מאת ד"ר חיים משגב 

משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל ושר החוץ בממשלת דוד בן-גוריון, כבר אמר את זה

לפני הרבה שנים: "אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר.

אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל", אמר המנהיג הציוני הוותיק, מאבותיה של

המדינה היהודית.

גם גולדה מאיר לא חסכה משמעון פרס את שבט לשונה. "התניתי את השתתפותי בממשלה בהרחקתו של שמעון פרס

מכל עמדה ביטחונית רגישה", אמרה מי שעמדה כצוק איתן בעת שמשה דיין וכמה מחבריו הגנרלים קרסו במהלך

מלחמת יום הכיפורים, שאליה הם הובילו באיוולתם כי רבה.

אבל מי שהגדיל מכולם להבין את טיבו של שמעון פרס היה יצחק רבין, שהכתיר את שר הביטחון בממשלתו הראשונה,

בשנות ה-70', בתואר חתרן בלתי נלאה. "לא חשבתי ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם

לא שירת בצה"ל. קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו היתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר", אמר

מי שנגרר אחר תעתועיו של שמעון פרס בשנות ה-90', והלך אחריו למהלך מדיני שכבר גרם למאות הרוגים,

לעשרות אלפי פצועים ונכים, והביא שכול ויתמות על אלפים רבים מאוד.

יכולתי, כמובן, להוסיף עוד כהנה וכהנה אמירות בגנות שמעון פרס, מפיהם של דוד בן-גוריון, אורי אבנרי - עורכו

המיתולוגי של "העולם הזה", אורי שגיא - ראש אמ"ן לשעבר, ושל רבים אחרים שלמדו להכיר מקרוב את

הפכפכותו ואת המניפולטיביות שלו - אולם לא עת חשבון אישי עתה היא.

מה שמונח עתה על כפות המאזניים זה לא אישיותו העקלקלה של שמעון פרס, איש אובססיבי, אלא עצם גורלה

של מדינת ישראל. הסכנה הטמונה בו, כיום, משולה בעיני כל מי שעוקב אחריו לסכנה שיש ב"פצצה מתקתקת".

התבטאויותיו כלפי ראשי הצבא עושים אותו לגרוטסקה שטעמה חמצמץ. אמירותיו מעלות ריחות של עובש. פניו

המאפירות מעידות על כך, שהוא יודע בסתר ליבו שהוא מגן על חלום שנעלם - ועל פרס שהוא קיבל במירמה.

כתבתי את הדברים שחור על גבי לבן, לבקשת עורכי מעריב, עוד ב-23.5.96, במוסף "סופשבוע", שבו כתבו

ארבעה כותבים בעד ונגד בנימין נתניהו ושמעון פרס. "גם שמעון פרס יודע", כך אמרתי אז, "שהוא הולך

בדרך-לא-דרך, שעלולה להביא את הקץ על המדינה היהודית. דורות כה רבים חלמו עליה", קוננתי, "אבל הדרך

פשוט אצה לו".

"מן הזהירות הוא מתרחק כמו מפני אש. הפזיזות היתה לטבע שני אצלו. רבים מזהירים אותו מפני

הקטסטרופה שעלולה להתרחש עלינו אם דרכו לא תצלח. אבל הוא בשלו. אוטם אוזניו מלשמוע, חולם

על 'מזרח תיכון חדש', שקוע בהזיות על הצטרפות לליגה הערבית", טענתי אז כמוכיח בשער.

התרעתי במפורש כנגד ההסכמה של שמעון פרס וחבר מרעיו לתביעה הערבית להקמת מדינה פלשתינית

בשטחי יהודה ושומרון, לאחר גירוש כל היהודים משם, שכן ל"מדינה הפלשתינית" הזאת לא תהיה זכות קיום

משל עצמה, כלכלית או פוליטית, אם היא לא תשאף בכל מאודה להתרחב בכוח מזרחה, לכיוון מדינת

ירדן, ומערבה, לכיוון מדינת ישראל, כדי להתחבר עם הערבים שיושבים בגליל ובמשולש ובנגב; התביעה

להחזרת מיליוני הפליטים שנטשו את בתיהם במהלך המלחמות השונות, אל תוך מדינת היהודים, תעמוד בראש

סדר היום שלה.

ראיתי את הדברים בזמן אמת. התחננתי על עתידו של העם היהודי בארץ ישראל. צפיתי את מה שעתיד לקרות

בבהירות כמעט מצמררת - ולכן לא ידעתי את נפשי מרוב כעס, כאשר ברוני מחנה השמאל המתנשא דיברו על כך

 שהגיעה השעה ל"נסות את דרך השלום".

"רק דרך אחת ויחידה הובילה את העם היהודי אל המקום היחיד שבו יש לו סיכוי מה לשרוד. אסור לוותר על

הסיכוי הזה. חלומות השווא של שמעון פרס עלולים לצמצמו עד כדי ביטולו המלא", קבעתי במאמרי. "לאחר

ששמעון פרס ייתן להם את כל מה שרק אפשר, הם (הערבים) ירצו את כל השאר", סיימתי את הנבואה

האפוקליפטית שלי בשנת 1996, כש"תורת השלבים" הערפאתית עומדת אל מול עיני.

כמה ימים לאחר מכן בנימין נתניהו ניצח בבחירות.

יאיר לפיד, אגב, כתב באותו סוף שבוע, במעריב, בעד שמעון פרס. אני כמעט בטוח שאם הוא היה קורא

בימים האלה, של דם ואש וקריסה מוחלטת של חזיונות התעתועים של אבירי חזיונות השווא, את מה שהוא

כתב אז, ערב נצחונו של בנימין נתניהו כנגד כל הסיכויים והצבעתם המסיבית של הערבים בעד

"מועמד השלום", הוא היה אומר לעצמו, מן הסתם, שאם להצביע בעד שמעון פרס זה לחיות בתוך העולם, ולא

בשוליו הסהרוריים, כהתבטאותו באותם ימים של אופוריה מטורפת, בינות לאוטובוסים העשנים, אז כיצד הוא

לא הבין כבר אז שהטרור השפל שנולד בבית היוצר של יאסר ערפאת עלול להוליד בעתיד גם יצורים מעוותים

כמו אוסמאה בן-לאדן; ושטרוריסטים העשויים מחימר שנשאב מתוך תהומות של ביוב מצחין עתידים להושיב יום

אחד את כ-ו-ל-נ-ו בשוליים הסהרוריים של העולם.

כך או כך, כבר קצה הנפש בתעלוליו של שמעון פרס.