עו"ד דר' חיים משגב

המערערים, מכורים לסם, הורשעו בבית המשפט המחוזי ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, משהכו בחוזקה את הקורבן, אישה זקנה שלדירתה פרצו במטרה ליטול כספים, וזו נפטרה מאוחר יותר.

הרשעתו של המערער 2 הייתה פה אחד, ואילו הרשעתו של המערער 1 הייתה ברוב דעות, לאחר שדעת המיעוט סברה שלא נשללה האפשרות שהוא אך הסיע את המערער 2 לדירת הקורבן, נותר ברכב, והמערער 2 - בלוויית אדם שלישי, אלמוני - עלו לדירה ותקפו את הקורבן. בערעור נדונה גם שאלת המחשבה הפלילית הנדרשת לשם ביסוס העבירה והדרכים להוכחתה.

בית המשפט העליון פסק:

א. כאשר נאשם יוזם מצדו פנייה לשמש עד מדינה, רואים בפנייתו זו "ראשית הודיה", המפלילה את הנאשם, ויש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק לראיות האחרות המצביעות על אשמתו של הנאשם (414 ב).

= 407 =

ב. אין על בית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובאו לפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף (414 ד).

ג. (1) עבירות הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת על-ידי הנאשם במסגרת ביצוע עבירה אחרת. הנאשם בעבירה זו גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה. המבחן אינו אובייקטיבי, אלא יש צורך להוכיח שהנאשם, מבחינתו הסובייקטיבית, חזה מראש שמעשהו עלול לגרום למות הקורבן, אף אם לא חפץ בתוצאה זו (415 ג, ה).

(2) כיוון שמדובר בהוכחת המחשבה הפלילית, ואין כל אפשרות לחדור לצפונות לבו של האדם ולגלות מה התרחש בו שעה שעבר את העבירה, ניתן להיזקק בעניין זה ל"חזקת המועדות", שלפיה אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיסי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה (416 א-ב).

(3) המדובר בחזקה עובדתית בלבד אשר אין לה כוח הוכחתי עצמאי המוקנה מכוח החוק. עובדת היסוד שעליה מבוססת החזקה היא ניסיון החיים. ניתן להיעזר בה ככלי עזר הוכחתי, אולם קביעת המימצא לעניין המחשבה הפלילית תלויה בנסיבות העניין ובחומר הראיות של כל מקרה, ומובן שחזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה (416 ג-ד).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (1) 566.

[2] ע"פ 383/79, 408, 409 אבו עמרה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 272.

[3] ע"פ 275/74 אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 470.

[4] ע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 57.

[5] ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 133.

[6] ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 21.

[7] ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כג (1) 733.

[8] ע"פ 685/81, 692 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 673.

[9] ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 514.

[10] ע"פ 394/75, 426 דילקי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל (3) 44.

[11] ע"פ 127/79, 130, 152, 161 עבאדי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 650.

[12] ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 505.

[13] ע"פ 361/78 קבועה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 123.

[14] ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 731.

[15] ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 670.

[16] ע"פ 2577/90 זריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 214.

= 408 =

הערות:

להוכחת המחשבה הפלילית תוך הסתייעות בחזקה עובדתית בדבר תוצאות טבעיות ראה:

ע"פ 261/83, 276 לוי נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד לח (1) 570;

ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ו' אוסטרובסקי כהן, ר' שטרנברג אליעז, א' סגלסון) מיום 24.6.91 בתפ"ח 620/89.

הערעורים נדחו.

ל' ברינגר - בשם המערער 1;

ד"ר ח' משגב, א' שלנגר - בשם המערער 2;

ר' סוכר, מנהלת המחלקה הפלילית לעניינים מיוחדים בפרקליטות המדינה - בשם

המשיבה.

פסק-דין

השופט ד' לוין: 1. לפנינו ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיו הורשעו שני המערערים ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ודינם נגזר על-פי החובה שבחוק למאסר עולם.

2. אלה, בתמצית, עובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום:

המערערים, שהיו מכורים לסם, קשרו קשר לביצוע גניבות מדירותיהם של קשישים כדי לממן את רכישת הסמים. לימים נודע להם כי המנוחה, ריקה חזן, אשר התגוררה ברחוב האמוראים 3 בחולון, מחזיקה ברשותה סכומי כסף ניכרים. בתאריך 8.2.89, סמוך לחצות, פרצו השניים לדירת המנוחה בעודה ישנה על מנת ליטול ממנה את הכספים שברשותה, וכשזו התנגדה, הכו אותה בחוזקה בראשה, בצלעותיה ובגפיה, עד שהתמוטטה. או אז גנבו המערערים מן המנוחה סך של 2,000 ש"ח, שהחזיקה בחזייתה, ונמלטו מהמקום. המנוחה אושפזה בבית חולים וולפסון בחולון במחלקה לטיפול נמרץ, ובתאריך 4.3.89 נפטרה כתוצאה מסיבוכים שאירעו בגופה עקב המכות שהוכתה כאמור לעיל.

על-פי כתב האישום גרמו המערערים במזיד למותה של המנוחה, וזאת על מנת להקל על ביצוע השוד ולמנוע את התנגדותה.

3. בית המשפט בדרגה הראשונה הרשיע את המערער 2, פה אחד, בעבירת הרצח שיוחסה לו. מאידך, לעניין הרשעתו של המערער 1 נחלקו הדעות. השופטת ר' שטרנברג אליעז, בדעת מיעוט, סברה שיש לזכותו מעבירת הרצח, מחמת הספק, ולהרשיעו בביצוע שוד על-פי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

= 409 =

גדר הספק בדעת המיעוט התמקד בשאלה, אם אכן עלה המערער 1 לדירתה של המנוחה ולקח חלק פעיל או סביל בתקיפתה או שמא רק הסיע את המערער 2 עד סמוך לבית המנוחה, שם נפגש המערער 2 עם אדם שלישי אלמוני, ושני האחרונים עלו לדירת המנוחה לצורך ביצוע השוד, כאשר אותו זמן המתין להם המערער 1 ברכב בקרבת מקום.

מנגד, נקבע בדעת הרוב, מפי כבוד השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן, כי הוכח מעל לכל ספק סביר ששני שודדים חדרו לדירת המנוחה, כי השניים היו המערער 1 והמערער 2, וכי לא השתתף בביצוע המעשה אדם שלישי. לפיכך, על-פי דעתה, נקבע כי יש להרשיע גם את המערער 1 ברצח המנוחה ריקה חזן. לדעה זו הצטרף כבוד השופט א' סגלסון.

4. בע"פ 3644/91, שהוגש מטעם המערער 1, נטען כי לפני בית המשפט בדרגה הראשונה לא הובאו כל ראיות שהמערער 1 היה בדירת המנוחה בעת ביצוע השוד, ועל כן יש לאמץ את דעת המיעוט, להרשיע את המערער 1 בביצוע עבירת השוד (כמסייע) ולזכותו מעבירת הרצח. בע"פ 3398/91, שהוגש אף הוא מטעם המערער 1, נתבקש בית המשפט להקל בעונשו של מערער זה.

5. לפני בית המשפט בדרגה הראשונה הובאו אמרות של המנוחה ריקה חזן, שמונה במספר, אשר הוגשו כראיות ללא התנגדות מצד סניגורי המערערים. בכל אחת מאמרות אלה צוין כי שני בחורים חדרו לדירתה של המנוחה, הכוה ושדדו את כספה.

בית המשפט בדרגה הראשונה קבע כי אמרות אלה קבילות הן, וזאת לאור הוראת סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הדן ב"אמרה של קרבן אלימות", והקובע לאמור:

"עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו;

(2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה;

(3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".

אימרותיה של המנוחה ריקה חזן, שהיא ה"אדם שנעשה בו... מעשה אלימות", נאמרו סמוך לאחר מעשה האלימות, וכן - לאחר שהייתה לה ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו. לפיכך נקבע בדרגה הראשונה כי אמרות אלה קבילות, כאמור בסעיף 10(1) לעיל.

= 410 =

ברם, לעניין משקלן ומהימנותן של אמרות אלה נחלקו הדעות בדרגה הראשונה.

כבוד השופטת שטרנברג אליעז הייתה בדעה כי העובדה שמתקיימת בנסיבות דנן החלופה הראשונה בלבד מתוך שלוש החלופות המנויות בסעיף 10 הנ"ל מפחיתה מן המשקל שיש לייחס לאמרות הללו, ומכל מקום, לדעתה, אין להרשיע נאשם על סמך אמרה שנתקבלה על-פי סעיף 10(1) כשאין לצדה ראיה של ממש לחיזוק. לעומתה נקבע בדעת הרוב, כי יש לראות באמרות הנדונות משום ראיות מהימנות, וכי כל אחת משלוש החלופות הנזכרות בסעיפים הקטנים של סעיף 10 עומדת בפני עצמה, כאשר לענייננו רלוואנטית הוראת סעיף קטן (1) בלבד. מכאן שאין בעובדה זו כדי לגרוע ממשקלן של אימרות המנוחה.

לסברת שופטי הרוב אין גם צורך בחיזוק, לצדה של אמרה הנכנסת בגדרו של סעיף 10(1) הנ"ל, בהבחנה מאמרה הנכללת בקטיגוריה של "אמרות שכיב מרע" כאמור בסעיף 10(3) (ראה ע"פ 257/74 אמקייס נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 574). אשר על כן נקבע, בדעת הרוב, כי אמרות המנוחה, לפיהן שניים שדדו והכו אותה, הינן אמרות קבילות ואף מהימנות, ועל-פי אמרות אלו יש לקבוע כי השוד והרצח דנן בוצעו על ידי שני אנשים שחדרו לדירת המנוחה ריקה חזן.

דעת הרוב, כפי שהובאה לעיל, תואמת את הדין, ואנו מאמצים את מסקנתה הנ"ל, מה גם שבחומר הראיות אשר נפרש לפני הדרגה הראשונה נמצאו מספר חיזוקים למימצא זה, עליהם נעמוד בהמשך הדברים.

6. בהמשך פסק הדין נקבע, על-פי דעת הרוב, כי השניים אשר שדדו והכו את המנוחה הינם שני המערערים. מסקנה זו נסמכת על הראיות אשר נפרטן להלן:

בתאריך 7.9.89 נעצר אבשלום בוסקילה, אחיו של המערער 2, בגין חשד של ביצוע מעשי שוד בשתי הזדמנויות שונות. בזמן חקירתו בקשר לעבירות אלה הודה, מיוזמתו, בביצוע עשרה מקרים נוספים של פריצות וגניבות. אמיתות הודאתו הוכחה כאשר הוביל את המשטרה למקומות שם ביצע את העבירות, כאשר לגבי חלק מהמקרים לא הוגשו כלל תלונות, ולאחר שהצביע על המקומות, העלתה הבדיקה כי אכן בוצעו שם פריצות או גניבות.

בתאריך 3.10.89 סיפר אבשלום בוסקילה לחוקר המשטרתי על כך שאחיו, המערער 2, התוודה בפניו בגרימת מותה של המנוחה ריקה חזן (ת/65). בהתוודות זו סיפר המערער 2 כי הוא והמערער 1, יחד עם עוד בחורה שאת שמה לא הזכיר, סברו כי בביתה של ריקה חזן ימצאו סכום כסף רציני שיספיק להם למימון קניית סמים לפרק זמן נכבד, זאת מכיוון שהמנוחה קיבלה, על-פי ידיעתם, דמי ביטוח לאומי עבור עצמה ועבור בנה הנכה. בשעות הצהריים, עובר לליל האירוע, נשלחה הבחורה על-ידי המערערים לבדוק את נכונות המידע ואכן, אותה בחורה, אשר כנראה הכירה את המנוחה, ביקרה אותה בו ביום ואימתה את המידע הנ"ל. בשעות הלילה, לפי התוודות זו, הגיעו שני המערערים לבית המנוחה כדי לשדוד את כספה. המנוחה התנגדה, ואז חבטו בה ולקחו את כספה.

= 411 =

אבשלום בוסקילה ידע לציין עוד כי אחיו (המערער 2) סיפר לו כי מדובר בסכום של 1,500 עד 2,000 ש"ח. בכך יש כדי להוות חיזוק לתוכן האמרה, שהרי המנוחה מסרה באימרותיה כי לקחו ממנה "20,000,000 ל"י", שהם אכן 2,000 ש"ח (ראה ת/55, ת/56 וכן פרוטוקול עמ' 76-77).

7. בעדותו לפני בית המשפט בדרגה הראשונה ניסה אבשלום בוסקילה לסתור את דברי הודעתו ת/65. בית המשפט בדרגה הראשונה קבע כי עדותו הייתה מבולבלת, כאשר סימני פחד חד משמעיים ניכרים על פניו. הוא הוכרז כעד עוין לתביעה, אך המשיך במתן תשובות שאין להן שחר (פרוטוקול, עמ' 100-110), כאשר המערער 2 מתפרץ לעברו בזעם.

כאן המקום לציין כי בהיותו במעצר הופגש אבשלום בוסקילה עם אמו. שיחתו עם האם הוקלטה (ת/37), ומתמליל השיחה שהוגש (ת/44) עולה כי האם מסבירה לאבשלום בוסקילה שלא יחשוש, שהרי בידי המשטרה אין ראיות נגד אחיו - המערער 2. והיא מוסיפה ואומרת:

"אתה רק אל תספר להם כלום. אחיך הרי יצא מזה. אין להם כלום נגדו".

גם ראיה זו מהווה חיזוק לתוכן ההודעה ת/65 הנזכרת לעיל. אין להתפלא אפוא, כי בזמן מסירת העדות בבית המשפט בדרגה הראשונה היה אבשלום בוסקילה מאוים ונפחד.

בקשר לכך נקבע אף על-ידי כבוד השופטת שטרנברג אליעז כי נאמנים עליה דברי עדותו של איש המשטרה, פקד א' ורצברגר, באשר לנסיבות גביית אימרתו של אבשלום בוסקילה, וכי האחרון מסר את הודעתו ת/65 מרצונו החופשי.

טענת הסניגורים, כאילו מסר אבשלום בוסקילה את אימרתו בשל החשש שהוא עצמו נחשד בביצוע הרצח, נדחתה על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה, ונמצא שאין לה כל בסיס. הוכח כי בעת קרות האירוע נושא כתב האישום היה אבשלום בוסקילה נתון במעצר (כעולה מעיון בדו"ח המעצרים ת/1). אבשלום בוסקילה לא ביקש כל תמורה בעבור הודעותיו במשטרה, וכשהועמד לדין בגין העבירות שביצע - הודה בפני בית המשפט וקיבל עונש מאסר חמור של שבע שנים ושלושה חודשים. אשר על כן החליטו שלושת שופטי ההרכב כי בנסיבות המקרה עליהם להשתמש בסמכות המסורה להם לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] ולהעדיף את תוכן ההודעה ת/65 על דברי עדותו של אבשלום בוסקילה בבית המשפט, וזאת לאחר שהתביעה הוכיחה את התנאים המצטברים שבסעיף 10א הנ"ל.

8. על סמך אימרותיה של המנוחה, כי נשדדה והוכתה בידי שניים, וכן על סמך אימרתו של אבשלום בוסקילה (ת/65), אשר נמצאו מחוזקים ומהימנים, כמוסבר לעיל, ניתן היה לקבוע כי שניים הם שנכנסו לדירת המנוחה, הכו ושדדו אותה.

ברם, השופטת שטרנברג אליעז הייתה בדעה כי מן האמור בהודעה ת/65 לא ניתן להסיק

= 412 =

בוודאות הנדרשת ברמה הפלילית כי המערער 1 הוא זה שעלה עם המערער 2 לדירת המנוחה או כי תקף אותה. לדעתה, הראיות הנ"ל מלמדות אמנם על קשר שקשרו שני המערערים לשדוד את המנוחה, אך ספק בעיניה אם אכן עלה המערער 1 לדירה. ספק זה נובע מגירסה שהועלתה על-ידי המערער 1, לפיה צירף המערער 2 לביצוע השוד דנן אדם שלישי, אותו לא זיהה המערער 1 מפאת החשיכה, ואשר הסתלק לבדו מיד לאחר ביצוע השוד. לפי גירסה זו עלו לדירה המערער 2 יחד עם האדם השלישי, כאשר המערער 1 נשאר להמתין ברכב, בקרבת מקום.

השופטת המלומדת מציינת כי המערער 1 מסר גירסה זו "בהודעותיו". בהתייחסה לדו"ח זיכרון דברים מתאריך 8.12.89 שערך החוקר שם טוב לוי (המכונה בפי המערער 1 בשם "אבו זכי"), שבו מצויים פרטים הקושרים את שני המערערים לאירועים שהביאו למותה של ריקה חזן (ראה ת/49), קובעת השופטת שטרנברג אליעז:

"גם כאן כמו בת/25 מופיע אדם שלישי, אשר השתתף בשוד בדירת המנוחה, בעוד הוא ממתין במכונית..." (עמ' 16 לפסק הדין נושא הערעור).

ת/25 הוא הודעת המערער 1 מתאריך 12.11.89 (שעה 17:30).

עיינתי בהודעה זו, כמו גם בשאר אימרותיו של המערער 1, ופרט לאמור ב-ת/49 שבו נדון להלן, לא מצאתי זכר לגירסת האדם השלישי האלמוני.

הגירסה בדבר האדם השלישי הועלתה על-ידי המערער 1 פעם אחת בלבד (ב-ת/49), בשלב מתקדם של חקירתו, לאחר שכבר נחקר מספר פעמים לפני כן, בתאריכים שונים, ולא העלה כלל גירסה זו (ראה אימרותיו לפי סדרן הכרונולוגי - מוצגים ת/6;

ת/34; ת/25; ת/48; ת/45; ת/23).

על-פי הכתוב ב-ת/49 החל המערער 1 בשיחה שערך עם החוקר המשטרתי תוך ייאוש מסוים, לאחר שהיה משוכנע כי הקליטו שיחה בינו לבין המערער 2, על-פיה, לכאורה, ניתן היה לגלות את כל סיפור המעשה. במהלך השיחה מסר את הדברים הבאים:

"כאשר הייתי עם ברטו בוסקילה (המערער 2 - ד' ל') בשעות היום אמר לי היום בלילה אנחנו יוצאים לטשש (פריצה - ד' ל'), ואז הוא קבע עם בן אדם נוסף שאני לא יודע מי זה, ואני גם לא אספתי אותו מהבית ונסענו בג'סי כהן בדיוק מול תחנת האוטובוס מול הבית של הזקנה, עצרתי את האוטו ואז ראיתי שברטו יורד נפגש עם בן אדם וביחד עלו לדירה אני לא ראיתי באיזה צורה עלו לדירה וחוץ מזה היה חושך ולא ראיתי את הבן אדם. אחרי שעלו וירדו כעבור 15 דקות הבן אדם שפשף (ברח - ד' ל' ) ומיד בא אלי ברטו ואמר לי סע מהר מכאן, וראיתי אותו עם דם בידים".

9. הגירסה הנ"ל בדבר השתתפותו של האדם השלישי האלמוני במעשה השוד, כמתואר

= 413 =

לעיל, נדחתה על-ידי שופטי הרוב. בפסק דינה של השופטת אוסטרובסקי כהן, אשר לדעתה הצטרף כאמור גם השופט סגלסון, נקבע כי אותו חלק באימרתו של המערער 1 (ת/49), המתייחס להשתתפותו של האדם השלישי, הוא שקרי, ונובע מרצונו של המערער 1 להסתיר את חלקו במעשה הרצח עצמו. קביעה זו נסמכת על ההלכה הפסוקה שלפיה ניתן לפלג הודעה שנמסרה במשטרה ולקבוע כי חלק מההודעה הוא אמין וחלק אחר שקרי, ואותו אין בית המשפט מוכן לקבל כאמת (ראה ע"פ 383/79, 408, 409 אבו עמרה ואח' נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 278).

10. עמדה זו נראית לנו, ולהלן נתעכב על הנימוקים לכך:

(א) בעדותו בבית המשפט בדרגה הראשונה (פרוטוקול, עמ' 174), כאשר נחקר לגבי המוצג ת/49, הכחיש המערער 1 את תוכן השיחה עם החוקר המשטרתי המתוארת ב-ת/49.

כאשר נשאל לפשר גירסת "האדם השלישי", השיב תחילה: "אז המצאתי את הענין של האדם השלישי", ומיד לאחר מכן הוסיף כי החוקרים הם שאמרו לו שהיו שלושה אנשים.

בהמשך עדותו העיד המערער 1 (ראה פרוטוקול, עמ' 191):

"ש: באותה שיחה אמרת שאספת את ברטו קודם מהבית והיה אדם נוסף ונסעתם בג'סי כהן בדיוק מול הבית של הזקנה.

ת:זה לא נכון. כנראה ששם טוב לוי כתב זאת מיוזמתו;

ש:זו פעם ראשונה שאתה מדבר על אדם נוסף ולא היה אתכם אדם נוסף הייתם תמיד לבד כשביצעתם את העבירות.

ת:זה נכון שביצענו את העבירות לבד.

ש:אפילו לא הסכמתם שאבשלום, אחי הנאשם 2 לא הסכמתם שישתתף אתכם בעבירות.

ת:נכון. לא הסכמתי שהוא ישתתף בעישון הסמים, אבל הוא השתתף, לא הסכמתי כי זה היה מקטין את הכמות שלנו".

עינינו הרואות, בעדותו בבית המשפט הכחיש המערער 1 את גירסתו בדבר האדם השלישי, שאותה העלה פעם אחת ויחידה כאמור ב-ת/49. בנסיבות אלו נקבע בפסק הדין נושא הערעור, בדעת רוב, כי אין לייחס משקל כלשהו לאותה אמירה חד פעמית בדבר האדם השלישי.

(ב) זאת ועוד. המערערים נהגו לבצע גניבות בבתי קשישים, במשך תקופה של מספר חודשים עובר לאירוע נושא ערעור זה, ובמשך תקופה זו שיתפו פעולה, ביניהם בלבד, בעשרות פריצות וגניבות (ראה לדוגמה דבריו של המערער 1 בהודעתו במשטרה ת/45, וכן ב-ת/13 בעמ' 17). אין זה מתקבל על הדעת כי במקרה הנוכחי, כאשר השוד תוכנן מראש עקב מידע מוקדם שהגיע לידיעת המערערים, יצטרף ברגע האחרון אדם שלישי אלמוני, מבלי שהדבר הובא מראש לידיעת המערער 1, ומבלי שהאחרון יידע פרטים מזהים איזה שהם לגבי אותו אדם שלישי גם לאחר מעשה. קל וחומר כאשר צירופו של אדם שלישי היה מפחית את חלקו של המערער 1 בשלל שציפה לו כדי לממן את רכישת הסם לו נזקק.

= 414 =

מאידך גיסא, נראה לי כי העלאת הגירסה בדבר האדם השלישי באה לנסות ולהרחיק את המערער 1 מזירת האירוע בדירה, לאחר שכבר הובא לידיעתו כי בידי המשטרה ראיות המצביעות על כך שלדירה חדרו שני אנשים (כעולה מהאמור ברישא ל-ת/49).

(ג) ממוצג ת/49 עולה כי בשיחה שקיים המערער 1 עם החוקר שם טוב לוי אמר המערער 1 "אם הייתם עושים אותי עד מדינה, הייתי מספר" (ראה גם זיכרון הדברים ת/12, וכן דבריו של המערער בתמליל השיחה בינו לבין החוקר א' ורצברגר - ת/13 בעמ' 23).

הלכה פסוקה היא כי כאשר נאשם יוזם מצדו פנייה לשמש עד מדינה, רואים בפנייתו זו "ראשית הודיה", המפלילה את הנאשם, ויש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק לראיות האחרות המצביעות על אשמתו של הנאשם (ראה: ע"פ 275/74 אביטן ואח' נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 474; ע"פ 323/85, 340, 368 אלרמאק ואח' נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 63-64; ע"פ 470/85 בן גל ואח' נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 153; וכן ראה ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל [6]).

וזאת יש להדגיש לענייננו; להוכחת עצם מעורבותם של המערערים בפריצה לדירת המנוחה ובגניבת כספה היו ראיות ברורות ומוצקות בידי המשטרה החוקרת. לכן כל תכליתה של ההצעה לשמש עד מדינה הייתה לעניין התקיפה הקטלנית, וזוהי ראשית הודיה בשותפות לגרימת המוות.

(ד) אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן, העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהובא לפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף (ראה ע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 741).

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו מפי מ"מ הנשיא זילברג, שם, בעמ' 744:

"אין בית המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות תמהוניות רחוקות מאוד

כדי לזכות בן אדם שקיימות נגדו הוכחות חזקות. זהו אותו ה-STRANGER שאת נוכחותו אין לקחת בחשבון, לפי דברי גלנוויל וויליאמס...".

ראה בעניין זה גם ע"פ 685/81, 692 אהרוני ואח' נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 691-692.

11. אשר-על-כן יש לאמץ את דעת הרוב בדרגה הראשונה, לפיה האדם השני שהשתתף עם המערער 2 באירוע השוד ובהכאת המנוחה, הכאה שבעטייה היא נפטרה, הוא המערער 1. מכאן שבסוגיה זו דין ערעורו להידחות.

עוד אעמוד בהמשך על טיעונו החלופי (המשפטי) של המערער 1, הזהה לטיעונו של המערער 2 לעניין סעיף ההרשעה.

= 415 =

12. נפנה עתה לדון בטענות שהועלו בע"פ 3124/91 מטעם המערער 2. לאורך כל חקירתו במשטרה חזר המערער 2 וטען כי הוא "חף מפשע" (ראה גם עמ' 10 לפסק הדין נושא הערעור). ביטוי זה חזר ועלה מפיו גם בעדותו בבית המשפט (ראה פרוטוקול, עמ' 206-209).

בעת הדיון לפנינו זנחו סניגוריו המלומדים של המערער 2 את הטענות העובדתיות שהועלו בערעור לעניין עצם השתתפותו של אלברט בוסקילה - המערער 2 - באירוע נושא כתב האישום. לכך אף הסכים המערער 2 עצמו. מאידך, טענת סניגוריו של המערער 2 היא כי במקרה דנן לא נתקיימו היסודות הצריכים להרשעה ברצח על-פי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין.

אמנם, הסניגורים המלומדים אינם מטילים ספק בקשר הסיבתי בין פעולת "השודדים" לבין גרימת מותה של המנוחה, אלא שמחומר הראיות לא עולה, לטענתם, כי המערערים חזו את התוצאה הקטלנית שנבעה ממעשיהם או כי היו אדישים נוכח אפשרות זו, כנדרש בפסיקה. לטענה זו הצטרף, כאמור, גם סניגורו של המערער 1.

13. עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) הנ"ל עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת על-ידי הנאשם במסגרת ביצוע עבירה אחרת. הנאשם בעבירה זו "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה".

פסק הדין המנחה לעניין המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירה זו הינו ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [9], בעמ' 559, שם נקבע על-ידי השופט אגרנט (כתוארו דאז) כי על הנאשם לחזות מראש את התוצאה הקטלנית שצמחה ממעשהו, בין כתוצאה ודאית ובין כתוצאה אפשרית, ולגלות יחס של אדישות נוכח אפשרות זו (ראה לעניין זה גם: ע"פ 394/75, 426 דילקי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [10], בעמ' 51;

ע"פ 127/90, 130, 152, 161 עבאדי ואח נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 654;

ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 514).

המבחן אינו אובייקטיבי, אלא יש צורך להוכיח שהנאשם, מבחינתו הסובייקטיבית, חזה מראש שמעשהו עלול לגרום למות הקורבן, אף אם לא חפץ בתוצאה זו (ע"פ 361/78 קבועה נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 125; ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 737).

14. לענייננו יש אפוא לבחון את מסכת העובדות ולקבוע, אם בעת האירוע דנן עלתה במחשבת המערערים האפשרות כי מעשיהם עלולים לגרום לתוצאה קטלנית כאמור.

לאורך כל חקירתם, הן במשטרה והן בבית המשפט, בחרו המערערים בהכחשה טוטאלית לעניין הכאת המנוחה, ריקה חזן, באירוע נושא ערעור זה. להכחשה טוטאלית תוצאות לוואי השוללות העלאה מאוחרת של טענה חלופית הסותרת את ההתכחשות הכוללת (ראה ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 671). דבר זה מפחית את כמות ההוכחות שאותן נדרשת התביעה להביא להוכחת גירסתה.

= 416 =

15. עקב ההכחשה הטוטאלית, כמוסבר לעיל, לא ניתן היה לשמוע מפי המערערים עצמם הסבר באשר להלך מחשבתם בזמן אמת, שכן לא ניתנה לתביעה הזדמנות לחוקרם בעניין זה. בנסיבות אלה אין לבית המשפט אלא הראיות שלפניו על מצבה הגופני של המנוחה ועל אופי הפגיעות בה, וכן התנהגות המערערים עצמם בעת האירוע ואחריו - מכל אלה ניתן ללמוד ולהסיק על הלך נפשם של המערערים בזמן האירוע.

כיוון שמדובר בהוכחת המחשבה הפלילית, ואין כל אפשרות לחדור לצפונות לבו של האדם ולגלות מה התרחש בו שעה שעבר את העבירה, ניתן להיזקק בעניין זה ל"חזקת

המודעות" (PRAESUMPTIO DOLI), לפיה:

"אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד) 542).

המדובר בחזקה עובדתית בלבד אשר אין לה כוח הוכחתי עצמאי המוקנה מכוח החוק.

עובדת היסוד שעליה מבוססת החזקה היא ניסיון החיים. ניתן להיעזר בה ככלי עזר הוכחתי, אולם קביעת המימצא לעניין המחשבה הפלילית תלויה בנסיבות העניין ובחומר הראיות של כל מקרה, ומובן שחזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה.

לפיכך עלינו לבחון, לאור נסיבות המקרה וחומר הראיות, אם ניתן להיעזר בחזקת המודעות כדי לקבוע שהמערערים, מבחינה סובייקטיבית, היו מודעים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית שנבעה ממעשיהם (ראה פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 545, 615).

16. נפנה עתה לחומר הראיות בקשר לנזקים הגופניים שנגרמו למנוחה. ממוצג ת/ 66 עולה, כי סטאז'ר במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים וולפסון בדק את המנוחה כאשר אושפזה שם סמוך לאחר האירוע דנן ומצא קרע באורך של 4 ס"מ לערך במצחה (שנתפר לאחר מכן), סימנים כחולים בידיים, וכן קשיים בנשימה. בצילום נמצאו שברים בבית החזה, במספר צלעות מצד ימין.

ממוצג ת/69, חוות דעת מומחה שערך ד"ר ב' לוי, מהמכון לרפואה משפטית בתל אביב, עולה, כי הוא בדק את המנוחה בתאריך 14.2.89 (חמישה ימים לאחר האירוע).

מומחה זה מאמת את הנזקים הגופניים שנמצאו במנוחה, כמתואר לעיל. כמו כן מצא המומחה הנ"ל שפך דם בשד ימין, אשר לדעתו נגרם, קרוב לוודאי, כתוצאה מלחיצה של בית החזה מימין בין שני מישורים קשים. בחקירתו בבית המשפט בדרגה הראשונה העיד ד"ר ב' לוי, כי שברים מן הסוג שנגרם למנוחה אינם יכולים להיגרם כתוצאה מנפילה, אלא הם תוצאה של לחיצה בין שני מישורים קשים, לדוגמה דריכה עם הרגל על בית החזה, כשהמישור האחד הוא הרגל והאחר הוא הרצפה. לדעתו, גם לאישה צעירה יכולים להיגרם סיבוכים קשים כתוצאה משברים כאלה ובעקבות זאת

= 417 =

מוות. גם שאר החבלות מעידות לדעתו על מכות בעוצמה חזקה שספגה המנוחה (פרוטוקול, עמ' 137-141).

ממוצג ת/68, חוות דעת מומחה שערכה ד"ר ד' פיליפס מהמכון לרפואה משפטית בתל-אביב, אשר ניתחה את גופת המנוחה לאחר הפטירה, עולה כי למנוחה אכן נגרמו נזקים גופניים כמוסבר לעיל. נמצאו סימני חבלה קהה, וכן נמצאו שברים בארבע מצלעותיה בצד ימין. בחקירתה בבית המשפט העידה ד"ר ד' פיליפס כי השברים בצלעות מעידים על חבלה באמצעות חפץ קשה, שיכול להיות אגרוף (פרוטוקול, עמ' 133).

17. על מצבה של המנוחה בסמוך לאחר האירוע דנן ניתן אף ללמוד מדברי אנשי המשטרה ושכני המנוחה, אשר הגיעו לדירתה סמוך לאחר שהתבצע מעשה האלימות ותיארו את שראו במו עיניהם בזירת האירוע. כן ניתן להיעזר באימרות המנוחה אשר הוגשו כראיות לבית המשפט בדרגה הראשונה. להלן נסקור מספר עדויות, אשר נמצאו מהימנות על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה, והן רלוואנטיות לנושא זה.

ב-ת/55 מתאר מפקח דוד סיטון כי הבחין באישה מבוגרת (המנוחה) כשהיא נאנחת וצועקת מכאבים. על גופה היו סימני דם והיא התלוננה כי שני אנשים הכו אותה בכל חלקי גופה (ראה גם פרוטוקול, עמ' 78).

ב-ת/56 מתאר רס"ר משה בקל כי בהגיעו לדירה ראה אישה מבוגרת שבגדיה ספוגים בדם שוכבת במסדרון הבית. כמו כן הבחין בשלולית דם על רצפת חדר הכניסה (ראה גם תמונות 10 ו-11 במוצג ת/63). המנוחה סיפרה כי תקפו אותה שני אנשים שפרצו לביתה, הכו ופצעו אותה בכל חלקי גופה ובראשה. איש המשטרה ציין כי אכן הבחין בחתכים בראשה, ודם רב ניגר מהם (ראה גם פרוטוקול, עמ' 79).

העדה לוי עליזה, שוטרת במשמר האזרחי, אשר הגיעה למקום האירוע, העידה שהמנוחה סיפרה לה ששני בחורים הכו אותה בראשה וכן ניסו לחנוק אותה (פרוטוקול עמ' 65-66).

העדה יולנדה סלהוב, שכנה באותו בניין, העידה כי המנוחה התלוננה שכואב לה בחזה כיוון שהרביצו לה כדי לקחת את הכסף (פרוטוקול עמ' 75).

העדה קלרה מאירסון, גם היא שכנה בבניין, העידה כי כאשר ניגשה אל המנוחה ושאלה אותה מה קרה, השיבה האחרונה כי שניים הרביצו לה "מכות רצח" (פרוטוקול עמ' 77).

סניגורי המערער 2 העלו טענה, לפיה ייתכן שהמנוחה נפגעה בראשה ונחבלה בגופה עקב נפילה שאירעה כאשר נשארה לבדה בדירה. טענה זו הינה היפותטית בלבד ואין לה, כמוסבר לעיל, כל אחיזה בחומר הראיות, נהפוך הוא.

= 418 =

18. מחוות הדעת של הרופאים ומעדויותיהם, אשר הדגישו את הפגיעות הקשות במנוחה במקומות רגישים וחיוניים (באזור בית החזה ובאזור הראש), ואת עוצמת המכות אשר גרמו אף לשבירת ארבע צלעות, וכן מעדויות השוטרים והשכנים אשר הגיעו לדירת המנוחה בסמוך לאחר האירוע, ניתן ללמוד על אכזריות הפגיעה במנוחה.

בקשר לכך נקבע בפסק הדין על-ידי השופטת שטרנברג אליעז:

"אין ספק כי בכל אלה הוכיחה התביעה את יסוד חזות ההמתה, ואי איכפתיות הנאשם לתוצאה הקטלנית" (עמוד 36 לפסק הדין).

כאמור, השאלה שעלינו לבחון היא, אם בעת קרות האירוע היו המערערים מודעים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית שנבעה ממעשיהם, והאם גילו יחס של אדישות נוכח אפשרות זו.

לאור חומר הראיות ותיאור נסיבות המקרה, כפי שהובאו לעיל, ניתן להיזקק בעניין זה ל"חזקת המודעות" ולקבוע, כי המערערים אכן היו מודעים לתוצאה הקטלנית הנ"ל, אם לא כתוצאה ודאית אזי לפחות כתוצאה אפשרית.

מימצא זה מתחזק גם לאור העובדה שקורבן האלימות הייתה אישה קשישה, בעלת מראה שברירי, והמכות שספגה נועדו להתגבר על התנגדותה למעשה השוד. יש אף לזכור שהמערערים ידעו, עקב מידע מוקדם שאספו, שהכסף מוחבא בחזייתה של המנוחה, כך שנראה כי צפו התנגדות מצד הקורבן ולא בחלו בצורך להתגבר עליה בכוח.

המערערים הסתלקו עם שללם ממקום האירוע בחיפזון ובהתרגשות, אך תוך הפגנת אדישות לגורלה של המנוחה. זו נשארה מוטלת חסרת אונים על רצפת הדירה, מתבוססת בדמה, עד אשר הזעיקו השכנים את המשטרה.

לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע מעבר לספק סביר, כי כל מרכיבי העבירה הנ"ל הוכחו, ועל-כן יש לדחות את טענות המערערים בעניין זה.

19. בהכרעת הדין התייחסה השופטת שטרנברג-אליעז לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעבירת "הרצח במזיד", כאמור בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, ומצאה כי יסוד זה מתקיים בענייננו, בין השאר, בשל הניסיון לחנוק את המנוחה ב"חוט ברזל". ראיות בקשר לניסיון לחניקת המנוחה נמצאו בעדותה של השוטרת עליזה לוי (פרוטוקול, עמ' 65), בעדותו של השכן יחיאל מעודד (פרוטוקול, עמ' 89), וכן במוצג ת/56.

ברם, בעדויות הרופאים שבדקו את המנוחה לא הוזכרו סימני פגיעה בצוואר או תלונה על כך. כמו כן, לא הוגש "חוט החשמל" המוזכר ב-ת/56 כמוצג לבית המשפט.

בנסיבות אלה איננו

= 419 =

רואים מקום, מחמת הספק, להיזקק לנושא ניסיון החניקה כדי ללמוד ממנו על הלך נפשם של המערערים בעת האירוע (ראה בדומה לכך ע"פ 2577/90 זריקי נ' מדינת ישראל [16]).

לצורך הוכחת חזות התוצאה הקטלנית נעזרה השופטת שטרנברג-אליעז גם בדברי המערער 1 ב-ת/49, ומהם עולה כי המערער 2 היה מודאג מאפשרות מותה של ריקה חזן בגין המכות שספגה:

"ובכל פגישה שהיתה איתו היה אומר לי אני פוחד שהזקנה תמות".

טוענים סניגוריו של המערער 2 כי דאגה זו, שהובעה במשך שלושת השבועות שלאחר האירוע, ובטרם נפטרה המנוחה, אינה יכולה לשמש ראיה על חזות התוצאה הקטלנית על-ידי המערער 2 בעת האירוע עצמו, כנדרש לצורך הרשעה כאמור.

אישפוזה של המנוחה בבית החולים והחשש לחייה פורסמו בכלי התקשורת. בנסיבות אלה אפשר שלא יהא זה בטוח מספיק להסיק מהדברים המצוטטים לעיל מ-ת/49 על הלך נפשם של המערערים בעת האירוע.

אולם אין באלה כדי לפגום במסקנה הסופית, שהרי לאור מכלול הראיות האחרות והנסיבות, שהובאו לעיל, יש יסוד איתן לקבוע כי היסוד הנפשי הנדרש, כמוסבר לעיל, אכן מתקיים בענייננו.

20. אשר-על-כן יש לדחות את הערעורים.

השופט ג' בך: אני מסכים.

השופט י' מלץ: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ד' לוין.

ניתן היום, כ"ה בתמוז תשנ"ג (14.7.93).

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר