בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

                                                                           בפני השופט א' אבן ארי

    המאשימה: מדינת ישראל                                                                                                  ב"ש (ת"א) 2572/87

 נגד                                                                                                                                        ת"פ (ת"א) 477/87

    הנאשמת: פזית בראון

 דיון פלילי - מעצר עד תום ההליכים - בקשת מעצר נגד נאשמת בהריגה - העדר הצדקה למעצר, למרות חומרת העבירה ולמרות קיומה של תשתית ראייתית סבירה - הצורך להצביע על עילת מעצר ממשית.

 המדינה עותרת למעצרה של נאשמת בהריגה עד תום ההליכים.

 בית-המשפט דחה את הבקשה ופסק:

 1.  תנאי מוקדם למעצר עד תום ההליכים הוא קיומה של תשתית ראייתית לכאורית וסבירה שיש בה כדי להביא להרשעתו בדין של הנאשם, אולם אין די בתשתית ראייתית כנ"ל ויש צורך גם בתנאים מצטברים שניתן לכנותם "עילת מעצר".

 2.  א.  זכותו היסודית של כל אדם לחירות ולחופש הינה מכללי היסוד ואין לפגוע בזכות יסודית זו אלא במקרים חריגים - יוצאי דופן.

 ב.  להוציא עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם, אין חובה לעצור נאשם בטרם יורשע בדין, מאחר והדבר עלול להוות כעין "מקדמה" על חשבון העונש, ולא לשם כך קיים מוסד המעצר.

 3.  כאשר מדובר בדיני ממונות, הרי חרף עברו הנקי של הנאשם ניתן לעצרו עד תום ההליכים ובלבד שיש הצדקה לכך על-פי אישיותו, מעמדו הציבורי והיקף המעילה, וקיים חשש סביר ומוחשי כי השחרור בערבות עשוי לשבש הליכי המשפט או כי הנאשם ימלט מאימת הדין.

 4.  א.  סוג שני של נאשמים אשר ניתן לעצרם עד תום ההליכים הם הנאשמים בעבירות של אלימות, נשק, אמל"ח או סמים.

 ב. גם ביחס לנאשמים כאלו יש צורך לשכנע את בית- המשפט, כי בנוסף לתשתית הראייתית האיתנה, יש עילת מעצר: כי קיים חשש סביר או מוחשי להדחת עדים, שיבוש ההליך השיפוטי, הימלטות מאימת הדין או כי שחרורו של הנאשם עשוי לסכן את הציבור.

 5.  א.  הפרקליטות מבקשת לעצור נאשם עד תום ההליכים, אין להסתפק בהדגשת תשתית ראייתית סבירה, אלא יש גם להצביע על עילת מעצר ממשית, דהיינו - כי שחרורו של הנאשם בערבות בשלב הזה מסכן את הציבור.

 ב.  אין המדובר בטענה בעלמא, אלא יש לפרט, להסביר ולשכנע את בית-המשפט באמיתות הטענה.

= 450 =

 אזכורים:

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון:

 [1] ב"ש 691/82 סורה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 01, 12, 13.

 [2] ב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' צור, פ"ד מ(1) 706, 712.

 [3] ב"ש 1/87, 6, 16 דנאשווילי ואח' נ' מדינת ישראל, פד מא(2) 287.

 [4] ב"ש 70/86 גינדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 449.

 [5] ב"ש 54/87 רפאל לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 141, 144.

 [6] ב"ש 5/84-994 חן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 119, 129.

 [7] ב"ש 421/81 מדינת ישראל נ' רפפורט, פ"ד לו(1) 164, 166.

 חקיקה ישראלית:

 [8] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' 298.

 [9] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס' 21(א), 21(ב), 34.

 ספרות משפטית:

 [10] ש' גז וע' עזר, "מעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה - ענישה ללא משפט" הפרקליט לו(ג) 399, 405.

 הערות העורך:

 לחומרת העבירה כשיקול למעצר עד תום ההליכים, ראה גם:

 א.   ב"ש (ת"א) 561/83 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"מ תשמ"ג (2) 215.

 ב.   ב"ש (י-ם) 217/74 מדינת ישראל נ' קפוצ'י, פ"מ תשל"ה (1) 313.

 ג.   ב"ש (ת"א) 1205/82 מדינת ישראל נ' סורה, פ"מ תשמ"ג (1) 481.

 ד.   ת"פ (ת"א) 765/82 מדינת ישראל נ' אפרתי, פ"מ תשמ"ג (1) 522.

 טענו:

         למאשימה: עו"ד נורית שניט

         לנאשמת: עו"ד ד"ר חיים משגב

 החלטה

 1.  הנאשמת, פזית בראון, ילידת 1963, הועמדה לדין באשמת הריגה - דהיינו כי היא גרמה למותו של בעלה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [8].  התביעה מבקשת לעצור הנאשמת עד תום ההליכים על-פי סעיף 21(א) לחוק סדר

= 451 =

 הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 [9]. בקשת המעצר עת"ה מנומקת בכתב הבקשה, על דרך הצמצום: "נסיבות המקרה חמורות, ולאור חומרת המקרה ונסיבותיו מתבקש בית-המשפט להורות על מעצר עד לסיום ההליכים הפליליים". לאחר שמיעת טענות באי-כח הצדדים ועיון מעמיק בתיק החקירה, הרי ביקשה הסניגוריה כי בית-המשפט יעיין גם בשחזור הפשע, כפי שהוקלט בקלטת הוידאו, והפרקליטות נענתה לבקשה והמציאה לבית-המשפט את הקלטת. אולם בית-המשפט ידוע באמצעיו הדלים ועדיין איננו מצויד במכשיר וידאו. עובדה מצערת זו הובאה לידיעת הפרקליטות בתקווה כי יערכו הסידורים המתאימים על-מנת שבית-המשפט יוכל לחזות במו עיניו בשחזור האירוע על ידי הנאשמת, אולם דבר לא נעשה. בית-המשפט נאלץ, איפוא, להסתפק בדו"ח תמליל השחזור הנמצא בתיק החקירה.

 2. התשתית הראייתית: הלכה פסוקה היא, כי תנאי מוקדם למעצר בכלל ולמעצר עת"ה בפרט הוא קיומה של תשתית ראייתית סבירה. מאחר והמדובר במעצר עת"ה הרי חייב בית-המשפט להשתכנע, כי אכן יש בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורה העשויה להביא להרשעתו בדין של הנאשם.

 מעשה שהיה כך היה - הנאשמת והמנוח היו נשואים וגרו באשקובית באריאל. על רקע סכסוך שפרץ בין הצדדים, עזבה הנאשמת את הבית אולם בהשפעת בני משפחתה שבה ביום האירוע הביתה, אולם ארזה מספר חפצים ועזבה הבית על-מנת לשוב לבית אימה. בהעדר תחבורה ציבורית, עלתה לרכב אשר הציע לה "טרמפ" לפתח-תקוה, אולם מיד ביציאה מאריאל ויתרה על ההסעה הזו מאחר ולא היה לה כסף להמשיך בנסיעה מפתח-תקוה עד גבעתיים. הנאשמת שבה, איפוא, לביתה והכינה חביתה לארוחת הערב, כאשר המנוח נכנס לאשקובית ושאל אותה היכן המצלמה. הנאשמת השיבה, כי המצלמה היא שלה ואל לו לגעת בה. המנוח החל לערוך חיפוש על-מנת למצוא המצלמה והנאשמת תפסה באקדח טעון (כנראה בידיעה ברורה כי הוא טעון) על-מנת להפחיד המנוח. המנוח הפסיק החיפוש אחר המצלמה וניגש להוריד תמונה מהקיר.

הנאשמת, בשלב זה כבר הספיקה לחזור למחבת עליו התבשלה החביתה, אולם למראה המנוח המוריד את התמונה מהקיר חשה עצמה הנאשמת כנראה מאויימת ואזי נורתה יריה אחת אשר פגעה בראשו של המנוח והוא מצא את מותו.

 3. אין לנאשמת כל הסבר ממשי לעניין עצם היריה, היא ראתה עצמה כנראה מאויימת לאור מלים אשר פלט המנוח, אשר מצא עצמו לפתע אל מול אקדח שלוף וטעון. אחד ההסברים של הנאשמת הוא, כי היא תפסה באקדח ברגע של טירוף ופחד וכאשר בעלה הצהיר כי הוא ילמדנה להרים עליו אקדח ואזי אירע מה שאירע. בדו"ח תמליל שחזור לוידאו התמונה שונה. בשחזור נאמר:

 "מרוב בהלה אני רציתי כאן להגן על הראש או על הפנים... ואז שמעתי בום... לא הבנתי מה קורה אני ראיתי שהוא נרתע אחורה, נשען על הקיר והתמונה נפלה, אני עמדתי כך ואני הסתכלתי והייתי באיבוד חושים לחלוטין... ראיתי שלאט לאט הוא גולש מהמקום... רצתי אליו, ואני

= 452 =

 חשבתי בהתחלה שהוא פשוט נבהל... ראיתי שהוא לא זז, רצתי אליו, ... אני קרבתי לידו, הרמתי לו את הראש, פתאום זרם אדיר של דם נזל, התחלתי לצרוח ופתאום הבנתי מה בעצם קרה, שהוא נפגע. התחלתי לצרוח...". בהודעותיה של הנאשמת בכתב מקבל האירוע האלים תיאור פלסטי שונה במקצת.

 4. על רקע האירוע נשוא כתב האישום טוענת התביעה, כי לאור טיב הראיות שיש, דהיינו כי לא מדובר בראיות לכאורה מפי עדי ראייה אלא על סמך הודעות הנאשמת, הרי אין היא יכולה עוד לטעון לחפות אלא מן הפה ולחוץ - מבחינה פורמלית גרידא, ולכן על סמך התשתית הראייתית האיתנה והחומרה המיוחדת של העבירה, הרי די בחומרת העבירה כשלעצמה על-מנת שהנאשמת תעצר עת"ה.

 התביעה הדגישה, כי אין לאירוע הנדון אח ורע בפסיקה הישראלית בשאלת המעצר עת"ה, אולם לדעת התביעה, עצם חומרתה המפליגה של העבירה כשלעצמה מצדיקה את המעצר עת"ה. התביעה הדגישה גם את ממצאי המז"פ, כפי שנרשמו בתיק חוות דעת המומחה אשר בדק את האקדח מסוג תופי וקבע כי בפעולה בודדת יש צורך לדרוך את הפטיש ידנית לאחור בשלב ראשון ורק אז ניתן ללחוץ על ההדק כדי לשחרר את הפטיש - כשלב שני, וכי האקדח נמצא במצב מכני תקין והמומחה לא הצליח לגרום לנשק לפלוט כדור או לירות באופן בלתי תקני.

 5. לכאורה, אכן מפריכה חוות הדעת של המומחה את גירסת הנאשמת בדבר פליטת כדור.

 6. מעצר עד תום ההליכים: כפי שנאמר כבר לעיל, הרי תנאי מוקדם למעצר עת"ה הוא קיומה של תשתית ראייתית לכאורית וסבירה, שיש בה כדי להביא להרשעתו בדין של הנאשם. אולם אין די בתשתית ראייתית כנ"ל כדי להורות על מעצרו של נאשם אלא יש צורך גם בתנאים מצטברים שניתן לכנותם "עילת מעצר". את מטבע הלשון "עילת מעצר" הננו מוצאים רק בסעיף 21(ב) לחסד"פ [9], סעיף המתייחס רק למעצר-חקירתי בטרם הוגש כתב האישום. המעצר עת"ה מעוגן בסעיף 21(א) לחסד"פ [9] ולא נזכרת בסעיף זה עילת המעצר, אולם הפסיקה העניפה אשר התפתחה בשאלה זו ידועה ומפורסמת כך שכיום ברור, כי בנוסף לתשתית הראייתית יש צורך לשכנע את בית-המשפט בקיומה של עילת מעצר.

 זכותו היסודית של כל אדם לחירות ולחופש הינה מכללי היסוד ואין לפגוע בזכות יסודית זו אלא במקרים חריגים - יוצאי דופן, להוציא עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם, הרי אין חובה לעצור נאשם בטרם יורשע בדין, מאחר והדבר עשוי להוות כעין "מקדמה" על חשבון העונש ולא לשם כך קיים מוסד המעצר (ראה סעיף 34 לחסד"פ [9] וכן ראה גם ב"ש 691/82 סורה נ' מדינת ישראל [1] בעמ' 12, 13).

 לפיכך נקבע בפסיקה, כי דרוש נימוק נוסף על מנת להצדיק מעצר עת"ה ותמצית ההלכה נקבעה ע"י כבוד השופט מ' אלון בב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' צור [2] (בעמ' 712): -

= 453 =

 "העולה מן האמור בב"ש 100/83 סגל נ' מדינת ישראל ובב"ש 862/85 מדינת ישראל נ' בן-ליאור, כי אף לפי החידוש בעקבות ב"ש 290/86 ידלין נ' מדינת ישראל, צריך שיתקיימו ארבעה תנאים כדי לעצור אדם, שהוא בחזקת זכאי וחף מפשע עד תום ההליכים:

א. העבירות המיוחסות לו היו בינו לבין הציבור.

ב. המעשים שביצע התאפשרו הודות למעמדו הציבורי המיוחד.

ג. הכספים שאליהם מתייחסת העבירה היו סכומי עתק, שבאו לידו בתוקף תפקידו המיוחד.

ד. בעבירות שביצע הוא חטא והחטיא את הרבים...".

דהיינו, כאשר מדובר בדיני ממונות הרי חרף עברו הנקי של הנאשם ניתן לעצרו עת"ה ובלבד שיש הצדקה לכך על פי אישיותו של הנאשם מעמדו הציבורי והיקף המעילה, וקיים חשש סביר ומוחשי כי השחרור בערבות עשוי לשבש הליכי המשפט או כי הנאשם ימלט מאימת הדין.

 7. סוג שני של נאשמים אשר ניתן לעצרם עת"ה הרי הם הנאשמים בעבירות של אלימות נשק אמל"ח או סמים. גם ביחס לנאשמים כאלו יש צורך לשכנע את בית-המשפט כי בנוסף לתשתית הראייתית האיתנה הרי יש עילת מעצר: כי קיים חשש סביר או מוחשי להדחת עדים, שיבוש ההליך השיפוטי, הימלטות מאימת הדין או כי שחרורו של הנאשם עשוי לסכן את הציבור.  כב' השופט אלון סיכם ההלכה בנקודה זו כדלקמן:

 "כבר הבעתי את דעתי, כי אין בה, בחומרת העבירה לבדה, כדי להצדיק וכדי לאפשר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. הזכות היסודית והבסיסית ביותר היא חירותו של אדם ואין לשלול זכות יסוד זו אלא אם הדבר נקבע כך מפורשות בחוק - כגון בעניין מעצר של חשוד ברצח וכיוצא בזה, - או לאחר ההרשעה והשתת עונש של מאסר. ניתן לעצור נאשם בגלל חומרת העבירה, אך ורק כאשר העבירה המיוחסת לו, מעצם טיבה ומהותה, מעלה חשש שאם יתהלך הנאשם חפשי, יחזור ויבצענה ויסכן את שלום הציבור; על עבירות אליו נמנות עבירות אלימות חמורות כגון תקיפה מינית, שוד חבלה חמורה או עסקי סמים. כן ניתן לעצור נאשם, כאשר קיים חשש סביר שיש בו ממש, שבהתהלכו חופשי ימלט מאימת הדין או ישבש הליכי משפט". (ב"ש 1/87, 6, 16 דנאשווילי ואח' נ' מדינת ישראל [3], וכן ב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' צור [2] וכן ב"ש 70/86 גינדי נ' מדינת ישראל [4]).

 באותו הקשר ציין כב' השופט אלון גם כי:

 "במערכת המשפט האמריקאית עומדת זכותו של נאשם שלא ייעצר עת"ה

 (פרט למקרים של CAPITAL CASES) ושלא ייענש בטרם משפט בראש מכלול החירויות השונות, ומעוגנת היא בהוראות הקונסטיטוציה ובפסיקה משפטית נרחבת. עמדתי על כך, בקצרה, במקום אחר, ולא עתה

= 454 =

 המקום להאריך, במקרה כגון זה שלפנינו, ברור ומובן, שאין להעלות על הדעת במערכת משפטית זו, כי הנאשמים ייעצרו עד תום ההליכים".

 8. עיון בב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' צור [2] (בעמ' 714 למול האות ג) מעלה כי כב' השופט אלון השווה המצב גם לשיטת המשפט שבארה"ב ובאנגליה בקבעו:

"עיקרון הוא במדינות אלו כי לכל אדם זכות לשחרור בערובה, פרט לעבירות שענשן מוות, ובשיקולים המצדיקים מעצר הנאשם, הם כאשר מובאות ראיות, כי קיים חשש, שהנאשם ישפיע על העדים, יאיים עליהם, ימלט ממידת הדין או ישבש הליכי משפט; בחומרת העבירה ונסיבותיה יכול ששימשו שיקול עזר בהחלטה, אם קיים חשש של שיבוש הליכי המשפט. עקרון נוסף בחוקת ארה"ב כי אין לדרוש ערבות גבוהה ומוגזמת EXCESSIVE BAIL SHALL NOT BE REQUIRED - שהרי דרישה מוגזמת כזו תבטל, בלית ברירה את זכות הנאשם שהוא דל אמצעים להיות משוחרר בערובה".

(ראה גם: ש' גז וע' עזר, "מעצר עת"ה בשל חומרת העבירה - ענישה ללא משפט" [10] בעמ' 405 ואילך).

 נראה כי בארה"ב חלה לאחרונה תפנית יסודית ובית-המשפט העליון קבע ברוב דעות (5 כנגד 4) כי אין התיקון החמישי של חוקת ארה"ב אוסר על מעצר נאשם עת"ה. החלטה זו הינה מהפיכה זוטא. המדובר בהחלטת ביהמ"ש העליון של ארה"ב מיום .UNITED STATES, PETITIONES V. :26.5.1987

ANTHONY SALERNO AND VINCENT CAFARO

 נשיא בית-המשפט העליון, השופט רנקוויסט, קבע כי לאור הבעיה הזועקת של פשעים המבוצעים ע"י אנשים המשוחררים בערבות תיקן הקונגרס את החוק לשחרור בערבות כדרך לפתור את משבר השחרור בערבות בבתי המשפט הפדרליים כך שבמידה ובית-המשפט משתכנע כי:

NO CONDITION OR COMBINATION OF CONDITIONS WILL REASONABLY"

ASSURA THE APPEARANCE OF THE PERSON AS REQUIRED AND

THE SAFETY OF OTHER PERSON AND COMMUNITY, HE SHALL ORDER THE

."DETENTION  OF  THE  PERSON  PRIOR  TO  TRIAL

 אמנם נטען על-יד המשיבים, כי "החשש שהעציר יבצע פשעים בעתיד הנזכר ב- BAIL REFORM ACT כעילת מעצר עת"ה, נוגד את חוקת ארה"ב", אולם טיעון זה נדחה על-פי דעת הרוב בקבעם כי הקונגרס הגדיר בזהירות את הנסיבות בהן המעצר עד תום ההליכים יהיה מוצדק לאור התנהגות פלילית עתידית: "OF FURTHER CRIMINAL CONDUCT" ונקבע:

WHEN THE GOVERNMENT PROVES BY CLEAR AND CONVINCING"

EVIDENCE THAT AN ARRESTEE PRESENTS AN IDENTIFIED AND ARTICULALE

,THREAT TO AN INDIVIDUAL OR THE COMMUNITY, WE BELIEVE THAT

CONSISTENT WITH THE DUE PROCESS CLAUSE, A COURT MAY DISABLE THE

."ARRESTEE FROM EXECUTING THAT THREAT

= 455 =

 עינינו הרואות, כי מוסד המעצר עת"ה נקלט, איפוא, גם בארה"ב בכפיפות לסייגים של ממש ואין יותר לקבוע, כי מעצר בטרם משפט נוגד את חוקת ארה"ב.

 9. לענייננו הרי נקבע ע"י כב' השופט אלון:

 "כי חמרת העבירה... אינה מהווה שיקול עצמאי, שב"זכותו" ייעצר הנאשם עת"ה, וכי שלילת חירותו של אדם בטרם משפט ושלא לפי הוראת חוק מפורשת, מוכרת רק כאשר קיימים סכנה לשלום הציבור או חשש סביר - שיש בו ממש - שהנאשם ישבש הליכי משפט או ימלט מאימת הדין, שבכגון דא רשאים להעדיף תקנת הציבור והמשפט על תקנת היחיד וחירותו". (ב"ש 54/87 רפאל לוין נ' מדינת ישראל [5] בעמ' 144 מול האות ד').

אמנם אין האמור לעיל מקובל על כל שופטי בית-המשפט העליון וכבר הוחלט לא פעם:

"כי אין מקום לדרוש, כי קיים בפסיקה כלל, שחמרת העבירה בלבד לא תשמש צידוק למעצר עת"ה, אם ניתן להצביע על כלל כלשהו בנידון, הרי הוא נעוץ בגישה, כי אין לשלול חירותו של אדם אוטומטית, תוך הסתמכות על חמרת העבירה, מלבד מקרים בהם קיימת הוראה מיוחדת של המחוקק כגון אישום ברצח, אולם אין גם כלל הפוך, דהיינו שחמרת העבירה בלבד אינה מצדיקה זאת".

 (ב"ש 5/84-994 חן ואח' נ' מדינת ישראל [6] בעמ' 129 מול האות ד').

האמור לעיל נקבע ע"י כב' השופט מ' בייסקי, תוך כדי הסתמכו על פסיקתו העניפה של בית-המשפט העליון בשאלה זו, כפי שנקבע בעניינו של ידלין מולכו ואח' (ראה שם מראה מקום מס' 4-9). ובצטטו את כב' השופטת בן-פורת (כתוארה דאז) אשר קבעה:

 "לאור השיקולים דלעיל, כאשר חמרת העבירה משמשת את העיקרי בהן, ומספיק גם כשיקול בלעדי, אני מחליטה לקבל ערר המדינה ומורה בזה לעצור המשיב עד סיום ההליכים נגדו". (ראה ב"ש 421/81 מדינת ישראל נ' רפפורט [7] בעמ' 166).

 10. לאור כל האמור לעיל, ניתן לקבוע, כי בין שמדובר בגישה זו או אחרת של בית-המשפט העליון הרי במידה והפרקליטות מבקשת לעצור נאשם עת"ה הרי אין להסתפק בהדגשת תשתית ראייתית סבירה, אלא יש גם להצביע על עילת מעצר ממשית, דהיינו - כי שחרורו של הנאשם בערבות בשלב הזה מסכן את הציבור. אין מדובר בטענה בעלמא אלא יש לפרט, להסביר ולשכנע את ביהמ"ש באמיתות הטענה.

באשר לנאשמת שבפני, הרי טענה התביעה כי בשחרורה כיום היא מהווה סכנה לציבור. לא נטען וגם לא יעלה על הדעת כי הנאשמת שבפני בשחרורה, תתפוס אקדח ותהרוג מי מקרוביה או איש מן הציבור בכללותו. הנעשה על- ידי הנאשמת, בין שנעשה בזדון בין שנעשה בשגגה ובין שמדובר באירוע תאונתי, הרי נעשה בהקשר ספציפי

= 456 =

 לנסיבות, דהיינו על רקע יחסה לבעלה, ולא נראה לבית-המשפט כי קיים חשש כלשהו להישנות המעשה. אמנם כבר יצאה הלכה מבית-המשפט העליון כי:

 "לא יתכן שהחשוד בעבירה חמורה "יטייל בשוק" בעוד בית-הדין מעיין בדינו. נימוק זה ניתן לפרשו מבחינת "דעת הציבור" שתיתמה על הסתירה שבקיום משפט על עבירה חמורה בה בשעה שהחשוד "מטייל בשוק"".

ואכן כך נפסק על-ידי בית-המשפט העליון וצוטט שוב ושוב בפסיקה, אולם מן הראוי להשיב עטרה ליושנה ולהעמיד דברים על תיקונם, דהיינו:

להמשיך את הציטוט המקורי:

"וניתן גם לראות בו את הנימוקים המקובלים עלינו, שטיול בשוק של החשוד עלול לטשטש חומר ראיות, להטיל אימה על העדים ולהוות סכנה לציבור מחשש של ביצוע עבירות נוספות וכיו"ב". (ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסה [8] בעמ' 250 מול האות ו).

 עינינו הרואות, כי "טיולו" של החשוד בשוק לא מתקבל על הדעת כאשר מדובר בחשש לטישטוש ראיות, שיבוש הליכי משפט או ביצוע עבירות נוספות.

מכאן, כי במידה ואין חשש מפני אחד מן הדברים האלה וכיוצא בזה, הרי אין מקום למעצר עד תום ההליכים.

לאור כל האמור לעיל, הוחלט לשחרר את הנאשמת בערבות עצמית בצד ג' בטוחה של 6000 ש"ח, המחצית במזומן או בערבות בנקאית ועל תנאי כי היא תתגורר בבית אביה במושבה יבניאל ליד טבריה ולא תצא מתחום מושבה זו אלא לצורך ישיבת בית-המשפט או על-פי זימון בכתב ממשטרת ישראל או פרקליטות המדינה.

 ניתן והודע בפומבי היום 30.11.87.