ערעור פלילי מס' 618/88

  יחיאל בן עמי

 נגד  מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פלילים

 [28.3.89 27.6.89]

לפני השופטים מ' בייסקי, ג' בך, א' חלימה

 חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 1 (המונח "עובד הציבור"), 32, 224, 224, 250, 283, 284, 290, 390, 415, 418 - חוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח-1988, ס"ח 64 - הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז-1987, ה"ח 114 - תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, ק"ת 386, תקנה 53 - פקודת התעבורה [נוסח חדש], נ"ח 73 1, סעיף 37.

 המערער, מי שהיה המזכיר הראשי שר בתי-משפט השלום במחוזות תל-אביב והמרכז, הורשע בבית המשפט קמא בסדרת עבירות, וביניהן גניבה בידי עובד ציבור, קבלת שוחד, מירמה והפרת אמונים. בערעורו מעלה המערער טענות שונות ביחס לסעיפי האישום.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) שווי הגנבה הוא יסוד מיסודות העבירה של גניבה בידי עובד ציבור שבסעיף 390 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (229 ו-ז).

 (2) יש לערוך את חישוב ערכו של הנכס הגנוב, לצורכי ההרשעה בסעיף 390, כנקבע ביום ביצוע עבירת הגניבה (230 ב).

 (3) משתוקן הסכום הנקוב בסעיף 390, הרי מדובר בתיקונו של חוק מטריאלי, וכל עוד לא נאמר בחוק המתקן שהתיקון הוא בעל תחולה רטרואקטיבית, יתחיל התיקון לחול מיום היכנסו לתוקף של החוק המתקן (229 ז-230 א).

 ב. בעבירת המירמה בנסיבות מחמירות, לפי הסיפא לסעיף 415 לחוק העונשין, יכולה הנסיבה המחמירה להתבטא בעצם היות הנאשם עובד ציבור או בריבוי העבירות (231 ה-ו).

 ג. (1) ארבעה אלמנטים הם מיסודותיה של הפרת אמונים שבסעיף 284 לחוק העונשין: א) הנאשם היה, בעת ביצוע העבירה, עובד ציבור; ב) המעשה נעשה בעת מילוי תפקידו; ג) המעשה נגוע במירמה, וזו הפרת אמונים; ד) המעשה פוגע בציבור (239 ו).

 (2) (בעקבות ע"פ 884/80 [3]) המחשבה הפלילית בעבירה של הפרת אמונים צריכה להתייחס לכל היסוד העובדתי ולא לרכיב התוצאתי בלבד. על-כן על התביעה להוכיח, כי הנאשם היה מודע לכך, שהוא עובד ציבור, הפועל במילוי תפקידו, כי הוא היה מודע לכך, שפעולתו מהווה הפרת אמונים, וכי הוא היה מודע לאפשרות של גרימת פגיעה בציבור. מודעות זו צריכה להיות מודעות בפועל, ואין די ברשלנות. קיומה של מודעות זו, כשהיא מלווה בפעולתו הרצונית של העובד, היא היוצרת את הכוונה השלילית הנדרשת (241 ו).

= 228 =

 (3) נכונותו של עובד ציבור (מזכיר בית המשפט) להילוות לאחר בכניסתו עמו לאולם המשפטים מתוך כוונה שהופעתו עם אותו אחר תשפיע על השופט, יוצרת את העבירה של מעילה באמון בה הורשע (244 א).

 (4) (בעקבות ע"פ 645/81 [3]) עובד הציבור המבצע בעצמו, או המורה לזולתו לבצע, רישום שאינו אמת, מועל באמון שניתן בו ומפר בכך אמונים. ביסוד האמון עומדת עשיית הישר וההוגן על-פי עובדות אמת (246 ב).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ע"פ 364/76, 372 גוזלן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 405.

 [2]  ע"פ 468/84 מדינת ישראל נ' גלעד, פ"ד לח(4) 614.

 [3]  ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405.

 [4] ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז(3) 673.

 [5]  ע"פ 645/81 פניץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 67.

 ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן) מיום 23.10.88 בח"פ 62/88. הערעור נדחה.

  ח' משגב - בשם המערער;

ד' גולדנר - בשם המשיבה.

פסק-דין

 השופט א' חלימה: 1. לפנינו ערעור על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (ת"פ 62/88), שלפיו הורשע המערער בתשעה מתוך שלושה -עשר אישומים המתייחסים לשורה של עבירות, שאת פרטיהן אביא בהמשך דבריי להלן. עקב ההרשעה כאמור השית בית המשפט קמא על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים.

 בערעור שלפנינו משיג המערער על עצם ההרשעה, ולחלופין מתייחס המערער למידת העונש ומבקשנו להקל בו;

 2. מוסכם על הכול, שהמערער מילא בתקופה הרלוואנטית תפקיד של מזכיר ראשי של בית-משפט השלום במחוזות תל-אביב והמרכז; דהיינו, היה "עובד הציבור" במובן שיש למונח זה בסעיף 1 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

 כן מוסכם, שבתוקף התפקיד שמילא כאמור היה המערער ממונה על מכירת מעוקלים במחוז המרכז. כמוציא לפועל בבית-משפט השלום פתח-תקווה שימש העד רוזנברג ראובן (להלן - רוזנברג), ובתפקיד מקביל בבית-משפט השלום בבת-ים שימש העד ארנון בקשי (להלן - בקשי).

= 229 =

 בתוקף תפקידו של המערער כמזכיר ראשי, היה ממונה על רוזנברג ובקשי. אך הוא- המערער - שימש כמנהל המכירות הפומביות בבית-משפט השלום בפתח-תקווה ובבת-ים, ולפיכך היה כפוף לרוזנברג ולבקשי, בכל הנוגע להליך הטיפול במכירתם של המעוקלים בשני בתי-משפט אלה.

 3. המקרים נושא הערעור שלפנינו נתגלו לאחר מעצרו של אח בשם יהודה פרנקל (להלן - פרנקל), שקיבל מעמד של עד מדינה (ת/63). ואכן, היה זה פרנקל שהזכיר, לראשונה, את שמו של המערער כמי שמעורב בחלק מהעבירות נושא הדיון בערעור זה.

 אז נערכו האזנות סתר לטלפון שלו ואף הוקלטו חלק משיחותיו, באמצעות פרנקל שנשא על גופו מכשיר הקלטה. כל ההקלטות האלה שימשו, בין השאר, יסוד להרשעתו של המערער.

 4. בא-כוחו המלומד של המערער מפרט בנימוקי הערעור שהוגשו מטעמו בכתב את טענותיו של המערער אחת לאחת. להלן אתייחס לנימוקים אלה בקשר עם כל אישום בנפרד:

 אישום מס' 1

 5. על-פי העובדות שהיו לפניו הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה על סעיף 390 לחוק העונשין. למסקנתו המרשיעה הגיע בית המשפט לאחר ששוכנע, שהמערער גנב מבית-משפט השלום (פתח-תקווה), בסיועו של רוזנברג, מעוקלים שפרטיהם מובאים בנספח א' (מצורף לכתב האישום); ומבית-משפט השלום בבת-ים גנב המערער, בסיועו של בקשי, מעוקלים שפרטיהם מובאים בנספח ב' (מצורף לכתב האישום).

 בנימוק הערעור מתייחס בא-כוחו המלומד של המערער להרשעה באישום הראשון (שם.

 בעמ' 4 מול הספרה 5) באומרו, שלא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של גניבה על-ידי עובד הציבור, על-פי סעיף 390 לחוק העונשין. זאת מהטעם הבא: אותו סעיף תוקן ב-22.3.88, בחוק העונשין (תיקון מס' 23), תשמ"ח-1988, ומני אז קיימת חובה שבחוק, שערכה המינימאלי של הגניבה יעמוד על 1,000 ש"ח; ואילו במקרה דנן הוכח, שערך הגניבה אינו עולה על 911.44 ש"ח, מכאן מסקנתו של בא-כוחו המלומד של המערער, שלא הוכח אחד מיסודותיה של העבירה על הסעיף הנזכר.

 על-מנת שאכריע בשאלה זו, אביא להלן את תוכנו של הסעיף 390, כפי שהיה במועד הרלוואנטי:

 "עובד הציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכח עבודתו וערכו עולה על חמש מאות לירות - דינו מאסר עשר שנים".

 ברור, לפי ניסוחו של הסעיף, ששווי הגניבה נחשב ליסוד מיסודותיה של העבירה המשתמעת ממנו.

 אולם נראה לי, שהתשובה על השגתו של בא-כוחו המלומד של המערער ניתנה על-ידי הערכאה הראשונה, שתשובתה, בכל הכבוד הראוי, מקובלת גם עלי; דהיינו: מדובר בתיקונו של

= 230 =

 חוק מטריאלי, וכל עוד לא נאמר בחוק המתקן, שהתיקון הוא בעל תחולה רטרואקטיבית, יתחיל התיקון לחול מיום היכנסו לתוקף של החוק המתקן (במקרהו של המערער: מיום 23.3.88).

 הדבר משתמע גם מכוונתו של המחוקק כפי שזו באה לידי ביטוי בהצעת חוק העונשין (תיקון מס' 27), תשמ"ז-1987.

 מכל מקום אין לקבל את הטענה, שלפיה נורמה מאוחרת יכולה להשפיע על אחריותו של עבריין בכיוון ההפוך (ראה ספרו של המלומד פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד) 225), ולפיכך יש לערוך את חישוב ערכו של הנכס הגנוב, לצורכי ההרשעה בסעיף שבו עסקינן, כנקבע ביום ביצוע עבירת הגניבה, ובמקרהו של המערער לשנת 1987.

 ואכן מוסכם על הכול, שבאותו תאריך הספיקה, לצורך ההרשעה, גניבת נכס שערכו 500 לירות. מכל שכן כאשר הוכח שערך הגניבה שביצע המערער הגיע - בתאריך הרלוואנטי - כדי 911.44 ש"ח, שהינו סכום העולה פי כמה על הערך הדרוש לצורך ההרשעה בעבירה על הסעיף הנזכר.

 התוצאה, היא איפוא, שיש לדחות חלק זה של הערעור.

 אישום מס' 2

 6. בקשר עם אישום זה הורשע המערער בעבירת מירמה בנסיבות מחמירות על-פי הסיפא של סעיף 415 לחוק העונשין, אך זוכה מעבירה על סעיף 224 לאותו חוק, דהיינו: מעבירה על שיבוש הליכי חקירה.

 בערעור שלפנינו נטען, שלא היה מקום להרשעה על-פי הסיפא של סעיף 415 הנזכר.

 עבירת המירמה שהביאה להרשעתו של המערער, כאמור, מתבטאת בכך, שהמערער קנה חפצים מעוקלים שפרטיהם מובאים בנספח ג', שלא בדרך מכירה פומבית כמצוות התקנה 53 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979.

 בית המשפט קמא שוכנע, כי הדרך שבה פעל המערער, בסיועו של רוזנברג, הייתה כמתואר להלן:

 המערער ורוזנברג נהגו לקבוע מחיר התחלתי לכל פריט שמיועד למכירה פומבית.

 אולם בקשר לפריטים שבנספח ג', נהגו השניים להציג כל פריט במחיר גבוה מן המחיר ההתחלתי שקבעו. בדרך זו נרתעו המשתתפים במכירה הפומבית מלקנות פריטים אלה.

 וכיצד התגברו השניים על רישום הקבלה?

= 231 =

 על-פי עדותו של רוזנברג, השאיר עד זה במהלכה של המכירה קבלה ריקה, ולאחר מספר מכירות הכניסו השניים לאותה קבלה ריקה מחיר נמוך עבור החפץ שרצה המערער לקבלו, תוך רישום שם בדוי בקבלה. כך נוצר הרושם המוטעה כאילו החפץ נמכר כהלכה.

 בדרך זו קנה המערער וידיאו טלפונקן, שנתגלה בביתו בעת שנערך בו חיפוש (ת/76), במחיר 510 ש"ח, כאשר היה קונה שהציע עבורו, לדברי רוזנברג עצמו, סך 1,100 ש"ח. באותה שיטה ממש רכש המערער עבור רוזנברג (לפי בקשתו של זה) טלפון לחצנים מבין המעוקלים שנמכרו בבת-ים, וכן עגלת תינוק עבור המערער.

 בא-כוחו המלומד של המערער הפנה את תשומת לבנו לטיעוניו, בקשר עם אישום זה, שהועלו על ידו בכתב לפני הערכאה הראשונה, וטען, כי די באמור בהם על-מנת שמרשו יזוכה מהעבירה על הסיפא של הסעיף שבו עסקינן.

 עיינתי בסיכומים אלה ולא מצאתי אלא זאת, שהסניגור המלומד חולק על הערכת מחירם של החפצים נושא אישום זה. גם לפנינו לא טען נגד עצם ההרשעה אלא לגבי ערך הטובין. לפי הטענה, העלתה התביעה לעדות מספר סוחרים בקשר להערכת המחירים של החפצים, אולם אין בעדויות אלה כדי להועיל לתביעה. טעמו של דבר - לפי אותה טענה - שהמחירים הוערכו לגבי פריטים חדשים, ואילו במקרהו של המערער היו כל החפצים הרלוואנטיים משומשים.

 אין בטענה זו כדי להציל את המערער מההרשעה. עובדה היא, שרוזנברג העיד, שבאותה מכירה פומבית שבה הוצע הווידיאו למכירה נמצא קונה שהיה מוכן לקנותו בסך 1,100 ש"ח תחת הסך 510 שבו נקנה על-ידי המערער.

 העובדה, שמעשיו אלה של המערער חזרו ונשנו, היא המשווה למעשיו את החומרה שבהם. הנה כי כן נאמר (בע"פ 346/76, 372 [1], בעמ' 409 מול אות השוליים ה, כדלקמן:

 "...לשון אחר, הנסיבה המחמירה היא בריבוי העבירות".

 כן משתמעת החומרה מעצם היותו של המערער עובד ציבור. כך עולה מאותם הדברים שנאמרו שם, מול אותיות השוליים ה-ו:

 "המערערים גוזלן ומור היו עובדי ציבור, שהוטל עליהם תפקיד אחראי ועדין במיוחד... ובמעשיהם היה משום הסת אמון זה".

 השווה גם ע"פ 468/84 [2]. בעמ' 616.

 ואכן על-ידי "התרגיל" שעשו השניים הם גזלו הן את הנושים והן את החייבים:

 את הנושים - מפני שאלה היו יכולים לממש סכומים גדולים יותר מהחוב המגיע להם;

 את החייבים - מפני שאלה היו מקטינים את החובות המגיעים מהם. וכאלה כן אלה רשאים היו לצאת מההנחה, שלא

= 232 =

 ייצאו מקופחים על-ידי מעשים מהסוג דנן, שלגבי רכוש שעוקל, רשאים היו לצפות שיינקטו הליכי מכירה תקינים.

 דא עקא, שהמערער גרם, על-ידי התיחכום שבמעשיו, שאמון הציבור במוסד ההוצאה לפועל, שהינו נכס מנכסיו של המשרד, נפגע קשות.

 סיכום הדברים: מוצדקת הרשעתו של המערער בעבירה שבה הורשע, ומן הדין לדחות חלק זה של הערעור.

 אישום מס' 3

 7. באישום זה יוחסו למערער שתי עבירות: שוחד, עבירה על סעיף 290 לחוק העונשין, ומירמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 284. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה הראשונה, אך לגבי העבירה השנייה על הסעיף 284 קבע, שעבירה זו נבלעת בעביר הראשונה.

 מצינו, כי עבירת השוחד שלפיה הורשע המערער מבוססת על עדותו של העד פרנקל, אשר עקב מעצרו התחילו הדברים המתייחסים למערער להתגלות.

 מוסכם, שעד זה קיבל מעמד של עד מדינה, והוא שיתף פעולה עם חוקריו ואף נרתם לעזרתם באיסוף ראיות נגד המערער, במובן זה שהעד נשא על גופו מכשיר הקלטה, שבעזרתו הוקלטו כל השיחות שהתנהלו בין השניים.

 על-פי החומר שבתיק יודעים אנו, שבבעלותו של פרנקל היו 17 חנויות במקומות שונים בארץ, שבהן נמכרו בעיקר בגדים. העד הודה שהוא ניהל את עסקיו בשיטות לא כשרות.

 המתגבש מעדותו של פרנקל הוא, שהלה נפגש עם המערער כשמונה פעמים בחודש, ושילם לו תשלומים שונים שמסתכמים בכ-20,000 דולרים, בתור שוחד עבור עזרתו של המערער לפרנקל ברכישתם של חפצים מעוקלים.

 וקודם שאתייחס לשיטות שלפיהן פעלו השניים, אביא להלן את הכללים הנוקשים שקבע רוזנברג (עמ' 679) בקשר עם מכירות מעוקלים:

 א) אין מציגים לקונה הפוטנציאלי את המעוקלים מראש, מחשש פגיעה בעקרון ההזדמנות השווה;

 ב) אין מודיעים לקונה הפוטנציאלי את מחיר הערכתו של מוצג (נקודה זו נתאשרה גם מפי המערער);

 ג) כל מעוקל מוצג למכירה במקום, והכסף שמתקבל מועבר מיידית לקופה;

= 233 =

 ד) אין משאירים מעוקלים באולם לאחר המכירה, ומה שלא נמכר מועבר מייד למחסן;

 ה) לאחר תום יום המכירה אין כל אפשרות לקבל את המעוקלים.

 אולם - כך עולה מעדותו של פרנקל וכך נקבע על-ידי הערכאה הראשונה - פרנקל תיאם עם המערער שיטות מסוימות על-מנת לעקוף את הכללים הנזכרים, שבית המשפט קמא מיצה אותן באלה:

 שיטה א

 פרנקל היה נפגש עם המערער בבוקר יום המכירה או יום קודם לכן. באותו מעמד היה המערער מטלפן לרוזנברג על-מנת לוודא את פרטי המוצרים שאמורים להימכר באותה מכירה. ואז היה המערער מודיע לפרנקל את מחירו ההתחלתי של כל מוצר, וכן היו קובעים את הסכום שעל פרנקל לשלם למערער - מעבר למחיר שנרשם בקבלה - וסכום זה נע בין 20 ל-40 דולרים. באותו מעמד היה המערער מחתים את פרנקל על הטפסים הנוגעים למכירה וכן על קבלת המוצרים.

 שיה ב'

 פרנקל היה משתתף במכירה הפומבית, תוך שמירה על קשר עין עם המערער שניהל את המכירה. כאשר פרנקל חפץ במוצר מסוים היה "מהנהן בראשו" - כהתבטאותו של פרנקל בעמ' 754 לפרוטוקול, ואז היה המערער סוגר את המכירה מהר מהרגיל.

 גם במכירה לפי שיטה זו שילם פרנקל את חלקו של המערער, בהתאם לאמור לגבי

 שיטה ג'

 כשמוצר לא נמכר, היה פרנקל בא למערער ולוקח אותו במחירו ההתחלתי, לפעמים תוך הכרזה על מכירת המוצר בשיטה המהירה, ולפעמים גם ללא הכרזה כזאת.

 8. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותו של פרנקל, זאת חרף אופיו השלילי של העד, וכיוון שמדובר בעד מדינה, מצא בית המשפט את הסיוע הדרוש בכל אחד מאלה:

 א) המערער ניסה, במהלך חקירתו, להרחיק מעל עצמו קשר כלשהו עם פרנקל, אולם תוכן תמלילי השיחות שהוקלטו טופח על פני ההכחשה. כך עולה מהתמלילים נ/19, ת/62, ת/64, ת/149. הנה-כי-כן התנהלה בין השניים שיחה, שפרטיה מובאים להלן, במוצג נ/19, שבגדרה מתייעץ המערער עם פרנקל לגבי המחיר ההתחלתי ושואל אתו אם יבוא לקנות:

 "אתה תשלם 200?"

= 234 =

 ובעמ' 8 של נ/19, מקריא המערער לפרנקל מהרשימה ומוסר לו את המחיר ההתחלתי של החפצים שעומדים למכירה, דבר שיש בו משום סטייה בולטת מהכללים, וברור היה לבית המשפט קמא שהמערער פעל במקרה זה לפי שיטה א'.

 ב) בתמליל נוסף (ת/64) מוקלטת שיחה במהלך נסיעתו של המערער לבת-ים ביחד עם פרנקל, במכוניתו של זה, על-מנת שפרנקל ישתתף במכירה הפומבית שאמורה הייתה להתקיים באותו היום. במהלך הנסיעה מסר המערער לפרנקל את המחירים ההתחלתיים של החפצים שעמדו למכירה באותו יום. לקראת סיום הנסיעה ביקש המערער מפרנקל שיוריד אותו (את המערער) לפני מקום היעד, על-מנת שהשניים יגיעו למקום המכירה כל אחד בנפרד, ועל-מנת "... שלא יפתחו אנשים את הפה".

 ג) בעת מעצרו של פרנקל, בבית-משפט השלום בכפר-סבא, התקיימו מספר ישיבות לצורך הארכת המעצר. הפרוטוקולים שנרשמו היו חסויים.

 על-פי עדותה של רחל מדמון (עובדת בית המשפט בכפר-סבא) התקשר המערער עמה על-מנת לדעת למה ימים נעצר העד פרנקל. כן ביקש ממנה שתשלח אליו על -ידי שליח תצלומים מהפרוטוקולים החסויים. המערער נהג לשלוח אליה פקיד עזר מתל-אביב, רעני שמו (גם הוא העיד בבית המשפט), כדי להביא אליו את החומר.

 בהקשר עם נושא זה ברצוני לציין, כי את החומר החסוי נהגו לשים בכספת. העדה מדמון הייתה לוקחת את המפתח של הכספת מהפקיד האחראי - ששון - (גם הוא העיד), מצלמת את החומר ושולחת למערער.

 וייאמר הדבר, כי בעדותה הדגישה הגב' מדמון את הרגשת אי הנוחות, שהייתה מנת חלקה כאשר נענתה לבקשתו של המערער, ללא רשות מאת השופט.

 ד) חיזוק נוסף מצאה הערכאה הראשונה בעדותו של רוזנברג, שבגדרה אמר, כי המערער ירד למחסן ביחד עם פרנקל כשלוש-ארבע פעמים. מכאן האישור שהירידה ביחד עם פרנקל הייתה למטרה מסוימת. ניתן איפוא לחוש, עד כמה היה חשוב למערער להסתיר את קשריו עם פרנקל, מה שמחזק את טענתו של פרנקל, שכן בשביל אדם חף מפשע לא יהיה לו מה להסתיר.

 9. עד כאן התייחסתי לעיקרם של הדברים שהיו ביסוד ההרשעה. אולם לפנינו העלה בא-כוחו המלומד של המערער שורה ארוכה של טענות, שהחשובות ביניהן הן אלה המנויות להלן, עם תשובתי לצידן:

 א) בא-כוחו המלומד של המערער טוען, שאין בכל השיחות המוקלטות המתייחסות לנושא משום מתן שוחד. היום אנו יודעים (ראה עדותו של סנ"צ פדר, שבית המשפט קמא האמין לה), שפרנקל פעל על-פי תידרוך שקיבל מאת מפעיליו (חוקריו), שאם לא כן, כל גלישה לנושא

= 235 =

 השוחד הייתה מעוררת את חשדו של המערער וגורמת לניתוק הקשרים בין השניים.

 בתוצאה אשר כזאת לא היו החוקרים מעוניינים.

 ב) כן טוען בא-כוחו המלומד של המערער, כי זכותו של המערער נפגעה מפני שבית המשפט קמא לא התיר לבא-כוחו לחקור את העד פרנקל אודות מקרה אחר שבו היה הנאשם עו"ד רונלד חיים. לפי אותה טענה, הבקשה לחקור את פרנקל באותו נושא באה על-מנת לערער את מהימנותו, אך הדבר נמנע מבא-כוחו של המערער.

 מצינו, שהעד פרנקל מסר עדויות מפלילות נגד מספר רב של אנשים, ומבחינת יעילות הדיון רשאית הייתה הערכאה הראשונה להגביל את החקירה, שבלאו הכי הייתה מסועפת ורחבה ביותר, לנושאים הרלוואנטיים לנושא העיקרי ששימש יסוד לדיון לפניה.

 ג) עוד נטען לפנינו, שלא הוכח היקף רכישותיו של פרנקל, אם כי לפי עדותו של זה חייבות להיות קניות בהיקף רחב מאוד על-מנת להגיע לסכום השוחד, שהוערך על-ידי פרנקל בכעשרים אלף דולרים, וסכום זה אינו עולה בקנה אחד עם האמור במוצג נ/16.

 ואכן ברור הדבר - כך גם נקבע על-ידי בית המשפט קמא - שפרנקל פעל, מטעמים שפירט בית המשפט, תחת שמות שונים, ורק לעתים רחוקות נרשמו הקניות בשמו שלו.

 במקרה כזה, גם אם יש מקום למחשבה שהעד מסר סכומים לא מדויקים באשר לגובה סכום השוחד, עדיין אין לומר שהעד שיקר בעדותו בבית המשפט. מכל מקום, הסכום שהזכיר פרנקל בעדותו מבוסס על הערכה סכימתית ובלתי זהירה, שאפשר להתחשב בתוכנה.

 ד) טענתו הנוספת של בא-כוחו המלומד של המערער אומרת, שבית המשפט קמא התעלם ממוצגים נ/20, נ/21. להלן אתייחס לכל אחד ממסמכים אלה בנפרד:

 נ/20 - זהו דו"ח ההפגשה בין פרנקל לרוזנברג. אולם דווקא השיחה שהתנהלה בין השניים יכולה להיות בעוכריה של ההגנה, מפני שרוזנברג אישר, במהלך ההפגשה, חלק גדול מהדברים שהעמיד לו העד פרנקל.

 אשר למוצג נ/21 (דו"ח העימות עם העד סלומון משה), ייאמר: בעימות זה מאשר סולומון שהמערער נתן הוראה לשחרר, עבור פרנקל, סחורה כעבור יום או יומיים לאחר תום המכירה הפומבית.

 ה) כן נטען, ששיטות העבודה של המערער עם פרנקל, שאת פרטיהן הבאתי לעיל, אינן ניתנות ליישום.

 אולם על-פי הגיונם של הדברים שהוכחו לפנינו, לא יכולה הטענה להתקבל. הנה כי כן התייחסתי בפיסקה 8 לעיל למקרה שבקשר אליו הוקלטה השיחה (נ/19), אשר בגדרה הקריא המערער לפני פרנקל את רשימת המחירים ההתחלתיים שעומדים למכירה, לפני המכירה, ומקרה

= 236 =

 זה ניתן לשבצו במסגרת השיטה א' לעיל. אשר לשימוש בשיטה ב', שלפיה הנהן פרנקל בראשו והמערער היה ממהר וסוגר את המכירה, נתאשר הדבר על-ידי רוזנברג, שהעיד לפני בית המשפט, שאכן היו מקרים רבים, שבהם סגר המערער את המכירה חופזה ועורר על-ידי התנהגותו זו את רוגזם של הסוחרים המשתתפים במכירה. עובדה זו נתאשרה גם בעדויותיהם של סולומן וכן יעקב.

 בהקשר זה יצוין, שרוזנברג התייחס בעדותו למקרה ספציפי, שבו כמעט נדרשה התערבותה של המשטרה עקב זעמם של המשתתפים, מפני שהמכירה נסגרה מוקדם מדי.

 כן הוכח, שגם שיטה ג' הייתה בת-הפעלה ואף הופעלה הלכה למעשה. שיטה זו הוכחה בעדותו של השוטר נהרי, שהגיש לבית המשפט את הדו"חות ת/104 ו -ת/105.

 השוטר נהרי נשלח למקום כדי לעקוב אחרי המתרחש, ובנוכחותו של זה התיימר המערער כמי שלא מכיר את העד פרנקל ושאל אותו:

 "מה שם אדוני?"

 והעיקר, נהרי ראה במו עיניו, כיצד במהלך המכירה הפומבית מכריז המערער על מכשיר טלוויזיה במחיר שלא יפחת מ-700 ש"ח, אך איש לא היה מוכן לשלם עבורו יותר מ-500 ש"ח, ולכן לא נמכר המכשיר. אולם בתום המכירה, ולאחר התפזרות הקהל, ניגש פרנקל למכשיר ורכשו תמורת 600 ש"ח.

 עינינו הרואות: השיטות פעלו כדבעי, ואין מקום לטענתו של בא-כוחו המלומד של המערער.

 מאידך גיסא מצינו, שאפילו העד רוזנברג לא היה ער לפרצות שנתגלו במהלך החקירה. אמנם רוזנברג הכחיש, בהתחלה, את כל הדברים שיוחסו לו על-ידי החוקרים, אולם משהועמד אל מול העובדות שדיברו בעד עצמן, חזר בו רוזנברג מהכחשתו וגילה את הידוע לו.

 ו) טענתו הנוספת של בא-כוחו המלומד של המערער מתייחסת להתעניינותו של המערער בדבר מעצרו של פרנקל (לנושא זה התייחסתי בפריט 8(ג) בחוות-דעתי זו).

 לפי הטענה, התעניינות זו הייתה תוצאה ישירה מההוראה שקיבל המערער ממנהל בתי המשפט דאז, כבוד השופט הגר.

 בקשר עם טענה זו הוכח, על-פי ההודעה שנרשמה מפיו של כבוד השופט הגר (שהוגשה בהסכמת הצדדים, לתיק, במהלך שמיעת הערער), כי אין הדברים תומכים בטענה. הנה-כי-כן נרשמו מפי כבוד השופט הגר הדברים הבאים:

 "ברגע שנודע לי מבן עמי שהתיק חסוי ביקשתיו לא לקחת את התיק לרשותו ולא להעתיק".

 מלים כדורבנות, שיש בהן לשמש תשובה ניצחת לטענה שהועלתה כאמור.

= 237 =

 10. סיכום הדברים: אין לבוא בטרוניה נגד הערכאה הראשונה על שהעדיפה את עדותו של פרנקל, שהרי השופטת המכובדה פירטה את כל שניתן לפירוט בקשר עם עדות זו וגם לקחה בחשבון, בגדר שיקוליה, שמדובר בעד מושחת. ולאחר שבחנה את העדות על כל רכיביה, באה לידי המסקנה, שלפיה ניתן גם ניתן לסמוך על עדותו של פרנקל, לצורך הרשעתו של המערער.

 מכל מקום, נימוקי ההרשעה בעבירה שיוחסה למערער באישום 3 נראים לי נכונים, ולפיכך יש לדחות גם חלק זה של הערעור.

 אישום מס' 4

 11. באישום זה הואשם המערער בביצוען של העבירות המפורטות להלן, על רקע יחסיו עם עד התביעה ישראל זיו, שהינו מכונאי ובעל מוסך. המדובר בעבירות אלה:

 א' - שוחד, עבירה על-פי סעיף 290 לחוק העונשין;

 ב' - מירמה והפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין;

 ג' - זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה על סעיף 418 לחוק העונשין.

 הערכאה הראשונה זיכתה את המערער מהעבירה מס' 3 (זיוף מסמך). מאידך גיסא קבעה, שאף-על-פי שכל יסודותיה של עבירה מס' 2 הוכחו, וכיוון שהמערער הורשע בעבירה מס' 1 (שוחד), נבלעת העבירה מס' 2 בעבירת השוחד שבה הורשע המערער.

 מצינו, שלפני בית המשפט קמא העיד העד זיו (עמ' 30-119 לפרוטוקול), ומתוך עדותו של זה עולים הדברים הבאים:

 במשך כעשר שנים, מאז שזיו היה שכיר במוסך שבו עבד ועד אשר נהיה לשותף באותו מוסך, העניק זיו טובות הנאה למערער, שמצאו את ביטוין בכך שלא קיבל תשלום עבור הטיפול במכוניתו של המערער, אם כי עבור החלקים שהצטרך להחליף קיבל העד את מחירם. ומלבד לגבי מקרה אחד ויחיד, שבעבורו הגישה ההגנה קבלה, קבע בית המשפט קמא שהמערער לא נהג לשלם לעד זיו בגין עבודות התיקונים שהעד עשה עבור המערער.

 במוצג נ/4 נתבקש זיו להגדיר את מערכת היחסים עם המערער ועל כך השיב העד (שם, בעמ' 14):

 "זו מערכת יחסים שנרקמה במשך שנים רבות. אינה מערכת יחסים חברתית אלא עזרה הדדית בין אחד לשני".

 ובמוצג נ/5 נתן זיו הסבר רחב יותר ליחסים אלה שבין השניים; בעמ' 1 אנו קוראים את הפיסקה הבאה:

= 238 =

 "מערכת היחסים שלי עם בן-עמי היתה כזו שכל פעם שהיתה לי איזו בעיה שקשורה במשפטים הייתי פונה אליו והוא היה עוזר לי...... הייתי מגדיר את זה היחסים של תן וקח, הוא דאג לי בתחום שלו ואני דואג לו בתחום שאני מבין בו...

 .... אני אגיד לך יותר מזה בן-עמי לא היה קליינט רגיל בשבילי, ובכל פעם שאני הייתי צריך לתקן משהו ברכב שלו הייתי רואה לנגד עיני טיפולים שהוא טיפל בי או מצבים שבהם עוד אצטרך אותו".

 מלים ברורות בתכלית. עובדה היא, שכאשר נפגעה מכוניתו של המערער, סיפק לו זיו קבלה פיקטיבית על-מנת שהמערער יקבל תשלום נאות מחב' הביטוח. וכאשר התקלקלה מכוניתה של בתו של המערער, נשלח פועל למקום חנייתה של המכונית, ולאחר שהוברר שלא ניתן לתקנה במקום, הועברה המכונית למוסך, ושם תוקנה. גם זיו, וגם עובדו אבי קדושים, העריכו את עלות התיקונים בכ -400 ש"ח.

 לעומת זאת כאשר הוטל קנס על אבי קדושים הנזכר ולא היה לו לשלם את הקנס, שלח אותו זיו למערער על-מנת שיקבל את הדרכתו ואת עזרתו של המערער; ובפועל המערער ייעץ לו מה לעשות. לגבי מקרה זה כותבת הערכאה הראשונה את הדברים הבאים:

 "אין אני מוכנה לראות במקרה של קדושים לכשעצמו מעשה של עבירה. אולם זהו מקרה המשתלב היטב במרקם היחסים המיוחדים שבין הנאשם לבין זיו אשר בסופו של דבר כללו גם מעשים בהם הפרת אימונים ושוחד".

 מאידך גיסא, המקרה שפרטיו מובאים להלן מבטא נאמנה את עמדתה זו של השופטת המכובדה. להלן פרטי המקרה: נגד זיו הוגש כתב-אישום בבית-משפט השלום בכפר-סבא.

 זיו היה מעוניין לדחות את מועד הדיון שנקבע לשמיעת המשפט שנפתח נגדו כאמור, ולכן פנה למערער וביקש עזרתו. הלה הפנה אותו לגב' מדמון - שהמערער היה ממונה עליה. זיו הורשע בדין והוטל עליו קנס שתשלומו נדחה עד ליום 1.6.87. אולם זיו לא שילם את הקנס במועד זה ואז פנה המערער לגב' מדמון והורה לה להמתין (ת/17).

 על-פי האמור בתמליל ת/18 נוכחים אנו שהמערער מוסר, דרך שותפו של זיו, שאם זיו לא ישלם את הקנס עד ה-30.4.87 לול זיו להיעצר.

 ביום 16.8.87 נערכה בדיקה שיגרתית על-ידי הגב' מדמון, ואז גילתה שעד ליום זה הקנס עדיין לא שולם, ולפיכך התקשרה עם המערער על-מנת להודיע לו שפקודת המאסר אכן הוצאה. תגובתו של המערער הייתה - להמשיך לעכב את ביצועה. מעשית הפקודה בוצעה אך ביום 12.11.87.

 ואכן לפנינו דוגמה מובהקת של מקרה, אשר לפיו ביצועו של צו-הבאה שהוציא שופט מתעכב בדרך לא דרך, שלא בידיעתו ולא בהסכמתו של השופט שהוציא את הצו.

 זאת ועוד, המערער לא הצליח להביא דוגמאות נוספות, לגבי נאשמים אחרים שבהם נהג בדרך זו.

 ללמדך - שזיו זכה ליחס מיוחד על-ידי המערער.

= 239 =

 אולם הוכח לפנינו, שהדבר נעשה בתמורה שמוצאת את ביטויה בתיקונים שתיקן זיו את מכוניתו של המערער ללא כל תשלום. המערער הודה בחצי פה, במסגרת עדותו בבית המשפט, שבעבור תיקונים קטנים לא נהג זיו לקבל מהמערער שכר עבודה.

 דא עקא: הערכאה הראשונה בחנה את העדויות לעומק והעדיפה בסופו של דבר את דברי עדי התביעה. ואכן בנושא המהימנות היתרון הוא, בדרך כלל, לערכאה הראשונה, שראתה את העדים והתרשמה מהם כפי שהתרשמה.

 סיכום הדברים: בצדק הורשע המערער בעבירת השוחד על-פי סעיף 290 לחוק העונשין, ולפיכך יש לדחות את הערעור בקשר להרשעה זו.

 אישום מס' 5

 12. בקשר עם אישום זה מצא בית המשפט קמא את המערער אשם בביצוען של שתי עבירות: האחת - עבירה של הפרת אמונים בניגוד לסעיף 284 לחוק הענשין (בטעות נרשם בהכרעת הדין סעיף 283). העבירה האחרת היא על סעיף 244 לחוק העונשין.

 הערכאה הראשונה דנה בהרחבה בסעיף 284, מפני שהמערער הואשם באותה עבירה במספר רב של אישומים. אף אני אלך בדרך זו וארחיב את הדיבור בקשר לאותה עבירה.

 סעיף 284 הנזכר מנוסח בזו הלשון:

 "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אימונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו מאסר שלוש שנים".

 בקשר עם סעיף זה מקובלת עלי קביעתה של הערכאה הראשונה, שעל התביעה להוכיח ארבעה אלמנטים, שהם מיסודותיה של העבירה דנן, והם:

 א) הנאשם היה, בעת ביצוע העבירה, עובד ציבור;

 ב) המעשה נעשה בעת מילוי תפקידו;

 ג) המעשה נגוע במירמה, וזו הפרת אמונים;

 ד) המעשה פוגע בציבור.

 העובדות ששימשו יסוד להרשעתו של המערער בעבירה זו היו אלה שאני מפרטן להלן:

 המקרה מתייחס לאחד בשם אליעזר פורמברג (להלן - פורמברג), שהינו מנהל קבוצת כדור-יד מכבי, שאצלו מתאמן בנו של המערער.

= 240 =

 מסתבר, כי העד פורמברג קיבל שתי הזמנות מבית המשפט לתעבורה בקשר עם נסיעה במהירות מופרזת. את ההזמנה הראשונה קיבל פורמברג בגין עבירה שנעברה ביום 20.8.86 (מוצג ת/8), שהדיון בה נקבע ליום 30.3.87; ואת ההזמנה האחרת הוא קיבל בגין העבירה שבוצעה ביום 18.8.86 (ת/7), שהדיון בה נקבע ליום 17.5.87.

 עיון בדו"ח (ת/7) מראה, כי תאריך הדיון (המקורי) שהיה רשום בו נמחק בטיפקס, ובמקום התאריך המקורי נרשם תאריך אחר (30.4.87).

 בעדותו בבית המשפט ניסה פורמברג להסביר את המחיקה בכך הוא ביקש שינוי התאריך המקורי.

 מסתבר, שפני הדברים לא היו כפי עדותו של פורמברג. העובדות האמיתיות נתגלו עם הגשתם של תמלילי השיחות שהוקלטו בימים 30.3.87 ו-16.4.87. כוונתי למוצגים ת/1 ו-ת/2, אשר תוכנם חייב, למעשה, הכרזתו של פורמברג כעד עוין. אז ורק אז מסר העד עדות-אמת (עמ' 8 לפרוטוקול), באומרו:

 "הוא הסביר לי... אם אני אקדים זה יהיה לטובתי כי בגלל הבירוקרטיה של בית המשפט - יכול להיות שהמשפט (גזר-הדין הראשון) הוא לא ייקלט במחשב וכבר אני אישפט על השני בתור ראשון...

 שאלה: שלא תהיה לך מה?

 תשובה: הרשעה קודמת".

 בקשר עם שינוי התאריך במוצג ת/7 העידה גם ראש מפלג תביעות בענף התנועה של המשטרה, שהעידה גם בקשר לנהלים שנקבעו כדלהלן:

 א) אין מוחקים את התאריך המקורי כי אם מועבר עליו קו, ומכאן מדוע נראתה המחיקה על-ידי השימוש בטיפקס מוזרה מאוד.

 ב) חייבת להיות בקשה פורמאלית בתיק, ובקשה כזו לא נמצאת בתיק.

 ג) הדחייה אינה מחייבת העברתו של התיק לשופט אחר, ואילו במקרהו של המערער הועבר התיק משופט הידוע כמחמיר לשופט אחר.

 ואכן מוסכם על הכול, כי די לעיין בתוכנו של התמליל ת/2 כדי להגיע למסקנה, שהקדמת התאריך נעשתה על-ידי המערער "... כמו שסיכמנו". עינינו הרואות, שנושא לדחייתו של מועד הדיון טופל בדרך לא רגילה, תוך ניצול מעמדו של המערער במערכת בתי המשפט, וכל זאת מפני שהמערער סבר - וסברתו בטעות יסודה - שאם פורמברג יורשע פעמיים, עלול להיווצר מצב,

= 241 =

 שלפיו תקום חובה לשלילת רישיונו. טעותו של המערער נובעת מכך, שעל-פי סעיף 37 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תקופת התנאי מתחילה לרוץ מיום גזר הדין ולא מיום ביצוע העבירה.

 בקשר עם יתר יסודותיה של העבירה של הפרת אמונים סמכה הערכאה הראשונה את ידיה על ההלכה שהורה בית-משפט זה, דהיינו: ע"פ 884/80 [3], בעמ' 416-417 נאמרו הדברים הבאים מפי כבוד השופט ברק:

 "חרף ההנחיה החקיקתית הדלה, ניתן לדלות מהוראות של החוק עקרונות מספר.

 העבירה עניינה הפרת אמונים. עובד הציבור נתון במצב של אמון כלפי המדיה, אשר הפקידה בידי העובד סמכויות וכוחות. השימוש בסמכויות וכוחות אלה בא לשרת את האינטרס, שהכוח והסמכות בא להגשים. אין הם באים לשרת אינטרס אחר כל שהוא. בהפעלת תפקידיו אלה על עובד הציבור לפעול מתוך נאמנות......

 ... עובד ציבור, המפר את האמון שניתן בו והפועל באופן שאינו מגשים את האינטרס שעל מילויו הופקד, מפר אמונים. כך, למשל, עובד ציבור, המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים, מפר אמונים".

 ובעמ' 418 מול אות השוליים ו נאמרו הדברים הבאים:

 "נראה לי, כי הנורמה המשפטית האמורה קובעת מבחן סביר להתנהגותו של עובד הציבור. על עובד הציבור לדעת, כי משהופקדה בידיו סמכות, וניתן בו אמון, עליו לבצע אותה סמכות במסגרת האמון שניתן בו, ואין הוא רשאי לעשות את סמכותו-כוחו מנוף להתעשרות אישית או להגשמת שאיפות (אישיות או אחרות), שבינן לבין התפקיד אין ולא כלום...".

 ובנוגעו בנושא המחשבה הפלילית הדרושה להרשעה בעבירה על הסעיף הנ"ל אומר חברנו המכובד, שם, בעמ' 420 מול אות השוליים ו

 "...נראה לי כי מן הדין להדגיש, כי המחשבה הפלילית צריכה להתייחס לכל היסוד העובדתי ולא לרכיב התוצאתי בלבד...... על-כן, על התביעה להוכיח, כי הנאשם היה מודע לכך, שהוא עובד ציבור, הפועל במילוי תפקידו; כי הוא היה מודע לכך, שפעולתו מהווה הפרת אמונים, וכי הוא היה מודע לאפשרות של גרימת פגיעה בציבור. מודעות זו צריכה להיות מודעות בפועל, ואין די ברשלנות. קיומה של מודעות זו, כשהיא מלווה בפעולתו הרצונית של העובד.

 היא היוצרת את הכוונה השלילית הנדרשת" (ההדגשה שלי - א' ח').

 כן מסתמכת הערכאה הראשונה על הלכה אחרת, הלוא היא ההלכה שהורה בית-משפט זה בע"פ 281/82 [4], בעמ' 704-705, במקום שנאמרו הדברים הבאים:

 "גם עובד ציבור הוא ככל האדם בחיי המעשה. אולם במעמדו המיוחד, המציב לפניו חובת אמינות גבוהה, אחריות והגינות כלפי מעבידו והציבור גם יחד -

= 242 =

 מצפים ממנו לרמת התנהגות הולמת, נקייה מרבב של סטייה מדרך הישר...

 חשוב וראוי איפוא, כי כל מעשה ייבדק וייבחן לגופו, מתוך ראייה כוללת של נורמות ההתנהגות, החייבות להתקיים בעובד ציבור ובמנהל תאגיד בעת מילוי תפקידם".

 13. ביישמנו את ההלכות האלה על מקרהו של המערער, מן הדין להגיע לידי המסקנה, שהמערער פעל מתוך מחשבה פלילית, שפעולתו אשר לפי אופייה הייתה פעולה רצונית, גורמת לפגיעה בציבור. ולפיכך נשמעת ההרשעה בעבירה על סעיף זה, מתאימה לדרישותיו של בית-משפט זה, כפי שנקבעו בהלכות הרלוואנטיות.

 ועל יסוד אותן העובדות שמניתי לעיל מוצדקת ההרשעה גם בעבירה האחרת על סעיף 244 לחוק הענשין.

 אישום מס' 6

 14. בקשר עם אישום זה הורשע המערער על-ידי בית המשפט קמא בעבירות הבאות:

 הפרת אמונים על-פי סעיף 284 וניסיון לשיבוש הליכי משפט - עבירה על סעיפים 244 ו-32 לחוק.

 מאידך גיסא, זוכה המערער, מחוסר הוכחה, מקבלת שוחד עבירה על סעיף 290 לחוק העונשין וכן מעבירה על סעיף 250 לאותו חוק.

 אישום זה מתייחס למקרים שבהם היה מעורב שרעבי שמואל - סוכן ביטוח לפי מקצועו (להלן - שרעבי) - שהינו ידיו מנעורים של המערער.

 מסתבר, על-פי הדברים שנרשמו מפי שרעבי, שהוא "סידר" עבור המערער דירה למפגשים אינטימיים, וכאשר התלונן המערער שהדירה אינה נוחה עבורו, ניסה שרעבי למצוא עבור המערער דירה אחרת.

 על הדרך שבה הציג העד שרעבי את המערער לפני בעלי הדירות העיד שרעבי עצמו (עמ' 121 לפרוטוקול):

 "אמרתי לו אתה יכול להיות בשקט. היהודי הזה הוא ידיד, עובד בבית-משפט יש לו תפקיד רם בבית המשפט ויהיה לך בסדר, אין בעיות......

 שאלה; מה זה יהיה בסדר.

 תשובה; כוונתי שאם תזדקק אי-פעם לעצתו תוכל להיעזר.

 שאלה; לעצתו איפה

 תשובה; גם כדברי אמרתי לו תמיד יוכל להדריך אותו במידה ויש לו בעייה... ... בבית המשפט".

= 243 =

 בהמשך לשירות שעשה שרעבי למערער, היו לשרעבי מספר פניות למערער בהן ביקש את עזרתו של זה, הן עבור עצמו והן עבור קרוביו, כמפורט להלן:

 א) שרעבי קיבל דו"ח תעבורה בגין מהירות מופרזת, ולדעתו הייתה קיימת סכנה שרישיונו יישלל ממנו. משפטו נקבע ליום 3.1.87. אותו בוקר בא שרעבי למערער והשאיר אצלו טופס חתום על-ידיו שבו הוא מודה בביצוע העבירה. בקשתו של שרעבי הייתה, שהדיון יתקיים בהיעדרו.

 השניים שוחחו בימים 4.11.87, 5.11.87 וכן ביום 8.11.87. בתאריך אחרון זה מודיע המערער לשרעבי, כי השופט רוצה שיהיה נוכח בעת הדיון בעניינו (דברי שרעבי בעמ' 129). שרעבי התייצב באותו היום, והמערער נלווה אליו לאולמו של השופט וישב יחד אתו באולם. לדברי שרעבי, פנה השופט למערער ושאל אותו על פשר נוכחותו באולם, ומשנודע לשופט שהוא - המערער - נלווה לשרעבי בהיותו חבר שלו, ננזף המערער על-ידי השופט ואף החמיר בעונש.

 ב) משה גיאת נמנה עם לקוחותיו של שרעבי. משנודע לשרעבי שגיאת מבקש לדחות דיון משפטי שאמור היה להתקיים בתאריך מסוים, פנה גיאת למערער וביקש את עצתו.

 ג) כן פנה שרעבי למערער בעניינו של מכר אחר שלו (בשם קהלני), שבנו קיבל דו"ח תנועה.

 ד) גם החבר של בתו של שרעבי פנה למערער וביקש עצתו.

 בקשר עם כל המקרים האלה קבעה הערכאה הראשונה:

 "איני רואה מעשה עבירה במתן ייעוץ בבעיות הקשורות בעבודות בית-המשפט;

 אם שירות אשר כזה ניתן רק למקורביו של הפקיד ונמנע מהקהל הרחב, יש בכך לדעתי פגיעה במינהל ציבורי תקין אך אין בכך גלישה לתחום הפלילי".

 אולם כאשר שירות זה ניתן בתמורה לשירות שנתן שרעבי למערער, ראה בכך בית המשפט קמא משום שימוש לרעה בסמכויותיו של המערער, וכן ראה בהתנהגותו משום הפרת אמונים.

 מצינו, שבית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של שרעבי; ומה גם שלא קמה סיבה כלשהי, ששרעבי - שהינו ידיד נעורים של המערער - ינסה להדביק למערער אשמות שווא שאין להן כל בסיס. עדותו של שרעבי נסתייעה בתמלילי השיחות שהוקלטו, ומהבחינה העובדתית, הוכחו כל העובדות המפורטות לעיל.

 הרחבתי את הדיבור לעיל כקשר לעבירה של הפרת אמונים, ובקשר לדרישות הקבועות בחוק להוכחת יסודותיה. כל שנאמר באותו נושא במסגרת אישום מס' 5 יפה גם לאישום זה.

= 244 =

 מכל מקום, על-פי העובדות שהוכחו לפני בית המשפט קמא, רשאי היה בית המשפט להרשיע את המערער בעבירה על סיף 284 לחוק העונשין, לפי שעצם נכונותו של המערער להילוות לעד שרעבי על-מנת להשפיע על בית המשפט יוצרת את העבירה שבה הורשע.

 אשר לעבירה על הסעיפים 244 ו-32, תספקנה העובדות שהוכחו לעיל. זאת, משום שהוכח, שהמערער הצטרף לשרעבי ונכנס אתו לאולם המשפטים מתוך כוונה שהופעתו עם שרעבי תשפיע על השופט. אמנם לא הצליח המערער בניסיונו, והוא ננזף על-ידי השופט, אך ההרשעה בעבירת ניסיון בדין יסודה.

 הילכך נראה לי שיש לדחות גם חלק זה של הערעור.

 אישומים מס' 7, 8 ו-9

 15. בית המשפט קמא זיכה את המערער משלושת האישומים האלה, ולפנינו לא בא ערעור על הזיכוי.

 אישום מס' 10

 16. אישום זה מתייחס למעשים שעשתה אחת הפקידות של בית המשפט, המכונה גב' מס' -1-.

 מסתבר, שהמערער התנגד בכל מאודו ונלחם מלחמת חורמה בתופעה שפשתה בין פקידים אחרים ובמשרדים שונים, ולפיה מוחתמים כרטיסי הנוכחות על-ידי עובדים אחרים, שהכרטיס המוחתם אינו שייך להם, בחיפוי על יציאתו של הפקיד שכרטיסו מוחתם (עדותו של המערער בעמ' 887-888 וכן בעמ' 962-971 לפרוטוקול).

 אלא שלא כך נהג המערער כלפי הגב' מס' -1-, שמפיה אנו יודעים, שהיו בינה לבין המערער יחסים מעבר למקובל ביחסי עבודה; ובלשונה של העדה: היו אלה יחסי ידידות עמוקה ואהבה (ת/33, ת/32, ת/107 ו-ת/113). מתוך עדותה ומתוכם של המסמכים שציינתי לעיל נפרשת לפנינו פרשת עובדות כמפורט להלן:

 א) הגב' מס' -1- נהגה, לעתים, לעזוב את מקום העבודה במזכירות בית המשפט מוקדם מהרגיל. במקומה היו חברותיה מחתימות את כרטיס הנוכחות שלה, וזאת בידיעתו של המערער. אירע גם, במספר פעמים, שהמערער עצמו החתים את הכרטיס.

 ב) בעזרתו של המערער הצליחה הגב' מס' -1- לקבל תשלומים גבוהים מהמקובל עבור עבודות נוספות שביצעה. יעיד על כך המקרה, שלפיו עבדה העדה שלושת רבעי שעה בקשר עם מכירת מעוקלים שהתקיימה בכפר-מעש וקיבלה שכר עבור עבודה נוספת זו סך 300 ש"ח. סכום זה מוגזם הוא לפי כל קנה מידה סביר או מקובל. כך עולה מדברי העד רוזנברג, שאישר מסקנה זו.

= 245 =

 במקרה אחר קיבלה אותה עדה סך 140 ש"ח עבור עבודה של מה בכך. ועל-מנת לקבל תמונה כיצד ניהל המערער את העניינים בקשר לגב' מס' -1-, אביא להלן את תוכן התמליל (ת/150) מהשיחה שהתנהלה בין העדה לבין המערער:

 "בן-עמי: 100 מספיק לך?

 העדה: לא

 בן-עמי: מאה וחמש מספיק לך

 העדה: גם לא

 בן-עמי: כמה

 העדה: מאתיים".

 תוכנו של תמליל זה יוכל לזרות אור בהיר על אופן טיפולו של המערער בענייניה של העדה.

 המערער טען, כי שכרו של הפקיד שעובד מעבר לשעות העבודה המקובלות נקבע על-ידי הרשם, ולראיה הוא הציג בבית המשפט את נ/29 ו-ג/30. ואמנם נכון הדבר, שהרשם הוא אשר קובע את השכר, אולם הרשם עושה כן על-פי ההמלצה והנתונים שמוגשים לפניו על-ידי המזכיר הראשי (קרי: המערער), שמנהל את המכירה בשטח.

 במקרים כאלה, יש לתת חשיבות מיוחדת לעובדות שמובאות לפני הרשם על-ידי המערער בקשר עם השכר המגיע לפקיד, ודעתו של המזכיר הראשי (קרי המערער) נשמעת בדרך כלל ללא ערעור.

 ואכן, רצונו העז של המערער לעזור לגב' מס' -1- מקבל ביטוי מוחשי מתוכן השיחה (ת/137) שאותה ניהל עם רוזנברג, שאת פרטיה אביא להלן:

 "בן-עמי: כמה לרשום, אני השתגעתי רשמתי 700 (צוחק) כמה לעשות לי?

 רוזנברג: יעלו עליך בצורה לא נורמלית.

 בן-עמי: כמה לרשום 5, 6?

 רוזנברג: חמש זה כבר מעל ומעבר.

 בן-עמי: מפני שיש שמה מינימום שעות, שעות אמת מה שנקרא...

 רוזנברג: חמש, מפני שאחרת

 בן-עמי: מה נעשה לילדה שזה בערך הלוך וחזור וזה הכל איזה ארבע חמש שעות 300 סביר?

 רוזנברג: כן".

 בית המשפט קמא ראה בשתי הפרשיות שהזכרתי לעיל, דהיינו פרשת החתמת כרטיס העבודה ופרשת תשלום בלתי סביר עבור עבודה נוספת, משום עבירה של מירמה. בקשר

= 246 =

 להחתמת הכרטיס היה המערער שותף ממשי לפעולת המירמה; ונראה שיש מקום לדחות את הערעור על ההרשעה בעבירה על סעיף 284 - מפני שהוכחו כל יסודותיה של העבירה שאליהם התייחסתי לעיל.

 בהקשר זה נפנה אני להלכה שהורה בית-משפט זה בע"פ 645/81 [5], בעמ' 69 מול אות השוליים ה:

 "עובד הציבור המבצע בעצמו, או המורה לזולתו לבצע, רישום שאינו אמת מועל באמון שניתן בו ומפר בכך אמונים. ביסוד האמון עומדת עשיית הישר, וההוגן על-פי עובדות אמת".

 את עבירת המירמה על-פי סעיף 415 סיפא, שבה הורשע המערער בקשר עם אישום זה, מצא בית המשפט קמא בסיוע שהמערער העניק לגב' מס' -1- להוציא כספים, שאינם מגיעים לה, מקופת המדינה. את הנסיבות המחמירות ראתה הערכאה הראשונה במעמדו של המערער כממונה על עובדת מדינה, שבחר לסייע בידה, על -ידי מעשה רמייה, לזכות בכספים שאינם מגיעים לה.

 עיינתי במסקנותיה אלה של הערכאה הראשונה, ונראה לי שמסקנות אלה מעוגנות היטב בחומר שהיה לפניה; ולפיכך יש לדחות את הערעור בקשר עם אישום זה.

 אישום מס' 11

 17. באישום זה, ייחסה התביעה למערער שתי עבירות:

 א) שוחד, עבירה על הסעיף 290 לחוק העונשין;

 ב) עבירה על הפרת אמונים, עבירה על הסעיף 284 לחוק העונשין.

 בסופו של דבר זיכה בית המשפט את המערער מהעבירה (א), דהיינו - מעבירת השוחד, אך הרשיע אותו בעבירה על סעיף 284. הערעור שלפנינו נסב גם על הרשעה זו.

 מוסכם, כי אישום זה נוגע ליחסיו של המערער עם עובדת לשעבר במזכירות בית המשפט, שמכונה גב' מס' -2-.

 הוכח, שהגב' מס' -2- נפגשה עם המערער, לאחר שעזבה את עבודתה במזכירות בית המשפט, ונוצרו ביניהם יחסים אינטימיים.

 מסתבר - כך עולה מהשיחה המוקלטת בינה לבין המערער - שהעדה ביקשה לרכוש מכשיר וידיאו, והמערער הבטיח לה כי יודיע לה על מועד מכירת מכשיר כזה ואף הסכים לתאם עם העדה (ת/35) מועד, שבו היא ובעלה יבואו לבדוק את הווידאו לפני התקיים המכירה הפומבית.

= 247 =

 שני בני הזוג באו במועד שנקבע לבית-משפט השלום בבת-ים, אך הסתבר, במעמד המכירה, שלא היו בין החפצים שמיועדים למכירה מכשירי וידיאו, ולפיכך חזרו השניים כלעומת שבאו.

 בפעם נוספת הודיע המערער לעדה, שמתקיימת מכירה פומבית בפתח-תקווה, וזימן אותה ואת בעלה לבוא. השניים באו במכוניתם הפרטית, אך רק הבעל עלה לבית משפט מפני שלא היה באפשרותה של העדה, שאך שוחררה מבית החולים, לעלות. אולם הפעם איחר המערער לבוא, ושוב לא יצא דבר מהזימון.

 עינינו הרואות: המערער הביע נכונות להראות לשני בני הזוג את המכשיר, וזאת על-אף ההקפדה שהקפיד לגבי אחרים, דהיינו: קונה פוטנציאלי לא יראה את המעוקלים אלא במעמד המכירה הפומבית. על-פי ההוכחות שלפנינו, סטה המערער ממנהגו בשל יחסיו עם הגב' מס' -2-.

 נטען לפנינו על-ידי בא-כוחו המלומד של המערער, כי בשל העובדה שהמכירה לא יצאה לפועל, לא היה מקום להרשעתו של המערער בגין עבירה זו.

 לי נראה, שגורלה של הטענה יוכרע בתשובה שיש לתת לשאלה: מתי התגבשה העבירה של הפרת אמונים?

 בבואי להשיב על שאלה זו, נראית לי, בכל הכבוד, עמדתה של הערכאה הראשונה, אשר ראתה בעצם הזמנתם של בני הזוג לבוא ולראות את המוצר וכן בעצם נכונותו של המערער להראות להם את המוצר בניגוד לכללים שקבע לעצמו - דהיינו: שלא במסגרת המכירה הפומבית - שהעבירה הושלמה. העובדה שהמערער לא מצא וידיאו בין המעוקלים עמדו למכירה באותו יום, אינה יכולה להשליך על העובדה, שהעבירה אכן הושלמה.

 ובנתונים אלה הייתי דוחה חלק הערעור המתייחס להרשעה באישום זה.

 אישום מס' 12

 18. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 284 לחוק העונשין, בקשר עם אישום זה, ועל הרשעה זו מתייחס חלק זה של הערעור.

 מוסכם על הכול, שבאישום זה נגולה פרשייה שבה מעורבת עובדת בית המשפט, שכינויה גב' מס' -3-.

 מסתבר, שגב' זו עבדה, בנוסף לעבודתה במזכירות בית המשפט, גם בסחר בתמונות.

 כן מסתבר, כי כשנתיים לפני מעצרו של המערער נרקמו בין השניים יחסים אינטימיים, כמשתקף מהשיחות שניהלו ביניהם (ראה הקלטות ת/45, ת/47, ת/52).

 הוכח שהמערער, בעצה אחת עם רוזנברג, הזמין את הגב' דנן על-מנת שתעריך תמונות מעוקלות שעמדו למכירה. על-פי עדותה של אותה גברת (עמ' 195-215 לפרוטוקול), וכן על-פי

= 248 =

 עדותו של רוזנברג (עמ' 724-726), עולה, שגברת זו הגיעה לבית המשפט בפתח-תקווה ביחד עם אדם נוסף - סביצקי שמו - והתחלה למיין את התמונות. היא גם השתתפה במכירה הפומבית וקנתה תמונה (ראה ת/46, שהיא הקבלה שעליה מופיע שמה). משמעות הדבר לענייננו: העדה היא אשר העריכה את מחיר התמונות, והיא גם קנתה אחת מהן, שכנראה הייתה היחידה בעלת ערך. בהקשר זה מצויה שגיאה בהכרעת הדין, כי המערער קבע מחיר התחלתי של 600 ש"ח לכל תמונה, ואילו סכום זה מתייחס לכל התמונות.

 ואולם אין לכך נפקות לגוף העניין.

 המערער חזר והדגיש, שהוא לא ידע על השתתפותה של העדה במכירה הפומבית (עדותו במשטרה: ת/86, עמ' 6-8), אולם עדותו נסתרה הן בתמליל (ת/45) - שיחה מוקלטת בינו לבינה, שבה הודיע המערער לעדה על מועד המכירה וכן ציין את המחיר ההתחלתי עבור כל תמונה, כפי שנקבע על-ידיו - והן בקבלה שעליה מתנוסס שמה של העדה. ובהיות המערער על דוכן העדים, התנהלה חקירה בזו הלשון (עמ' 1017):

 "שאלה; למה אמרת לה להכין כסף?

 תשובה; כל מי שרוצה לקנות צריך להכין כסף.

 שאלה; את כן ידעת? תשובה: אמרתי זכות".

 על-ידי תשובו אלה ניסה המערער להוכיח את הכחשתו. אולם בית המשפט קמא לא האמין להכחשה זו והעדיף עליה את דברי העדה ואת דברי רוזנברג, ומכאן ההרשעה.

 סיכום הדברים:

 א) המערער הזמין פקידה, שעבדה בבית המשפט ושאתה הוא קיים יחסים קרובים, ואיפשר לה להשתתף במכירה הפומבית, וכל זאת בניגוד לכללים הנוקשים שקבע לעצמו.

 ב) העדה הוזמנה מראש לבדוק את התמונות לצורך הערכת מחירן, ולמרות זאת הוא איפשר לה להשתתף כקונה פוטנציאלי, במכירה הפומבית.

 לאור עובדות אלה, ולאור הדברים שקבעתי בקשר לעבירה של הפרת אמונים, מוצדקת, לדעתי, הרשעתו של המערער בעבירה שבה הורשע בקשר עם אישום זה.

 אישום מס' 13

 19. המערער הורשע, בקשר עם אישום זה, בעבירה על עשיית עיסקה במט"ח. אולם בהודעת הערעור אין כל התייחסות להרשעה זו, ולפיכך אמנע מלהתייחס אליה בחוות-דעתי זו.

 20. סיכום הדברים: אם הייתה דעתי נשמעת, הייתי דוחה את הערעור על ההרשעה על כל היבטיו. מסקנה זו מביאה אותי לדון בטענתו החלופית של בא-כוחו המלמד של המערער, המתייחסת למידת העונש. בקשר אליה ייאמרו הדברים הבאים:

= 249 =

 מצינו, שבית המשפט קמא גזר את עונשו של המערער, בגין שורת העבירות שבהן הורשע, לארבע שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו ביום 22.12.87.

 המערער השמיע עדי אופי, שהעידו על כישוריו ועל מסירותו של המערער במילוי תפקידו. חרף זאת גזרה הערכאה הראשונה את עונשו של המערער לתקופה הנ"ל, מפני שעל-אף כישרונותיו ביצע המערער עבירות של שחיתות, כאשר הוא משתף במעשיו אלה גם עובדים הסרים למרותו.

 את עיקר החומרה ראה בית המשפט קמא בפגיעה בתדמיתה של מערכת בתי המשפט, אשר בעמל של שנים רכשה לה אמון, וזה נפגע קשות עקב מעשיו של המערער, וכן בריבוי העבירות שבהן הורשע המערער.

 בנתונים אלה מצטרף אני לדברים הבאים, שקבעה השופטת המכובדה בגזר-דינה:

 "עובד בכיר ומנוסה, מושחת ומשחית במקום כה רגיש, חייב להיות מודע לנזק החמור הנגרם על ידי התנהגותו".

 במלים אלה ביטאה השופטת המכובדה את שאט נפשה ואת סלידתה ממעשיו של המערער.

 אמנם, עונש מאסר של ארבע שנים אינו עונש קל כלל ועיקר, אך השופטת המכובדה הביאה בחשבון שיקוליה גם את נסיבותיו האישיות וגם את המעשים הטובים שעשה המערער במשך שנות עבודתו. לבסוף העדיפה את האינטרס הציבורי אשר נפגע קשות, וכן את העובדה שהעונש שהוטל כאמור חייב לשמש כגורם ממשי להרתעתם של אחרים.

 בנתונים שהוכחו לפנינו, איני רואה כל סיבה להתערב בשיקוליה המאוזנים של השופטת המכובדה, ולפיכך יש לדחות את הערעור גם בקשר למידת העונש.

 התוצאה, היא איפוא, שיש לדחות את הערעור על כל היבטיו.

 השופט מ' בייסקי: אני מסכים.

 השופט ג' בך: אני מסכים.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חלימה.

 ניתן היום, כ"ד בסיוון תשמ"ט (27.6.89).