בקשות שונות מס' 273/87

  מנחם אילון

      נגד

  מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 [20.5.87]

לפני השופט א' וינוגרד

 הערכאות קמא הורו על חילוט דמי ערובה עליהם חתם העורר. העורר חתם על טופס השחרור בערובה עצמית של אדם אחר כערב לכך שאותו אחר ימלא אחר תנאי הערובה, ובין היתר יפקיד דרכונו ולא יעזוב את מדינת ישראל עד גמר ההליכים המשפטים נגדו.

 לבקשה נוספת של אותו אדם אחר לקבל את דרכונו חזרה ולצאת לחו"ל לצורכי עבודה הסכימה המשטרה, והיא קיבלה את אישור בית-המשפט. בבקשה הנוספת לא נאמר, אם אותו אדם אחר היה עצור בעת הגשתה, ואם היא הוגשה בידיעת העורר-הערב. תוקף הערובה הוארך כעבור זמן על-ידי המשטרה, בלא שהעורר היה נוכח בדיון. האדם האחר לא חזר ארצה למשפטו. לטענת העורר, לא היה מקום לחייבו בתשלום דמי הערבות.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) ערובה היא מסמך עצמאי, ובנושא פרשנותה אין לה קשר לבקשה שבעקבותיה היא ניתנה.

 (2) ערובה היא התחייבות. יש לפרשה פירוש דווקני, ואין לקרוא בה יותר ממה שנאמר בה במפורש.

 (3) בנסיבות המקרה לא הוכח, כי העורר ידע על תוכן הבקשה הנוספת, והטוען שאכן הוא ידע - עליו נטל הראייה, שכן זו טענה בניגוד לאמור במסמך הערובה.

 (4) על המשטרה היה לדאוג, שהתנאים הכתובים בבקשה הנוספת יופיעו בגוף הערובה שעליה חתם העורר. אילו כך נעשה, לא היה למבקש פתחון-פה לטעון, שלא ידע על טיב ערבותו.

 ערר על החלטתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.3.87 בב"ש 476/87 בו נדחה ערר על החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ר' זיו) מיום 9.2.87 בב"ש 1127/87. הערר נתקבל.

  ח' משגב - בשם העורר,

  ר' פלדמן - בשם המשיבה.

החלטה

 1. תחילתו של ההליך נדון בבקשה של עו"ד ארנה קדר, באת-כוח של מר אלעזר ענבל, בב"ש 1127/85 ובה נאמר:

= 652 =

 "1. המבקש נחקר בשעתו על ידי המשיבה והפקיד בהסכמתו את דרכונו במשטרה.

 2. הואיל והחקירה בעניינו נסתיימה, מבקש המבקש לצאת לחו"ל לצרכי עבודה.

 3. המבקש יתייצב כמובן לחקירה נוספת או להליך כלשהו אם וכאשר יתבקש לכך בהודעה מוקדמת בת 10 ימים.

 4. לבקשת המשיבה, מסכים המבקש להעמיד ערבות צד ג' של מר מנחם אילון ת.ז. מס' 865457 בסך של 15,000,000 שקל להבטחת האמור בסעיף 3 לעיל.

 5. לפיכך מתבקש בית המשפט הנכבד להורות על החזרת דרכונו של המבקש בתנאים שבסעיפים 4-3 דלעיל".

 על בקשה זו צוינה הסכמת המשטרה, וניתן צו כמבוקש ביום 25.10.85. יודגש כבר כאן, שעל-פי הבקשה לא היה מר ענבל עצור, והערובה נדרשה רק עקב חקירה משטרתית ועקב רצונו לצאת מן הארץ לרגל עסקיו.

 2. באותו יום חתם מר ענבל על כתב ערובה (עצמית) על גבי טופס מודפס, שהיה מצוי במזכירות בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. טופס זה יועד כנראה להליכי שחרור בערובה ממעצר ולא למקרה של ערובה כבעניננו, והוא אף לא הותאם למקרה המיוחד שלפנינו, אם כי ניתן היה להתאימו לכך על-ידי כמה הוספות והשמטות.

 הואיל והערובה נחתמה על טופס סטנדרטי כאמור, ללא השינויים המתחייבים מן הענין, הבה ונראה על מה התחייב מר ענבל בערבותו העצמית.

 בערובה נאמר, שמר ענבל מתחייב למלא אחרי תנאי הערובה שלהלן:

 "א. להתייצב למשפט לדיון בערעור הנ"ל בכל מועד שיקבע לכך כדין.

 ב. להתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט בתיק - - - - ביום - - - - או בכל מועד שיורה בית המשפט/בית הדין.

 ג. שלא לעזוב את מדינת ישראל, עד לגמר כל ההליכים המשפטים בתיק הנ"ל.

 ד. להפקיד את דרכוני ב - - - -.

 ה. להמציא לבית משפט זה/לכל בית משפט/לכל בית דין/למשטרת - - - - מיד כתובת חדשה במקרה של העתקת מקום מגורי.

= 653 =

 ו. - - - - אם ופר תנאי מתנאי הערובה אשלם לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית-המשפט עד כדי 15,000,000".

 לאחר שמר ענבל חתם על ערבותו העצמית, חתם על גבי אותו טופס מר אילון - המבקש - על גבי כתב ערובה (של ערב), וזו התחייבותו:

 "אני הח"מ... ערב לכך שהנאשם/המערער/המשיב/המבקש הנ"ל, ימלא אחר תנאי הערובה המפורטים לעיל, ואם יופר תנאי מתנאי הערובה אשלם לאוצר המדינה כל סכום שיצווה בית המשפט עד כדי 15,000,000 ומתחייב אני להודיע מיד לבית המשפט על כל שינוי שיחול במעני הרשום בכתב הערובה".

 3. בטופסי הערובה הנ"ל לא נאמר, איזה מתנאי הערובה (שהם - כמצוטט - שישה במספר) - התחייב החותם לקיים. הטופס בנוי עם חלופות שונות, שלגבי חלק מהן נאמר "מחק את הבלתי מתאים", אך לא טרחו למחוק את הבלתי מתאים. וכאמור אף לא טרחו לציין את החלופה או החלופות הכלולות בהתחייבות החותם (אף לא ציינו באיזה מטבע מדובר. והסך 15,000,000 נירשם בלי כל ציון נוסף).

 הואיל וכך, ההנחה היא שהחותם נטל על עצמו בתוקף חתימתו את ההתחיבויות הכלולות בכל החלופות.

 השתמשתי בביטוי "החותם", הואיל ומן הטופס לא ברור, בתור מה חתם מר ענבל על ערובתו - אם כנאשם או כחשוד, אם כמערער או כמבקש - וכפי שכבר ציטטתי לעיל, מר אילון התחייב ש"הנאשם/המערער/המשיב/המבקש הנ"ל ימלא אחר תנאי הערובה".

 אם החותם התחייב למלא אחר כל תנאי הערובה, הרי שהתחייבויותיו כללו גם את ההתחייבות הכלולה בחלופות ג' ו-ד'. דהיינו -

 "שלא לעזוב את מדינת ישראל, עד לגמר ההליכים המשפטים בתיק הנ"ל". ו"להפקיד את דרכוני ב - - - - ".

 מאידך גיסא, "התיק הנ"ל" היה אמור להיות התיק שמפורט בחלופה ב' או בראש הטופס, אך פרטי התיק לא מולאו שם, ואין אנו יודעים באילו הליכים מדובר.

 4. ערובה היא מסמך עצמאי, ובנושא פרשנותה אין לה קשר לבקשה שבעקבותיה היא ניתנה. הערובה היא התחייבות. יש לפרשה פירוש דווקני, ואין לקרוא בה יותר ממה

= 654 =

 שנאמר בה במפורש. הערובה שלפנינו - שלפי הבקשה שהביאה לחתימתה אנו יודעים כי הייתה מיועדת לאפשר למר ענבל לצאת לחו"ל - אינה אומרת דבר וחצי דבר על כך. אם רוצים, אפשר לקרוא בה את היפוכו של דבר. שכן החותם התחייב בה, כאמור, שלא לעזוב את המדינה. מר אילון - באמצעות עו"ד משגב - טוען, שאין לחייב אותו על-פי הערובה מעבר למה שנאמר בה. מר אילון לא חתם על הבקשה שהוגשה על-ידי בא-כוחו של מר ענבל, ואין הנחה או חזקה שהוא ידע את תוכנה של בקשה זו. מי שטוען שאכן ידע - עליו חובת הראייה, שכן זו טענה בניגוד לאמור במסמך הערובה.

 5. וזו ההתפתחות העובדתית הקשורה בערובה זו.

 כעבור 180 יום מחתימת הערובה, ביקשה המשטרה להאריך את תוקפה ב- 180 יום נוספים. לדיון בבקשה זו לא הוזמן הערב, והארכה ניתנה כמבוקש. כחמישה חודשיים לאחר מכן, הגישה המשטרה בקשה לחייב את מר ענבל ואת מר אילון לשלם את סכום הערובה, היות שלדברי המשטרה הוגש נגד מר ענבל כתב-אישום, הוא הוזמן להופיע לבית המשפט ביום 15.10.86 אך לא הופיע, והתברר, כי לא חזר מחו"ל, הערב אילון לא יכול לגרום לבואו.

 שופט בית-משפט השלום אמר בהחלטתו:

 "אילון המיוצג על ידי עורך הדין משגב מתנגד לבקשה ומעלה בכתב טענותיו טענות עובדתיות שונות שאין להן כל בסיס בחומר הראיות שבפני. אילון אף לא טרח לתמוך את בקשתו (התנגדותו) בתצהיר בכתב לאימות העובדות".

 אם חשב השופט קמא שיש צורך בראיות על העובדות, הרי ששינה את דעתו במהלך הדיון, שכן בישיבה מיום 22.12.86 מצויה החלטתו בהאי לישנא:

 "הגב' דוד ועו"ד משגב, החלו לטעון בפני להבהרת מהות הבקשה. תוך כדי טיעונם הגעתי למסקנה כי הבעיות הן משפטיות בעיקרן וסבוכות ועל פי הצעתי יגיש לי כל אחד מהצדדים את טיעוניו בכתב".

 בהמשך ההחלטה ציין השופט, כי "בהעדר ראייה אחרת חזקה על עו"ד קדר שגם דאגה לכך שאילון ידע על מה ובקשר למה הוא חותם ערבות לענבל ואפילו נתעלם מחזקה זו אזי, כאשר, כאמור ענבל כלל לא היה עצור, חייב הוא אילון ליתן הסבר לשם מה חתם כערב על כתב הערובה וברור שעניין זה החובה היא על אילון להסביר ולשכנע את בית המשפט שכן הוא בא ומבקש שלא לכפות עליו קיום התחייבות בכתב שנתן ושתנאי ברור ועקרי בה - הבטחת התייצבות ענבל - לא קויים על ידי אילון".

 שופט בית המשפט המחוזי דחה את הערר על החלטת שופט בית-משפט השלום. לדעתי, שניהם נתפסו לכלל טעות.

= 655 =

 כבר אמרתי, שמר אילון לא היה צריך להוכיח דבר. לא הייתה שום הנחה נגדו, ולא היה עליו לסתור הנחה כזו. לא ידוע לנו, אם עו"ד קדר סיפרה לו על מטרת הערובה אם לאו, זו עובדה שלא הוכחה. מר אילון לא היה צריך לתת הסבר למהות חתימתו. המשטרה היא שהייתה צריכה להוכיח, שנתמלאו התנאים להפעלת הערובה.

 אפילו אליבא דשופט קמא, בעת שניתנה הערובה לא היה מר ענבל עצור, לא הוגש נגדו כתב-אישום, ובטופס הערובה לא נרשמו כל פרטים על התחייבותו להתייצב למשפט מסוים. זאת ועוד: על-אף התחייבותו של מר ענבל שלא לעזוב את הארץ - הרשתה לו המשטרה לעשות כן. ואין אנו יודעים, אם מר אילון ידע על כוונתו של ענבל לזוב את הארץ, ואם דיווחו לו על כך. עובדה זו לא הוכחה לבית-המשפט. הואיל וכך, מר אילון היה רשאי לכאורה להניח, בעת שחתם על ערובתו, שמר ענבל לא יעזוב את הארץ בלא שיידע על כך. המשטרה הייתה צריכה לדאוג, שהתנאים הכתובים בבקשה של עו"ד קדר יופיעו וירשמו בגוף הערובה. אילו כך היה - לא היה פתחון-פה למר אילון לטעון, שלא ידע על טיב ערבותו.

 התוצאה היא: לפי נוסח כתב הערובה - לא הייתה חובה על מר אילון לגרום לבואו של מר ענבל מחוץ-לארץ. ראיות מעבר לכתוב בכתב הערובה לא הובאו על-ידי המשטרה.   על-כן לא היה מקום לחילוט הערובה.

 6. בפיו של עו"ד משגב היו טענות נוספות, אך לאור התוצאה שהגעתי אליה, אין צורך שאחליט בהן.

 הערר מתקבל. החלטות שופט בית-משפט השלום ושופט בית המשפט המחוזי מתבטלות בזה.

 אין צו להוצאות.

 ניתנה היום, כ"א באייר תשמ"ז (20.5.87).