ערעור פלילי מס' 4600/94

 ערעור פלילי מס' 4790/94

  1. חיים בן יעקב חביו ע"פ 4600/94

  2. עופר בן אברהם שמעון ע"פ 4790/94

 נגד

  מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

 [8.1.97]

לפני השופטים א' מצא, י' קדמי, י' טירקל

 פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, נ"ח 241, סעיף 10א.

 המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי ברציחתם של שני אנשים, שבהם חשדו כי גנבו מהם סמים. ההרשעה בוססה על ראיות נסיבתיות שונות, שחייבו נקיטת צעדי זהירות כדי שניתן יהא לבסס עליהן מימצאים פליליים.

 במסגרת זו, עוסק בין היתר הערעור על הכרעת הדין בשאלת נפקות שתיקתו של המערער 2 במשפט, ובמשמעות "הנהונו" בראשו כאשר המערער 1 כרך אותו, בהתוועדות לפני אחד העדים, כשותף לרצח. לחלופין מערערים המערערים כנגד ההוראה בגזר הדין בדבר הצטברותם של עונשי מאסר העולם.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) המערער 2 בחר שלא להעיד במשפט, ובנסיבות העניין, להימנעותו מלעלות על דוכן העדים יש יותר מאשר "חיזוק" לראיות התביעה. מערכת הראיות שהציגה התביעה חייבה את המערער 2 להעמיד את כפירתו באשמה במבחן של חקירה נגדית; ומשלא עשה כן, הותיר את המסקנה המרשיעה המתחייבת מאותה מערכת ראיות, ללא משקל שכנגד (632 א-ב).

 (2) אמנם, המערער 2 הציג את גירסתו במסמך התגובה לאישום והשמיע עדים להוכחת טענת האליבי שהעלה להגנתו. ברם, התשובה לאישום אינה באה במקום עדות מצדו של הנאשם, ועל-פי טיבה, מכוונת היא אך לתחום את גבולה של המחלוקת שבין בעל הדין ואין לייחס לה משקל ראייתי כלשהו. ואילו אותם דברים של עדי האליבי - שבית המשפט היה מוכן לקבל כמשקפים את המציאות - לא חרגו, על-פי תוכנם, מ"תמיכה" בלבד בגירסה שעל המערער היה להציג בעדות ולהעמידה במבחן של חקירה נגדית (632 ב-ג).

= 618 =

 ב. (1) בעיקרון, הודאת חוץ של נאשם נעשית בהתבטאות, בעל-פה או בכתב. יש להבחין בינה לבין התנהגות מפלילה, המהווה ראיה נסיבתית ולא הודאת חוץ.

 שתיקה של חשוד במהלך חקירתו מהווה על-פי טיבה התנהגות, להבדיל מהתבטאות; ברם, לנוכח זכות השתיקה המוחלטת העומדת לחשוד - אין שתיקתו מהווה ראיה (632 ה-ו).

 (2) במצב דברים דנן, ה"הנהון" שהנהן המערער 2 בראשו כאשר המערער 1 כרך אותו בהתוודותו בפני העד כשותף בעבירה נושא התביעה משמעותו היא אימוץ הדברים שאמר המערער 1 לעד בדבר אחריותם המשותפת לרצח שני הקורבנות, וכמוהו כאמרה מפורשת מצדו של המערער 2, שהתיאור שמוסר המערער 1 מקובל עליו ומשקף את המציאות (632 ו-633 א).

 (3) לא שתיקתו של המערער 2 היא העומדת בבסיס ראיית דברי ההודאה של המערער 1 כדברי הודאה שלו אלא ה"הנהון" הפוזיטיבי, שבאמצעותו אימץ את דברי ההודאה האמורים והפכם לדברים שנאמרו על-ידיו (633 א-ב).

 ג. (1) בנסיבות דנן, שני הקורבנות נרצחו יחד. ברם, אין המדובר במעשה אחד שגרם למותם של השניים, אלא במעשים שונים שהביאו למותו של כל אחד מהם. מן ההיבט הזה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לגזור עונש נפרד בשל כל אחד ממעשי הרצח (633 ד-ה).

 (2) עונש של מאסר עולם חובה אינו מתוחם במספר שנים מסוים, וכשמו כן הוא.

 אף-על-פי-כן, לא נמצאה בעבר מניעה להורות על הצטברות של עונשי מאסר לתקופות קצובות לעונש של מאסר עולם חובה, וזאת - לנוכח סמכותו של נשיא המדינה להקל בעונשים, הכוללת את הסמכות לקצוב את שנות מאסרם של אסירים שנידונו למאסר עולם חובה. כך הוא הדין גם לעניין ריצוי מצטבר של מספר עונשי מאסר עולם חובה (633 ה-ו).

 (3) בנסיבות המקרה - רצח אכזרי של שני צעירים על רקע חשדות של גניבת חשיש - אין עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדר הצטברות העונשים (633 ו-ז).

 הערות:

 לנפקות שתיקת הנאשם ראה: ד"נ 3081/91 קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מה (4) 441; רע"א 1061/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 408.

 ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים א' לוי, ד' ברלינר, ב' ישעיה) מיום 4.7.94 בתפ"ח 298/93. הערעורים נדחו.

  ד"ר ח' משגב, י' זילברברג - בשם המערער בע"פ 4600/94;

א' שרעבי, בר-טור - בשם המערער בע"פ 4790/94;

ד' גילה, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה לענייני סכסוכי עבודה בפרקליטות

  המדינה - בשם המשיבה.

= 619 =

פסק-דין

 השופט י' קדמי: 1. פתח דבר

 זהו ערעור מאוחד נגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתפ"ח 298/93 שבו שני המערערים הורשעו בעבירת רצח, בשל המתתם של אורן בן דוד (להלן - אורן) וחיים דעבול (להלן - דעבול) ז"ל בדקירות סכין, וכל אחד מהם נידון לשני עונשי מאסר עולם מצטברים. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחלופין - כנגד ההוראה בדבר הצטברותם של עונשי מאסר העולם.

 2. העובדות

 להלן, בקליפת אגוז, העובדות הדרושות לבירור הערעור:

 א. שני המערערים, חיים חביו (להלן - חביו) ועופר שמעון (להלן - עופר), וכן שני קורבנות הרצח, ארן ודעבול ז"ל, התגוררו בחולון. חביו ועופר עסקו בסחר בחשיש; ומכלול הראיות מלמד, כי בפרק הזמן הרלוואנטי נגנבו ממקומות סתר, שבהם איחסנו השניים את מרכולתם, כמויות ניכרות של חשיש, והחשד נפל על שני קורבנות הרצח.

 ב. בלילה שבין 25.6.93 ל-26.6.93, ליל שבת, לא חזרו שני קורבנות הרצח, אורן ודעבול, לבתיהם, ועקבותיהם נעלמו.

 ג. אשר לתנועותיהם של אורן ודעבול בשעות הערב המאוחרות של 5.6.93, יום שישי, התברר בחקירת המשטרה כדלקמן:

 (1) דעבול התארח לארוחת ערב בבית משפחת אורן. אחר הארוחה, בין השעות 20:45-21:00, יצאו דעבול ואורן אל חזית הבית; שם חנתה מכוניתו של דעבול (מכונית פרטית מתוצרת הונדה, דגם סיביק, אשר תכונה להלן - מכונית הסיביק או הסיביק). אל השניים הצטרפה אחותו של אורן, גלית עקנין (להלן - גלית), ועמה בנה הקטן. סמוך לשעה 21:30 הגיע למקום חביו במכונית אמריקנית ושוחח מבעד לחלון המכונית עם דעבול. לצדו של דעבול ישבה אותה שעה אחותו של אורן, גלית.

 דעבול ביקש מגלית לצאת מן המכונית; ואורן, שעמד מחוצה לה, נכנס ותפס את מקומה ליד דעבול, אשר נראה אותה שעה, בעיניה של גלית, "עצבני" ו"מבוהל". חביו סימן בידו לדעבול לנסוע אחרי, ושתי המכוניות עזבו את המקום, כשחביו, במכונית האמריקנית, מוביל.

 (2) סמוך לשעה 22:00 הגיע העד שמואל קשקש (להלן - קשקש), תושב חולון אף הוא, לצומת "שופ-אין" בדרכו מחולון לראשון-לציון. לאחר נסיעה של כ-100 מ' לכיוון ראשון-לציון, הבחין קשקש בשתי מכוניות שנעו לפניו באיטיות יחסית:

 המובילה - מכונית אמריקנית; ואחריה, סמוך לפניו, מכונית הונדה מדגם סיביק.

 במכונית הסיביק, שאותה עקף ראשונה, הבחין קשקש באורן יושב ליד הנהג; וכאשר עקף את המכונית

= 620 =

 האמריקנית, הבחין כי נוהג בה חביו. סמוך לקראת השלמת עקיפתן של שתי המכוניות, הבחין קשקש, כי המכונית האמריקנית ואחריה מכונית הסיביק עוזבות את הכביש הראשי ופונות ימינה לעבר אזור חולי המשמש כ"מזבלה" וכשטח להטסת טיסנים.

 ד. קשקש הגיע למשטרה ומסר את עדותו בדבר המפגש עם חביו ואורן רק ביום 30.6.93, בעקבות פירסום דבר היעלמם של אורן ודעבול בכלי התקשורת; ובחיפושים שנערכו למחרת היום, 1.7.93, באזור שאליו פנו שתי המכוניות כאמור, נתגלו גופותיהם של שני הקורבנות כשהן מכוסות בחול. מותם של השניים נגרם במספר ניכר של דקירות סכין שנדקר כל אחד מהם בפלג גופו העליון.

 ה. במהלך הבדיקה, שנערכה על-די אנשי המעבדה הניידת של המשטרה באזור שבו נתגלו גופותיהם של הנרצחים, נמצאה, בסמוך למקום קבורתם, מחפורת ובה לוח עץ שבור, ולידו הייתה מונחת מסגרת של חלון תריס. איש המעבדה הניידת - פקד עשור - הביע את דעתו, כי על-פי המימצאים האמורים "ניתן להניח שמדובר בחילוץ רכב ששקע בחול".

 ו. לנוכח עדותה של גלית, נחשד חביו במעורבות ברצח ונעצר כבר ביום 29.6.93.

 לתאו של חביו הוכנס מדובב משטרתי (להלן - המדובב), ובשלב הראשון לשהותם יחד סיפר חביו למדובב על עיסוקו בסחר בחשיש ועל מערכת היחסים המיוחדת שהייתה קיימת בינו לבין אליעזר סוקניק (להלן - סוקניק) ובנו רועי (להלן - רועי).

 סוקניק זומן לחקירה ומאוחר יותר נעצר. במהלך חקירתו, סמוך לאחר מעצרו, גילה סוקניק לחוקרים - אשר עשו שימוש מתוחכם בהשערתו האמורה של קצין המעבדה הניידת - כי מכוניתם של האחראים לרצח שקעה בחולות המזבלה וחולצה משם באמצעות גורר, שהוזעק למקום מאזור ראשון-לציון.

 ז. לאחר חקירה ודרישה הגיעו החוקרים אל בעל מכונית גרר - מר בן גיגי - שנקרא בליל שבת, 25.6.93, לחלץ מכונית אמריקנית ששקעה בחולות ליד המזבלה.

 במהלך חקירתו זיהה בן גיגי את חביו כמי שהזמין אותו לחלץ את מכניתו ויצא עמו - יחד עם צעירה שנלוותה אליו - אל אזור המזבלה שם שקעה המכונית. המקום שעליו הצביע בן גיגי כמקום שקיעתה של המכונית שחילץ על-פי בקשת חביו, נמצא סמוך ביותר למקום שבו נתגלו גופות הנרצחים.

 ח. בהמשך החקירה התברר, כי הצעירה שנלוותה אל חביו לחילוץ מכוניתו הייתה אורנה בנימין-סוקניק (להלן - אורנה), בתו של אליעזר סוקניק. לאחר חקירה מאומצת למדו החוקרים מפיה של אורנה כי בליל שבת 25.6.93, סמוך לאחר השעה 22:30, הגיעו אליה, לדירתה שבחולון, חביו ועופר; וכי השניים קיימו מהטלפון שבדירתה מספר שיחות - שהראשונה שבהן הייתה בשעה 22:53, כפי שעולה מהדו"ח הממוחשב של בזק - ובאמצעותן איתרו את בן גיגי ושכרו את שירותיו כאמור לעיל.

 בהמשך החקירה יצאה אורנה עם החוקרים למזבלה והצביעה על המקום שבו שקעה

= 621 =

 מכוניתו של חביו. המקום שעליו הצביעה אורנה היה מרוחק מטרים ספורים בלבד מן המקום שעליו הצביע בן גיגי וסמוך ביותר למקום שבו נתגלו גופותיהם של הנרצחים, כאמור לעיל.

 ט. עופר נעצר ביום 1.7.93, בעקבות מידע מודיעיני בדבר עיסוק משותף בסחר בסמים עם חביו, וגם לתאו הוכנס מדובב, שהוחלף במשך הזמן במדובבו של חביו.

 ברם, ההצלחה לא האירה פנים למדובבים, ולהבדיל מעניינו של חביו, לא עלה בידם להציל מפיו של עופר מידע רלוואנטי לחקירה.

 י. בהמשך חקירתו - לאחר שחשף את עניין שקיעת מכוניתו של חביו וחילוצה בעזרת גורר - מסר סוקניק לחוקרים:

 (1) כי ביום שבת, 26.7.93, בשעת בוקר מוקדמת הגיע חביו לביתו והתוודה בפניו כי הוא ועופר רצחו את השניים, לאחר שהשתכנעו שהם אלה שגנבו מהם את החשיש; כי לאחר שקברו אותם וביקשו לעזוב את המקום שקעה מכוניתו של חביו בחול, ובלית ברירה נסעו במכוניתו של דעבול - שבה הגיעו הנרצחים למקום - להזעיק את הגרר, וכי השאירו את המכונית של דעבול, כשמפתחותיה במתג ההצתה, בקרית שרת בחולון.

 (2) כי בשעות אחר הצהריים של אותה שבת, 26.7.93, הגיע אליו חביו פעם נוספת ועמו עופר, וחזר, בנוכחותו של עופר, על אחריותם המשותפת לרצח, בעוד עופר "מהנהן" בראשו לאישור הדברים. לדברי סוקניק, השניים ביקשו בהזדמנות זו את עצתו כיצד עליהם להתנהג לנוכח חששות שנותרו אצלם, שמא הותירו סימנים מזהים במכונית הסיביק של דעבול, שבה נסעו, כאמור, לצורך הזעקת הגרר.

 את נכונותו לחשוף את פרשת חילוץ המכונית, ומאוחר יותר את התוודותם של שני המערערים, הסביר סוקניק בכך שחביו ועפר לא סיפרו לו שהם הזעיקו את הגרר מדירתה של אורנה; ומשהתבררה לו עובדה זו והתחוור לו כי הוא גרם לסיבוכה של אורנה בפרשה, החליט לחשוף את האמת.

 יא. גם המדובב שהיה בתאו של חביו דיווח - בשלב מאוחר של ישיבתם יחד בתא - כי חביו התוודה בפניו, שהוא ביצע את הרצח יחד עם עופר כתגובה על כך שהנרצחים גנבו מהם חשיש. בתא שבו שהו חביו והמדובב הייתה מותקנת האזנה נסתרת;

 ושיחותיהם של השניים הוקלטו. דא עקא, שדברי ההתוודות - המפורשת - שעליהם דיווח המדובב, נעשו בלחישות שלא נקלטו ובסימנים ותנועות שלא היה להם ביטוי מילולי, ועל-כן קיים בעניין זה אך ורק הדיווח המילולי של המדובב. עם זאת, כפי שיפורט בהמשך, מצויות בדברים שהוקלטו במהלך השיחות שקיימו השניים התבטאויות של חביו המתיישבות עם אחריותו לרצח.

 יב. (1) חביו ועופר הכחישו במהלך חקירתם כל מעורבות באחריות לרצח אורן ודעבול; אך נמנעו מלמסור בצורה מסודרת את גירסותיהם. רק בשלב מאוחר, במסגרת תגובות אישיות בכתב שהגישו ביום 14.4.93 לבית המשפט באמצעות סניגוריהם - לאחר

= 622 =

 שהוגש כתב האישום ונשמעה עדותו של סוקניק מטעם התביעה - הציג כל אחד מהם תגובה פורמאלית ומסודרת להאשמות שהועלו כנגדו.

 (2) הגירסה שהציג חביו בתגובתו היא, בקליפת אגוז, כדלקמן: בליל הרצח הוא היה אמור להיפגש עם אורן ודעבול באזור החולות, שם הסתירו השניים, למיטב ידיעתו, סמים. הוא הגיע למקום המפגש במכוניתו סמוך לאחר השעה 22:00, אך השניים לא היו שם; וכאשר ניסה להסתובב שקעה מכוניתו בחולות. הוא הלך ברגל אל הכביש, נסע במונית לדירתה של אורנה, וממנה הזעיק גורר; וכאשר זה הגיע, יצא עמו, כשאורנה בחברתו, אל המכונית וחילץ אותה. למחרת נודע לו דבר היעלמם של אורן ודעבול, והוא חשש שמא ייחשד באחריות לכך. לכן ניגש בשבת אחר הצהריים אל סוקניק על-מנת להתייעץ עמו מה לעשות, ועצתו של סוקניק הייתה שילך לעבודתו כרגיל.

 בתגובתו מכחיש חביו כי ביקר אצל סוקניק בשבת בבוקר וטוען כי לא התוודה בפניו. סוקניק, לטענתו של חביו, טופל עליו אשמה כוזבת; וכל הפרטים שעליהם הוא מעיד ואשר לדבריו שמע אותם מפיו כביכול, היו ידועים לו מן הפירסומים בכלי התקשורת ומפיה של אורנה.

 חביו מדגיש בתגובתו, כי לא הייתה לו כל סיבה לרצוח את אורן ודעבול; וכי הדעת אינה סובלת, שאילו אכן רצח אותם היה מוביל את בן גיגי ואת אורנה למקום קבורתם.

 חביו אינו מתייחס בתגובתו לעובדה שהוא הגיע אלאורנה יחד עם עופר, ואינו מציין בה שעופר נלווה אליו לביקור אצל סוקניק בשבת אחר הצהריים.

 (3) הגירסה שהציג עופר בתגובה הפורמאלית שהגיש לבית המשפט ביום 14.3.96 - במקביל לתגובה שהגיש חביו - היא, בקליפת אגוז, כדקלמן:

 בליל הרצח, בין השעות 21:15 ו-22:00, עסק בהעברת כיסאות מבית הכנסת לדירת משפחתו, שם עמדה להתקיים מסיבה לרגל נישואי אחיו. סמוך לאחר השעה 22:20 הלך מדירת הוריו לדירתה של אורנה, ובכניסה לביתה של אורנה פגש בחביו. הוא שהה בדירתה של אורנה עד לשעה 24:00 ואז החזירו חביו לביתו. סמוך לשעה 02:00 הגיע אל אורנה פעם נוספת, שהה שם עד לשעה 03:00 וחזר במונית לבית הוריו.

 יג. לתמיכת האליבי אשר לו טען עופר כמפורט לעיל, הושמעו מטעמו שורה של עדים; ובית המשפט המחוזי קבע - לאחר ניתוח יסודי של דבריהם - כי יש להניח לזכותו, שהוא אכן השתתף בהעברת הכיסאות מבית הכנסת לדירת הוריו. ברם, יחד עם זאת, לפי מימצאיו של בית המשפט, מסכת העברת הכיסאות הסתיימה במועד מוקדם מזה שנטען על-ידי עופר; ולעופר הייתה אפשרות להצטרף אל חביו למפגש שבו נרצחו אורן ודעבול בחולות.

 יד. בעדותו לא נדרש קשקש לשאלה אם היו במכוניתו של חביו - שעה שנתקל ב בליל הרצח - נוסעים נוספים; והסניגורים נמנעו מלהציג לו שאלה ישירה בעניין זה. עם

= 623 =

 זאת, בדו"ח ההצבעה שערך קשקש במהלך חקירתו - ת/25 - שהוגש במהלך הדיון, נרשם מפיו כי במכוניתו של חביו היו שניים או שלושה נוסעים.

 טו. חביו העיד כעד הגנה מטעמו; ואילו עופר בחר שלא לעלות על דוכן העדים.

 3. הכרעת בית המשפט המחוזי בעניינו של חביו

 א. לאחר שסקר את חומר הראיות כולו, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את חביו ברצח אורן ודעבול, על-פי הראיות הבאות:

 (1) עדותו של קשקש, ולפיה ראה סמוך לשעה 22:00 את חביו, במכונית אמריקנית, פונה לכיוון המזבלה, ובמכונית מדגם סיביק שנעה אחריו יושב ליד הנהג אורן ז"ל.

 (2) עדותו של בן גיגי, ולפיה חילץ את המכונית האמריקנית של חביו מן המקום שבו שקעה בחולות; המקום שעליו הצביע כמקום שקיעתה של המכונית, נמצא סמוך ביותר למקום קבורתם של אורן ודעבול (וזהה למעשה למקום שעליו הצביעה בהקשר זה אורנה).

 (3) עדותה של אורנה, ולפיה הגיעו חביו ועופר יחד, סמוך לאחר השעה 22:30, לדירתה והזעיקו בטלפון רכב חילוץ; מכונית הסיביק של דעבול נמצאה, יומיים לאחר מכן, חונה ליד בית מגורים המרוחק כמאה מטרים בלבד מדירתה של אורנה, ופתחותיה במתג ההתנעה.

 (4) עדותם של רועי ושל סוקניק בדבר עיסוקם המשותף של חביו ועופר בסחר בסמים ורצונם "להעניש" את אורן ודעבול בשל גניבת חשיש מהם; ועדותו של סוקניק, ולפיה שמע מחביו ומעופר כי הם עזבו את השטח במכונית הסיביק והותירו את מפתחותיה במתג ההתנעה.

 (5) עדותם של סוקניק ושל המדובב, בדבר התוודותו של חביו בפניהם.

 ב. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי בהתחשב בעברו ובאישיותו של סוקניק - אשר הכול הסכימו כי הינו עבריין "נודע" ששמו, בתור שכזה, הולך לפניו - נדרשות לעדותו "ראיות חיזוק ... ברמת אמינות גבוהה, כדי לסלק כל ספק או חשש מפני תוצאה שגויה" (עמ' 48 להכרעת הדין). תמיכה לדבריו של סוקניק בקשר לעיסוקם המשותף של חביו ושל עופר בסחר בסמים ובקשר לרצונם "להעניש" את שני הקורבנות - לאחר שהתחוור להם שהם אלה שגנבו מהם סמים - מצא בית המשפט בהודעתו של רועי, שבה מסר כי המערערים, הוא עצמו, אביו ואנשים נוספים נהגו לעשן חשיש בצוותא;

 וכי במסגרת השיחות שקיימו בהזדמנויות אלו סיפרו השניים על עיסוקם המשותף ועל גניבת החשיש ממקומות המסתור שבהם אוחסן ושמעו מפי הנוכחים את דעתם בדבר ה"עונש" הראוי לגנבים. ואילו בעובדה שמכונית הסייק של דעבול נמצאה חונה במרחק קצר יחסית מדירתה של אורנה, מצא בית המשפט תמיכה לדבריו של סוקניק, שחביו ועופר סיפרו לו שהגיעו במכונית זו מזירת הרצח. כל זאת, כמובן,

= 624 =

 בנוסף לתמיכה המהותית באמינות דבריו של סוקניק, שסיפקו: ראשית - חשיפת חילוצה של מכוניתו של חביו, לפי הזמנתו, מן המקום שבו שקעה; ושנית - ידיעת העובדה כי חביו ועופר עזבו את מקום הרצח במכוניתו של דעבול והותירו את מפתחותיה במתג ההתנעה שלה.

 ג. גם לעניין עדותו של המדובב בדבר התוודותו של חביו בפניו, קבע בית המשפט כי יש "לנקוט בזהירות כפולה ומכופלת ביחס לעדותו, ואת זו יש לבחון מכל צד ופן אפשרי ... בטרם ניתן יהיה לבסס עליה מימצא מפליל כלשהו" (עמ' 58 להכרעת הדין). ברם, לאחר ניתוח גירסת ההתוודות שעליה העיד המדובב, תוך מתן הדעת לגירסתו של סוקניק בעניין זה ולהתבטאויותיו המפלילות - המוקלטות - של חביו בשיחותיו עם המדובב, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש בהתבטאויות אלה "אישור לכל ענין שהמדובב טען לו" (עמ' 73 להכרעת הדין); וכי "סלילי ההקלטה (של השיחות שקיים עם חביו - י' ק')" אינם מותירים ספק, שיש להעדיף את גירסתו על זו של נאשם 1 (חביו - י' ק')" (עמ' 78 להכרע הדין).

 4. הכרעת בית המשפט המחוזי בעניינו של עופר

 א. עניינו של עופר שונה לחלוטין מעניינו של חביו: עופר לא הגיע יחד עם חביו אל ביתו של אורן סמוך לשעה 21:30, קשקש לא זיהה אותו במכוניתו של חביו סמוך לשעה 22:00, והוא לא יצא יחד עם חביו ואורנה לחילוץ המכונית ששקעה בעזרתו של בן גיגי. הראיה הישירה היחידה הקושרת את עופר אל ההתרחשויות של ליל הרצח היא עדותה של אורנה, ולפיה הגיע עופר באותו לילה לדירתה, יחד עם חביו, סמוך לאחר השעה 22:30, וכאשר נכנסו השניים לדירה אמר עופר "שהם נתקעו עם האוטו והם רוצים להתקשר כדי להזמין גרר" (ההדגשה שלי - י' ק'). במהלך החקירה לא סיפר עופר כי הגיע עם חביו לדירתה של אורנה כאמור; וכפי שכבר נאמר, גם לסוקניק לא מסרו השניים את הפרט הזה. אמנם, בתגובה בכתב שהגיש עופר לבית המשפט ביום 14.3.94 - לאחר שנפתחה פרשת התביעה ונשמעה עדותו של סוקניק - הוא מודה בכך שניגש בליל הרצח, בסביבות השעה 22:30, לביתה של אורנה; ברם, לטענתו, הלך אל אורנה לבד ונפגש עם חביו רק בכניסה לבניין.

 ב. את הרשעתו של עופר ברצח אורן ודעבול - יחד עם חביו - ביסס בית המשפט המחוזי על הראיות שתפורטנה להלן, וזאת לאחר שבחן בסודיות את טענת האליבי שהעלה עופר, ומצא כי גם אם האירוע נושא האליבי התרחש כנטען על-ידיו, עדיין יכול היה לקחת חלק ברצח.

 ואלה הראיות העומדות בבסיס הרשעתו של עופר:

 (1) מקבץ הראיות העומדות בבסיס הרשעתו של חביו, והדגש הוא בעדותו של קשקש - אשר ראה את אורן במכונית הסיביק שפנתה אל המזבלה אחרי המכונית

= 625 =

 האמריקנית שבה נהג חביו; ועל עדותו של בן גיגי, ולפיה חילץ את מכוניתו של חביו, אשר שקעה בחולות סמוך ליד המקום שבו הוטמנו גופותיהם של אורן ושל דעבול.

 (2) עדותו של סוקניק, ולפיה "צירף" עצמו עופר להתוודותו של חביו בביצוע הרצח; וזאת - ככל שעדות זו התיישבה עם ראיות אחרות או נתמכה בהן. תמיכה לעדותו של סוקניק מצא בית המשפט, בין היתר, בגורמים הבאים: ראשית - בעדותו של רועי, ולפיה עופר היה שותפו של חביו לסחר בסמים ושניהם תהו כיצד "להעניש" את אורן ודעבול על כך שגנבו מהם סמים; שנית - בעדותה של אורנה, ולפיה עופר הגיע אליה בליל הרצח יחד עם חביו ואמר לה "שהם נתקעו ... והם רוצים להתקשר..." (לכך יש להוסיף את העובדה שמכונית הסיביק נמצאה חונה סמוך לביתה של אורנה);

 שלישית - בהתבטאויותיו של עופר, בשיחות המוקלטות שקיים עם מפקח ברה, בדבר פנייתו אל משה עקנין - שנמנה, כאמור, עם חבורת מעשני החשיש - לפגוע בקורבנות הרצח; ורביעית - בעובדה שעופר לא יכול היה "לזכור" את תוכן שיחתו עם סוקניק בשבת אחר הצהריים (עובדה המצביעה על כך שתוכן השיחה עומד לחובתו של עופר).

 5. ההשגות כנגד הרשעתו של חביו וההכרעה בהן

 א. ארבע טענות מרכזיות העלה בא-כוחו של חביו כנגד הרשעת שולחו: האחת - כי אין לסמוך, בשם פנים ובשום מידה, על עדותו של סוקניק, בהתחשב באישיותו ובאופיו, כאשר הפרטים שעליהם שמע לטענתו מפיהם של המערערים, נודעו לו מכלי התקשורת ומפיהם של אורנה ורועי; השנייה - כי אין לסמוך, בשום פנים ובשום מידה, על עדותו של המדובב, בהתחשב באופי פעילותו, כאשר תמלילי השיחות שהיו בינו לבין חביו אינם מגלים "התוודות" כזו; השלישית - כי ללא עדותם של סוקניק ושל המדובב בדבר התוודותו של חביו בפניהם - כאשר עדותו של האחד אינה מחזקת בהקשר זה את עדותו של האחר, כפי שסבר בית המשפט המחוזי - אין בראיות הנסיבתיות, "כשלעצמן", כדי לשמש בסיס נאות להרשעה בעבירת רצח; ורביעית - כי לוח הזמנים שמצטייר ממימצאיו של בית המשפט המחוזי, מותיר פחות מ-30 דקות לביצוע הרצח, לרבות ההגעה לדירתה של אורנה, ופרק זמן זה אינו מספיק לכך בשום פנים ואופן.

 ב. אין אני מקבל אף אחת מארבע ההשגות האמורות; ואלה עיקרי טעמיי:

 (1) לשיטתי, ניתן לבסס את הרשעתו של חביו באחריות לרצח של אורן ודעבול על הראיות הנסיבתיות שתפורטנה להלן לבדן, בלי להיזקק כלל ל"התוודות" אשר לה טוענים סוקניק והמדובב. ואלה הראיות: ראשית - עדויותיהם של גלית עקנין וקשקש, אשר אינן מותירות מקום לספק כי חביו הוביל בליל הרצח, סמוך לאחר השעה 22:00, את אורן ודעבול אל המזבלה (אורן נסע עם דעבול במכונית סיביק); שנית - עדויותיהם של אורנה ושל בן גיגי, אשר אינן מותירות מקום לספק כי מכוניתו של חביו שקעה בחולות המזבלה, סמוך למקום שבו הוטמנו גופותיהם של שני קורבנות

= 626 =

 הרצח סמוך לשעה האמורה; ושלישית - שאפשר גם בלעדיה - שמכונית הסיביק, שבה נכנסו אורן ודעבול לשטח המזבלה אחרי מכוניתו של חביו, נמצאה חונה, כשמפתחותיה בתוכה, סמוך לדירתה של אורנה (אשר ממנה הוזעק המחלץ שגרר את מכוניתו של חביו מן המקום שבו שקעה כאמור). ראיות נסיבתיות אלה אינן עומדות בחלל ריק, והמסקנה המתחייבת מהן עולה בקנה אחד - ובכך גובר, מטבע הדברים, משקלה - עם הרקע למעשה הרצח, כפי שהוצג בהודעה שמסר רועי במשטרה (אשר הייתה לראיה במהלך המשפט) ובעדותו של סוקניק בבית המשפט. על-פי עדויות אלו חביו ועופר קיימו עסק משותף של סחר בחשיש; בתקופה שקדמה לרצח נגנבו ממקומות מסתור, שבהם החזיקו השניים את סחורתם, כמויות משמעותיות של חשיש; בבירורים שערכו הגיעו חביו ועופר למסקנה כי האחראים לגניבות הם אורן ודעבול; ומשנשאל רועי כיצד יש לדעתו להענישם על כך, השיב כי הוא היה דוקר בהם בסכין בישבנם ("מפנצ'ר" אותם, כפי שהתבטא בשיחה שהוקלטה עם אביו).

 המסקנה האחת והיחידה, המתחייבת ממסכת הראיות האמורה היא, כי חביו נושא באחריות לרצח אורן ודעבול כמי שהיה אחרון בחברתם בהיותם בחיים; אלא אם כן יציג הסבר מתקבל על הדעת, שבכוחו לפחות להעמיד בספק את המסקנה האמורה. הדרך שבה בחר חביו להתמודד עם הראיות הנסיבתיות האמורות הייתה הכחשת המפגש עם קשקש והעלאת גירסת המפגש שלא התקיים עם אורן ודעבול. ברם, בית המשפט המחוזי דחה את טענת בא-כוחו של חביו, ולפיה קשקש לא היה מסוגל לזהות אותו או את אורן כפי שטען; ומשניתן אמון מלא בעדותו של קשקש, הותיר את גירסת המפגש שלא התקיים כגירסה כוזבת.

 וזאת גם זאת, על-מנת להרחיק את עצמו מן המסקנה המתחייבת מדותו של קשקש - וממציאת גופותיהם של אורן ודעבול סמוך למקום שעליו הצביעו אורנה ובן גיגי כמקום שקיעת המכונית - הצביע חביו על מקום אחר, מרוחק, כמקום שבו שקעה מכוניתו, כאשר התכונן לעזוב את המקום לאחר שהשניים לא הגיעו למפגש שנקבע ביניהם לגירסתו. ברם, גם מאמץ זה נידון לכישלון, הן לנוכח האמון שניתן בעדותם של בן גיגי ושל אורנה, והן בהתחשב במימצאי קצין המעבדה הניידת, שמצא סמוך למקום הטמנת הגופות מחפורת ובה סימני מאמץ לחילוץ רכב.

 כאמור, על-פי הראיות שבאו לפני בית המשפט, חביו היה האחרון שנראה "לצדם" של אורן ודעבול לפני שנודע דבר היעלמם; ובהיעדר כל "הסבר" סביר, שלפיו חביו נפרד מן השניים כשהם בחיים - מתחייבת בנסיבות העניין מסקנה חד-משמעית, שהוא נושא באחריות לאשר אירע עמם סמוך לאחר מכן. למסקנה זו אחיזה ותמיכה לא רק בעדותם של סוקניק ורועי בקשר לרקע למעשה הרצח, אלא גם בהתבטאויות מסבכות - מוקלטות - של חביו בשיחתו עם המדובב, ובמיוחד אמורים הדברים: ראשית - בהתבטאות המשקפת את כעסו - כעס של אמת - על ביש מזלו שהביא לפגישה עם קשקש (.

 .." כוס אמו, בן זונה, מניאק. אחד למליון זה קורה, אחד למליון. אתה יודע מה זה"? (עמ' 70 הכרעת הדין)); ושנית - בהתבטאות שבה אמר, שהנרצחים לא "הלכו סתם", אלא - "כנראה שזה היה מוצדק, יותר מדי מוצדק" (עמ' 72 להכרעת הדין).

= 627 =

 ולא למיותר יהיה להדגיש, כי חביו כבש את גירסת המפגש שלא התקיים עם שני קורבנות הרצח במזבלה בליל הרצח, עד לתגובה הפורמאלית שהגיש לאחר שנפתחה פרשת התביעה במשפטו וחומר החקירה כולו עמד לעיונו; במהלך חקירתו הממושכת לא אמר דבר וחצי דבר בעניין זה, גם לאחר שהתברר לו כי פרשת שקיעתה של מכוניתו בחולות המזבלה וחילוצה נחשפה.

 (2) כאמור, לשיטתי רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס את הרשעתו של חביו על הראיות המפורטות לעיל, בלי להיזקק לעדויותיהם של סוקניק והמדובב בדבר התוודותו בפניהם. עם זאת, בהתחשב בכך שהמדובר בעבירת רצח, רואה אני להוסיף, כי מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה היה רשאי, בנסיבות העניין, להביא בחשבון, בין הראיות העומדות בבסיס הרשעתו של חביו, גם את עדויותיהם האמורות של סוקניק והמדובב. היכולת לסמוך על עדותו של סוקניק נעוצה - בין היתר - בעובדה שסוקניק ידע "פרטים", שבנסיבות העניין מותר להניח כי למד אותם מפיו של חביו: סוקניק "ידע" להוביל את החוקרים אל בעל מכונית הגרר, בן גיגי, בדברים שמסר בליל מעצרו - ה-11.7.93; ומפיו למדו החוקרים לדעת, כי חביו ועופר עזבו את מקום הרצח במכונית הסיביק של דעבול, שנמצאה חונה סמוך לדירתה של אורנה כשמפתחותיה במתג ההתנעה. אכן, על-פי לוח הזמנים של התפתחות החקירה יכול היה סוקניק - אובייקטיבית - ללמוד את עיקרי הפרטים האמורים מן הפירסומים בכלי התקשורת ומפיה של אורנה. ברם, הנסיבות שבמסגרתן עלה בידי החוקרים "להציל" מפיו של סוקניק - באמצעות תחבולה מתוחכמת - את הפרטים הנוגעים לשקיעת המכונית וגרירתה תומכות בטענתו, כי למד על כך מפיו של חביו דווקא; וטענתו של סוקניק כי היה נמנע מלחשוף פרטים אלה - בצורה ובאופן שבהם נחשפו - אילו ידע מלכתחילה כי יש בכך כדי לסבך את בתו אורנה, סבירה ומתיישבת עם טענתו שחביו לא גילה לו דבר בקשר למעורבותה של אורנה בעניין זה. אורנה הכחישה בשלבי חקירתה הראשונים את דבר מעורבותה בחילוץ מכוניתו של חביו; והדבר מתיישב עם טענתו של סוקניק כי לא נאמר לו דבר בעניין זה. ולא למיותר יהיה לציין בהקשר זה, כי חומר הראיות מלמד שבפרק הזמן הרלוואנטי אורנה שוחחה רק עם אמה, ולא התקשרה כלל עם סוקניק, אביה.

 ואילו היכולת לסמוך על המדובב - ולכך, מטבע הדברים, השלכה גם לעניין אמינות דבריו של סוקניק - נעוצה, בין היתר, בהתבטאויותיו המפלילות של חביו בשיחות המוקלטות עמו; ובמיוחד - כאמור לעיל - במקום שבו הוא מביע את כעסו על ביש מזלו בכל הקשור ל"פגישה" עם קשקש, ומציג "משאלה" שקשקש ימות או יומת ובלבד שלא יעיד נגדו.

 בהתבטאויותיו המפלילות - המוקלטות כאמור - מספר חביו שעסק בסחר בחשיש עם אחר - שעל-פי הסימנים שנתן בו המדובר בעופר - וכי נגנב מהם חשיש; שאיתרע מזלו ועד ראייה ראה אותו נוסע למזבלה, כשקורבנות הרצח נוסעים אחריו במכונית שלהם ("אחד למליון זה קורה"); שהוא סבור שיוכל להינצל, אם אותו עד ראייה ימות

= 628 =

 ב"תאונת רכבת", ובפיו הצעה ללכוד אותו באמצעות "נערת ליווי"; "שזה (קרי: הרצח - י' ק') היה מוצדק, יותר מדי מוצדק"; ושהוא סומך על סוקניק, שלא יאמר דבר לחובתו (לאמור: שיש בידו לומר דברים כאלה, אך הוא אינו חושש שיעשה זאת).

 בהתבטאויותיו האמורות של חביו יש תמיכה ממשית בגירסת ההתוודות שמציגים סוקניק והמדובב לתמיכה זו משקל מיוחד, בהתחשב בכך שהיא באה מפיו של חביו עצמו בשיחה "חברית", להבדיל מחקירה על-ידי איש מרות.

 ולא למיותר יהיה להדגיש, כי בשיחותיו עם המדובב, ביו אינו מכחיש את החשדות המיוחסים לו ואינו טוען שנפל קורבן להצטברות מקרית ונדירה של נסיבות מפלילות;

 אלא, אדרבא, מתאר את הרקע שממנו צמחה העילה לרצח ובא בטרוניה על ביש המזל, שזימן לו עד ראייה המעיד על כך שהוא הוביל את הקורבנות למקום הרצח.

 (3) סיכומם של דברים, בעניינו של חביו, רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס את ההרשעה על הראיות הנסיבתיות המפורטות לעיל, ועיסוקו של חביו בסחר בחשיש וכן העובדה כי הקורבנות נחשדו בגניבת חשיש ממקומות המסתור שבהם הוחזק הסם על-ידי חביו מספקים רקע ומניע. ועל אחת כמה וכמה שכך הם פני הדברים, כאשר לצד המסקנה המרשיעה, המתחייבת מן הראיות הנסיבתיות, עומדות גם "התוודויותיו" של חביו בפני סוקניק ובפני המדובב, ואשר אמיתותן נתמכת בראיות אחרות כמפורט לעיל.

 (4) ואין אני שוכח את טענת ההגנה, ולפיה על-פי לוח הזמנים המתבקש, לדעת הסניגור, מחומר הראיות, עמדו לרשותו של חביו פחות מ-30 דקות לבצע את הרצח ולהגיע לדירתה של אורנה; ולשיטת הסניגור, פרק זמן זה אינו מספיק לכך. לצורך ביסוסה של טענה זו סומכת ההגנה על עדותו של קשקש, שלפיה הוא הבחין בחביו - כשהוא מוביל אחריו למזבלה את הסיביק שבה זיהה את אורן המנוח-סמוך לאחר השעה 22:00; ועל עדותה של אורנה, ולפיה-לגירסת ההגנה-חביו ועופר הגיעו לדירתה והזעיקו את הגורר סמוך לשעה 22:30. לוח זמנים זה אינו מקובל עליי. אף אחד מן הנוגעים בדבר-קשקש או אורנה-לא נקב במועד מדויק, ושניהם מסרו בעדותם מועדים משוערים בלבד. השעה שבה נקב כל אחד משני העדים מציגה "ציר בסיסי" גרידא;

 והאירועים שעליהם העידו יכלו להתרחש בטווח סביר של 5-10 דקות מאוחר או מוקדם יותר מאותו "ציר בסיסי".

 אמנם, בחקירתו מסר קשקש, כי "יצא מביתו... לאחר השעה 22:00" ונסע עד למקום המפגש "בערך חמש דקות ... ואולי אפילו פחות". ברם, השעה שנקב בה הינה תולדת הערכה בלבד על-פי שידורי הטלוויזיה, ואפשר גם אפשר שהיציאה מן הבית הייתה סמוך לפני 22:00. ואילו אורנה מסרה בעדותה כי כאשר נכנסו חביו ועופר לדירתה, הם חייגו למספר 144 לקבלת מספר הטלפון של ממס"י; ועל-פי הדו"ח הממוחשב של בזק, התקיימה שיחה זו בשעה 22:53. הערכתה של אורנה כי השניים הגיעו אליה סמוך לשעה 22:30 מוכחת אפוא כבלתי מדויקת לחלוטין.

= 629 =

 במצב דברים זה נראה שפרק הזמן שחלף מאז ה"מפגש" עם קשקש ועד להגעה לדירתה של אורנה אינו יורד מ-45 דקות; וזמן הנסיעה מן המזבלה לדירתה של אורנה הינו קצר ביותר. לרשות המערערים עמד אפוא פרק זמן של 30-40 דקות "נטו" לביצוע הרצח ולהטמנת הגופות במקום שהוטמנו; ואין לומר, כפי שטוענים הסניגורים, שבפרק זמן זה הדבר אינו בר-ביצוע. בנסיבות העניין, לנוכח משקלן של הראיות העומדות לחובת המערערים, אין בכוח "מדידת הזמנים" שמציגים הסניגורים כדי לסייע לשולחיהם.

 6. ההשגות כנגד הרשעתו של עופר וההכרעה בהן

 א. את הטענות העיקריות שמעלה בא-כוח של עופר כנגד הרשעת שולחו ניתן להציג, על דרך התימצות, כדלקמן: ראשית-אין ליתן אמון, בשום אופן ומידה, בעדותו של סוקניק, בדבר התוודות כביכול שהתוודה בפניו עופר, באומר ובהתנהגות; שנית- ה"הבנה" שהתגבשה אצל סוקניק, ולפיה הודה עופר ב"הנהון" בשותפות לביצוע הרצח, אינה יכולה לבוא במקום "התבטאות" המשקפת "הודייה;" שלישית-בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לקבוע שחביו לא היה לבד במכוניתו, על סמך דברים שנרשמו מפי קשקש בדו"ח ת/25 שנערך במהלך הביקור במזבלה, משום שקשקש לא נחקר בעניין זה במסגרת עדותו; רביעית - שגה בית המשפט בסוברו כי יש בהתבטאויותיו המוקלטות של חביו בשיחותיו עם המדובב, אחיזה למעורבותו של עופר בביצוע הצח; חמישית-שגה בית המשפט בקבלו את דבריו של רועי, בהודעה שמסר במשטרה כבסיס למימצאים בדבר שותפותו של עופר בעסקי הסחר בחשיש של חביו ובדבר היותו שותף לרצון להעניש את האחראים לגניבת חשיש, וזאת - לנוכח התכחשויותיו במהלך המשפט לדברים אלה; שישית - שגה בית המשפט בכך שראה בדברי אורנה בסיס למימצא כי בעת שנכנסו חביו ועופר לדירתה, אמר האחרון "שהם נתקעו עם האוטו והם רוצים להתקשר כדי להזמין גרר", וזאת בהתחשב בכך כי התקשתה לזכור את המילים המדויקות שעופר נקט; שביעית - שגה בית המשפט בראותו בתגובותיו המוקלטות של עופר לשאלות שהוצגו לו במהלך חקירתו על-ידי מפקח ברכה משום התבטאויות המשקפות את אחריותו למעשה הרצח; ושמינית - שגה בית המשפט במשקל שייחס להימנעותו של עופר מלהעיד במהלך המשפט.

 ב. לא בכדי פרס סניגורו של עופר מניפה כה רחבה ומקיפה של טענות כנגד הרשעת שולחו. בבסיס הרשעתו של עופר עומדת, בסופו של דבר, עדותו של סוקניק, שלפיה עופר "הצטרף" לדברי התוודות שנאמרו על-ידי חביו בנוכחותו, בביקור שערכו השניים אצל סוקניק בשעות אחר הצהריים של השבת שלמחרת הרצח. אמינות דבריו של סוקניק בהקשר זה נעוצה בתגובותיו - המוקלטות - של עור לשאלות שהוצגו לו במהלך חקירתו על-ידי מפקח ברכה, ובעדויותיהם של רועי ואורנה המתיישבות עם התוודות כאמור. אכן, ההתמודדות עם אמינות עדותו של סוקניק ועם משקל עדותם של רועי ואורנה הצדיקה את הפריסה הרחבה של טענות ההגנה בעניינו של עופר. ברם, משנמצא בסיס לאמינות עדותו של סוקניק בקשר לעופר בחלק מן הגורמים ששימשו נושא להשגותיו של הסניגור, מאבדות ההשגות כנגד הגורמים האחרים את משמעותן.

= 630 =

 ג. כאמור, סוקניק מסר בעדותו, כי בשעות אחר הצהריים של השבת שלמחרת הרצח חזר אליו חביו ועמו עופר; ובמסגרת השיחה שהתקיימה ביניהם, חזר חביו על ההודאה ברצח בנוכחותו של עופר, כשהאחרון "מאמץ" את דבריו ב"הנהון". לדבריו של סוקניק, השניים הגיעו אליו על-מנת להתייעץ עמו כיצד עליהם להתנהג לנוכח החשש שהותירו סימנים מזהים במכונית הסיביק; וכך התבטא סוקניק בעניין זה:

 "סיפרו לי, למשל, שהעמידו את האוטו של המנוח, הונדה שחורה, העמידו אותה תחת בית, ואם צריך להזיז אותה או לא, אם זה כדאי. התייעצו בכלל איך צריך להתנהג אחרי מקרה כזה ... הם אמרו ... המכונית שקעה. אז רצו לקחת את ההונדה ... לפי שהבנתי חיים נהג ... ראשון, ואח"כ ... עופר ניסה לנהוג. הם דירו שאולי צריך לשרוף את ההונדה. אולי נשארה טביעת אצבעות ... הדומיננטי הוא חיים (חביו - י' ק') ועופר הוא שנסחף (צ"ל:

 'שנסחב' - י' ק'). מעופר קשה להוציא מילה ... את ההצגה מנהל אדון חביו, עופר לידו יושב ומהנהן בראשו ... הם סיפרו שהמפתחות נשארו ב'סוויץ' של האוטו..." (עמ' 17 לפרוטוקול; ההדגשות שלי - י' ק').

 ד. לאחר שבחנתי את חומר הראיה שאליו הופנינו על-ידי בא-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שבית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע: ראשית - כי עדותו של סוקניק בדבר תוכן הדברים שנאמרו לו על-ידי חביו, בנוכחותו של עופר, בפגישה שהתקיימה בביתו ביום השבת, 26.7.96, בשעות אחר הצהריים, ובדבר התנהגותו והתבטאותו של עופר באותה פגישה אם אכן הייתה כזו - הינה עדות אמינה; ושנית - כי, בנסיבות העניין, ניתן לראות במעורבותו של עופר בדברים שאמר חביו בפגישה האמורה, ובמיוחד ב"הנהון" בראשו, משום "אימוץ" דבריו של חביו, באופן שדברים אלה מהווים למעשה "הודיית חוץ" מצדו של עופר.

 ה. ואלה עיקרי הטעמים העומדים בבסיס מסקנתי בדבר מהימנות עדותו של סוקניק בהקשר הנדון כאן:

 (1) במהלך חקירתו-המוקלטת-על ידי מפקח ברכה, הגיב עופר, במספר הזדמנויות, באמרות ה"מסבכות" אותו באחריות לרצח נושא האישום: בהזדמנות אחת ביקש מהחוקר להסביר לאמו "שעופר תיכנן אבל הוא לא ביצע" (והכוונה היא ל"תכנון" ול"ביצוע" הרצח; בהזדמנות שנייה סיפר עופר, כי אורן גנב סמים שהיו שייכים לחביו (תמליל ת/188); בהזדמנות שלישית-אמר עופר, בתגובה לדבריו של סוקניק ולפיהם הוא, עופר, היה זה שהחנה את מכוניתו של דעבול במקום שבו נראתה, כי "זה לא אומר שאני רצחתי" (בלי להכחיש את דבריו של סוקניק!); בהזדמנות רביעית - לאחר שעופר הודה שהשתתף יחד עם חביו בפגישה שהתקיימה אצל סוקניק ביום שבת אחר הצהריים, הוא מספר כי פנה "למשה עקנין (בקשר לפגיעה בשני קורבנות הרצח - י' ק') בגלל שאין לי ביצים לעשות דבר כזה," ומוסיף כי "לא זכור לי בדיוק מה אמרתי (בתשובה לשאלה אם ביקש מעקנין לדקור את שני הקורבנות - י' ק') ... זכור לי שאני

= 631 =

 פניתי אליו בגלל שאני לא מסוגל לעשות דבר כזה, זה מפחיד אותי" (תמליל ת/189א). באותה הזדמנות מפרט עופר, בתשובה לשאלה מה אמר סוקניק "על הרצח..

 . שחוסלו...", כי: "אמר, אין מה לדבר ולא צריך לדבר על זה, וזהו זה" (תמליל ת/188א).

 התבטאויות אלו-ואחרות, מפורשות פחות-של עופר, עולות בקנה אחד עם "מעורבות" בביצוע הרצח; ובתור שכאלו, יש בהן משום תמיכה באמיתות עדותו של סוקניק, שלפיה "אימץ" עופר את דברי ההודאה שהשמיע חביו בנוכחותו, במהלך הביקור המשותף של השניים בביתו ביום שבת אחר הצהריים.

 (2) למסקנה שיש ליתן אמון בעדותו של סוקניק בדבר התוודותו של חביו בפניו בשעות הבוקר של השבת שלאחר הרצח - מן הטעמים המפורטים לעיל - יש, מטבע הדברים, השלכה לעניין מהימנות גירסתו של סוקניק, ולפיה "אימץ" עופר את דברי ההודאה שהשמיע חביו בנוכחותו. אמנם, בין הטעמים העומדים בבסיס האמון שניתן בגירסתו של סוקניק בעניינו של חביו, מצויות גם התבטאויות מסבכות של האחרון בשיחותיו המוקלטות עם המדובב; ואלו, בתור שכאלה, אינן מהוות ראיה לחובתו של עופר, כפי שטוען הסניגור. ברם, בהקשר הנדון כאן, לא נעשה שימוש בדברים שאמר חביו למדובב כראיה נגד עופר; אלא רואים בעובדה שגירסתו של סוקניק בדבר התוודותו של חביו בפניו נמצאה מהימנה, תמיכה בעדותו של סוקניק לפני "אימץ" עופר את דברי חביו לחובתו ב"הנהון" בראשו.

 (3) כן ניתן למצוא תמיכה באמינות עדותו של סוקניק, בהודעה שמסר בנו רועי במשטרה, אשר נתקבלה כראיה על-פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראית [נוסח חדש] , תשל"א-1971. כאמור, בהודעתו סיפר רועי לחוקרים כי הוא, אביו, שני הנאשמים ואחרים, נהגו להיפגש לעתים מזומנות לצורך עישון חשיש בצוותא; וכי במהלך השיחות שהתקיימו במפגשים אלה, הועלה על-ידי חביו ועופר עניין החשיש שנגנב מהם. חביו חשד שאורן הוא זה שגנב את החשיש; ונושא התגובה המתאימה לגניבה לא ירד מ"סדר היום" באותם מפגשים.

 (4) עדותה של אורנה מספקת אף היא תמיכה בגירסתו של אביה, בדבר התוודותם של חביו ועופר. לפי עדותה של אורנה, התנהגותם ודבריהם של חביו ועופר כאשר הגיעו לדירתה בליל הרצח, מלמדים כי שקיעת המכונית בחולות הייתה אירוע "משותף" לשניהם וכי שניהם "שותפים" למאמץ חילוצה משם. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בעדותה:

 "פתחתי את הדלת, ראיתי את חיים ועופר. לא דיברתי עם חיים, היינו מסוכסכים, שאלתי את עופר למה חיים בא. עופר היה בא אלי תמיד. היתה לי בעיה למה חיים בא. עופר אמר לי כי הם נתקעו עם אוטו והם רוצים להזמין גרר..." (ההדגשות שלי - י' ק').

 (5) בית המשפט המחוזי ראה את סוקניק על דוכן העדים והתרשם ישירות מן הצורה

= 632 =

 שבה מסר את עדותו. להתרשמות זו משקל נכבד בנסיבות העניין; ומשהחליט בית המשפט לראות את עדתו של סוקניק כעדות מהימנה, ביטא בכך גם את התרשמותו.

 (6) ולצד כל אלה, אין לשכוח שעופר בחר שלא להעיד במשפט; ובנסיבות העניין, להימנעותו מלעלות על דוכן העדים, יש יותר מאשר "חיזוק" לראיות התביעה.

 מערכת הראיות שהציגה התביעה חייבה את עופר להעמיד את "כפירתו" באשמה במבחן של חקירה נגדית; ומשלא עשה כן, הותיר את המסקנה המרשיעה המתחייבת מאותה מערכת ראיות, ללא משקל שכנגד.

 אמנם, עופר הציג את גירסתו במסמך התגובה לאישום והשמיע עדים להוכחת טענת האליבי שהעלה להגנתו. ברם, כידוע, התשובה לאישום אינה באה במקום עדות מצדו של הנאשם, ועל-פי טיבה, מכוונת היא אך לתחום את גבולה של המחלוקת שבין בעלי הדין ואין לייחס לה משקל ראייתי כלשהו. ואילו אותם דברים של עדי האליבי - שבית המשפט היה מוכן לקבל כמשקפים את המציאות - לא חרגו, על-פי תוכנם, מ"תמיכה" בלבד בגירסה שעל עופר היה להציג בעדות ולהעמידה במבחן של חקירה נגדית.

 בדין אפוא קבע בית המשפט המחוזי: "כי במצב דברים זה הוא (עופר - י' ק') היה צריך לעלות לדוכן העדים על מנת למסור את גירסתו ולחשוף אותה לחקירה נגדית"; וכי בנסיבות העניין "אין מנוס מהמסקנה כי הימנעותו משתלבת היטב עם תחושת אשם...".

 ו. אשר למעמדה הראייתי ומשקלה ההוכחתי של "התנהגותו" של עופר במעמד "התוודותו" המילולית של חביו-אשר כרך את שניהם יחד בביצוע הרצח-עמדתי היא כדלקמן:

 (1) בעיקרון, "הודיית חוץ של נאשם" נעשית ב"התבטאות", בעל-פה או בכתב; ויש להבחין בינה לבין "התנהגות מפלילה", המהווה "ראיה נסיבתית" ולא "הודיית חוץ". "שתיקה" של חשוד במהלך חקירתו מהווה על-פי טיבה "התנהגות", להבדיל מ"התבטאות"; ברם, לנוכח זכות השתיקה המוחלטת העומדת לחשוד - אין "שתיקתו" מהווה ראיה.

 (2) במצב דברים זה, השאלה העומדת להכרעה היא, מה דינו של ה"הנהון" שהנהן עופר בראשו כאשר חביו כרך אותו בהתוודותו בפני סוקניק כשותף לרצח: האם בנסיבות אלו שקול ה"הנהון" כנגד "שתיקה", שכאמור אינה מהווה ראיה; או שמא יש לראות בו "התבטאות מסבכת", השקולה כנגד "הודיית חוץ" או "התנהגות מפלילה", שניתן לעשות בה שימוש כראיה לחובתו. על-פי עדותו של סוקניק, מי שביטא במילים את ה"הודייה" ברצח, היה חביו, כאשר עופר, שנמצא לצדו, "יושב ומהנהן בראשו". "הנהון" בנסיבות כאלה-לאמור: כאשר מושמעים דברים הכורכים את ה"מהנהן בראשו" בביצוע רצח יחד עם ה"דובר"-אינו שקול כנגד "שתיקה"; וש ליתן לו את משמעותו המקובלת בתקשורת בין בני-אדם, לאמור: יש לראות בו "אימוץ"-על דרך ההסכמה-של הדברים שהושמעו מפיו של הדובר.

= 633 =

 (3) לשיטתי אפוא משמעותו של ה"הנהון" שנקט עופר היא "אימוץ" הדברים שאמר חביו לסוקניק בדבר אחריותם המשותפת לרצח שני הקורבנות, וכמוהו כאמירה מפורשת מצדו של עופר, שהתיאור שמוסר חביו מקובל עליו ומשקף את המציאות.

 (4) ולמען הסר ספק, רואה אני להדגיש: לא "שתיקתו" של עופר היא העומדת בבסיס ראיית דברי ההודייה של חביו כדברי הודייה שלו אלא ה"הנהון" הפוזיטיבי, שבאמצעותו "אימץ" את דברי ההודייה האמורים והפכם לדברים ש"נאמרו" על-ידיו.

 ו. סיכומם של דברים, הרשעתו של עופר מבוססת היטב על הראיות הבאות: מיקבץ הראיות הנסיבתיות, העומד בבסיס הרשעתו של חביו; "התוודות" על דרך האימוץ ב"הנהון" של דברי חביו לפני סוקניק; עדותה של אורנה, שלפיה קשר עצמו לחביו כאשר הגיעו השניים לדירתה בליל הרצח; עדותם של רועי וסוקניק בדבר הרקע לרצח, כפי שהוצג על-ידי חביו ועופר במפגש עישון החשיש; ולבסוף העובדה שמכוניתו של דעבול נמצאה חונה סמוך לדירתה של אורנה כשמפתחותיה במתג ההתנעה, כפי שהוצג לפני סוקניק כאשר באו השניים-ביו ועופר-לשאול בעצתו כיצד להתנהג, בשעות אחר הצהריים של השבת שלאחר הרצח.

 7. הערעור כנגד גזר הדין

 א. הערעור כנגד גזר הדין מתמקד בהוראתו של בית המשפט המחוזי בדבר הצטברות הריצוי של שני עונשי מאסר העולם, שנגזרו על כל אחד מהמערערים בגין אחריותם המשותפת לרצח כל אחד משני הקורבנות. אכן, שני הקורבנות נרצחו יחד. ברם, אין המדובר ב"מעשה" אחד שגרם למותם של השניים, אלא ב"מעשים" שונים שהביאו למותו של כל אחד מהם. מן ההיבט הזה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לגזור עונש נפרד בשל כל אחד מ"מעשי" הרצח.

 עונש של מאסר עולם חובה אינו מתוחם במספר שנים מסוים, וכשמו כן הוא.

 אף-על-פי-כן, לא נמצאה בעבר מניעה להורות על הצטברות של עונשי מאסר לתקופות קצובות לעונש של מאסר עולם חובה, וזאת-לנוכח סמכותו של נשיא המדינה להקל בעונשים, הכוללת את הסמכות לקצוב את שנות מאסרם של אסירים שנידונו למאסר עולם חובה. כך הוא הדין גם לעניין ריצוי מצטבר של מספר עונשי מאסר עולם חובה.

 ב. עד כאן ההיבט המשפטי הפורמאלי; ואילו מן ההיבט הענייני, אין בנסיבות המקרה-רצח אכזרי של שני צעירים, על רקע חשדות של גניבת חשיש - עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית משפט המחוזי בדבר הצטברות העונשים.

 8. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין.

= 634 =

 השופט א' מצא: אני מסכים.

 השופט י' טירקל: אני מסכים.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט קדמי.

 ניתן היום, כ"ט בטבת תשנ"ז (8.1.97).