בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

                                                                                                                                                                תפח 431/93

                                                                         בפני  כב' השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר

  המאשימה: מדינת ישראל

                       ע"י ב"כ עו"ד גב' ענת סבידור

 נגד

  הנאשם: נסים ועקנין

                      ע"י ב"כ עו"ד ד"ר חיים משגב

הכרעת דין

 ביום 5.12.93 הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום מתוקן (כתב אישום המקורי הוגש ב-7.11.93). נגד הנאשם נסים וקנין. כתב האישום המתוקן מייחס לנאשם שלושה אישומים ותחילתו בעובדה כי הנאשם נסים וקנין (להלן: הנאשם) ואניטה וקנין (להלן: המתלוננת) הינם בעל ואשה המצויים בהליכי גרושין.

 באישום הראשון יוחסו לנאשם העובדות הבאות:

ביום 12.7.93 בשעה 11.00 או בסמוך לכך התקשרה המתלוננת טלפונית אל הנאשם להודיעו כי בכוונתה לגשת לבנק להוציא כסף.

במהלך שיחת טלפון זו איים הנאשם על המתלוננת באמרו: "אם תתקרבי לבנק ותיקחי את הכסף שיש שמה אני אחפש אותך ואמצא אותך איפה שתהיי אני אפוצץ את הבית הזה אני ואת והם ביחד". הנאשם, כך נטען, המשיך ואיים על המתלוננת באמרו: "אם תכנסי לסלון

= 2 =

 יגאל (מקום עבודתה) אני ישים רמון בתוכו ואם תקחי כסף מהבנק אני יהרוג באיזה בית שאת תהיי". הנאשם המשיך והודיע למתלוננת: "את החיים שלי אני מקדיש אותם קודם כמו שיעי, וואלה אם תתחילי איתי...אני ואת הולכים ביחד וואלה אני אקח אותך איתי". הנאשם הוסיף ואמר למתלוננת, כך טוען כתב האישום: "את רוצה למות צעירה, תמותי צעירה".

הנאשם המשיך לאיים על המתלוננת ואמר לה: "את לא יודעת מה זה נסים וקנין. אמרתי לך, מה יעזור לך החוק אם תמותי צעירה...".

מכל הדברים האמורים לעיל, נטען בכתב האישום כי הנאשם איים על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה ובכוונה להפחידה.

על כן מיוחסת לנאשם בכתב האישום עבירת איומים - עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

 האישום השני מייחס לנאשם העובדות הבאות:

 כי ביום 5.9.93 שעה 23.30, או בסמוך לכך, הגיע הנאשם אל דירת משפחת מימרן ברח' שטמפפר 91 בפתח תקווה (להלן: הדירה) בה התגוררה אותה עת המתלוננת. הנאשם בהגיעו לדירה ביקש לשוחח עם המתלוננת אך המתלוננת הודיעה לו שאין לה מה לדבר איתו וכי אינה מוכנה לחזור הביתה וביקשה ממנו לעזוב את הדירה.

בתגובה לכך כך נטען תפס הנאשם את המתלוננת בידה ומשך בשערותיה וכל זאת כדי להניעה לבוא עמו הביתה. בהמשך, ממשיך ונטען בכתב האישום, בשעה 23.50, או בסמוך לכך, הגיעו מספר שוטרים אל הדירה וביקשו מהנאשם להרגע ולעזוב את הדירה.

 הנאשם סרב לצאת מהדירה, דרש לאפשר לו לצאת עם המתלוננת הביתה וניסה בכח להכנס לחדר בדירה בו שהתה אותה עת המתלוננת עם אחד השוטרים. הנאשם החל להתפרע בדירה וניסה לתקוף את המתלוננת בנוכחות השוטרים אך השוטרים חסמו אותו בגופם וניסו להרגיעו. בנוכחות השוטרים איים הנאשם על המתלוננת כי אם יעצרו אותו הלילה - הוא מבטיח שהוא

= 3 =

 יחזור אחר כך "ואעשה לזה סוף ביננו ואגמור איתך את החשבון". הנאשם המשיך להתפרע ותקף את השוטר זוהר שרעבי על ידי כך שדחפו ובהמשך היכה באשכיו. לאחר שהשוטרים השתלטו על הנאשם וכבלו אותו איים הנאשם על השוטר זוהר שרעבי שהוא "יזיין אותו" קילל אותו "בן זונה" ואיים עליו "שיפגוש אותו בחוץ ויגמור איתו את החשבון".

בהמשך ולאחר שהשוטרים הובילו את הנאשם בניידת המשטרה המשיך הנאשם בניידת להתפרע, ניסה לנגוח עם ראשו בפניו של השוטר זוהר שרעבי, וירק עליו יריקה שפגעה בפניו של השוטר.

מן המקובץ עד כה, נטען בכתב האישום כי הנאשם תקף את המתלוננת שלא כדין וכי איים עליה ועל השוטר זוהר שרעבי בפגיעה שלא כדין בגופם בכוונה להפחידם. כמו כן נטען בכתב האישום, כי הנאשם תקף את השוטר זוהר שרעבי שמילא תפקידו כחוק כשהוא מתכוון

להכשיל את השוטר בתפקידו או למנוע או להפריע אותו מלמלאו.

העבירות שיוחסו אם כן באישום השני לנאשם הן עבירת תקיפה לפי ס' 379 לחוק העונשין, עבירת איומים לפי ס' 192 לחוק העונשין ועבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי ס' 274(1) לחוק העונשין.

 האישום השלישי, שהוא החמור והעקרי בשלושה - ייחס לנאשם העובדות הבאות:

 בזמן הרלבנטי לאישום זה התגוררה המתלוננת עם אימה, לואיזה פרץ (להלן: הסבתא, החמות) בדירה בשד' רוטשילד 39 בפתח-תקוה (להלן: הדירה).

 ביום 27.8.93, פרט כתב האישום, ניתן בהמרצה 1724/93 בבית משפט השלום בפתח תקוה צו הגנה כנגד הנאשם בהסכמת הצדדים לפיו נאסר על הנאשם להכנס ו/או לשהות בדירה וכן נאסר על הנאשם להטריד את המתלוננת בכל מקום ו/או להתקרב אליה ו/או להגיע או להכנס או לשהות במקום עבודתה (להלן: צו ההגנה).

= 4 =

 בתאריך 9.9.93 אישר ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב את הסכם הגרושין שנחתם בין הנאשם לבין המתלוננת ושעל פיו הוצא צו מניעה האוסר על הנאשם לשהות ו/או להכנס לדירה (להלן: צו מניעה).

 בתאריך 31.10.93 בשעה 00.45, או בסמוך לכך, כך נטען, הגיע הנאשם לבנין בו מצויה הדירה, טיפס דרך המרפסת ונכנס לתוך סלון הדירה, וזאת תוך הפרה של צו ההגנה ושל צו המניעה.

 המתלוננת, נטען בכתב האישום, אשר הבחינה בו ניסתה להמלט אל תוך חדרה, לסגור הדלת ולמנוע בעדו מלהיכנס; אולם הנאשם הדף את הדלת והטיח את ראשה של המתלוננת בקיר. הנאשם תוך שהוא מאיים על המתלוננת כי ירצח אותה, הטיח ראשה ברצפה ונשך את אפה ואת אזניה.

 הנאשם, כך יוחס לו בכתב האישום, בכוונה להטיל במתלוננת מום ו/או לגורם לה חבלות חמורות גרם למתלוננת המטומות במצח ובאזור הרקתי השמאלי, המטומה בזוית חיצונית של עין שמאל, חסר ניכר בחלק הסחוסי של האף, חתך בשפה העליונה, חתך בסנטר, חתך בלחי ימין, חסר מלא של אפ סת אוזן ימין, חסר חלקי של אפרכסת אוזן שמאל, המטומה מעל עצם הבריח הימנית, סימני נשיכה בבטן, המטומה באצבע השלישית ביד ימין.

 לקול זעקותיה של המתלוננת, המשיך ונטען בכתב האישום, ניסתה חמותו של הנאשם להזעיק עזרה. משהבחין בכך הנאשם, התנפל על חמותו נשך את אוזנה וגרם לה חסר חלקי של אפרסת אוזן ימין ושטפי דם בפלג גופה העליון, זאת בכוונה להטיל בה מום ו/או לגרום לה חבלה חמורה.

 מן המקובץ, נטען בכתב האישום כי במעשיו המפורטים לעיל גרם הנאשם חבלות חמורות בכוונה מחמירה וכי במעשיו המפורטים לעיל הפר הנאשם הוראה חוקית שניתנה כשורה מאת בית המשפט. אשר על כן, מיוחסות לנאשם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי

= 5 =

 ס' 329 לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית - עבירה לפי ס' 287 לחוק העונשין.

 בתגובתו לכתב האישום, כפר הנאשם בישיבת ה-5.12.93 בעובדות המיוחסות לו באישום הראשון והשני. באשר לאישום השלישי, הודה הנאשם כי תקף את אשתו אך טען להגנתו טענת אוטומטיזם שפוי.

 (פרוט' עמ' 1).

 כי כך - יש לבחון הארועים המפורטים הנטענים לעיל כדי הכרעת דין לקביעת חפותו או אשמתו של הנאשם הכל על פי הטעונים כפרוטם והראיות שהוצגו במהלך הדיון. ויצוין - ברקע הדברים כפי שיפורט לענין האישום השלישי - יחסיהם המעורערים והעכורים של הנאשם והמתלוננת שעיקרם, לעניננו, בשלושת המקרים - היות השנים שלא תחת תחת קורת גג אחת מפאת מסכת יחסיהם. בארוע הראשון - המתלוננת בבית אחותה, בארוע השני - בבית מימרן ובארוע השלישי - בביתם - כשהנאשם מחוץ לבית בעקבות צווי הפרדה ומניעה (ראה להלן).

 א. ארוע ה-12.7.93 - האישום הראשון

 ציר ובסיס מלבד עדותה של המתלוננת אשר מצאתיה למהימנה וראויה לאימון לביסוס האישום הראשון לענין איומי הנאשם על המתלוננת מצוי בת/8.

 המתלוננת העידה בבית המשפט כי שיחת הטלפון נשוא ת/8 - בוצעה ממשרדו של עו"ד מלכה בעת שלא שהתה בביתה, (פרוט' עמ' 18). מעיון בת/8, תמליל השיחה, עולה-כי המתלוננת פנתה לנאשם בהודיעה לו כי היא זקוקה לכסף ועל כן צריכה היא לפנות אל הבנק (ת/8 עמ' 2 שורות 7-1). הנאשם בתגובה הוקלט באומרו: "יפלו הרבה נפשות" (עמ' 7 בת/8 וראה עדות המתלוננת - פרוט' עמ' 22) וכן "אני אמצא אותך איפה שתהיי אני אפוצץ את הבית הזה יחד אני

= 6 =

 ואת והם ביחד" (עמ' 8 בת/8).

 במהלך השיחה - הבהירה המתלוננת לנאשם כי רוצה היא לסיים את היחסים ביניהם ולהתגרש, אך הוא מצידו סרב באומרו לה - "תדעי לך אין גט" (עמ' 17 ת/8). הנאשם אף התחנן רבות כי המתלוננת תשוב אליו (וראה במיוחד עמ' 31 ו-32 לת/8) ובין השאר שזר דבריו באמירות כגון:

 "אנחנו נמות ביחד... החיים שלי אני מקדיש אותם קודש אני נהייתי שיעי וואלה אם תתחילי איתי וואלה אני ואת נלך ביחד... את רוצה למות צעירה תמותי צעירה...

 מה יעזור לך החוק אם תמותי צעירה". (שם עמ' 12).

 המתלוננת מסרה בעדותה כי לאחר שיחת טלפון זו, הגיע הנאשם למשרד עו"ד מלכה ושם הכה אותה לפני עורך הדין (פרוט' עמ' 22).

 באשר לנקודה זו הודה הנאשם בת/4 עמ' 2 שורות 63-62 כי בהיותו במשרד עורך הדין משך בשערותיה "בשביל שתדבר איתי".

 מעיון בת/5 עולה, כי התיק בגין ארוע ה-12.7.93 נסגר ביום 3.8.93 לפי החלטת רפ"ק ראובן יוסף וזאת באין ענין לציבור תוך אזהרת הנאשם לבל ייקלע לאלימות מילולית או פיזית עם אשתו. הודעה מתאימה נשלחה למתלוננת (ראה נ/5) לפיה, הוחלט שלא להוסיף לחקור או שלא להעמיד לדין בענין האיומים מיום 13.7.93 (צ.ל.

 12.7.93 - ע.ק) באשר לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין.

 תיק החקירה בענין זה דהינו ארוע ה-12.7.93 נפתח שוב; זאת - למדים אנו מת/3 הודעת הנאשם מ-13.12.93.

 פתיחת התיק - לאחר ארוע ה-31.10.93, הארוע שבאישום השלישי. הן ארוע זה והן ארוע האישום השני - הם ביסוד כתב האישום המתוקן אשר מלכתחילא הוגש רק בגין האישום השלישי ובדיעבד, כאמור אוצר בחובו שלש פרשיות כהצגתן המפורטת הנטענת לעיל על פי סדרן

= 7 =

 הכרונולוגי, בשיאן הנטען שבארוע האחרון.

 תגובת הנאשם בהתייחסו לשיחת הטלפון בינו לבין אשתו ב-12.7.93 היתה:

 "יכול להיות שפלטתי כמה מילים שבכלל לא חשבתי לממש אותם וזהו" (עמ' 2 שורה 38 לת/3) וכן, "היא עיצבנה אותי ויכול להיות שזרקתי כמה מילים שאני לא זוכר עכשיו כי זה היה מעצבים..." (עמ' 2 שורות 52-51 לת/3). גם בבית המשפט חזר הנאשם על דברים אלו באומרו: "לא התכוונתי... כל מה שאמרתי לא התכוונת לבצע..." (עמ' 99 לפרוטוקול).

 אמת - כי שיחה זו של המתלוננת הינה שיחה יזומה "לא בקשתי מעו"ד את ההקלטה, הקלטנו כדי להוכיח כמה שהוא לא בסדר. ואני פחדתי לבוא הביתה, שעו"ד ישמע אותו" (פרוט' עמ' 22, וראה שם בעמ' 21 כי עזבה הבית כעשרה ימים עובר לשיחה והלכה לבית אחותה בבת -ים מפחדה ממנו מפאת איומיו עליה וראה פירוט הסכסוך דאז - שם).

 תחילת השיחה כאמור - בענין כסף, הליכה לבנק בהטחתה על ידה ובגרירתו, המכוונת, להשמעת דברים (ראה לענין הכסף כי הולכת לבנק, כי מודיעה היא לו זאת שם עמ' 1, 4, 21).

 חד משמעית היא, בלתי מתפשרת. לאורך 42 עמודי תמלול עומדת היא כנגד תחינותיו והפצרותיו כי תחזור ומשמיעה לו בבהירות, טענותיה על יחסו, התנהגותו, כולל מכות כלפיה.

 בלהט השיחה - נשארת היא שלוה ואילו הוא - מעבריו מאיום מפורש וקשה (בין השאר שם עמ' 12, 7, 9, 16, 17) להודיתו כי השתיה גורמת לכך (שם עמ' 36) להודיתו כי מרביץ לה כי עצבני (שם עמ' 39) להודיתו כי חנק את אמה (שם עמ' 25) להפצרותיו כי תחזור ותחיה שוב כמלכה בבית.

 מבעד לדברים - עולה בברור מסכת היחסים הקשה והרעה שבאלימות עבר, שבמצוקתו וטפוליו של הנאשם (שם למשל עמ' 32) בדרך דבורו

= 8 =

 של הנאשם בחרפות וגדופים (שם עמ' 11), בסף גרויו הנמוך והאלים, במעשים הקשים שמאיים לעשות לה; ובאופק הדברים - חשדותיו הקשים ברומן שמנהלת עם בחור צעיר, נשוא קנאה קשה ומאכלת: ש: "את רוצה בחור צעיר", א: "אני לא רוצה בחור צעיר" נ: "אני יודע אני מכיר את הראש שלך... מאז ש... התחרפן לך המח... יש לך דבר אחד סלון יגאל את לא תדרכי בו. אלף אם תכנסי לסלון יגאל אני אעשה רימון בתוכו א: כן נ: "ואם תגעי כסף מהבנק אני אהרוג את מישהו באיזה בית שאת תהיי".

 אין בדברי הנאשם כי לא התכוון לבצע את שאמר למתלוננת כדי לפוטרו מביצוע עבירת האיומים אשר בס' 192 לחוק העונשין. ואף ששיחה זו יזומה, בצל משרדו של עורך דינה של המתלוננת, בדרכים וטענות שבחרה המתלוננת להשמיע בעתוי השמעתם, כשהיא מחוץ לביתם בעת משבר ביחסיהם - אין ספק כי התמלאו יסודות העבירה הנדרשת והוכחה כונתו הפלילית שבענין הפחדה או הקנטה וראה לענין זה י.קדמי על הדין בפלילים כרך ג' (ת"א תשמ"ט) בעמ' 1122.

 מתוך כך - מוכח מעבר לכל ספק סביר בדברי המתלוננת כתמיכתם בת/8, כי הנאשם בצע המעשים המיוחסים לו באישום הראשון והעבירה הנובעת על פיהם ונמצא הוא מורשע בעבירת איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

 ב. ארוע ה-5.9.93 - האישום השני בתקופה הרלוונטית לארוע זה, כדברי המתלוננת, שהתה היא בבית משפחת מימרן (פרוט' עמ' 23 וראה דברי הנאשם לענין זה בת/4 עמ' 1 שורות 12-11).

 על פי דברי המתלוננת הרי אותו יום, בשעה 23.00-22.00 הגיע הנאשם לבית משפחת מימרן (פרוט' עמ' 23 וראה כי הנאשם מאשר

= 9 =

 זאת, בהוסיפו כי הגיע למקום עם ילדיו פרוט' עמ' 87). הנאשם, המשיכה וסיפרה המתלוננת, קיללה, סחבה בשערותיה, הכה אותה לעיני רחל מימרן ובעלה (שם עמ' 23) ואמר לה כי ירצח אותה. בתגובה, מסרה המתלוננת, נכנסה לאחד החדרים ונעלה החדר.

 כשהגיעו השוטרים וביקשו מהנאשם לצאת, העידה המתלוננת, קיללם ואף בעט באחד מהם.

 הנאשם מצידו העיד, כי אמר למתלוננת לחזור לביתה "שתשב עם הילדים בבית ואני אעזוב את הבית". (וראה גם לענין זה עמ' 1 לת/4) והיא מצידה החלה לצעוק ואמרה כי לא חוזרת היא. או אז, סיפר הנאשם, "תפסתי אותה ביד ואמרתי בואי הביתה..." (עמ' 87 לפרוט' וראה בסתירה דבריו בעמ' 2 לת/4 לפיהם הנאשם השיב בשלילה לשאלה האם משך את אשתו בכח ללכת הביתה).

 על המשך הארוע, מסר הנאשם בביהמ"ש, כי הגיעו שלושה שוטרים שנים מהם במדים.

 לדבריו, פנו אליו, לטענתו ללא תקיפה מצידו או איום, ו"שוטר אחד כופף לי את הידיים בהצלבה" (פרוט' עמ' 87).

 הנאשם סיפר כי התנגד ואילו השוטרים, בתגובה, כופפו ידיו וכבלוהו באזיקים והידקו בחוזקה (שם עמ' 87).

 מתיאור הדברים על ידי השוטרים זוהר שרעבי ושוחט ששון אשר עדותם מהימנה עלי נתקבלה תמונת ארוע שונה לחלוטין מתיאור הנאשם בנידון.

 אליבא דהשוטר שרעבי (כפי שגם העיד השוטר ששון להלן,) ספר הוא כי הגיע יחד עם השוטר ששון ומתנדב לבית משפחת מימרן. לדבריו, אשר כאמור ראיתי בהם אימון מלא, דיבר הנאשם כל הזמן והיה נסער (פרוט' עמ' 47) ואי אפשר היה להרגיעו. העד כך מסר - נכנס אל החדר השני עם המתלוננת כאשר בסלון נותרו לשבת הנאשם עם השוטר ששון. בחדר, נאמר לו על ידי המתלוננת, כי הנאשם - איתו מסוכסכת היא ובהליכי גרושין - הגיע לדירת מימרן, תוקף אותה

= 10 =

 ורוצה לקחתה הביתה. או אז, העיד שרעבי, התפרץ הנאשם בכח אל החדר וניסה לתקוף המתלוננת. העד עמד ביניהם ותפס הנאשם כדי שלא יפגע במתלוננת וביקשו להרגע אך הנאשם סרב (העד ציין כי מהנאשם נדף ריח אלכוהול - עמ' 46 לפרוט'), תקף העד ובעט בו ואף נתן לו מכה באשכים (פרוט' עמ' 46 וראה אישור לכך בעדות השוטר ששון בעמ' 47).

 השוטרים האחרים (ששון והמתנדב - ע.ק.) לקחו הנאשם והאחרון החל לקלל העד שרעבי בזו הלשון: "שוטר מניאק, בן זונה אני אזיין אותך מי אתה וכו'" (פרוט' עמ' 45). הנאשם, מסר שרעבי, נכבל באזיקים בידיו והובל לניידת כשקודם לכן פנה אל המתלוננת ואמר לה שאפילו ישתחרר אחרי המעצר יחזור אליה ויגמור איתה את החשבון (פרוט' עמ' 45 ודברי העד ששון בעמ' 47). בניידת המשיך להתפרע - בעט והמשיך לקלל תוך נסיון לנגוח בפני העד ואף ירק עליו ("יריקה לשמה" - עמ' 46 שורה 4 ולא כפי שניסה הנאשם לטעון בת/4 כי רוק ניתז מפיו כתוצאה מדיבורו אל השוטר). הנאשם, כדבריו של השוטר שרעבי, לא הסתפק בכך ואמר לשרעבי כי אפילו ישתחרר מהמעצר יחזור אליו ויפגע בו (פרוט' עמ' 45 וראה אשור לכך בדברי השוטר ששון שם בעמ' 47). בהגיעם לתחנת המשטרה, המשיך וסיפר העד, המשיך הנאשם לקללו וירק עליו פעם נוספת. (פרוט' עמ' 45).

 בהודעתו ת/4 הכחיש הנאשם כי משך את אשתו בכח (אם כי בביהמ"ש בעמ' 87 הודה בכך) כמו גם הכחיש כי קילל את השוטר שרעבי בעט בו וירק עליו.

 כאמור - נותנת אני אמון מלא בעדויות השוטרים שרעבי וששון כמו גם בעדות המתלוננת לנסיבות הארוע כאשר ברקע הדברים למעשי הנאשם ואף כאן, כבארוע הראשון פרשת יחסיהם הקשה.

 אין באי הבאת בני הזוג מימרן להעיד (ראה ת/13 מיום 5.9.93

= 11 =

 סרובם למסור עדות ולהתערב ענין) כדי להעלות ולהוריד ודי בעדויותיהם של השוטרים והמתלוננת כאמור כדי השתתת מסד ראיות להוכחת האישום הנטען כנגד הנאשם.

 ואם לא די בכך הרי אף אליבא דדבריו (ת/4) "זה היה קצת בקול רם וזה היה חריג כנראה... אני לא זוכר את הדבורים שלי כי הייתי עצבני וכן "שם לי אגרוף בחזה השוטר זוהר, הוא חושב שרק הוא יודע קרב מגע". אלו, בהצטרפם להודיתו של הנאשם כאמור בבית המשפט כי משך אשתו בידה (פרוט' עמ' 87 בנגוד להכחשתו בת/4 עמ' 2) - משלימים התמונה שעיקרה אחד: הרשעת הנאשם מעבר לכל ספק בעובדות ובעבירות העולות כנגדו ככתב האישום השני דהיינו עבירות תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, עבירת איומים לפי סעיף 192 לאותו חוק ועבירת תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק זה.

 ומה הרשעתו גם באישום זה בנסיבותיו ועל פי ראיות מוכחות כנגדו באישום זה כנמנה לעיל - עולה ומזדקרת כבר עתה דמות הנאשם כמי שאינו בוחל באיום קשה בהפחדה והקנטה, מי המגיס לבו בפני שוטרים במדים ברהב ובחוצפה; מי אשר ממשיך וטוען לעשית שפטים במעמד השוטרים, ולנוכח פניהם באשתו, באיומים עתידיים בה, כמו גם בהם, לאחר שחרורו ממעצר.

 מה מערכת יחסיהם הקשה כפרוטה בעדויות השונות (להלן באישום השלישי) - עולה דמותו באלימותה המלולית והפיזית כאחד כנגד המתלוננת כמו גם נגד אחרים העומדים בדרכו אליה, כמו גם נוהגו שבשתית אלכוהול (פרוט' עמ' 46 וראה גם ת/8 עמ' 36).

 עתידה דמות זו של הנאשם, כהתויתה על רקעה, לחזור ולהבחן בשאלת אשמתו של הנאשם באשר למיוחס לו באישום המרכזי, האישום השלישי שבארוע ה-31.10.93.

 ג. ארוע ה-31.10.93 - האישום השלישי

= 12 =

 קודם לבחינת ותאור הארוע על פי הראיות במקבצן - יצוין כבר עתה כי הסניגור המלומד הודה בשם מרשו בעובדות המנויות בס' 2 ו-3 לאישום השלישי (פרוט' עמ' 24) דהיינו, כי ביום 27.8.93 ניתן בהמרצה 1724/93 בבית משפט השלום בפתח תקוה צו הגנה כנגד הנאשם בהסכמת הצדדים לפיו נאסר על הנאשם להכנס ו/או לשהות בדירה וכן נאסר על הנאשם להטריד את המתלוננת בכל מקום ו/או להתקרב אליה ו/או להגיע או להכנס או לשהות במקום עבודתה. וכן כי, בתאריך 9.9.93 אישר ביהמ"ש המחוזי בת"א את הסכם הגרושין שנחתם בין הנאשם לבין המתלוננת אניטה ושעל פיו הוצא צו מניעה האוסר על הנאשם לשהות ו/או להכנס לדירה בשד' רוטשילד 39 פתח-תקוה.

 להארת התמונה בזרקור החשוב לענינה כאן - תתוסף העובדה כי בישיבת ההקראה כאמור הודה הנאשם מפי סניגורו המלומד בתקיפה, אם כי "אנו אומרים שהוא תקף אותה לאחר פרובוקציה קשה מאד מצידה שעולה גם מחוות דעת רפואית לגבי מצבו הנפשי... אותה פרובוקציה גרמה לו לאי שפיות רגעית כלומר אוטומטיזם שפוי".

 מכאן - כי קו הגנתו של הנאשם כפי שננקט מלכתחילא בטעונו בבית המשפט - הושתת על תחום ההתנהגות הלא מודעת שמקורה בפגם נפשי "שאינו נובע ממחלת נפש הווה אומר טענת אי יכולת "בחירה" בין קוי התנהגות חלופיים מתוך "אי קיום תהליך בחירה תודעתי בין קוי פעולה אלטרנטיבייים (ראה לוי לדרמן עקרים באחריות פלילית ת"א(1981) 241, 254, 255, 258, 265).

 וראה ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מ"י מו(5) 221 בעמ' 231 "המונח אוטומטיזם לפי פשוטו, משמעותו היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו או איבריו ולכן היה נטול רציה"... המכנה המשותף, המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום על הפוסקים וסופרי המשפט לראות מצב זה כעשוי לפטור מאחריות פלילית הוא כי בשעת הארוע הנדון היה הנאשם נטול הכרה או מודעות על הנעשה אתו ומסביבו ועקב כך לא שלט על תנועותיו"

= 13 =

 (הדגשות שלי - ע.ק.).

 ולענין הוכחתה של טענה זו מצינו שם בעמ' 232 כי "טענת האוטומטיזם, שעורר הנאשם, לא תישמע, בלי שהביא עדות שהיא מספקת כדי להניח את היסוד "הלכאורי" לאמיתותה. והיה, אם מילא את החובה הזאת, כי אז יהיה על הקטגוריה להרים את נטל השכנוע הסופי לענין סתירת הטענה".

 וראה ע"פ 382/75 הלכת היסוד, חמיס נ' מ"י ל(2) 729 בעמ' 748, 749, 751. וראה ע"פ 870/80 לדאני נ' מ"י לו(1) 29(להלן).

 בסכומיו, טען הסניגור המלומד עו"ד משגב טענה חלופית וענינה מידתה של הכונה הפלילית. דהינו, באי גבושה בנסיבות המקרה במצבו הנפשי הנטען של הנאשם רמת הכונה הגבוהה אליבא דסעיף 329(1) לחוק העונשין אלא בכונה אחרת, פחותה הימנה בדרגתה. בשים לב לטענות הגנה אלו ובשקילתן המדוקדקת תבחנה הראיות שלפנינו.

 טול בתחילה גירסת הנאשם לקורות אותו ביום הארוע, בהצלבתה לדברי הבת רונית ולאחריה - לעדויות המתלוננות. על פי דברי הנאשם בבית המשפט מסר הוא כי ביום ה-31.10.93 יום שבת, סיפרה לו רונית בתו כי שמעה היא כי בהיות המתלוננת בבית משפח' מימרן, אחד יוסי (בחור בן 26 לערך אשר עבד עם אמה במספרת יגאל, ושעליו יורחב הדיבור בהמשך בסקירת תולדות הסכסוך בין הנאשם למתלוננת) שהה שם ונישק וליטף את המתלוננת. (וראה כי ענין זה לא מוזכר בעדות רונית, להלן).

 סיפור זה, לטענתו, הכניסו למצב דכאוני עוד יותר מזה שהיה שרוי בו ממילא (פרוט' עמ' 85). בערב הלך לארוע של עירית פתח תקוה, מתוך שהיה חיב להחזיר כרטיסים שנשארו בידו. חבריו לעבודה הזמינו אותו לשתות בירה (שם 84 וראה נ/3 חוו"ד הפסיכיאטרית

= 14 =

 לפיה שתה 5 בקבוקי בירה וציונו כי זו כמות רגילה. וראה עדותו בביהמ"ש - "אם כתבו שזו כמות רגילה אני לא זוכר" - פרוט' עמ' 95 וכן "אני לא שותה כמות כזו אני לא רגיל. אני שותה לפעמים בירה שתיים" - פרוט' עמ' 95 וראה לעיל פרוט' עמ' 46 כמו גם ת/8 עמ' 36).

 הנאשם - תאר הרגשתו באותו יום כך: "הייתי במצב נפשי גרוע מאד, כל הזמן חרה לי על מה שקרה התחלתי לאכול את עצמי לבד. הרגשתי דברים נוראים בראש, אמרתי, אשה שחייתי איתה 20 שנה למה תעשה לי זאת" (פרוט' עמ' 85 וראה גם שם עמ' 84 על כי לקח גם אקמול באותו יום וגם אלטרול לטענתו כדרכו ראה עמ' 84).

 מן הארוע חזר הנאשם לבית אמו, שם התגורר אותה עת (ראה עדות רונית בעמ' 50 לפרוט') והעיר את בתו רונית בבקשה כי תתלווה אליו להביא בגדים (עמ' 85 לפרוט' ות/1 עמ' 1 שורה 11 וראה גם עדות רונית שם בעמ' 51) וכדי לשאול אם יש אמת בדבר יחסים, כביכול, בין המתלוננת לבין יוסי. רונית - מסרה בעדותה כי הנאשם אמר לה גם כי הולכים להרוג את האם - עמ' 51. על כך אמר הנאשם בבית המשפט כי הוא אינו זוכר אם אמר זאת - פרוט' עמ' 96. וראה לעיל דבריו ברישא חקירתו הראשית כי דברי בתו רונית - אמת - שם עמ' 88.

 רונית בעדותה בביהמ"ש תארה את הלך הנפש בו היה אביה שרוי באותו ערב כך: "היה נורא עצבני ונורא כועס" וכן "בעבר כשהיה עצבני וכועס לא עשה כלום" - פרוט' עמ' 51. רונית אף הוסיפה וציינה כי אביה היה מאוד נסער ואף פעם לא ראתה אותו קודם במצב שכזה. (פרוט' עמ' 69).

 מבית הסבתא סעדה, (אם הנאשם), נסעו רונית והנאשם ברכב אל בית המתלוננת ברח' רוטשילד 39 בפ"ת. הנאשם החנה רכבו ברח' מקביל לבית המתלוננת (ראה עדות רונית שם בעמ' 49 ועדות הנאשם שם

= 15 =

 בעמ' 85 וראה ת/1 עמ' 2 שורה 27 כי המרחק מבית המתלוננת לרכב היה 250-200 מ'), יצא מן הרכב כשהוא משאיר את רונית (אשר נשארה לסגור את הרכב - ראה בעדותה פרוט' עמ' 49) ופנה בריצה לכוון הבית כש- "באותו ערב לא זכרתי מהצו הייתי במצב שאני לא יודע מה שאני עושה אבדתי את העשתונות" (פרוט' עמ' 85).

 הנאשם מסר כי נכנס אל סלון הדירה לאחר שטיפס על מעקה מרפסת הדירה שהיתה מצויה בקומה הראשונה (פרוט' עמ' 85) וזאת בסתירה להודעתו ת/1 עמ' 1 שורה 10 כי אשתו פתחה הדלת וראה אישור המתלוננת לכך שם בעמ' 25.

 באשר לסדר התרחשות הארועים בדירה נשמעו בבית המשפט התיאורים הבאים:

 המתלוננת מסרה את הקורות אותה כך: בשעה 23.30 בלילה בהיותה בחדרה כשילדיה הצעירים (שירי ואשרי) ישנים בחדר הסבתא - שמעה רחש מכוון התריסים. בהגיעה לפתח החדר ראתה את הנאשם רץ לחדרה. העד ציינה כי הנאשם לא דיבר איתה (פרוט' עמ' 40) וגם היא לא דיברה איתו ולא עשתה דבר (פרוט' עמ' 42). וכך, ללא אומר ודברים "תופס אותי דופק לי את הראש בקיר, ראיתי אש בעיניים, זורק אותי לרצפה מתחיל לדפוק לי את המצח לרצפה התחיל לבעוט בי, הרים אותי התחיל לאכול לי את האף, הפנים לאכול את האזניים שלי הוא גם אכל לי את הבטן, הוא היכה אותי עד שאיבדתי את ההכרה אני מתתי זרק אותי לפרוזדור כשכולי שותתת דם" (עמ' 24 שורות 28-13).

 שירי, בתם של הנאשם והמתלוננת, אשר שהתה באותה עת בחדר הסבתא - העידה כי בשומעה צעקות אמה, קמה ממיטתה והלכה אל המסדרון (מס' 3 בתרשים ת/7). שם - ראתה את אמה בתוך שלולית דם כשהנאשם מכה אותה. על הנאשם אמרה שירי - "אבא היה כמו מטורף" - ו-"אף

= 16 =

 פעם לא ראיתי אותו ככה" (עמ' 15 לפרוט') וכן "שמעתי אותו אומר שהוא יהרוג את אמא שלי" (עמ' 12 שורה 26 לפרוט' וראה גם עדות המתלוננת בעמ' 25 שם). על רונית שהגיעה לבית בזמן הצעקות (וראה גם עדות רונית בעמ' 50 שם), אמרה שירי:

 "רונית לא עשתה דבר, רק עמדה בקצה השני של המסדרון וראתה מה אבא שלי עושה לאמא שלי" (פרוט' עמ' 13).

 המתלוננת העידה, כי הנאשם זרקה לאחר שחשב כי מתה ואז פנה לחדר בו ישנה הסבתא (פרוט' עמ' 25). באותו שלב - קמה המתלוננת, כך מסרה היא, תוך הרגשה כי עומדת היא ליפול, ראתה את בתה רונית אל מול עיניה ופנתה אל הפרוזדור לכוון היציאה מן הבית. שם התגלגלה במדרגות ומשיהו הרימה (פרוט' עמ' 25).

 שלא כפי שהעידה רונית בתה, המתלוננת ציינה כי רונית לא הרימה אותה והוציאה אותה מחוץ לבית כטענת הראשונה (פרוט' עמ' 29 וראה עדות שירי בעמ' 13 שם, לפיה כשאמה נפלה מהמדרגות "איש אחד עזר לה". זאת - אל מול עדות רונית כי הוציאה האם בכוחות עצמה החוצה אך האם התנגדה ובכוחות עצמה ירדה למטה - פרוט' עמ' 50), וראיתי לבכר לענין זה עדות המתלוננת כמו גם דברי האחות שירי בתמיכה לדברי האם.

 גרסת הנאשם לתחילת הארוע בדירה, היתה שונה לחלוטין מזו של המתלוננת. הנאשם העיד כי לאחר שטיפס אל הדירה ונכנס אל הסלון ופנה אל חדר המתלוננת, זו רצתה לסגור את הדלת. אך הנאשם, לטענתו, אמר לה כי לא יעשה לה דבר (פרוט' עמ' 85).

 לשאלתו, מדוע "עשית דבר כזה עם יוסי" קפצה עליו המתלוננת, לטענתו, ושרטה אותו בפניו ובעיניו ונשכה אותו באצבעו (פרוט' עמ' 89 וראה ת/1 עמ' 1 שורה 17 שם כותב החוקר כי הוא מבחין בשריטות מתחת לעין שמאל ועל לחי שמאל). או אז, בתגובה, סיפר, תקף אותה והכה אותה. את התנהגותו תאר הנאשם כך: "אני לא יודע כבר מה

= 17 =

 שאני עושה לא שלטתי בעצמי לא זוכר מה היה שום דבר. אני זוכר שיצאנו מהחדר היא נפלה בפרוזדור. מאז אני לא זוכר כלום אני לא יודע מה עשיתי אבדתי את ההכרה אני שומע רק צעקות..." (פרוט' 86 וראה גם ת/1 עמ' 1 שורות 19-17 שם סיפר כי לאחר ששרטה אותו תפס אותה ומשך אותה ולא יודע איפה תפס אותה).

 יאמר כבר עתה כי רושם קשה הותיר בי הנאשם ואיני מאמינה לו, לא באשר לטענתו בדבר אי ידיעתו את הנעשה איתו אותו קטע לילה, לא באשר לאובדן הכרתו ולא באשר להעדר כונתו הפלילית כפי פירוטה בהמשך הדברים.

 מה זו גם זו - איני רואה להאמין לו כי המתלוננת שרטה אותו ונשכתו עובר לתקיפתו אותה והשריטות שנמצאו תחת עינו לא בהתגרות קודמת למעשה התקיפה נגרמו אלא מן הסתם בעטיה ובמהלכה של התקיפה הברוטלית והחיתית של הנאשם את המתלוננת ואמה תקיפה קשה שהחלה ביוזמתו, בכונתו הפלילית השלימה כאשומו בכתב האישום.

 מעדות הסבתא, החמות לואיזה פרץ (בת ה80 פרוט' - עמ' 7) עלה, כי "כשהתחילו הצעקות קמתי לראות מה יש, אני מפחדת על הילדים אתי ורונית אמרה לנאשם הנה משטרה. הנאשם תפס את ראשי והרכין אותו למעלה, העדה מראה תנועה, כדי לגמור אותי (העדה בוכה)..." בעדותה מסרה כי היא לא צעקה, לא דיברה עם הנאשם. ולא נסתה להפריד בינו לבין המתלוננת (שם עמ' 8) וכי היתה שחורה ממכות. העדה סיפרה כי הנאשם לא צעק, לא כעס, ולא התרגז (פרוט' עמ' 10) אלא פנה אליה, תפסה בראשה ו"דפק" ראשה כעשרים פעם ברצפה (פרוט' עמ' 10) וכן נשכה באזניה (עמ' 7 שורה 16. וראה עדות רונית בעמ' 50 שורה 10). וראה הערת בית המשפט במהלך עדותה כי:

 "הגב' נראית גברת מבוגרת מאוד הולכת בכבדות בעזרת מקל הליכה ונצרכת לצורך עדותה לשבת על כסא כשהיא נעה בכבדות ממקום למקום

= 18 =

 ונעזרת באנשים לצורך הליכתה" (עמ' 7 שורות 21-19 לפרוט'). הנאשם מצידו סיפר בבית המשפט: "כנראה שהיתה גם דמות של הסבתא כנראה תקפתי אותה למרות שלא היה לי דבר נגד הסבתא. היא עשתה לי טוב... ועד היום אני מכבד אותה אני מביע צער וחרטה על מה שעשיתי לאשה זאת הסבתא" (פרוט' עמ' 86).

 שקר מסר הנאשם בגרסתו במשטרה (ת/1 עמ' 2 שורה 36) כי הסבתא נפגעה מכיוון שבאה להפריד והתנפלה עליו, ואכן לא חזר על גירסה זו בבית המשפט.

 הדעת לא תעלה התנפלות אשה קשישה זו במצבה; ודבריה ולו אף בבלבולם - כמו גם דברי המתלוננת - מהימנים עלי לאשורם לתיאור אותו ליל בלהה.

 התיצבה החמות במקום כשנזעקה לצווחות וזעקות השבר מפי בתה.

 וכמי שעמדה לדעתו בדרכו בבצוע מעשהו השפל - לא הסס מלפגוע קשות אף בה, במצבה, ודבר אין לחרטתו שלאחר מעשה, כלפיה, לכונתו בעת בצוע המעשה אותה עת כפי שיפורט להלן.

 באשר לסוף הארוע, העיד הנאשם כי אינו זוכר איך יצא מהבית אך זכר הוא כי רדף ברחוב אחר מישהי (וראה אישור לכך בדברי רונית פרוט' בעמ' 12-11). רונית אמרה לו כי זאת אינה המתלוננת ואז הלכו הם לכוון המכונית, ומשם נסעו לבית הסבתא סעדה (פרוט' עמ' 86).

 ויצוין - הנאשם הוא זה שנהג חזרה לבית אמו (דברי רונית פרוט' עמ' 69 וראה גם דברי הנאשם שם בעמ' 86 כי נסע "כמו מטורף").

 לכשהגיעו הביתה, ספרה רונית, "הוא תאר לי בדיוק מה קרה בבית. הוא שיחזר את מה שעשה וסיפר שהוא הרביץ לאמא שלי ונשך אותה ואת כל מה שהיה באותו יום בבית" - פרוט' עמ'50 וראה עדות הנאשם שם בעמ' 88 לפיה אינו זוכר מה סיפר לרונית - "אולי

= 19 =

 בטירוף ספרתי אני לא זוכר" ולענין זה נפקות רבה להמשך הדיון בטענות הגנת הנאשם:

 קשות מנשוא הן תמונות הפגיעות במתלוננות (ראה ת/6 ות/9).

 הנגיסות הקניבליות באוזנה של האם כבאוזני הבת, באפה של הבת ובבטנה - הן מהדברים הקשים שנגלים בית המשפט.

 האימה שבזועה גדלה - בהשואת יופיה של המתלוננת כנצפה בתמונת עבר, כמה שנים עובר לארוע בבר מצוה של הבן כשמראה שלם, ברגע מונצח של אושר.

 בת/6, ת/9 ו-ת/9ה' - נראים בבירור החסר באוזנה הימנית של הסבתא כמו גם סימני מכה בסנטרה, שריטה בחלק העליון של לחיה הימנים כמו גם סימנים כחולים על חזה.

 מהתבוננות בתמונות ת/9, ת/9ב'-ג', ת/9ד' ות/9ו' של המתלוננת רואים בבירור סימני נשיכות עמוקות בחלק עליון לחי ימין, אף תלוש חלקית אפרכסות אוזן ימין ושמאל חסרות בחלקן, סימני נשיכה ושטף דם באצבעה. סימני נשיכות עמוקות בסנטרה וסימני נשיכות בבטנה.

 ת/17 - תעודה רפואית מ-2.11.93 פרטה את הממצאים הרפואיים שנתגלו מבדיקת המתלוננת:

 א. המטומות במצח ובאזור הרקתי השמאלי. המטומה בזוית חיצונית של עין שמאל.

 חסר ניכר בחלק הסחוסי של האף. חתך בשפה העליונה, חתך בסנטר. חתך בלחי ימין. באוזן ימיין חסר מלא של האפרכסת. באוזן שמאל חסר חלקי של האפרכסת. המטומה באוזן ימין. המטומה ורגישות מעל עצם הבריח הימנית.

 סימני נשיכה בבטן שמאלית עליונה. רגישות ניכרת מעל עצם בחלק השמאלי.

 המטומה בגליל מרוחק של אצבע 3 ביד ימין, ושבר של קצה הגליל המרוחק.

 ב. זעזוע מח קל.

 מת/18 סיכום מחלתה של המתלוננת מ-9.11.93 אנו למדים כי אפה

= 20 =

 ואזניה נתפרו על ידי רופא א.א.ג כמו גם מס' חתכים בשפתיה ואזור לחי צד ימין.

 בהופעתה בבית המשפט למתן עדות, מנה בית המשפט בלשון יבישה, שאין בה כדי להביע עוצמת הדברים, הנזקים בפניה: "נראה חסר למן החלק העליון של אפרכסת האוזן (הימנית - ע.ק.) ועד לחלק התחתון לאורך הצד החיצוני. האוזן השמאלית החתך הוא יותר קעור כלפי פנים. העדה מראה את אפה ונראה כי החלק התחתון של האף מעוך כלפי פנים" (פרוט' עמ' 25).

 ומתאור מליל ה-31.10.93, כשיאה האלים והקשה של מערכת יחסי הנאשם והמתלוננת - לבחינת רקע הסכסוך כמו גם מצבו הנפשי של הנאשם עובר לארוע זה בהשלכה ובבחינת מצבו בזמן בצוע המעשים המתוארים בבחינת הראיות בבדיקת אשמתו הנטענת של הנאשם. הנאשם בן 46 (יליד 1948 - פרוט' עמ' 91) והמתלוננת בת/42, נמצאים היום בהליכי גרושין וזאת - לאחר 20 שנות נישואין. המתלוננת העידה - "מיום שהתחתנתי איתו ועד היום כל הזמן אנו לא מסתדרים הוא היה מכה אותי..." (פרוט' עמ' 18) ואף התגרשו בעבר, 6 שנים לאחר נישואיהם, אך שבו ונישאו חודש ימים לאחר מכן (שם עמ' 18 וראה נ/3 חוו"ד פסיכיאטרית של הנאשם). לואיזה פרץ החמות, אם המתלוננת, סיפרה, כי במשך השנים הרבות נהג הנאשם לקלל ולהכות בדבר שבשגרה (פרוט' עמ' 12) ובלשונה:

 "הוא היה נכנס הביתה ועושה לנו את המוות" (פרוט' עמ' 9).

 הנאשם לדבריה, לא הסתפק בהכאות אשתו אלא גם היה מכה אותה (פרוט' עמ' 8) ואף שרף את ביתה לפני 20 שנה (פרוט' עמ' 10) ואישור הנאשם לכך בנ/3 ובעדותו, שם עמ' 93).

= 21 =

 הבת רונית - תארה היחסים בין הוריה במלותיה היא:

 "הבית שלנו היה בית שכל הזמן בלהבות" (פרוט' עמ' 53). האם תוארה הן על ידי הבת רונית והן על ידי הבת שירי, כמי שהיתה בורחת מן הבית אם כי לפי שירי לא היו תקופות רבות שכאלה (פרוט' עמ' 15)

 לעומת דברי רונית כי: "אמא שלי זה לא פעם ראשונה ולא פעם שניה היא היתה בורחת כל חודש חודשיים לשבוע שבועיים ואפילו חודש חוץ מהמקרה שבחצי שנה האחרונה לפני הארוע היא ברחה לחודשיים וחצי" (פרוט' עמ' 52). מסרה הסבתא כי בתה, היתה בורחת מהבית מתוך שהנאשם היה מכה אותה כל הזמן (פרוט' עמ'12).

 כאמור - נותנת אני אמון במתלוננת כמו גם באמה כי הנאשם נוהג היה להכות המתלוננת לאורך השנים. איני מוכנה לקבל טיעונו של הנאשם כי במשך הנישואין נתן למתלוננת "אולי פעם אחת" סטירה (פרוט' עמ' 74) ואולי "פעם או פעמיים" הרביץ לה (שם עמ' 93). טיעונו אינו עולה בקנה אחד למקרא ת/8 תמליל השיחה מיום 12.7.93, כמו גם לאור התנהגותו כפי שתוארה על ידי השוטרים שרעבי, וששון בארוע ה-5.9.93 וכמו גם מנ/3 חוות הדעת הפסיכיאטרית ממנה עולה כי הנאשם ספר לרופא הבודק הד"ר זימשלני כי במהלך שנות הנישואין היו מריבות רבות ביניהם כאשר רובן הסתיימו באלימות.

 ראיות נוספות על אופיו האלים של הנאשם ותוקפנותו כלפי המתלוננת - באים לידי ביטוי בת/16 דו"ח חדר מיון מ-26.8.93 לפיו הגיעה המתלוננת אל חדר המיון כתוצאה מתקיפת בעלה ואובחנו חבלה בראש ובצוואר, ובת/4 הודעת הנאשם במשטרה מיום 5.9.93 שם מודה הנאשם כי משך בשערות אשתו במשרדו של עו"ד מלכה (עמ' 2, שם בשורות 63-62).

 הנאשם מצדו - סיפר על חיי נישואין גרועים - "אי אפשר לדבר

= 22 =

 איתה לקבל ממנה צלחת אוכל" (וראה נ/2 מכתבה של רונית לפיו הסבתא תפקדה כאם, בישלה והאם כמעט ולא היתה בבית), אי אפשר לשאול אותה. חשוב לה רק להתגנדר ולהסתדר ולפני שעבדה בסלון יגאל ללכת רק עם חברות ולהסתובב. כשנכנסה לסלון יגאל (שם החלה לעבוד, לפני כ-8 שנים - פרוט' עמ' 74) אי אפשר היה לדבר איתה" (פרוט' עמ' 74).

 לשאלה - האם "היסוד לסכסוכים הממושכים בינך לבין בעלך הוא הקנאה שלו בך" וכן "הוא כל הזמן מפחד, חושב שאת בוגדת בו", ענתה המתלוננת בחיוב (פרוט' עמ' 35) והוסיפה "כל השנים היו לו חשדות תמיד הוא חשד בי... לא היתה לו שום סיבה.

 גם לא בענין של יוסי לא היתה לו סיבה" (פרוט' עמ' 36).

 המתלוננת אף הביאה שתי דוגמאות לקנאתו של הנאשם;

 האחת - "הוא הלך לבעל הבית שלי אמר לו אתה הומו, מזיין את אשתי כל יום" (פרוט' עמ' 36) וכן מספרת על ארוע בבית כנסת כאשר אדם מבוגר נישקה, כשברכה אותו על שובו מחו"ל - והנאשם הכה אותה בשל כך (פרוט' עמ' 20).

 התדרדרות נוספת ביחסי בני הזוג חלה על רקע התקרבות המתלוננת, לטענת הבעל, ליוסי, גבר בן 26, שעבד יחד עמה במספרת יגאל. לנאשם - נודעו פרטים בדבר קשרי אשתו עם אותו יוסי מפי בתו רונית וזאת כאשר שב מטיול במרוקו ב-24.6.93 (פרוט' עמ' 78) וגילה לאחר חודש או חודשיים וחצי מבריחתה מהבית (שלושה ימים לאחר שובו ממרוקו - שם עמ' 83 מהקשר הדברים) כי אשתו מסתתרת מאחורי וילון במספרה הסגורה בשעת ערב ולציין כי ארוע זה - היה לאחר שיחת הטלפון ב-12/7 - פרוט' עמ' 99), כשיוסי שהה עמה במספרה (פרוט' עמ' 65 לעדות רונית וראה עדות הנאשם שם בעמ' 83 וראה גם עדות המתלוננת שם בעמ' 28 ועדות שירי פרוט' בעמ' 16).

 הסבר המתלוננת להמצאותה שם - היה כי באה לקחת תלושי משכורת

= 23 =

 (פרוט' עמ' 65 לעדות רונית ועמ' 28 לעדות המתלוננת).

 על פי עדות הנאשם ועדות רונית (עמ' 66 ועמ' 83 לפרוט') חזרה המתלוננת לביתה בערב אך למחרת קמה והלכה שוב מהבית.

 לאחר ארוע זה, טען הנאשם, סיפרה לו רונית על מקרה בו עובר לנסיעתו למרוקו נסעה אשתו יחד עם אותו יוסי לצפת (כשהוא לא ידע על כך כלל - פרוט' עמ' 79 שורה 7 וראה אישור המתלוננת שם, בעמ' 33) ולפי דברי רונית אף ישנו יחד באותו חדר (פרוט' עמ' 67, וראה הכחשת המתלוננת בעמ' 28). רונית סיפרה לו גם (פרוט' עמ' 83 לעדות הנאשם) כי בעת שהותו במרוקו - מצאה את אמה במספרה החשוכה (וראה כי המתלוננת הכחישה כי היה חשוך - פרוט' עמ' 34) יחד עם יוסי כ"שכולה פרועה השחור של העיניים מרוח" (ראה גם עדות רונית בענין זה בעמ' 66. ובכלל כל הזמן היתה רואה שהם יוצאים מהכניסה האחורית והולכים יחד - עדות רונית בעמ' 67 סיפא ועמ' 68).

 המתלוננת מצידה הכחישה קיום כל קשר רומנטי עם יוסי (פרוט' עמ' 34 וראה גם עדות אימה פרוט' בעמ' 10).

 כך ככך, כתוצאה ממידע זה, טען הנאשם, החל לחשוד באשתו. רונית, כמו גם הנאשם, ספרה כי את יוסי הכירה לה אמה וזאת על מנת ותהא חברתו שלו (פרוט' עמ' 57) ותמנע מלהתרועע, עם חבר נרקומן שעמו יצאה שנתיים וחצי עובר לארוע ה-31.10 (פרוט' עמ' 76).

 מתוך כך - החל יוסי להגיע לביתם באופן תדיר (פרוט' עמ' 58 ועמ' 76) ורונית אף שמרה על קשר עם יוסי גם בעת שהותה מחוץ לבית כשבעה חודשים בצפת (בתאריכים 7/92-2/93 - וראה פרוט' בעמ' 70). במשך הזמן, טענה רונית, הרגישה היא כי למעשה יוסי מגיע לבית על מנת לשוחח עם אמה יותר מאשר איתה ושמה ליבה לכך

= 24 =

 כי האם "מתגנדרת ומתבשמת" לקראת בואו (פרוט' עמ' 58). תחושה זו, של חשד עמום שניקר בלבה - התעצם כדי ודאות מוחלטת לגביה ביום בו מצאה את אמה יחד עם אותו יוסי במספרה כשהיא מסתתרת מאחורי פרגוד וכדבריה, ביאוש אמירתם - מצאנו (פרוט' עמ' 55): "היא היתה בשבילי כמו אלוהים האמא הזאת (העדה בוכה) אבל היא בגדה בי".

 כתוצאה מכל המידע החדש, שהובא לידיעתו של הנאשם (חודש וחצי, חודשיים לפני ארוע 10/93 - פרוט' עמ' 83) - החל מצבו הנפשי, לטענתו, להתדרדר (וראה שם עמ' 84), לא היה ישן היטב בלילות לא היה מרוכז, והחל לקחת 5 כדורי אלטרול ליום (פרוט' עמ' 84).

 התרשמתי כי הסכסוך בין בני הזוג יצר, שני פלגים בקרב בני הבית. פלג אחד עליו נמנו הנאשם וילדיו דוד ורונית אל מול הפלג השני בדמות המתלוננת והילדים שירי ואשרי.

 מרונית - כמו גם מדוד, שמע בית המשפט, כי אביהם הוא אב למופת תוך הכחשתם כי סבלו ממכות של "ילדים מוכים" (עמ' 52 ו-104 לפרוט' וראה גם נ/2). מעדות דוד, כמו גם מקריאת נ/4 ונ/7 - מכתביו לאביו הנאשם, אנו למדים על אהבה רבה כלפי האב ואיבה כלפי המתלוננת.

 מנ/6 המסמכים הרבים שהוגשו ביחס לדוד, למד בית המשפט על מעורבות הנאשם בחינוך הילדים תוך מאבקו למען אי השמת בנו דוד בבי"ס טיפולי.

 האם הוצגה (ראה במיוחד דברי רונית פרוט' בעמ' 55) כמי שלא טיפלה בילדים, לא הקדישה זמן ולא הרעיפה חיבה למעט מתן כסף. (וראה לעומתם דברי שירי - פרוט' עמ' 15 ותגובת המתלוננת על הטחת דברי רונית בהכחשה - פרוט' עמ' 27, 30).

 ויאמר:

= 25 =

 קשה היא מלאכת סינון הדברים בלהט יצרים, בסערת הרגש ביחסי אהבה/שנאה המשמשים בערבוביה ואשר הוצגו במערבולתם לפני.

 לא אמת אחת היא, אלא אמת הנגזרת ממדותיו של האומר במעורבותו, בנקיטת עמדה מצדו, ביחסים תוך משפחתיים, אשר מבחנם קשה ותחומם פרוץ.

 לאורך השנים - נסחפו הילדים בין כצופים מן הצד ובין כשחקני משנה לתגובה מלולית ורגשית; מי בהזדהות עם צד זה או אחר - ואף זאת, בתקופות שונות וברבדים שונים של עוצמה.

 קשה ההתבוננות בהטחת האמת הרגשית, הסוביקטיבית, הנצבעת בפרשנותו של הדובר ואשר סימניה ומכאוביה עם האומר והשומע כאחד.

 קשים לשמיעה היו דברי הילדים, כל אחד על פי דרכו, כל אחד בפיסת חייו - בהעידם אל מול אביהם על רקע חייהם, בעיניהם, למול קריסת המסגרת המשפחתית אף בקלפיה האחרונים.

 ואף שלא ראיתי לקבל במלואם דברי רונית על פרשנותה וסתירות שמצאתי בדבריה כמוצבע לעיל - הרי ציר דבריה בהשתלבו במכלול עדויות וראיות שבתיק - מהימן.

 איבה קשה רחשה היא לאמה. נבגדת בעיניה על ידה, הלומה ממחזה הזועות בלילה ה-.

 31.10, צערה על אביה הנבגד, אף הוא, בידי אותם השנים, אמה ואותו יוסי, המועלים באימון, בשותפות קשה מנשוא בין אב לבתו בצער וכאב הבגידה הנטענת, בחזית סוד נטען אפל שבגלוי על ידה לאביה עד לשיא הנורא שבליל סוף אוקטובר.

 אין רונית מתכחשת לעובדה כי אמה עבדה לפרנסת המשפחה, כי היא עצמה שימשה מקור דאגה להוריה בהתרועעה במשך כשנה וחצי עם אותו חבר נרקומן (פרוט' עמ' 56 וראה היום התרועעותה ת/20 ועמ' 57 שם).

= 26 =

 בדומה לה - נשמעו כאמור דברי דוד אחיה באהבתו לאביו ובאיבתו לאמו והיא בעיניו הנושאת הישירה באחריות למאסרו בן 12 החודשים, ממנו הובא להעיד (וראה שלובם של נ/1, ת/23, ת/21, ת/22 להבנת רקע הדברים לאשורו ביסודם העובדתי).

 ושוב, לא האמת האוביקטיבית, אם קימת כזו במערך היחסים הקשה דכאן היא זו הנבחנת, אלא השתקפותה בראי עיניהם של בני הבית באולם הקטן של הצגת חייהם.

 השתקפות זו מצדה - משמשת מסד עובדתי חדש, אף אם תאמר כי בשקר תחילי יסודו, להמשכם של דברים:

 מביאה היא לתלונת האם כנגד רונית (פרוט' עמ' 30) אחרי מעצר הנאשם בגין ליל ה-31.10.93, להטחת דוד באמו על מקור הרע בקשריה עם אותו יוסי ובקוריו אף לאחר המעצר (פרוט' עמ' 103).

 אולם מעל הכל - אספקלרית המציאות הנחזית בעיני הסובבים ובמיוחד בעיני רונית - בספורה לאביה על חשדותיה (וראה על אלה, למן ענין הוילון עמ' 65, התעצמות חשדותיה בבקורי יוסי חודשים וחצי לפני הארוע שם עמ' 62, 67,66) וביניקתה, בהיזון חוזר לחשדותיה - ממנו: "אבי חשד בה אחרי שחזר מחו"ל (הכונה למרוקו - - ע.ק. סוף חודש יוני 1993 - עמ' 78 לפרוט') אנו לא ידענו מזה כלום; היה כבר ראיות... אבל לא הייתי בטוחה בעצמי ולא רציתי להרוס בית סתם... אבא חשד ואף אחד לא ידע מזה. זה היה אצלו בלב... נודע לי שאבא חשד כאשר תפסנו את אמא ויוסי במספרה... בערך שלושה חודשים" (לפני הארוע - ע.ק. וראה שם עמ' 64 וראה קשור דברים בשיחתם לענין צפת שם עמ' 67).

 "עם רונית יצא לדבר על המקרה של יוסי רק לאחר שתפסנו אותה בסלון, ישבנו אני והבת שלי והתחלנו לשחזר".

 ובאו דברים אלו בפעפוע רעלם בנשמת הנאשם, בקינאתו הקשה, על רקעו באישיותו, בגיצי חשדנותו, באשורם הנחזה לכאורה בבתו,

= 27 =

 עצמו ובשרו, דרך מעשיו בהתבטאויותיו באישום הראשון ובמעשיו באישום השני - עד למלוא עוצמת אימתם בליל ה-31.10.93.

 ובאשר למצבו הרפואי של הנאשם:

 מפיה של המתלוננת נלמד כי "לפני 4 שנים התעוררו בעיות בתפקוד המיני" (פרוט' עמ' 37 ות/24 עמ' 1 וראה לעומת זאת בנ/3 שם מדובר על לפני שנתיים).

 "במשך כל השנים לא היה כל כך בסדר, בדרך כלל היה בסדר" (פרוט' עמ' 37). גם הנאשם סיפר על בעיות בתפקוד המיני כשהסיבה, לדעתו, נעוצה בבעיות הילד דוד בביה"ס, בעיות עם רונית והדכאון בו היה שרוי (פרוט' עמ' 66).

 מפאת אותו דכאון - היה נוטל הנאשם, כך טען 5-3 כדורי אלטרול 25 מיליגרם ליום (פרוט' עמ' 83 וראה גם ת/24) כשהמינון ל-5 כדורים ביום עלה, לטענתו שלא אושרה בראיות אחרות, לאחר שרונית סיפרה לו על חשדותיה, והחליט הוא בעימות הדברים לכאורה עם בתו כי אכן אשתו המתלוננת, בוגדת בו. או אז, נזקק לכמות גדולה יותר של כדורים כיוון שלא ישן טוב בלילות והיה בלתי מרוכז (פרוט' עמ' 84).

 מנ/3 חות הדעת הפסיכיאטרית אודות הנאשם מיום 29.11.93 מפי הד"ר זמישלני, עולה כי "מדובר בגבר בן 45 עם הסטוריה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, התפרצויות זעם ואלימות (ראה למשל שריפת בית חמותו לפני 20 שנה ואי גיוסו לצבא עקב היותו "עצבני" - פרוט' עמ' 93). היה בטיפול במרפאות חוץ בבי"ח גהה (טיפול שהחל עוד ב-1982 - ראה פרוט' עמ' 77 וגם ת/24 לפיה הטיפול החל ב-1983) בגלל מצבי חרדה ודכאון... בבדיקתו לא נמצאה עדות למחלת נפש".

 כעולה מתחילת נ/3 - טופל הנאשם בנוגדי חרדה בשל הפרעות חרדה לא ספצפיות ומזה שנתים - טופל בנוגדי דכאון בשל אבחנה של מחלה

= 28 =

 אפקטיבית שאובחנה בשל ארוע של מצב רוח ירוד, חוסר תאבון וירידה במשקל של 5-6 ק"ג, הפרעה בשינה והפרעה בתפקוד מיני, כל זאת על רקע מריבות בבית. (וראה פרוט' שם).

 התקיפה, קובע הד"ר זמישלני בנ/3 "בוצעה על רקע המריבות הנמשכות בין בני הזוג ובעקבות תחושה קשה של השפלה מצידה. חומרת התקיפה, לדעתו, יכולה להיות מוסברת בעצמת הפגיעה הנרקסיסטית שהנבדק חווה מצד אשתו בחדשים האחרונים..." את ההשפלה שחש, תאר הנאשם כך - "... אשה שגידלתי ועשיתי ממנה בן אדם, כל הזמן אמרה אתה לא גבר אתה משתכר משכורת רעב, אני מרוויחה כמו שלושה גברים. אני הייתי עובד כמו סוס והיא מוטטה אותי מהצרות שלה" (פרוט' עמ' 78). מאותות הקנאה העוורת ותחושת העלבון וההשפלה הקשה שחש הנאשם ראינו בדבריו: "היא היתה אומרת שהיא רוצה גבר כושי שיפרק לה את העצמות אבל למה לקחה גבר צנום? אני מתכוון ליוסי שהוא 1.60 מ' וצנום" (פרוט' עמ' 77).

 והנה ליל ה-31.10.93 - מביאנו בטלטלה עזה אל מעשיו של הנאשם בשתי המתלוננות, אשתו וחמותו.

 כי כן, ועל רקע חייו, אישיותו ומערכת היחסים בביתו - עולה ונבחנת טענתה העקרית והראשונה במנין של הסניגוריה, דהיינו כי פעל במצב של אוטומטיזם שפוי כהגדרתה המשפטית (ראה לעיל). יאמר כבר עתה כי דין טענה זו להדחות מתוכם ומתוכנם של מעשי הנאשם כבחינתם הן בדבריו ופעולותיו הוא, והן בהשתקפותם ותהודתם בכלל ראיות שבתיק.

 כאמור - רושם קשה ובלתי אמין הותיר הנאשם בעדותו עלי, ואין דבריו בעדותו באשר לחסר ההכרה בה פעל כטענתו בפרק הזמן של בצוע העבירות ראויים לאמון, ולא הניח הוא אף את היסוד "הלכאורי להוכחה כי פעל אותה עת כשהוא נטול הכרה או מודעות על

= 29 =

 הנעשה איתו ומסביבו באופן שלא שלט על תנועותיו.

 על אף פגמים שנמנו לעיל בעדות רונית, בתו, אשר עמדה להגנתו הרי, העידה היא בבית המשפט ונותנת אני אמון בדבריה, כי קודם לנסיעתם המשותפת לבית המתלוננת וסבתה העירה אביה באומרו לה להתלוות אליו להביא בגדים והוסיף "נלך להרוג אותה" (פרוט' עמ' 51). אמירה זו - יש בה כבר באתותה כאן כדי ללמד על כוונת הנאשם הספונה בלבו לפגוע במתלוננת עובר להגעתו לביתה, ועל יכולת בחירה שבידיו בין קווי התנהגות שונים.

 מעדותה של רונית, כמו גם מעדות הנאשם - נלמד כי הנאשם החנה רכבו, ברח' מקביל לבית המתלוננת ולא בסמוך לבית המתלוננת (פרוט' עמ' 49 ועמ' 85 שם).

 מעובדה זו, נמצאנו למדים כי בחר במכוון שלא להחנות רכבו בסמוך לבית המתלוננת.

 כאמור, איני מקבלת טענת הנאשם כי "באותו ערב לא זכרתי מהצו (צו אשר הוצא ב-9.9.93 והאוסר על הנאשם לשהות ו/או להכנס לדירה בשד' רוטשילד 39 פתח-תקוה - ע.ק. ויזכר כי גם בארוע ביום 5.9.93 נכנס הנאשם לבית משפחת מימרן חרף קיומו של צו שאסר עליו זאת) הייתי במצב שאני לא יודע מה שאני עושה אבדתי את העשתונות" (פרוט' עמ' 85).

 התאמר כי כך הוא הדבר על פי הגיון הדברים?

 התאמר כי במצב של אבוד עשתונות היה הוא דואג להחנות הרכב הרחק מבית המתלוננת ואמה? צא וראה כי בעדותו בפני בית המשפט - מסר כי נכנס אל סלון הדירה לאחר שטיפס על מעקה מרפסת הדירה שהיתה מצויה בקומה ראשונה (פרוט' עמ' 85 וראה להלן התיחסותנו לדבריו במשטרה לענין זה וראה במקביל דברי המתלוננת שם בעמ' 25) וזאת על מנת ליקח בגדים או לשאול אם יש אמת בדבר יחסי המתלוננת עם אותו

= 30 =

 יוסי (שם).

 במתכון הלך לבית המתלוננת; במתכון, על מנת לפגוע בה קשות, כשחמת הבגידה המתלהטת בדמו במוחו החשדן, הקנאי השונא/אוהב. לא בחסר מודעות פעל, לא באובדן שליטה כדברי טענתו אלא בכונה הרעה, במדתה המיוחסת לו בכתב האישום כרקעו וכאישיותו.

 צא וראה, כי זכר הוא פרטי הארוע ומסרם לבתו רונית. עוד בחוזרם לבית הסבתא סעדה, לפני בוא המשטרה, לפני שוטפו פניו: "הוא (הנאשם - ע.ק) תאר לי בדיוק מה קרה בבית. הוא שחזר את מה שעשה וספר שהוא הרביץ לאמא שלי ונשך אותה ואת כל מה שהיה באותו יום בבית" (פרוט' עמ' 50 וראה תגובתו לכך בעמ' 88 כי "אולי בטירוף סיפרתי אני לא זוכר" וראה ת/24 עמ' 2 כי הנאשם מסר לד"ר סטולובוב כי יודע שנשך אותה כמו חיה). והרי רונית היתה בעת הארוע בבית, עת חשה בעקבותיו כשלבה מנבא לה רעות וראתה את אמה שותתת הדם בזועת הארוע כולל נשיכת אוזנה של הסבתא על ידי הנאשם". (שם עמ' 50 וראה דברי שירי סיפא עמ' 12 ועמ' 13).

 עדותו ת/1 מליל המקרה שעה 03.40 - בשקר יסודה ואינה ראויה לאימון. בשקר דבריו, ובמודעות למסירת גירסת שקר בהשתקפות גירסה שקרית זו בדברים כהויתם במודעותו אותם ספר מיד לבתו כמו גם מאוחר יותר לד"ר זמישלני (נ/3) - ספר הוא במשטרה כי הוא ובתו באו לבית המתלוננת כאשר "באתי בסך הכל לקחת בגדים אבל אשתי לא רצתה לתת לי בגדים, פתחה לי את הדלת עמדתי בפתח ואמרה לי עכשיו אתה פה אסור לך להתקרב ואני עכשיו אתקוף אותך ואני אתקשר למשטרה ואתה תאכל אותה הערב ואז היא התנפלה עלי ושרטה אותי את כל הפנים אז הגנתי על עצמי (מראה לי שריטות מתחת לעין שמאל) לאחר ששרטה אותי, אני תפסתי אותה ומשכתי אותה אני לא יודע איפה תפסתי אותה" וגו'.

= 31 =

 וכשנשאל לענין הצו האוסר עליו להתקרב משיב: חוזר על טענת עובדת בואו לקחת בגדים, וכי "אני לא יודע אין לי ביד שום צו" ומוסיף כי "היא תקפה אותי ראשונה".

 ולגבי חמותו הקשישה נשאל: "איך חמתך לואיזה היא נפגעה גם"? משיב" "היא באה להפריד, היא התנפלה עלי גם אז היא נפגעה". עוצמת המעשה הונדלי ותעובו - אין בהם ליטול ממודעותו של הנאשם למעשיו כלפי השתים בעת המעשה כמו גם עובר לו ולאחריו. המשפט הנורא שעונה לבנו אושרי בעת מעשה - (ראה עדות הסבתא, שם עמ' 7); "ואושרי שאל מה יש לך בפה הוא אומר שום דבר זה חתיכת אוזן של סבתא" - מצביע על זועת מעשה אך אין בו כטענת הסניגוריה להשליך לא לענין רצית האיש, מודעתו, או כונתו אף כלפי חמותו, כונה שנוצרה והתגבשה על אתר בעומדה בדרכו במחשבתו עת באה למשמע זעקות בתה.

 במצח נחושה העז ושקר במשטרה במוסרו גירסה תמימה לכאורה של מי הבא ליקח בגדים (באישון ליל!) מבית אליו הכניסה אסורה עליו, כאשר טענתו כי אשתו פתחה לו הדלת וסרבה (!) ליתן לו בגדיו והיא, כמו גם חמותו בת ה-80 תוקפות אותו.

 ולא רק בגירסה שקרית מודעת למאורעות האמת שקרו כהשתקפותם עובר להודעתו בספורו לרונית בתו, אלא בנסיון אמוץ קו התכחשות למודעתו אותו לילה למעשיו.

 דבריו במשטרה אינם בבחינת העדה על מצבו בעת הארוע. מהוים הם ראיה למצבו המודע השקרי המכוון בעת מסירת ההודעה.

 דברי בתו רונית כאמרתו לה, מיד לאחר המעשה עת נוהג הוא עצמו לביתו הם הראיה בהשתלבה במכלול תיאור הדברים (וראה להלן הבחינה הרפואית) להכרתו ומודעותו.

 מעשה קשה עשה ובצל הגנה לא לו בקש לחסות; הגנה זו נשללת הימנו

= 32 =

 בבחינת הדברים לאשורם. ויפים לכך דברי בית המשפט בע"פ 870/80 לדאני נ' מ"י, שם בעמ' 32 ואילך וראה במיוחד בעמ' 35: "ואין זה די לציין כי המדע הרפואי או הספרות המקצועית מכירים אפשרות כזאת במקרים מסוימים, כדי להסיק בדרך של "ספקולציה" כי זה אשר קרה במקרה הקונקרטי. משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר הראיות אשר באו לפניו ואת המימצאים העובדתיים שהוכחו וכולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו. מסקנת בית המשפט מוסקת ממכלול הראיות שחוות הדעת הרפואיות הן רק חלק מהן. ומשנמצא כי המעשים וההתנהגות אינם משתלבים עם התיזה הרפואית המוצעת, ובית המשפט מוצא כי ההפרעות הנפשיות אינן מגיעות כדי מחלת נפש במובנה המשפטי כי אז עשויה הדעת הרפואית להישאר תלויה על בלימה". (ההדגשות שלי - ע.ק).

 ומכלל הדברים בע"פ 870/80 לפרטם כאן כאשר בבחינת קל וחמר, התיזה הרפואית המוצעת לא זו בלבד שאינה תומכת בטענת ההגנה בדבר העדר מודעותו לענין האוטומטיזם השפוי אלא יש בה אף כדי לשוללה, כמו גם לשמוט הבסיס להפחתת החומרה בטענה החלופית לענין כונתו הפלילית של הנאשם כאישומו בסעיף 329(1) לחוק. ומאי משמע לן?

 שלוב דברי נ/3 מפי הד"ר זמישלני, חות דעת מיום 29.11.93 בהמשך לחוות דעת מיום 10.11.93 כמו גם עדותו בבית המשפט על רקע העובדות כפי הוכחתם בבית המשפט - אינן מותירות ספק לענין אשמת הנאשם בעבירה שיוחסה לו.

 ויפורט:

 אליבא דחוות הדעת נ/3, בסקירת תולדות העבר - הנאשם, "לאורך חייו מהיר חמה נוטה להתפרץ, לשבור ולהכות את משפחתו ואת העובדים עמו" חוות הדעת החיה מפיו של הנאשם (פרוט' עמ' 113) וסקירתה למן מעקבו במרפאת גהה ב-1982 עקב התפרצויות זעם -

= 33 =

 ענינה במצוקות שחש בשל בעיות בחיי נשואין ועם בנו הגדול. חוות הדעת מצינת, מפיו של הנאשם התדרדרות נוספת, חצי שנה עובר לארוע התדרדרות שמקורה ביחסים הנטענים בין אשתו, המתללוננת, בלין אותו יוסי.

 גם לד"ר זמישלני כמו לבית המשפט ספר על אותו ארוע בו היה בליל ה-31.10.93 ושתית כחמישה בקבוקים בירה (וראה כי הדברים אינם מופיעים בגרסתו בת/1). כמו גם במשטרה ספר הוא לרופא כי "הלך לבית אשתו מתוך נסיון לדבר עימה ולקחת חפצים. תוך כדי כך התפתחה תגרה ביניהם, כאשר האשה מנסה להזעיק את המשטרה.

 לדבריו, האשה שרטה אותו ונשכה את אצבעו והוא נשך את אוזניה ואפה.

 צא וראה כי חות הדעת (עמ' 2) מוסרת, כי הנאשם מתאר את הארוע.

 ובסכום ומסקנות ומצאנו כי:... לא היתה מעולם הפרעה פסיכוטית, ומבחינה זו איננו חולה כלשון החוק "בבדיקתו לא נמצאה עדות למחלת נפש. התקיפה של אשתו בוצעה על רקע המריבות הנמשכות בין בני הזוג ובעקבות תחושה קשה של השפלה מצדה"... "כאמור אינו חולה נפש בלשון החוק ידע ויודע להבדיל בין טוב ורע, מסוגל לעמוד בדין ולשאת עונש".

 כאמור, איני מאמינה לו כי אשתו היתה מי שתקפתו כמו גם חמותו, ודבריו לענין הנשיכה באצבע והשריטה המכוונת בהתקפה (להבדיל מהתגוננות בעת ארוע הנשיכות) - דינם להדחות.

 ואף אם אקבל דבריו כי היה אותו ערב בארוע בחירות ושתה כמה בירות - הרי זו כמות רגילה עמדו, כמות שלא היה בה כדי להעלות

= 34 =

 או להוריד מאחריותו הפלילית וגבושה של כונתו. וראה - כי בהתיחסו להשפעה מצטברת אפשרית של לקיחת כדורים (טענה שהועלתה לראשונה בבית המשפט) ושתית בירה על ידי הנאשם לטענתו עובר לארוע - אמר הד"ר זמישלני: "כשלוקחים כדורים כאלה (אלטרול - ע.ק) ביחד עם שתית בירה יכול להשפיע יותר לנמנום, עיפות ותופעות הרגעה..." (פרוט' עמ' 112).

 לא קנטור ולא צל צלו של קנטור קים היה עובר למעשה, בבחינת להט אמירות בין על ידי אשתו ובין על ידי אחר.

 כל שהיה קים הוא חשדותיו וקנאתו הקשה משאול של האיש על אישיותו, כנסקר וכמפורט הן בנ/3 והן בדברי הד"ר זמישלני בעדותו והן על ידי המתלוננת ואמה.

 בין אם ראה דברים בעיני רוחו - בתרגומו הקשה למחזות שונים, בהשתקפות חוזרת שבלבוי הדברים בשיחותיו עם בתו - ובין אם תאמר כי אכן כך היו הדברים שבבגידה נטענת של האשה - אחת היא. במוחו ונשמתו כאחד טבועה היתה, כחותם מלובן צורב, תחושת העלבון וההשפלה שבבגידה נטענת של אשתו על רקע תפקודו המיני הלקוי כמתואר, בתקופה של כשנתים עובר לארוע (נ/3).

 תחושה זו - מוצאת בטויה בת/8, במעשיו שבאישום השני ובפגיעות הקשות שבאישום זה.

 לראשונה בבית המשפט (פרוט' עמ' 85) טען הנאשם כי אותו יום ספרה לו בתו על כי אשתו "התעסקה" כלשונו עם אותו יוסי עת שהתה בבית מימרן (ראה אישום שני).

 כאמור - בתו לא העידה על כך ואין על כך אישור מכל מקור אחר.

 אולם כך ככך, אף אם תאמר כי אכן ספרה לו הבת דברים אלו אותה שבת, דברים הנדחים על ידי כבלתי מהימנים וכהמצאה למשפטו (וראה לענין עדות כבושה י.קדמי על הראיות חלק שני (ת"א 1992) בעמ' 263-261) - ואף לטענתו, הדברים סופרו לו עובר לארוע הבחירות אליו הלך (פרוט' עמ' 85) - אין בכך למלטו מאימת הדין.

= 35 =

 צא וראה, כי באיש אשר "אחראי למעשיו כולל להתפרצויות עם סף תסכול נמוך שמאפינות אותו" (פרוט' עמ' 111) מדובר. הפגיעה הנרקסיסטית (על רקע הירידה בתפקוד המיני) אינה מחיבת תקיפה אצל אף אדם, כנ"ל לגבי ועקנין".

 ולשאלה: "באופן רגיל הוא אחראי, אנו מדברים על השניות בהן איבד שליטה".

 ת: "הוא עדין אחראי למעשיו. איבוד השליטה שלו אינו שונה מאיבוד שליטה של כל אחד מאיתנו בנסיבות אחרות. האיש ידע כל הזמן מה הוא עושה".

 הד"ר זמישלני בעדותו ער לעובדת הפגיעה החמורה במתלוננת ואמה ומוסר (שם עמ' 112) "לא הועלתה טענה מפי ועקנין שבאותו שבוע או אותו יום הרגיש אחרת וגם חמשת בקבוקי הבירה היתה לגביו כמות רגילה..."

 ש:"אני מבינה מחות הדעת שהוא זכר פרטי פרטים מהארוע".

 ת: "כן... האם בזמן תיגרה יש לאדם שליטה מליאה על כל אבר, התשובה כנראה לא, אני לא רואה במקרה זה תיגרה חריגה בין שני אנשים כאשר יש ברקע מטען של שנאה ותוקפנות".

 ש: "האם הוא יודע מה הוא עושה?"

 ת: "בודאי שהוא יודע, הוא יודע שהוא נמצא במערכת בה הוא תוקף את אשתו. אגיד אחרת, האם השאלה שאת צריכה לשאול האם תכנן מראש שינשוך דוקא את אפה, כנראה לא, זה היה אקט אימפולסיבי. האם רצה לתקוף בצורה קשה, התשובה כן, האם ידע בעת מעשיו מה הוא עושה - התשובה היא כן (וראה דברי הד"ר זמישלני שם עמ' 115, 116 לת/24 דברי הד"ר סטולובוב).

 ובהקבלה - נלקחים הדברים מע"פ 597/88 אנג'ל נ' מ"י שם, בעמ' 234:

 "אכן, המעשה שבוצע בשושן היה חריג באכזריות וממש בלתי אנושי

= 36 =

 עד להחריד, עד שאפשר להגדירה "כ OVER KILLING", התנהגות קיצונית זו נבעה אל נכון מהרצון העז לפרוק זעמו בשושן המתמרד נגדו, אך לא ניתן לומר כי התנהגות זו מלמדת על אובדן שליטה ומודעות, השוללים את הכונה ואת ההחלטה".

 ואידך זיל גמור.

 נותר לדון בטענתו החלופית של הנאשם כפי הצגתה בסכומי הסניגוריה, דהיינו באם הוכחה הכונה המיוחדת כדרישת סעיף 329(1)ו(2) בהתיחסה לנאשם, בנסיבות הארוע נשוא האישום דכאן.

 נראה לי בבחינת הדברים כי אכן הוכיחה התביעה מעל לכל ספק סביר קיומה של הכונה המיוחסת הנדרשת בכפל פניה של זו:" "חזות מראש" של התוצאה האסורה ("התכלית");

 והעקר - "חפץ" באותה תוצאה דוקא"; וראה י.קדמי על הדין בפלילין חלק ב' (ת"א 1986) בעמ' 577.

 ואף אם מקובל כי, כדברי הד"ר זמישלני, כי לא תכנן מראש נשיכת אפה של המתלוננת - הרי תכנן אף תכנן, וכונה ספונה היתה בלבו לתוקפה בצורה קשה כדברי הרופא המומחה.

 באישון ליל, בהחנותו רכבו ברחוק מהבית, בעלותו כגנב למרות צו המניעה וההרחקה לביתו, דרך המרפסת, בחשאי, כאשר המתלוננת אשר עדותה מהימנה עלי כאמור שומעת רעש, קמה ממיטתה והגיעה לפתח דלתה - רץ הוא לעברה.

 "אני רואה את נסים רץ לחדר שלי תופס אותי דופק לי את הראש בקיר, ראיתי אש בעינים, זורק אותי לרצפה, מתחיל לדפוק לי את המצח לרצפה, התחיל לבעוט בי, הרים אותי, התחיל לאכול לי את האף, הפנים, לאכול את האוזנים שלי, הוא גם אכל לי את הבטן, הוא היכה אותי עד שאבדתי את ההכרה. אני מתתי, זרק אותי לפרוזדור כשכולי שותתת דם"... הוא חשב שמתתי, הוא אמר לי אני

= 37 =

 באתי לרצוח אותך, תוך כדי זה שהחזיק את הראש אמר באתי היום לרצוח אותך".

 על אף מלותיו אלו (כמו גם לבתו רונית לענין להרוג את אמא פרוט' עמ' 50 וראה גם דברי שירי שם עמ' 12) איני סבורה כי חפץ בתוצאה קטלנית דוקא. וראה י.קדמי על הדין שם, בעמ' 555-557.

 לא בקטילתה, כמשמעות הרגילה של החוק חפץ הנאשם. שורש רצונו, בבואו אותו ליל ובבצעו המעשים כלפי אשתו המתלוננת - הוא בפגיעה הקשה בה, ולאחר מכן בזירה עצמה בחמותה, כמפורט להלן. רצה הוא באובדנה בצלמה, בהענשתה ללא תקומה, בהצמתתה בהויתה הפיזית המוכרת. ולא במכות כדרכו, אלא בברוטליות החיתית האמורה בנגיסות, חרף הזעקות, תוך אמירות כלפיה כי יהרגנה;

 ואכן כך עשה, בדרכו שלו, בחבטותיו, בהשחתת צלמה ודמותה כאשתו כזכרונו עמו וראה גם פרוט' עמ' 12-11 ועמ' 86) פניתו ברחוב לאחר רדתו מהדירה לכוון דמות שחושד בה כמתואר להיות המתלוננת שקמה ונמלטה - ונפנה לעברה להמשיך במעשיו עד לדברי הבת שם).

 כלל התנהגותו - במלוים הכפול הן שבחזות התכלית, והן בחפץ בה אליבא דסעיף 329(1) ו(2) לחוק העונשין.

 חפץ הוא להשמיד, לאבד ולהרוס כל חלקה טובה באשתו, רעיתו מי שקיבע במחשבתו חשד בגידתה. החלטה גמלה בלבו לפגוע בה קשות, בין בחלופה כלשונה בסעיף קטן (1) ובין כלשונה בסעיף קטן (2). להשחית יופיה לא לו הוא עוד, לנקום עלבונו בעיניו הוא, בסף

= 38 =

 גרויו הנמוך, אשר דבר אין לו ולגבוש כונתו הפלילית כמוכח כלשון הסעיף.

 ואף באשר לחמותו - יאמרו אותם הדברים בנפקותם המשפטית לגביה. אמת - ולא בא הוא מלכתחילא בכונת תקיפתה הקשה או אף תרצי לאמר כל מעשה פלילי כלפיה.

 אולם, כונה פלילית נוצרה בלבו על אתר כלפי אותה אישה. כחיה רעה נהג כלפי אשתו, בכונה המיוחדת כאמור בלשון סעיף 329(1) ו(2) ולצרכיה בא.

 והנה - משנתיצבה לדעתו בדרכו חמותו - לא הסס מלפגוע בה במתכוון, תוך מודעותו המליאה, גם לגביה, לנפקות הכפולה שבמעשיו שבחזות התוצאה וחפצו בגרימת אותה תוצאה דוקא.

 מעשיו הנפשעים והמתוכננים כלפי אשתו, ברצון לפגוע בה קשות, בבואו כאמור בליל, בהשחתתה, הצמתתה בצורה הברוטלית והחיתית שבנשיכתה, באלימות הפיזית שבחיה החושפת שיניה בבצוע שבנקם על רגשות השפלתו, בלהט חמתו הקשה והבוערת - מופנית אותה חימה, באותה דרך פעולה, על אתר, כלפי האם, הסבתא, החמות, הנצבת לדעתו בדרכו, ואף כלפיה במתכוון, בדרגה החמורה של הכונה הפלילית.

 לא החמות היא היעד לנקמה ולפגיעה הקשה בליל בלהה זה אולם כונה חמורה שנתיחדה בדין הפלילי בהוראות סעיף 329 לחוק העונשין היא הכונה המופנית כלפי מי שלא הגיע בעטיה, אך מפנה אליה חמתו בהפריעה לו לדעתו במעשיו.

 בדל אוזנה התלוש אשר בפיו, סנטרה החבול, פלג גופה העליון הכחול ממכות וחבטות - הן מהחיה שבאדם בשיאה בפגיעה מכוונת,

= 39 =

 פרי אותו זמן, כלפי אישה ישישה, חסרת ישע, היוצרת אותו זמן מוקד התנגדות בעיניו, יוצאת מחדרה לזעקות שבר בתה ומהווה גוף אחד למן אותה עת שבפגיעה הקשה.

 כוונתו הרעה וחמורה בעוצמתה כנמנה - אופפת החמות למן רגע הכנסה לזירת החבטות והנגיסות במתלוננת; אופפת היא אותה במעשים הדומים שבנגיסת האוזן ובחבטות, באלימות החיתית הראשונית, המודעת, בסף גירויו הנמוך בצפותו וברציתו אף כלפיה, מי שלדעתו כאמור התיצבה בדרכו ליד נשוא מטרת תקיפתו בבואו - השגת התוצאה החמורה שבגרימת מום או חבלה חמורה כלשון סעיף 329.

 בשקר שבעזות מצח טען הוא כי חמותו כמו גם אשתו הן שתקפוהו.

 כאמור - לו זו אף זו, שתיהן - קורבן מעשה אימה אשר הגנת הדין, כמו גם מידתו המופחתת בחומרתה אינן עומדות לו.

 כאמור - דבר אין בחרטתו המובעת כלפי חמותו לענין כונתו הפלילית אותה עת או מידתה.

 במעשיו, הן כלפי אשתו והן כלפי חמותו, התמלאה הדרישה שבחזות התוצאה ברמה הגבוהה של הסתברות, הן אליבא הילכת הצפיות שבדין המהותי (ראה קדמי על הדין חלק א' בעמ' 61, 62) והן לענין חזקת הצפיות שבדיני ראיות (ראה י.קדמי על הראיות חלק ב' (ת"א 1992) 838), ולא ראיתי להנות הנאשם מאותו ספק סביר, אשר לעולם יש לשוקלו, וכאן - לענין חומרת כונתו הנלמדת כאמור ממעשיו בכפל הדרישה שבכונה המיוחדת אליבא דסעיף 329(1) ו(2) לחוק.

= 40 =

 מתוך - כך מורשע הנאשם בעבירה של חבלה בכונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין תשל"ז-1977 כמו גם בעבירת הפרת הוראה חוקית עבירה לפי סעיף 287 לאותו חוק. וכאמור בעבירות איומים עבירה לפי סעיף 192 לחוק באישום הראשון ובעבירות תקיפה - עבירה לפי סעיף 379 לחוק, איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 274(1) לאותו חוק.

 ניתן והודע היום 01/09/94 בפני הנאשם וסניגורו עו"ד ד"ר חיים משגב וב"כ המדינה עו"ד גב' ענת סבידור.