרובה בידי הערכאה הדיונית. קביעות בית המשפט העליון אינן נחרצות ולדעתי אין לומר כי השקפה כגון זו שאני מביע כאן אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה.

= 5 =

 1. ברק, פרשנות במשפט, לעיל, 458.

 מן הכלל אל הפרט המבקש דידן היה עציר במשך כחודש ימים ולאחר מכן נאלץ להעתיק את מקום מגוריו מהשכונה התל אביבית שבה התגורר לעמנואל ובמשך כשנה היה עסוק בניהול משפטו.

 אין צריך לומר שהוצאותיו בשכירת שרותי עו"ד לא היו הוצאות מבוטלות.

 משנפל חשד כלפי הנאשם, בתוך זמן קצר לאחר ההתרחשות נשוא המשפט, הגיע צוות שוטרים לביתו וביקש לעוצרו. הוא ניהל מאבק עם השוטרים ורק לאחר מאמץ מרובה עלה בידיהם לממש את המעצר. אחר כך התבקש למסור גרסה במשטרה והוא השיב כי רצונו קודם לכן להוועץ בעו"ד. רק למחרת היום מסר גרסה שהכחישה את חלקו באירוע.

 בחקירה הזאת הכחיש כי היה לו סכסוך קודם עם האדם שדקירתו יוחסה לו וכי אותו אדם דקר אותו ולכן היתה לו סיבה למעשה נקם. פרט לכך התנהלה החקירה בדרך שגרתית וכן גם לא אובחנו בעיות מיוחדות בניהול המשפט.

 כפי שהסתבר במשפט, למבקש עבר פלילי עשיר, אם כי, לדבריו, מזה שנים הוא בגדר חוזר בתשובה (תרתי משמע) המבקש זוכה, מחמת הספק, כאשר הנימוק העיקרי לזיכוי נבע מאי וודאות ראויה בענין זהות התוקף בנסיבות המתוארות בכתב האישום.

 הוא לא הועמד בשלב החקירה, למסדר זיהוי מפני שלא נוצרו נסיבות שאיפשרו את הדבר. על כל פנים מבחינתו לא נשמעה התנגדות לעמוד למסדר כזה. להיפך, בשלב מסויים הובאה שאלת מעצרו לפני בית המשפט העליון וזה העיר כי "עד כה הפרקליטות לא בקשה, והמשטרה לא ערכה, מסדר זיהוי כדי לאשש או להפריך עדות (של אשת המותקף) זאת למרות הסכמתו של העורר לכך". גם לאחר מכן לא נערך מסדר זהוי.

 זכוי כזה אמנם אינו זכוי מוחלט, אולם משמעותו היא שיתכן שהעדה שזיהתה את המבקש (בהודעתה במשטרה) סיבכה אותו באשמת שווא, לכל הפחות מחמת טעות שנפלה בידה. מנגד יתכן שהזהוי שלה היה נכון והמבקש נחלץ בעור שניו כשהוא נהנה מטובת הספק. בפער הזה שבין ברי לשמא, נמצא המבקש כמטלטל אנה ואנה. לי נראה שבנסיבות כאלה גוברת זכותו לפצוי מסויים.

 סמכותי לפסוק פצוי בגין מעצר בלתי מוצדק או החזר הוצאות הגנה. לא דברים אחרים.

 כשעיינתי בנסיבות בכללן, שוכנעתי שמעצרו של המבקש היה מוצדק. התנהגותו הקימה עליו חשד והתנגדותו למעצר חזקה את החשד הזה. היו גם בידי המשטרה, מיד, ראיות שקשרו את המבקש למעשה העבירה. היה צורך לקיים חקירה ומבלי לעצור את המבקש ספק אם ניתן היה לקיים את החקירה. לכן אין מקום לפצוי בגין תקופת המעצר. אינני מוסמך לפסוק פצוי בגין "מעצר בית" שאיננו מעצר כלל ועיקר. יתר על כן אינני יודע מה היה אורח חייו של המבקש בעת שהותו בעמנואל. לא הונחה לפני תשתית לקבוע כי שהותו שם הסבה לו נזק. ואפילו קבעתי כי הדבר גרם להוצאות או למניעת הכנסות, אין פצויו בידי.

 לעומת זה, הגעתי לכלל מסקנה שהתנהגות הנאשם למן מעצרו ועד סיום המשפט, לרבות דרכי ניהול ההגנה אינם באים בגדר נסיבות המצדיקות המנעות מפיצוי בשל הוצאות ההגנה.

= 6 =

 על כן, אני מקבל את הבקשה באופן חלקי ומורה למדינה להחזיר לנאשם הוצאות הגנה בסך 8,000 שקלים בצרוף מע"מ.

 ניתנה והודעה היום ב' ניסן תשנ"ז 9.4.97 במעמד הצדדים.