ערעור פלילי מס' 185/88

  משה יהלום

       נגד

  מדינת ישראל

 וערעור שכנגד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

 [27.2.89, 9.5.89]

לפני המשנה לנשיא מ' אלון והשופטים י' מלץ, ש' וולנשטיין

 חוק העונשין תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 345, 354(א).

 המערער הורשע בבית המשפט המחוזי במספר מעשי אינוס ובעשיית מעשה מגונה במתלוננות שונות, עבירות לפי סעיפים 345 ו-354(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לטענתו בערעור, מדובר ב"אזור דמדומים" פלילי, משמע התנהגות דו-משמעית של אישה, שאפשר לפרשה כהתנגדות ממשית לבעילה אך גם כתגובה שאינה מגעת כדי התנגדות המחייבת מסקנה של אונס. יתר-על- כן, המערער מדגיש בערעורו, כי באף אחד מהמקרים לא הוגשה תלונה מיידית למשטרה, ומשקלן של "עדויות כבושות" אלה קטן. הערעור שכנגד נסב על קולת העונש שנגזר על המערער.

 בית המשפט העליון פסק:

 א.   (בעקבות ע"פ 201/86 [1]) אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה. אם אין סטיות כה חריגות בהערכת הראיות ובקביעת העובדות, לא תהיה התערבות. ביתר החלטיות תימנע דרגת הערעור מלהתערב בקביעת שופט הדרגה הראשונה באשר למהימנותם של העדים, שהרי קביעות אלה מושפעות במידה רבה מהתרשמותו הישירה של השופט מהעדים שהתייצבו לפניו בהשמיעם את דבריהם. התרשמות זו, שהיא חשובה מאוד בקביעת מהימנות, חסרה לשופטי ערכאת הערעור (546 ג-ד).

 ב.   (בעקבות ע"פ 316/85 [6]) יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי נבונה, בלתי סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה. אך לא על-פי אמת מידה זו נבחנת השאלה, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה. השאלה הניצבת לפני בית המשפט היא לעולם, אם הוכח, כי הנאשם בעל אישה שלא כדין ונגד רצונה, תוך שימוש בכוח (547 ו-ז).

 ג.   (1)  (בעקבות ע"פ 202/56 [3]) עדות כבושה ערכה מועט. אך זאת כשאין הסבר מתקבל על הדעת, על שום מה נכבשה העדות עת רבה.

 ניתן הסבר לגילוי הדברים באיחור זמן, והסבר זה מתקבל על הדעת - שוב אין לייחס חשיבות יתר לאיחור כשהוא לעצמו (550 א).

= 542 =

 (2) (בעקבות ע"פ 190/82 [3]) ההסבר, שעל בית המשפט להשתכנע הימנו, הוא לגבי שני עניינים. האחד - על שום מה שתק העד וכבש את עדותו כל אותה עת עד למתן העדות, והאחר - מה נשתנה עתה, כאשר החליט העד להעיד, ומהו הנימוק שהגיעו לשבור את שתיקתו (550 ב).

 (3) (בעקבות ע"פ 147/79 [9]) הגם שאין להצדיק אי-הבאת תלונותיהן של קורבנות עבירות מין למשטרה באופן מיידי, אין להתעלם מהחשש של צעירות, שהיו קורבנות למעשה אונס, מפני הפירסום, כשנוסף על ההשפלה והעלבון שבמעשה עמו חוששות הן מהפירסום ומהחזרה על החוויה לצורך חקירה ועדות (550 ו).

 (4) אם העדות מהימנה אפילו בהיותה כבושה, לא תיגרע מהימנות זו רק בגלל קיומו של אדם, שכלפיו לא נכבשו פרטי הסיפור. העדת אותו אדם בבית המשפט יכולה אמנם להוסיף למשקל העדות הכבושה, אך אי-העדתו אינה פוגעת באמון שבית המשפט רוחש לה, אם הוא מוצא הסברים מתקבלים על הדעת לכבישתה (551 ב).

 ד.  (1) בנסיבות העניין, הגם שלא מקובל למצות את הדין עם נאשמים בערעורים מצד המדינה על קולת העונש היה בהחלט מקום להתערבות ערכאת הערעור ולהחמרה בעונשו של המערער (552 ג).

 (2)  קבלת ערעור והחמרה בעונש, לאחר שמי שהורשע בדין ריצה שני שלישים מעונשו ושוחרר ברישיון על-ידי ועדת השחרורים, ייעשו רק במקרים של חומרה מיוחדת (552 ג-ד).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 281.

 [2] ע"פ 266/82 הררי ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז(4) 1.

 [3] ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז(1) 225.

 [4]  ע"פ 210/81 עקביוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 393.

 [5]  ע"פ 579/76 פרג'ון ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 219.

 [6]  ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564.

 [7] ע"פ 45/79, 106 מדינת ישראל נ' מיטרני וערעור שכנגד, פ"ד לג(3) 225.

 [8]  ע"פ 202/56 פרקש ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא 677.

 [9]  ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721.

 [10] ע"פ 942/85, 965 מדינת ישראל נ' מחפוד (פטישי); מחפוד (פטישי) נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 299.

 [11] ע"פ 25/88 - לא פורסם.

 ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' גלעדי, מ' טלגם, א' פלפל) מיום 13.3.88 בת"פ 279/87.

 הערעורים נדחו.

  ח' משגב, ב' זיגל - בשם המערער (המשיב בערעור שכנגד);

  י' כהן, סגן לפרקליט המדינה - בשם המשיבה (מערערת בערעור שכנגד).

= 543 =

                                                        פסק-דין

 השופט י' מלץ: 1. עובדות המקרה

 משה יהלום הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בארבעה מתוך חמישה אישומים, שלושה מהם בעבירות אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והרביעי במעשה מגונה בכפיה, לפי סעיף 354(א) לאותו חוק. נגזרו עליו חמש שנות מאסר, מתוכן שנתיים וחצי בפועל, ועתה הוא מערער על הרשעתו.

 המדינה הגישה ערעור שכנגד על קולת העונש.

 העובדות הרלוואנטיות לצורך הדיון הן כדלקמן:

 המערער, רווק בן 38, עסק בארגון מופעי בידור ובאמרגנות.

 באירועים שונים ובלתי קשורים זה בזה, במהלך השנתיים שלפני הגשת כתבי האישום, הזמין לביתו בחורות, אותן הכיר בדרכים שונות, ועל אשר התרחש באותם אירועים נסב משפט זה.

 (א)  המתלוננת הראשונה הייתה בת 21 כאשר קיבל המערער את שמה מחבר והזמינה טלפונית לביתו, לשם הצעת עבודה. גירסתה, כפי שהתקבלה על-ידי בית המשפט קמא, היא, כי לאחר שטרח להרשים אותה בתעודות ובעיטורים שבביתו, הציע לה את חסותו הכספית והחל ללטפה. למרות התנגדותה וצעקותיה, השכיבה בכוח על מיטתו ואנסה. אחר כך ניסה להפיס את כעסה ולהרגיעה ונתן לה, בטרם עזבה את הדירה, קופסאות תמרוקים כ"פיצוי". מספר חודשים אחר כך הזמין המערער את המתלוננת לנסוע עמו לחיפה בלוויית אנשים נוספים, ולאחר ששיכנעה והיא נענתה להזמנתו, הוליכה שולל, ובתירוצים שונים הובילה לביתו בשנית. בסגנון דומה לאירוע הראשון, לאחר שביקש לשכנע את המתלוננת כי הוא "אמרגן", החל לחבקה ולנשקה, ולמרות התנגדותה השכיבה על הספה שבחדר משרדו ואנסה.

 אגב התנגדותה ומאבקה עמו, קרעו עקבי נעליה קרעים במזרון של הספה.

 לאחר המקרה, כאשר עמדה המתלוננת לעזוב את הדירה, הגיע חברו של המערער, נפתלוביץ, אשר ליווה אותה בדרכה החוצה ולאחר ששמע מפיה את אשר אירע, המליץ לפניה שלא להתלונן במשטרה, פן יתנקם בה הנאשם.

 שלושה חודשים אחר כך, בעת שהייתה מאושפזת בבית-חולים לצורך טיפול נפשי, נודע שכנתה במחלקה על אשר אירע לה, והיא הפצירה בה להגיש את התלונה.

 (ב)  המתלוננת השנייה, גרושה בת 38, הגיעה אל יהלום כחודשיים לפני הגשת כתב האישום, עקב מודעה שפירסם בעיתון בזו הלשון: "מנכ"ל, רווק מסודר ואינטליגנטי, (36) מעוניין באישה נאה, מיוחדת, עקרת בית מעולה, היודעת לתת מעצמה לזולת בשעת צרה ושמחה...". לאחר שפנתה אל המערער הוא הציע לה לקיים את פגישתם הראשונה בנסיעה למסיבה בחיפה אליה הוא היה מוזמן. גירסתה, כפי שהתקבלה על-ידי בית המשפט קמא, היא,

= 544 =

 כי בדרך לחיפה ובחזרה, במכוניתו, ליטף אותה המערער וניסה להרשים אותה באלבום תמונות, אך רק לאחר שהורידו זוג נוסף שהיה עמם ברכב, שיכנע אותה בתירוצים שונים לבוא עמו לשעה קלה לביתו, בטרם יחזירה למקום מגוריה, ושם, בדירה, גרר אותה למיטתו ובניגוד לרצונה ולמרות התנגדותה אנס אותה.

 (ג)  המתלוננת השלישית, אישה שחיה בנפרד מבעלה בעת האירוע, אשר התרחש מספר שנים לפני הגשת כתב האישום, הכירה את המערער עקב פנייה טלפוני שלו אליה. הוא קיבל את שמה מידיד משותף, התקשר אליה והזמינה לבוא לביתו לשם הצעת עבודה, כדי לסייע לה במצוקתה הכספית. כאשר סרה אל ביתו, הם ערכו שיחת היכרות ראשונית, ובעקבותיה יצאו ביחד למלא טופסי לוטו, כאשר המערער טורח כל העת להרשימה בעיסוקיו המרתקים ובמעמדו בעולם הבידור. כאשר שבו אל הדירה, על-פי גירסתה שנתקבלה בבית המשפט, נכנסה באקראי לחדר המיטות, ושם דחפה המערער, השליכה על המיטה ואנסה, למרות מאבקיה והתנגדותה. כאשר קמה לעזוב את ביתו דרשה ממנו לכל הפחות להחזיר לה מחצית מכספי הלוטו שהיא הוציאה מוקדם יותר, ולאחר שאיימה עליו כי תקים צעקה, ניאות לתת לה את כספה.

 (ד)  המתלוננת הרביעית, נערה בת 18.5 בעת האירוע, שהתרחש כשנה לפני הגשת התלונה מצדה, עבדה כמלצרית במסעדה תל-אביבית, שהמערער היה שותף עסקי בה. מדי פעם הציע לה המערער להסיעה הביתה אחרי העבודה, והיא הייתה מסרבת לו. ערב אחד נענתה להצעתו, כדי לחסוך מעצמה המתנה ארוכה להסעה האלטרנטיבית, והסכימה, לאחר שנועצה בעובדים אחרים, כי יסיעה לביתה. אלא שהמערער החל נוסע דווקא לביתו הוא, והפציר בה לעלות לדירתו כדי לשוחח על ענייני המסעדה ולשמוע את עצתה. בתמימותה היא הסכימה.

 גם במקרה זה קיבל בית המשפט את גירסת המתלוננת לגבי מה שאירע מן השלב הזה. המערער ניסה להתרברב ולהרשים את המתלוננת בקשריו עם אמנים ובעיטורים הרבים המצויים בביתו, הציע לה "לממנה" ואף החל ללטפה. אף- על-פי שדחתה אותו, המשיך במעשיו, הרים את חצאיתה ונגע באברי גופה המוצנעים. אלא שבמקרה זה המתלוננת נתקפה בבהלה, קמה במהירות ונסה מן הדירה. במשך יומיים אחר כך לא באה לעבודה ואחרי חודש התפטרה. תלונתה הוגשה, ככל הנראה, רק לאחר שהמשטרה פנתה אליה ישירות, לאחר שקיבלה מידע ממאן דהוא שידע על הפרשה.

 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער כאמור בארבעת האישומים וזיכהו מאישום נוסף, שבו לא הגיעה המתלוננת להעיד. שלושת השופטים השתכנעו ממהימנות עדויותיהן של כל אחת מהמתלוננות לעומת הרושם השלילי שהותירה עדות המערער, הן במשטרה והן בבית המשפט. העונש שגזרו על הנאשם הוא חמש שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. לפנינו מובאים עתה ערעור של הנאשם על ההרשעה וערעורה של המדינה על קולת העונש. אדון בכל אחד מהם בנפרד.

 3. סניגורו של המערער מנסה לתקוף את החלטת בית המשפט קמא בשני מישורים של טיעונים: המישור הראשון הוא מהימנות עדויותיהן של המתלוננות. הוא מבקש לשכנענו, כי יש

= 545 =

 לעמת שוב את גירסת כל מתלוננת מול הגירסה שמציע המערער, ולהעדיף את זו האחרונה, כאשר הנימוק לכך הוא כפול: ראשית, גירסאות המתלוננות אינן הגיוניות על פניהן, רצופות סתירות והכפשות שווא; ושנית, מדובר ב"עדות כבושה", שכן באף אחד מן המקרים לא הוגשה תלונה מיידית למשטרה, דבר המקטין ממשקל הראיה, במיוחד כאשר טוענות המתלוננות כי סיפרו על המקרה לאנשים שונים, ואלו לא הועלו להעיד.

 המישור השני, בו מנסה הסניגור לתקוף את ההרשעה, הוא בטענה, כי בכל מקרה כשלעצמו לא היה די כדי להרשיע את המערער, היות שמדובר ב"אזור דמדומים" פלילי, משמע, התנהגות דו-משמעית מצד האישה, שאפשר לפרשה הן כהתנגדות ממשית לבעילה והן כתגובה טבעית של אישה, שאיננה מגעת כדי התנגדות של ממש ואינה מחייבת מסקנה של אינוס. טענתו של הסניגור היא, כי בית המשפט הסתמך על ריבוי המקרים, בבחינת עדות שיטה או מעשים דומים, ורק בגלל צירוף האישומים הרשיע את המערער.

 4. מהימנות עדויותיהן של המתלוננות

 על הסתירות והתמיהות שבעדויותיהן של המתלוננות עמד הסניגור בטיעוניו המפורטים. להלן העיקריות שבהן:

 (א) גירסת המתלוננת הראשונה

 לטענת המערער, העובדה, שהמתלוננת הראשונה קיבלה ממנו תמרוקים לאחר אינוסה, מעידה שהיה זה אתנן, שניתן בעבור בעילה שבהסכמה. גם אם המתלוננת אינה פרוצה, ניאותה היא בקלות לשכב עם גברים ולקבל סוגי תשלום לאחר מכן. עוד מקשה הסניגור: כיצד נשארה ה"נאנסת" בבית המערער שעות ארוכות לאחר האונס, וכיצד זה חזרה שוב לבית שבו היא טוענת שנאנסה מספר חודשים קודם לכן? כיצד זה לא שמעו השכנים את התנגדותה וצעקותיה, אם היו כאלה?

 בית המשפט קמא היה ער לתמיהות אלה, ויישב אותן אחת לאחת בפסק- דינו של כבוד השופט י' גלעדי (עמ' 5 לתדפיס):

 "אין ספק שהמתלוננת, שעל אופיה וטיבה עוד אעמוד בהמשך, לא צעקה צעקות של ממש, בין שהיתה מבוהלת ובין משום שלא רצתה שהדבר יוודע לזרים... תמיהה אחרת מעוררת העובדה שאחרי שני מקרי האונס נשארה המתלוננת זמן רב בדירת הנאשם בטרם עזבה אותה. האמנם כך תנהג אישה שנאנסה?... התבוננתי היטב במתלוננת והקשבתי קשב רב לדברים שאמרה ולטון בו אלה נאמרו. התרשמתי כי החכמה ממנה והלאה... אין ספק שהיא היתה ועדין הינה נאיבית וביישנית מאד... כולה חסרת בטחון, כנועה ומחפשת כתף להשען עליו.... הנאשם היה מוכן לעומת זאת לשמוע את בעיותיה. היא סמכה עליו... על אף מה שעשה בה עדין לא התערערה אמונתה בו. למירב טפשותה היתה מוכנה כאמור, לחזור ולבקר בדירתו כשהזמינה להצטרף אליו".

= 546 =

 ובעמ' 6 לתדפיס:

 "מהעובדה שהסכימה לקל את הפיצויים הנ"ל (קרי - התמרוקים), ואולי אף דרשה לקבלם לאחר מה שעשה בה הנאשם, אינני מוכן להסיק שהבעילה שנבעלה המתלוננת על ידו נעשתה בהסכמתה. בטפשותה ובנאיביות שלה עליהן עמדתי כבר, סבורה היתה כי לאחר שנאנסה זכאית היא לפיצוי".

 אין לבית-משפט זה אפשרות לשוב ולהתרשם שנית מן העדים. מקריאת הפרוטוקול של בית המשפט המחוזי נראה, כי התרשמותו של השופט המלומד, כפי שצוטטה לעיל, היא התרשמות סבירה ונכונה. מעבר לשכנוע הבלתי אמצעי ואותות האמת שהוא גילה בעדות המתלוננת, הוא עיגן את קביעתו בנימוקים הגיוניים ובהעדפה הברורה של גירסת המתלוננת, עם כל הסתירות שבה, על פני גירסת המערער, שהן תוכנה והן אופן הצגתה אומרים שקר. מימצאיו העובדתיים של כבוד השופט גלעדי זכו להסכמת שאר חברי ההרכב, וכלל ידוע הוא, כי בית-משפט זה לא יתערב במימצא עובדתי מגובש שכזה, במיוחד במימצא המעוגן בהערכת מהימנות העדים:

 "... אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הדרגה הראשונה... אם אין סטיות כה חריגות בהערכת הראיות וקביעת העובדות, לא תהיה התערבות.

 ביתר החלטיות תימנע דרגת הערעור מלהתערב בקביעות שופט הדרגה הראשונה באשר למהימנותם של העדים, שהרי קביעותיו אלה מושפעות במידה רבה מהתרשמותו הישירה של השופט מהעדים שהתייצבו לפניו בהשמיעם את דבריהם. התרשמות זו, שהיא חשובה מאד בקביעת מהימנות, חסרה לשופטי דרגת הערעור" (ע"פ 201/86 [1], בעמ' 285. וכן ראה:

ע"פ 266/82 [2], בעמ' 5; ע"פ 190/82 [3], בעמ' 233; ע"פ 210/81 [4], בעמ' 400).

 סיכומו של דבר, גירסת המתלוננת, הגם שאינה נקייה מתמיהות, התקבלה בצדק על-ידי הערכאה הראשונה, בעוד שגירסת המערער, לפיה מדובר ביחסים בהסכמה ובתלונה סחטנית, אינה מהימנה על פניה, הן מפאת הסתירות שבה, עליהן עמד בפירוט רב בית המשפט קמא, והן מפאת דרך הצגתה על-ידי המערער, כפי שפורטו בפסק הדין.

 מסקנתי היא, לכן, שהרשעה זו בדין יסודה.

 (ב) גירסת המתלוננת השנייה

 טענתו המרכזית של המערער לגבי אמינות התלונה של המתלוננת באישום השני נוגעת לקביעה, כי נבעלה בניגוד להסכמתה. המערער טוען, כי לאחר ערב "לוהט" שבילו יחדיו, שכלל גיפופים ונשיקות, אך טבעי היה לסיימו במגע מיני, שאכן התקיים, ובהסכמה. לגירסתו, התלונה נובעת מנקמנות של המתלוננת, לאחר שביקשה לשוב ולהיפגש עמו מספר ימים אחר כך, והוא דחה אותה.

= 547 =

 בית המשפט קמא אכן קיבל את התמונה, לפיה שררה אווירה אינטימית למדי בין המתלוננת למערער, כפי שגם העידו בני הזוג שנסעו עמם ברכבו של המערער. השופט גלעדי אף היה מוכן להעריך, כי אילו נהג המערער באבירות כלפי המתלוננת, ואילו השעה לא הייתה כה מאוחרת, הייתה המתלוננת נענית לו ושוכבת אתו. אך למערער אצה הדרך, וביודעו את מצבה של המתלוננת, ניצל את מצוקתה והאמין כי לא תצעק ולא תמהר להתלונן.

 הסניגור מצביע על ההלכה שנפסקה בבית-משפט זה, לפיה במצבים מסוימים ניתן לפרש את התנהגותה של מתלוננת בעבירות מין כמבטאת הסכמה לבעילה, גם אם בלבה פנימה לא רצתה ולא הסכימה. בע"פ 579/76 [5] נאמר, בעמ' 223-224:

 "לדעתנו ניתן לראות בהתנהגותה של מתלוננת סימנים מובהקים להסכמתה לקיים מגעי מין עם הנאשמים... אפילו בגילה הצעיר לא יתכן שהמתלוננת לא חשדה בכוונותיהם של הנאשמים שעה שנסעה עמם בלילה למקום בלתי-ידוע... היא... לא עשתה דבר כדי לעזוב את החבורה והיו לה הזדמנויות לעשות כן... יכלה... להסתלק מהמכונית או לפחות להקים צעקה... גם בהיותה בביתו של הנאשם... לא הקימה המתלוננת קול זעקה שיכול היה להביא לעזרתה את הדיירים האחרים של אותו בית.

 בתי-המשפט הדגישו פעמים רבות שאשה, המתנגדת ברצינות לקיום מגע מיני עם גבר, נותנת ביטוי לכך בהתנהגותה ומנצלת הזדמנות ראשונה הניתנת לה כדי להסתלק או להזעיק עזרה".

 אין בדברים אלה כדי לסייע למערער. במקרה של מתלוננת זו, אי-אפשר לראות בהתנהגותה סימנים להסכמה לקיים יחסי מין עם המערער. גם אם חשדה בו שזו כוונתו, הרושם שהוא עשה עליה היה של אדם תרבותי, שידע לקבל "לא" כתשובה. בכל מקרה, היא הייתה ברכבו וציפתה כי יסיעה בסוף הבילוי לביתה, כך שאין לראות בהסכמה לנסוע עמו משום ויתור על רצונה החופשי בכל הנוגע למגע המיני. אכן, התנהגותה במהלך הערב ולקראת סיומו הייתה לעתים קלת דעת, אולם על כך כבר נאמר על-ידי הנשיא שמגר בע"פ 316/85

 [6], בעמ' 577:

 "יכול בהחלט שיקרה, כי התנהגותה של מתלוננת כלשהי במקרה של עבירת מין פלונית תיראה בלתי-נבונה, בלתי-סבירה ואפילו אווילית, וכי תעלה המסקנה, שניתן היה למנוע מראש את התפתחותן של הנסיבות שנוצרו עובר לביצועו של המעשה; כבר היו דברים מעולם, ולא על-פי אמת מידה זו נבחן, אם נתקיימו יסודותיה של העבירה. השאלה הניצבת לפני בית המשפט היא לעולם, אם הוכח, כי הנאשם בעל אישה שלא כדין ונגד רצונה, תוך שימוש בכוח".

 תשובתו של בית המשפט קמא על שאלה זו הייתה חיובית, ונבעה מהתרשמות ישירה מעדות המתלוננת ומהשוואתה לגירסת המערער, ושוב אין מקום להתערב כהוא זה בהערכתו המנומקת.

= 548 =

 יתרה מזאת, טענת המערער - לפיה אווירת המתירנות שהמתלוננת השרתה עליו בעת שהצטרפה לבילוי עמו, שיצרה תחושה כי היא נענית לרמזיו הפיסיים, היא שהובילה לקיום המגע המיני לבסוף - היא טענה, שבית-משפט זה כבר דחה בעבר; בע"פ 45/79, 106 [7], בעמ' 226-227, דחה השופט שמגר את הטענה לאמור:

 "הסנגורית המלומדת, גברת לידסקי, הצביעה על כך שהמקרה הוא במידה רבה תוצאה של התנהגותה הבלתי נכונה של המתלוננת שנענתה להזמנתו של אדם שאותו לא הכירה כלל. זאת ועוד, בתקופתינו המתירנית, כך גורסת הסניגורית המלומדת, יכול היה מיטרני להבין מהתנהגותה של המתלוננת כי יש בהענותה להזמנתו ובהמשך שהותה עמו בדירה משום הסכמתה במקצת.

 אינני סבור כי המקרה שלפנינו הוא תולדה של תפיסות מתירניות אלא היפוכו של דבר. לו סבר מיטרני כי יש בהיענות להזמנה משום הסכמה מכללא לקיום מגע מיני הרי צריך היה לעמוד על טעותו ברגע שגילתה המתלוננת את התנגדותה למעשיו והבהירה לו כי איננה מתירנית: הרי התנגדות פעילה והיתר הם תרתי דסתרי. זאת ועוד, לו אכן היתה הנחתו המוקדמת של מיטרני כי נערה הנענית להזמנתו וגם מסכימה לחיזורים שבאים בעקבות זאת, מסכימה ממילא גם למגע מיני, לא היה כל מקום להפעלת כוח.

 מה שבא לידי ביטוי במקרה זה אינו תולדה של מתירנות כלשהי, אלא של המנטליות של רבים מאלה שהורשעו באשמת אינוס, שלפיה נערה המזדמנת לחברתו של פלוני הגברתן, עושה כן, למעשה, על סיכונה היא, כי לפי תפיסתו היא חייבת לנהוג בכל עת בהסכמה, וזאת לא מתוך שיקולי מתירנות אלא מתוך כניעה לרצונו. זוהי התפיסה שבה אנו נתקלים מעת לעת בבית-משפט זה והיא אינה אלא אחד מביטויי האלימות המצויה, שבה משופעת חברתנו יתר על המידה".

 דברים אלה, היפים גם למקרה שלפנינו, הינם תשובה ברורה לטענתו זו של המערער. על-כן הייתי משאיר את ההרשעה באישום זה על כנה.

 (ג) גירסת המתלוננת השלישית

 באשר לאמיתות תלונתה של המתלוננת השלישית, יש לסניגור טענה בעלת משקל: על-פי גירסתה, היא התנגדה לבעילה, ללא הועיל, אולם לפני שעזבה את הדירה דרשה בתוקף את כספי הלוטו שהשקיעה במשותף עם המערער, ולאחר שסירב לדרישתה, הקימה רעש וצעקה עד כי נאלץ למלא אחריה. הכיצד זה, תמה הסניגור, יכלה המתלוננת לעמוד על שלה בעניין פעוט כמו 50 שקלים אך לא ידעה להתנגד בעניין עקרוני ומשמעותי כמו חירות גופה. בית המשפט, מפי השופט גלעדי, דחה טענה זו וקיבל את גירסת המתלוננת, לפיה התנגדה בשני המקרים כאחד. קביעתו העובדתית היא, כי המתלוננת התנגדה גם במהלך המגע המיני באופן ברור ונחרץ. בעוד שבמהלך הבעילה לא צעקה, כי סברה שאינה יכולה להועיל לעצמה בצעקות והעדיפה לנסות לשכנעו להפסיק, הרי כשעמדה לצאת את הדירה יכלה לנסות ולאיים על המערער בשערורייה,

= 549 =

 אם לא יחזיר לה את כספה. העובדה שבמקרה אחד התנגדותה ולחצה הצליחו ונשאו פרי, אינה מעידה, כי במקרה הקודם לא הייתה התנגדו כלל, אלא אולי מעידה דווקא על הבדל בעוצמת הכפייה שהמערער הפעיל בכל אחד מהמקרים.

 גם במקרה זה גירסתו של המערער הינה בלתי מתקבלת על הדעת. הוא טוען, כי המקרה אירע לפני 6 שנים (ולא לפני שנתיים), כי נעשה בהסכמה מלאה וכי המתלוננת אף נשארה ללון אצלו. לדעתו, מדובר בתלונה נקמנית על כי בשלב מסוים ביקש ממנה לעזוב את הדירה. "אותות השקר" בגירסה זו הם מרובים: ראשית, הוא "שכח" לגמרי את המקרה בתחילת החקירה והמשפט, ואט אט זיכרונו החל לשוב אליו, עד כדי זכירת פרטי פרטים מן האירוע, שלטענתו אירע שנים רבות קודם לכן. שנית, גירסתו שלו אינה מהימנה כלל - הן לגבי מועד האירוע, הן לגבי התנהגות המתלוננת והן לגבי מניעיה;

 כל אלה מפורטים בפסק הדין. ושלישית, סניגורו נמנע מלחקור את המתלוננת בחקירה נגדית על גירסת המערער, וגם ההסבר שניתן לכך, לפיו רק במהלך עדותה נזכר המערער בפרטי האירוע, אינו סביר לאור יכולתו לתדרך את סניגורו במהלך הדיון. היות שבית המשפט לא האמין לגירסתו כי שכח את פרי האירוע, לא היה מקום לאפשר לו סיבוב חקירה נוסף, ואין לקבל כי בכך נפגעו זכויותיו הדיוניות של הנאשם.

 אשר-על-כן, הכרעתו של בית המשפט קמא באישום זה הייתה מבוססת אף היא, ואני מציע שנשאיר גם אותה על כנה.

 (ד) האישום החמישי

 באישום החמישי הורשע המערער במעשה מגונה בכפייה, לאחר שנתקבלה במלואה גירסת המתלוננת. הפעם אין בפי בא-כוח המערער טענות לגבי קיומה של הסכמה מצד המתלוננת, שהרי במקרה זה ברור, כי לא נתבצעה בעילה, עקב התנגדות המתלוננת ומנוסתה מביתו. טענותיו מופנות לאלמנטים שוליים בפרשה, כגון מניעי תלונתה או אופן החקירה המשטרתית, אשר גם אם תתקבלנה, אין בהן כדי להושיעו. גם אם שותפיו של המערער שכנעו את הבחורה להתלונן, וגם אם היא פוטרה על-ידו ובגלל זה נקמה בו, אין בכך כדי לשנות את האירועים שאירעו בביתו, שבגינם הורשע. נמצא, שגם ההרשעה באישום זה בדין יסודה.

 5. עדות כבושה

 המשותף לכל התלונות שהוגשו נגד המערער הוא בכך, שהן הוגשו באיחור רב לאחר האירועים. אף אחת מן המתלוננות לא ניגשה להתלונן במשטרה על מה שאירע לה מיד לאחר האירוע: המתלוננת הראשונה פנתה למשטרה כשלושה חודשים אחרי האירוע, רק לאחר שגורם שלישי שמע על האירוע מפיה ושיכנעה לפנות למשטרה. המתלוננת השנייה המתינה חודש וחצי בטרם התלוננה, וגם היא, רק לאחר שיכנוע מצד חברה. המתלוננת השלישית פנתה למשטרה רק אחרי למעלה משנתיים, ורק לאחר שנודע לה מן העיתונות, כי המערער חשוד במעשי אונס נוספים. אל המתלוננת באישום החמישי הגיעה המשטרה ביוזמתה, כפי הנראה לאחר "הלשנה" של שותפיו העסקיים באותה מסעדה בה עבדה המתלוננת, והיה זה כשנה לאחר האירוע נושא התלונה.

= 550 =

 כפי שנפסק לא אחת בבית-משפט זה, כבישת עדות מקטינה ממהימנותה וממשקלה. פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן מפי מ"מ הנשיא חשין ז"ל, בע"פ 202/56 [8], בעמ' 681:

 "עדות כבושה ערכה מועט... אך במה דברים אמורים? כשאין הסבר מתקבל על הדעת על שום מה נכבשה העדות עת רבה. ניתן הסבר לגילוי הדברים אחור זמן, והסבר זה מתקבל על הדעת, שוב אין ליחס חשיבות-יתר לאיחור כשהוא לעצמו".

 ומהו אותו הסבר, שבית המשפט יראה בו "מתקבל על הדעת"? השיב השופט אלון בע"פ 190/82 [3], בעמ' 284:

 "ההסבר, שעל בית המשפט להשתכנע הימנו, הוא לגבי שני עניינים:

 האחד - על שום מה שתק העד וכבש את עדותו כל אותה עת עד למתן עדותו; והשני - מה נשתנה עתה, כאשר החליט העד להעיד, ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו...".

 במקרה שלפנינו נתקבלו ההסברים הדרושים כדי לשחרר את העדות הכבושה מתווית אי האמינות הצמודה לה. כל אחת מן המתלוננות נתנה הסבר מתקבל על הדעת, מדוע שתקה עד הגשת התלונה: המתלוננת הראשונה העידה, כי חששה ואף הוזהרה על-ידי חברו של המערער, נפתלוביץ, פן יתנקם בה המערער אם תתלונן; המתלוננת השנייה חששה מהפירסום ומעירוב ילדיה בנושא; המתלוננת השלישית חששה מפני התגלות פרטי הפרשה בעיתונות ומפני פגיעה הן בהליכי הגירושין שעמדו לפניה והן בתדמיתה בעיני משפחתה הדתית; המתלוננת באישום החמישי העידה, כי היות שהמערער לא הספיק לבצע בה יותר מאשר את ראשית זממו, העדיפה לראות את העניין כגמור ולא רצתה לפתוח את הפרשה מחדש.

 הסברים אלה הינם מקובלים וסבירים, במיוחד כאשר המדובר במתלוננות שהיו קורבן לעבירות מין. במרבית המקרים הן סובלות, בנוסף על הפגיעה בגופן, גם מפגיעה הנותרת בנפשן, ואך טבעי הוא רצונן להימנע מהסבל הנוסף הכרוך בשיחזור פרטי המקרה בפני המשטרה ובפני בית המשפט, תוך חשיפה לעתים להתקפות מצד הנאשם וסניגורו. בית-משפט זה גילה בעבר נכונות להתחשב במניעיהן של המתלוננות לכבישת תלונותיהן:

 "אין כמובן להצדיק אי הבאת ענין כזה למשטרה באופן מידי... ואולם אין להתעלם מהחשש של צעירות שהיו קרבנות למעשה אונס מפני הפרסום, כשנוסף על ההשפלה והעלבון שבמעשה עצמו... חוששות הן מהפרסום והן מחזרה על החוויה לצורך חקירה ועדות... מבחינת הקרבן זו כמעט תמיד חוויה קשה ומשום כך, למרבה הצער, יש ויש שהנפגעת אינה מתלוננת או שוקלת בטרם תעשה זאת" (ע"פ 147/79 [9], בעמ' 725-726).

 יתרה מכך, בכל אחד מן האישומים ניתן אף הסבר מתקבל על הדעת, מדוע החליטה המתלוננת בשלב מאוחר יותר לפנות בכל זאת למשטרה. באישום הראשון היה זה עקב דירבון של ידידתה של המתלוננת, שגילתה מפיה את המקרה; באישום השני והשלישי נודע למתלוננות

= 551 =

 מהעיתונות כי מתנהלת חקירה נגד המערער בפרשיות דומות, והן הבינו, כי מעשהו לא היה חד-פעמי וכי זו ההזדמנות הנאותה לדווח גם על אשר עולל להן; ובאישום החמישי הייתה זו המשטרה שפנתה בעצמה למתלוננת.

 6. מוסיף בא-כוח המערער ומעלה טענה חלופית, לפיה אין מדובר כאן כלל בעדויות כבושות, שכן כל אחת מן המתלוננות העידה על עצמה, כי סיפרה בסמוך לאחר האונס על עובדת התרחשותו לאדם כלשהו. אשר-על-כן, טוען הסניגור, מדובר בעדויות, שניתן היה להגדיל את משקלן על-ידי העדת אותו אדם שלישי, אשר יאמת את עצם העובדה שהמתלוננת פרסה לפניו את מצוקתה, ואם התביעה לא עשתה כן, יש לפרש את מחדלה כגורע ממשקלן של העדויות הללו. אין לקבל טענה זו. אם העדות מהימנה אפילו בהיותה עדות כבושה, לא תיגרע מהימנות זו רק בגלל קיומו של אדם, שכלפיו לא נכבשו פרטי הסיפור. העדת אותו אדם בבית המשפט יכולה אמנם להוסיף למשקל העדות הכבושה, אך אי-העדתו אינה פוגמת באמון שבית המשפט רוחש לה, אם הוא מוצא הסברים מתקבלים על הדעת לכבישתה.

 7. כאמור, דעתי היא, כי בכל אחד מן האישומים הונחה תשתית ראייתית מספקת כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. אין לכן צורך להיכנס ולדון בשאלה שמעלה סניגורו, אם ההרשעה נסתמכה על קווי הדמיון בין המקרים, בבחינת עדות "שיטה", ואם רק בעזרת השלכה ממקרה למקרה ורק בגלל ריבוי המקרים הורשע המערער. סביר להניח, כי ריבוי המקרים השפיע במידה זו או אחרת על בית המשפט, אולם בכך אין כדי לשנות את העובדה, כי ההרשעה בכל אחד מהאישומים היא עצמאית ונובעת מהעדפת הגירסה של המתלוננת על פני זו של המערער, ואינה מסתמכת על שיטה אחידה במעשיו של המערער. כפי שהסביר זאת כבוד השופט א' פלפל בערכא הראשונה:

 "נראה לי על כן שיש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו ללא הזקקות כלל למסקנה אפשרית לחובתו מהעובדה שקיים דמיון מסוים בהתנהגותו במקרים השונים שהובאו בפנינו".

 עוד ניסה הסניגור המלומד לתקוף את ההרשעה בנימוקים שונים, שאין בהם ממש ואינם יכולים לשנות את התמונה בכללותה. מאמציו לשכנע, כי חוקרי המשטרה נתנו עדויות שניתן לגלות בהן סתירות, כמו גם טענותיו לגבי האופן שבו הגיעה המשטרה אל המתלוננות ומעורבותם של גורמים המתנכלים למערער בחקירה, כל אלה ואחרים נוגעים לשאלות צדדיות, והגם שנטענו בלהט, אין בהם כדי להושיע את המערער.

 אשר-על-כן אני מציע, כי הערעור על ההרשעה יידחה.

 8. ערעור המדינה על קולת העונש.

 הערכאה הראשונה גזרה על המערער עונש של 5 שנות מאסר, מהן שנתיים וחצי לריצוי בפועל והיתר על-תנאי. זהו עונש קל למדי, בהתחשב בחומרת העבירות ובהיקפן, ובית המשפט מסביר זאת כך:

= 552 =

 "המתלוננות נכנסו בעיניים פקוחות לגוב הארי. חלקן נהגו בחופשיות כאמור והנאשם, שעל אופיו עמדנו בהכרעת הדין, לא עמד בפיתוי...

 נראה לנו שאין חשש שהנאשם יחזור על מעשיו לאחר שירצה את עונשו...".

 לא מקובלים עלי הדברים הנ"ל, שהמערער "לא עמד בפיתוי". לא המתלוננות הן שיצרו את הפיתוי; המערער הוא שיצר וביים את המצבים אליהם נקלעו המתלוננות. בואן מרצונן לדירתו של המערער היה בו אולי משום קלות דעת, אך מרגע שהסתבר להן, כי כוונת המערער היא לקיים עמן יחסי מין, הייתה התנגדותן ברורה וחד-משמעית.

 בשלב זה של השיקולים לעונש היה בהחלט מקום לייחס חשיבות לעובדה, שאין המדובר במקרה בודד אלא בשורה של מקרים, המלמדת על טיבו ועל אופיו של המערער ועל היותו מסוכן לציבור מסוים של נשים.

 על רקע זה לא היה מקום לגישתו הסלחנית של בית המשפט קמא, ובנושא זה כבר הבענו דעתנו לא אחת (ע"פ 942/85, 965 [10]; ע"פ 45/79, 106

 [7] שהוזכר לעיל; ע"פ 25/88 [11]).

 הגם שמקובל עלינו שלא למצות את הדין עם נאשמים בערערים מצד המדינה על קולת העונש, היה בהחלט מקום להתערב במקרה זה ולהחמיר בעונשו של המערער.

 אלא שבמקרה דנן הצטרף לשיקולים שיקול נוסף: ערעור זה נשמע באיחור רב, ובינתיים הספיק המערער לרצות שני שלישים מהעונש שהוטל עליו ושוחרר ברישיון על-ידי ועדת השחרורים. קבלת הערעור והחמרה בעונש משמעותן איפוא החזרתו לכלא לאחר ששוחרר, וזאת אנו נוהגים לעשות רק במקרים של חומרה מיוחדת.

 בא-כוח המדינה סבור, שאין לייחס חשיבות לשיקול זה בענייננו, משום שהדחיות המרובות בשמיעת הערעור היו ביוזמת הסניגור, שבמתכוון עשה כן כדי להגיע למצב שבו יהיה המערער כבר משוחרר בעת מתן פסק- דיננו. לא מצאתי סימוכין לטענה זו, ובחשדות בלבד לא סגי.

 לפיכך, ובנסיבות המיוחדות של עניין זה, לא הייתי מתערב בעניין העונש והייתי דוחה את ערעור המדינה.

 בסיכום: הייתי דוחה הן את ערעורו של המערער לעניין ההרשעה והן את ערעור המדינה לעניין העונש.

 המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים.

 השופטת ש' וולנשטיין: אני מסכימה.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.

 ניתן היום, ד' באייר תשמ"ט (9.5.89).