בקשות שונות פלילי מס' 8298/96

  ציון חסן

 נגד

  מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

 [8.12.96]

לפני השופט א' מצא

 חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיף 21א(א)(2) - חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, ס"ח 338.

 ערר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, שהורה על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו, שבגדרו מואשם העורר באינוס ובכליאת שווא. העורר טוען כי, בנסיבות המקרה, ולנוכח עברו הנקי, יש להסתפק בחלופת מעצר.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (בעקבות ע"פ 861/95 [1]) ככלל - ובכפוף לחריגים נדירים שבהם מוכחות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מכך - אם מיוחסת לנאשם עבירה של אינוס או של ניסיון לאינוס, אשר בוצעה כלפי עוברת אורח אקראית, מוטל על בית המשפט להורות על מעצרו של הנאשם משום חומרתה המופלגת של העבירה, ואין בידו להסתפק בחלופת מעצר (179 א-ב).

 ב. (1) המחלוקת הפרשנית בדבר הראציונאל הניצב ביסוד עילת המעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סבה על גרעינה הרעיוני המהותי של העילה; מעולם לא קמה מחלוקת שאת השאלה, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חלופיים, מוטל על בית המשפט לברר כשאלה נפרדת (179 ה-ו).

 (2) בעניין זה, אין הבדל בין המפרשים עילת מעצר זו כמכוונת לתכלית הרתעתית לבין המפרשים אותה כמקימה חזקה למסוכנות אישית (179 ו).

 (3) גישה זו ישימה גם במסגרת הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, שאינו חל על המקרה דנן (179 ו-ז).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  בש"פ 861/95 אבוקרינט נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5) 873.

 [2]  בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 641.

= 178 =

 ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' מישאלי) מיום 18.11.96 בב"ש 2393/96 (ת"פ 128/96). הערר נדחה.

  ד"ר ח' משגב - בשם העורר;

ד' ביינוול, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על עניינים פליליים

 בפרקליטות המדינה - בשם המשיבה.

החלטה

 הערר מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו, שבגדרו הוא מואשם באינוס ובכליאת שווא. העורר (כבן 25) שמע מחבריו כי המתלוננת (כבת 19) היא נערה פתיה המתרצה ללא קושי לקיום יחסי מין.

 משהשיג את מספר הטלפון של המתלוננת, התקשר אליה מספר פעמים, הציג עצמו בשם בדוי וביקש להיפגש עמה. מלכתחילה דחתה המתלוננת את ההזמנה, אך משחזר והתקשר עמה בערב המעשה, ולנוכח שידוליו, הסכימה לרדת מביתה כדי לפוגשו. העורר, שבא למקום ברכבו, הציע למתלוננת לבוא לשתות עמו ולשוחח. אך משנענתה להזמנה ונכנסה למכוניתו, הוביל אותה לאתר בנייה באזור חשוך. המתלוננת ביקשה לעזוב את המקום אך גילתה שדלת המכונית נעולה. העורר, שכלא את המתלוננת בתוך המכונית, החל מלטפה, בעוד היא מבקשת ממנו להניח לה ומנסה להדוף אותו מעליה. הוא התעלם מבקשותיה, שלח את ידיו לעבר חזה ובטנה ובדברי חיזור והצעות לצאת עמו ל"סוף שבוע" ניסה לשדלה ליחסי מין. המתלוננת חזרה ואמרה לו בלשון חד-משמעית כי אינה רוצה לשכב עמו, ואף החלה לבכות, אך העורר המשיך בשלו, השפיל את מסעד מושבה של המתלוננת, פרם ופשט מעליה את מכנסיה ותחתוניה, תוך שהוא אוחז בידיה כדי לגבור על ניסיונה להתנגד. לבסוף גבר עליה ובעל אותה שלא בהסכמתה.

 למעשים הללו, שבעטיים הובא העורר לדין, מצויה תשתית ראייתית, לא רק בגירסת המתלוננת ובתמיכה המצויה לה בראיות על אודות מצבה הנפשי לאחר התקיפה האלימה, אלא גם בגירסת העורר עצמו. הנה כי כן, אף העורר לא טען כי המתלוננת הסכימה לבעילתו, וגם הוא הודה כי "היו לה התנגדויות" וכן ש"היה לה קול בכייני", אלא שלפי העולה מגירסתו, הוא לא התרשם מרצינות התנגדותה ולכן סבר כי הוא יכול ורשאי להמשיך בשלו.

 לפניי לא חלק עוד הסניגור המלומד כי בעובדות המעשה - גם על-פי גירסת העורר, לא כל שכן על-פי גירסת המתלוננת - יש כדי להקים עילה למעצרו. עם זאת טען, כי בנסיבות העניין, ולנוכח עברו הנקי של העורר, היה מן הראוי להסתפק בחלופת מעצר. השופט המלומד, אשר בחן שאלה זו, לא ראה מקום להסתפק בחלופה, שכן (כדברי

= 179 =

 השופט) "את התנהגותו האלימה של (העורר - א' מ') ומסוכנותו ניתן להסיק ממעשיו במקרה הנדון". הסניגור ביקר קביעה זו. לדעתו, אין זה הגיוני להניח שאם ישוחרר ממעצר, עלול העורר לסכן את שלומן של בחורות אחרות שייפגש עמן.

 אני סבור "שככלל - ובכפוף לחריגים נדירים שבהם מוכחות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות סטייה מכך - הרי אם מיוחסת לנאשם עבירה של אינוס או של ניסיון לאינוס, אשר בוצעה כלפי עוברת אורח אקראית, מוטל על בית המשפט להורות על מעצרו של הנאשם משום חומרתה המופלגת של העבירה, ואין בידו להסתפק בחלופת מעצר" (בש"פ 861/95 אבוקרינט נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת אבוקרינט [1]), בעמ'879). אכן, בפרשת אבוקרינט [1] תמכתי בגישה הגורסת כי מטרת המעצר, כשהעילה נסמכת על חומרתה המופלגת של העבירה (לפי סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982), "איננה מניעתו של חשש לסיכון שלום הציבור, אלא הפעלת אמצעי של הרתעת עבריינים בכוח" (שם, בעמ' 877). ואולם הכלל שלגבי מי שנאשם באינוס של עוברת אורח אין, בדרך כלל, מקום להסתפק בחלופת מעצר, כוחו יפה גם על-פי הגישה הגורסת כי חומרת העבירה, כשלעצמה, מקימה אך חזקה לקיומה של עילת המעצר האמורה. כדברי השופט חשין:

 "מכאן שלעניין העבירות ה'חמורות', הנטל על הנאשם הוא (ולו נטל של הבאת ראיות), כי בנסיבותיו המאוד מיוחדות של עניינו, אין מתקיים סיכון מן הסיכונים האמורים, וכי מתוך כך ראוי להורות בעניינו על חלופת מעצר" (בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 646).

 הווי אומר: גם על-פי אמת מידה זו, אם המואשם בעבירת אינוס אינו מניח את דעתו של בית המשפט, כי בנסיבותיו "המאוד מיוחדות" של מקרהו אין מתעורר צורך לעוצרו כדי להגן על הציבור מפניו, תתבקש, בדרך הכלל, המסקנה כי אין להסתפק לגביו בחלופת מעצר, אלא יש להורות על מעצר. לא למותר לציין, כי המחלות הפרשנית בדבר הראציונאל הניצב ביסוד עילת המעצר לפי סעיף 21א(א)(2) לחוק, סבה על גרעינה הרעיוני המהותי של העילה; ומעולם לא קמה מחלוקת שאת השאלה, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעים חלופיים, מוטל על בית המשפט לברר כשאלה נפרדת.

 אלא שענייננו כאן אינו ביסודה הרעיוני המהותי של עילת מעצר זו, אלא בהשלכה שיש לקיומה על ההכרעה בשאלה האם, בנסיבותיו של המקרה הנתון, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. ובעניין זה, כפי שביקשתי להראות, אין הבדל בין המפרשים עילת מעצר זו כמכוונת לתכלית הרתעתית לבין המפרשים אותה כמקימה חזקה למסוכנות אישית. לפנים מן הצורך אוסיף, כי גישה זו ישימה גם במסגרת הוראת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, שטרם נכנס לתוקף.

 דינו של העורר דנא, בפרשת אינוסה של המתלוננת, כדין מי שיוחסה לו עבירת אינוס שבוצעה כלפי עוברת-אורח אקראית. המעשה השכיח הוא בנהג האוסף אישה הממתינה להסעה. היא מקבלת את הזמנתו לנסוע עמו ובוטחת בו כי יביאנה למחוז חפצה. ואילו הוא מועל באמונה, סוטה מן הדרך וכופה עליה קיום יחסים שהיא אינה רוצה בהם.

= 180 =

 ומקרהו של העורר, ככל שהוא שונה מן המקרה השכיח, הריהו שונה לחומה. שהלוא העורר לא נתקל בקורבנו באקראי, אלא בחר בה מראש, התקשר עמה ושידל אותה להיפגש עמו וכן לנסוע במכוניתו למקום שבו יוכלו לשתות ולשוחח. אך הנסיבות מלמדות, כי מלכתחילה התכוון להוליכה שולל, במטרה לקיים יחסי מין עמה, בין בהסכמתה ובין שלא בהסכמתה. לפיכך הציג עצמו לפניה בשם בדוי, ומשנכנסה למכוניתו נסע היישר למקום חשוך ומבודד ונעל את דלתות המכונית באופן שאינו מאפשר פתיחתן מבפנים.

 נראה כי השמועה שהגיעה אליו, שהמתלוננת נוחה להתמסר, מילאה את ישותו; וגם משהוברר לו כי היא דוחה אותו בסירוב מוחלט, לא הניח לה עד שביצע בה את זממו.

 התנהגות חסרת מעצורים זו מעידה על העורר, שאם ישוחרר עלול הוא לסכן את שלום הציבור. בהתחשב במהות העבירה ובחומרתן המופלגת של הנסיבות שבהן בוצעה, צדק בית המשפט קמא בקובעו שקיים הכרח לעצור את העורר וכי אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

 אשר-על-כן הנני מחליט לדחות את הערר.

 ניתנה היום, כ"ז בכסלו תשנ"ז (8.12.96).