עו"ד דר' חיים משגב

חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 22, 22ב, 22ג, 22ב-22ג, 22ג(1), 298, 300(א)(2), 301(א) - חוק העונשין (תיקון מס 37), תשנ"ב-1992, ס"ח 142 - חוק הפרשנות, תשמ"א-1981, ס"ח 362, סעיף 22(3).

המערער הורשע בעבירת רצח בכוונה תחילה, לרקעו של סכסוך שכנים. לטענות המערער, היה מקום בנסיבות המקרה להרשיעו בהריגה בלבד, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, משום שהמעשה לא לווה בכוונה תחילה. לחלופין טען המערער, כי היה מקום להפעיל בעניינו את הוראת סעיף 22ג(1) לחוק העונשין, המעניקה לבית המשפט סמכות להטיל עונש קל מעונש החובה הנקוב בסעיף האישום, בהקשר לטענת הגנה עצמית. זאת למרות שסעיף זה הוסף לחוק בתאריך מאוחר מיום האירוע.

בית המשפט העליון פסק:

א. על ההחלטה להמית את המנוח ניתן ללמוד מהתנהגות המערער כשרדף אחרי המנוח ותוך כדי כך ירה באמצעות כלי נשק חם, לכיוון מרכז גופו, עד שכילה בו את כל הכדורים שהיו במחסנית של אקדחו, שבעה או שמונה כדורים. גם כשנוכח כי המנוח יושב לפניו פגוע וחסר ישע ומתחנן על נפשו, המשיך וירה בו ממרחק קצר.

התנהגות זו של המערער, בצירוף ההנחה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, די בהן כדי ללמד על החלטת המערער להמית את המנוח (377 ד-ה).

ב. רק במקרים נדירים הקשורים באישיותו של הנאשם, ובנסיבות מיוחדות, יכול קינטור סובייקטיבי לתרום את חלקו לכך שאדם יגיע למצב של היסטריה שבו יפעל ללא ביקורת מחשבתית ורצונית, עד כי לא ניתן לייחס לו החלטה להמית את המנוח. כדי להגיע למסקנה שכך אירע, צריכה המערכת העובדתית, ובכללה הקינטור הסובייקטיבי, להצביע על כך, ולו מחמת הספק, שהתנהגותו ופעילותו של הנאשם נעשו בלי שרצה בתוצאות מעשיו (378 ד-ה).

ג. (1) על-פי סעיף 22ג(1) לחוק העונשין, לבית המשפט סמכות להטיל עונש קל יותר מעונש החובה שבצד העבירה, בהתקיים האמור בסעיף. המדובר בסעיף חוק אשר בא להקל עם הנאשם: בעוד שקודם

= 371 =

לחקיקתו אחת דינו של נאשם בעבירת רצח להישלח למאסר עולם, ניתן עתה להקל בעונש זה בהתקיים התנאי הנזכר בו (380 א).

(2) הוראת סעיף 22(3) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, הגורסת כי ביטול דין אין כוחו יפה להשפיע על זכות או חיוב לפי הדין המבוטל ועל סנקציה בשל עבירה שבו, חלה, על-פי לשונה, גם על דין הבא להחמיר עם נאשם וגם על דין הבא להקל עמו (380 ג-ד).

(3) מכאן שההוראה בדבר עונש חובה של מאסר עולם בגין עבירת רצח, שלא עומדת לצדה סמכות הפחתת עונש בנסיבות כלשהן, תעמוד בעינה לעניין עבירה שנעברה לפני שסעיף 22(ג(1 לחוק העונשין נכנס לתוקף. המצב המשפטי במועד ביצוע העבירה הוא המכריע. רק הוראה שעל-פיה תהא לדין החדש, סעיף 22ג(1), תחולה רטרואקטיבית, הייתה יכולה לשנות תוצאה זו (380 ד, ז-381 א).

ד. (1) על-פי סעיף 22ב לחוק העונשין, אפילו נתקיימו התנאים שבסעיף 22, המקימים טענת הגנה עצמית, לא תעמוד לנאשם ההגנה "אם המעשה או המחדל לא היו סבירים לשם מניעת הפגיעה". על-פי סעיף 22ג(1) תקום לבית המשפט סמכות להקל בעונש חובה - בעניין דנן, עונש מאסר עולם בגין עבירת רצח - אם מתקיימים לגבי הנאשם תנאי ההגנה העצמית שבסעיף 22, אולם טענת ההגנה העצמית לא תצלח לו משום ש"חרג מן הסביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה" (381 ד-ה).

(2) פירוש מילולי של הוראות חוק אלה מחייב את המסקנה, שסמכות ההפחתה בעונש המצויה בסעיף 22ג(1) לחוק חלה רק כשהתקיימו תנאי סעיף 22 המקימים הגנה עצמית, אך בכל זאת לא תעמוד לנאשם הגנה עצמית בשל כך שמעשיו לא עמדו במבחן סבירות התגובה הקבוע בסעיף 22ב (381 ה).

(3) אפשרות אחרת לפירוש הוראות בחוק היא להניח כי סעיף 22ג (1) מתווה רק את עקרונות ההסדר המשפטי, וכי הוא יחול כאשר הנאשם פעל לשם התגוננות אך הוא לא עמד בתנאים המפורטים של ההגנה. במקרים אלה יוכל בית המשפט להתחשב בכך שהנאשם פעל לשם התגוננות ולהקל בעונשו, אם הוא יראה לנכון לעשות כן (381 ו-ז).

(4) נקל לצפות, שאם החוק לא יתוקן, יתעוררו קשיים רבים בגין נוסח סעיפים 22, 22ב ו- 22ג של חוק העונשין (382 ג-ד).

(5) בעניין דנן, אין צורך להכריע בשאלה מהי פרשנותו הראויה של סעיף 22ג, שכן בין אם תינקט הפרשנות הראשונה, על-פי לשונם של סעיפי החוק כפשוטם, ובין אם תאומץ השיטה שדי בכך שהנאשם פעל לשם התגוננות, אך הוא לא עמד בתנאים של הגנה עצמית המפורטים בסעיף 22 ו-22ב, בשני המקרים לא קמה לבית המשפט, במקרה הנדון כאן, סמכות להפחית בעונשו של המערער (382 ד-ז).

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253.

[2] ע"פ 402/82, 411 מדינת ישראל נ' גנדי; גנדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (3) 383.

[3] ע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (ז) 141.

[4] ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (4) 253.

[5] ע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 653.

[6] ע"פ 557/71 הקשטטר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 241.

[7] ע"פ 618/88 בן עמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (3) 227.

= 372 =

[8] ע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ' כהן ואח'; סיבוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 821.

[9] ע"פ 621/88 פיילר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 112.

[10] ע"פ 348/87 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב (1) 225.

[11] ע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (4) 388.

הערות:

להוכחת יסודות ההגנה העצמית לאור חוק העונשין (תיקון מס' 37), תשנ"ב-1992, ראה א' לדרמן, "דיני עונשין" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (ועד מחוז תל-אביב - לשכת עורכי הדין, א' רוזן-צבי עורך, תשנ"ד) 469.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.6.90 בתפ"ח 117/89.

הערעור נדחה.

ד"ר ח' משגב - בשם המערער;

י' ליבוביץ, מנהלת המחלקה הפלילית לעניינים מיוחדים (בפועל)

בפרקליטות המדינה - בשם המשיבה.

פסק-דין

השופט ת' אור: 1. המערער הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ודינו נגזר למאסר עולם. ערעור המערער הוא על הרשעתו בעבירת רצח, כשלטענתו היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, משום שלא הוכח כי המתת המנוח על-ידיו נעשתה בכוונה תחילה.

טענתו החלופית היא, שהוראות חוק העונשין (תיקון מס 37), תשנ"ב-1992, חלות בענייננו, אף שתיקון החוק הוא מתאריך מאוחר מיום האירוע. עוד מוסיף הוא וטוען, שבנסיבות ענייננו היה מקום לכך שבית המשפט יעשה שימוש בהוראות סעיף 22ג(1) לחוק העונשין, אשר הוסף בתיקון הנ"ל, ויפחית את עונש החובה הקבוע לעבירת הרצח, מאסר עולם, לתקופת מאסר קצובה אחרת קצרה יותר.

עיקר העובדות

2. המערער, מנשה גלמן, עלה מברית-המועצות עם אשתו בשנת 1972. יש לו שלושה ילדים. הוא עבד, עד לאירוע הפלילי שיידון כאן, כמנהל חשבונות בחברת "צים" בחיפה.

המנוח, אברהם סבג, גר מספר שנים בשכנות צמודה למערער בשכונת "נוף העמק" שבמגדל העמק. על רקע השכנות הקרובה היו ביניהם סכסוכים ומערכת יחסים מתוחה.

תחילת הסכסוך במחסן שהמנוח הקים בשנת 1986 ללא היתר כדין וללא הסכמת המערער, מחסן שהיה

= 373 =

בו, לטענת המערער, לחסום אור ואוויר לביתו, ולטענתו אף חדר לשטחו. המערער נקט הליכים למניעת בניית המחסן, ואף זכה בצו-מניעה. כשהתברר למנוח דבר הוצאת צו המניעה, התפרץ בצעקות ואיומים לעבר המערער. בערב אותו יום התלונן המערער במשטרה על התנהגות המנוח. המנוח הציע הסדר, והמערער, שלא היה מוכן להגיע לעימות עם המנוח בקשר למחסן, ביטל את התלונות במשטרה, נקט צעד שהביא לביטול צו המניעה, והמנוח המשיך בבניית המחסן. בכך לא הסתיימו היחסים המעורערים שבין השניים: בכל מפגש בין השניים היה המנוח יורק לעבר המערער ומקללו, אם גם יש לציין, כי המנוח לא התנהג באלימות ממש כלפי המערער ומשפחתו, והמערער עצמו העיד כי -

"פרט לדיבורים וקללות לי בבית הוא לא עשה דבר. הכל היה רק במילים".

ביום שבת, 22.4.89 (להלן - יום האירוע), בסמוך לשעה 06:00 בבוקר, יצא המערער לטיול עם כלבתו וחזר ללא הכלבה, משום שברחה ממנו. המנוח, כשהתעורר משנתו והבחין כי כלבת המערער נמצאת בחצר ביתו, יצא לחצר עם סקייטבורד והבריח את הכלבה מחצרו. המערער, שהיה בסלון ביתו אותה שעה, יצא לשמע צעקות המנוח ונביחות הכלבה ועמד סמוך לשער ביתו כדי להבין את פשר הצעקות. המנוח ניגש לשער חצרו של המערער וצעק: "אם לא תשמור על הכלבה, לא יהיה טוב". תוך כדי כך הנחית המנוח, שעמד מעברו האחד של השער, את הסקייטבורד (לוח העשוי חומר פלסטי קשיח שמשקלו קילוגרמים אחדים) על ראש המערער, שעמד מעברו האחר של השער, ופצעו.

המערער תפס את הסקייטבורד מידי המנוח וזרק אותו לעבר המנוח. לאחר זאת רץ המערער לביתו ונטל מחדר השינה שבקומה השלישית אקדח "וולטר" בקוטר 0.22 מילימטרים שאותו החזיק ברישיון ושנמצא ברשותו משנת 1979. מחסנית האקדח הכילה שמונה או שבעה כדורים. המערער דרך את האקדח בתוך הבית ויצא החוצה. הוא ראה כי המנוח נע לכיוון השער, שהיה סגור עדיין, ועמד עם הסקייטבורד. בשלב זה ירה המערער במנוח כדור ממרחק קצר. אחר כך פתח את השער, יצא מחצר ביתו והחל לדלוק אחר המנוח, שהחל לברוח לכיוון כביש חיפה-נצרת. המערער דלק אחריו והמשיך לירות ולפגוע בו מטווח קצר. לאחר מרדף לאורך כמאה מטרים הגיע המנוח לגבעה, נעצר פצוע והתיישב על הקרקע.

כאן מתפצלות גירסאות התביעה וההגנה. ההגנה טוענת כי בשלב זה, כאשר המנוח התיישב על הקרקע, המערער כבר ירה את כל הכדורים שהיו במחסנית (שבעה עד שמונה כדורים) ועזב את המנוח. לטענת התביעה, משהגיע המערער אל המנוח היו עוד כדורים במחסנית, וכאשר המנוח הרים את ידיו בתחינה: "לא, לא", המשיך המערער לירות בו את יתרת הכדורים (אחד או שניים) שהיו במחסנית. מכל מקום, לאחר שהמערער כילה במנוח את אחרון הכדורים שנותר במחסנית, התגלגל המנוח במדרון, עד שנשכב ללא רוח חיים על שפת כביש חיפה-נצרת.

החלטת בית המשפט המחוזי

3. שתי מחלוקות עובדתיות היו נטושות בין ההגנה לתביעה, הן בערכאה הראשונה והן לפנינו. האחת עניינה בשאלה אם המנוח אכן הניף באופן תוקפני ומאיים את הסקייטבורד אל מול

= 374 =

המערער, עובר לירייה הראשונה שהמערער ירה בו. השנייה, החשובה יותר, עניינה בשאלה אם הכדורים, או הכדור האחרון שהמערער ירה במנוח, נורה לאחר שהמנוח כבר ישב על הקרקע וזעק: "לא, לא", או זמן קצר לפני כן, כאשר המנוח טרם הגיע לנקודה שבה התמוטט ומצא את מותו.

בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה אם עובר לירייה הראשונה של המערער אחז המנוח בסקייטבורד ביד שמוטה, כפי שהעיד אחד השכנים, או ביד מורמת, כפי שטוען המערער. זאת, משום שגם אם הסקייטבורד היה מונף, אין בכך, על-פי קביעת בית המשפט, כדי לשנות את המסקנה כי המערער לא פעל לצורכי הגנה. במילים אחרות, אפילו היה הסקייטבורד מונף, הנפה זו לא סיכנה בדרך כלשהי את שלמות גופו של המערער. לפיכך, הדיון המשפטי להלן מבוסס על ההנחה כי הסקייטבורד היה מונף, אולם באופן שלא יצר איום ממשי על המערער.

בנקודה השנייה שהייתה במחלוקת קיבל בית המשפט את גירסת התביעה וקבע, כי המערער ירה במנוח גם לאחר שהמנוח התיישב על הקרקע והתחנן לפני המערער כי יחדל לירות בו, במילים: "לא, לא". על-פי קביעת בית המשפט, לפחות כדור אחד נורה בשלב זה.

הקביעה העובדתית האמורה של בית המשפט נעשתה בהסתמך על שניים: ראשית, עדותה של העדה עליזה פרץ. עליזה פרץ התעוררה בשבת בבוקר לשמע היריות וצפתה באירוע מבעד לחלון ביתה. לפי עדותה, היא ראתה את המנוח יושב ושמעה אותו אומר: "לא, לא", ואת המערער יורה בו מיד לאחר מכן. בית המשפט קבע, כי עדותה של העדה עליזה פרץ מהימנה: היא צפתה באירוע והקשיבה למתרחש ממרחק קצר ובזמן שלא היו רעשים העלולים להפריע לה לשמוע. ייתכן כי נפל אי-דיוק מסוים בעדותה, בדבר המרחק שבו עמד המערער מן המנוח בעת שירה בו את הירייה או היריות האחרונות.

העדה דיברה על מרחק של סנטימטרים, בעוד שמחוות-דעת הפתולוג, ד"ר היס, שהעיד מטעם התביעה, הירי היה ממרחק של מטר אחד לפחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי ניתן להסביר אי-דיוק זה בכך שמנקודת הצפייה של העדה עליזה פרץ היה קשה להעריך את המרחק בין המנוח לבין המערער בדיוק רב.

שנית, עדותה של עליזה פרץ מתיישבת היטב עם תוצאת הנתיחה שלאחר המוות, שבוצעה על-ידי הפתולוג ד"ר היס. לטענת המערער, הוא הבחין שנגמרו לו הכדורים במקום המרוחק כשישים מטרים לפחות מן המקום שבו נמצאה גופת המנוח. אולם לפי תוצאות הנתיחה שלאחר המוות שבוצעה בגופת המנוח, אחד הכדורים שירה המערער במנוח וגרם לו את הנזק החמור ביותר, חדר מן הגב, פגע בעמוד השידרה וריסק חוליה באופן כזה שמרגע הפגיעה היה המנוח משותק בשתי רגליו ולא היה מסוגל להמשיך ללכת. מדברים אלה הסיק בית המשפט המחוזי, כי כדור זה נורה במנוח כאשר הוא כבר ישב, או נפל, על הקרקע.

4. במישור המשפטי המערער טען שלוש טענות הגנה עיקריות בבית המשפט המחוזי:

טענת צורך (מסוג של הגנה עצמית), אוטומטיזם והיעדר כוונה תחילה, בעיקר בשל קיומו של קינטור ובשל היעדרה של החלטה להמית. בית המשפט המחוזי דחה את שלוש הטענות.

= 375 =

א. בית המשפט לא קיבל את טענת המערער כי פעל לצורכי הגנה עצמית וכי התכוון, כטענתו, לפנות מיד למשטרה. על-פי קביעתו של בית המשפט:

"אין כל ממש בטענה כאילו הוא חש עצמו מאויים בביתו, שהינו מבצרו, וזאת בעוד המנוח ממשיך לעמוד בכביש, או אפילו על המדרכה, אך בכל מקרה מחוץ לחצרו של הנאשם ומעבר לשער. בנסיבות אלה, אין גם כל בסיס לטענות הנאשם כאילו יצא מביתו עם אקדח שלוף, לאחר שהספיק לדרוך האקדח בתוך הבית, כדי לגשת למשטרה, מאחר וחשש מהמנוח שהמתין בחוץ. ברי, איפוא, שלא היתה באותה עת כל מניעה להתקשר טלפונית מביתו למשטרה...".

עוד נקבע בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כי המערער לא חש מאוים, שכן עמדו לפניו אפשרויות אחדות להסיר את הסכנה שלטענתו הייתה צפויה לו מצדו של המנוח:

הוא היה יכול להתקשר למשטרה, לצאת במכוניתו ולנסוע למשטרה, או לחכות בביתו עד יעבור זעם. אשר על כן דחה בית המשפט את הגנת הצורך.

ב. בית המשפט דחה גם את טענת היעדר הרצייה, או האוטומטיזם, שלפיה פעל הנאשם כמו בתוך חלום וידו פעלה מאליה. בית המשפט קבע, כי לא מצא כל ראיה לכך וכי הטענה אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות המערער בעת האירוע:

"...למעשה התנהגות הנאשם בעת האירוע ולאחריו, לרבות בשיחזור שהוקלט והוסרט, שוללים לחלוטין את טענת האוטומטיזם".

המערער היה בהכרה מלאה ומודע לנעשה סביבו ושלט על תנועותיו. מיד לאחר האירוע הסגיר המערער את עצמו למשטרה והבהיר לחוקריו בפרטי פרטים את האירוע.

התנהגות כזו מהווה ראיה השוללת, לדעת בית המשפט, את הטענה של "הכרה מעורפלת".

ג. בית המשפט קמא דחה אף את טענת הנאשם כי פעל ללא כוונה תחילה. נקבע, כי יסוד ההכנה התקיים במערער (הנאשם), כשהלך לביתו, עלה לקומה שלישית, נטל משם אקדח אשר הייתה בו מחסנית עם שבעה או שמונה כדורים, דרך אותו וחזר עמו אל החצר. כאן כיוונו אל המנוח ולאחר מכן רדף אחריו, תוך שהוא יורה עליו. בנוסף, בית המשפט למד על קיומה של החלטה להרוג מהתנהגותו של הנאשם ומן החזקה כי "אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (בעקבות ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 262; ע"פ 402/87, 411 מדינת ישראל נ' גנדי; גנדי נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 394). בית המשפט למד על כוונת הקטילה מכלי הירי ומצורת הירי: יריית כדורי אקדח רבים לכיוון מרכז גופו של המנוח. לבסוף, בית המשפט קובע כי המערער (הנאשם) לא קונטר. ראשית, "באשר לפגיעה בראשו אין ספק שהפגיעה לא היתה רצינית כלל, וגם אם זב דם מראשו, הפצע היה שטחי ביותר, שלא הצריך כל טיפול, למעט חיטוי הפצע...". שנית -

"גם הטענה כאילו הנאשם פחד מהמנוח תלושה למעשה מהעובדות לאשורן, הואיל

= 376 =

ואם אמנם פחד ממנו, עדיף היה להשאר בדלת אמותיו בתחום דירתו, ולא לצאת לחצר הבית, מה גם ואף בחצרו עדיין היה מוגן, ללא חשש של פגיעה, אם היה מתרחק קמעה מהשער. לכן, גם אם החליט לצאת לחצר, די היה בכך שהיה מנופף באקדחו לעבר המנוח, ומאיים באקדח, כדי שהמנוח לא יעיז להתקרב אליו, ולא היה כל צורך בירי מכוון לעברו".

המסקנה היא, כי "הרגשות שהציפו הנאשם, עובר למעשה ההמתה, לא שללו ממנו את יכולתו השכלית, והוא לא איבד את כושרו להבין ולדעת שהירי המכוון לעבר המנוח יביא למותו, וכאשר לא נשלל ממנו הכושר להמנע מלבצע הירי, יש לראותו כמי שחפץ בתוצאה של גרימת מות המנוח".

לסיכום, בית המשפט קמא קבע כי המערער קטל את המנוח בכוונה תחילה, באשר התקיימו היסודות של הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור.

הערעור על המימצאים העובדתיים

5. בערעורו לפנינו צמצם סניגורו של המערער את ערעורו לשתי הטענות, כמצוין בפיסקה 1 לעיל. במסגרת טענות אלה שב והעלה את המחלוקת העובדתית בין הצדדים, אשר נזכרה כבר לעיל: האם המערער המשיך לירות במנוח עד לרגע שבו המנוח נעצר והתמוטט, כפי שנקבע בבית המשפט קמא, או שמא נגמרו הכדורים במחסניתו של המערער קודם לכן, כפי שטען בערכאה הראשונה, וכפי שביקש סניגורו לשכנענו בטיעונו לפנינו.

בית המשפט קמא קבע, כי הירייה או היריות האחרונות נורו במנוח כאשר הלה כבר ישב, או ליתר דיוק התמוטט, על הקרקע.

לדעתי, אין מקום להתערב במימצא עובדתי זה של בית המשפט המחוזי, המבוסס על עדותה של עליזה פרץ ועל חוות-דעתו של הפתולוג ד"ר יהודה היס. ואמנם, גירסת המערער היא מוקשית: כיצד ייתכן שהמנוח התרחק מרחק של כשישים מטרים מן הנקודה שבה עמד המערער כאשר ירה בו את הירייה האחרונה, אם ברור שאחת היריות פגעה כליל ביכולת התנועה שלו? במהלך הדיון לפנינו הגיש בא-כוח המערער חוות-דעת רפואית נגדית של ד"ר רוגב. חוות-דעת זו מבוססת על ההנחה שאין בחוות-הדעת של הפתולוג ד"ר היס, שהעיד מטעם התביעה, איזכור כלשהו לנזק בחוט השידרה. לפי חוות-דעת זו, רק נזקים לחוט השידרה עלולים לגרום לשיתוק מיידי ולאי-יכולת לזוז. ד"ר רוגב מביא דוגמאות למקרים של פגיעות חמורות, שאינן בחוט השידרה, שאחריהן המשיך הנפגע לנוע כמה עשרות מטרים ורק אחר כך התמוטט כליל ומת. אולם בתגובה לחוות-דעת זו, שלא עמדה לפני בית המשפט המחוזי, המציא ד"ר היס חוות- דעת נוספת, המבהירה כי כבר בחוות-דעתו הראשונה הוא דיבר על שבר מרוסק דווקא, כלומר, שבר הגורם בהכרח נזק לחוט השידרה: "הקליע שחדר בגב גרם לשבר מרוסק...

בחוליה ודימום נרחב סביב וגרם לנזק לריקמת חוט השידרה". לחוות-הדעת הנוספת של ד"ר היס מצורף מכתב

= 377 =

לפרקליטת מחוז הצפון מחודש דצמבר 1989, ובו מופיעה אותה דיאגנוזה ממש: שבר מרוסק הגורם נזק לריקמת חוט השידרה. מעבר לכך, ד"ר היס מדגיש שוב, כי בנוסף לשבר המרוסק בעמוד השידרה ולפגיעה בחוט השידרה גרם אותו קליע גם נזק חבלתי קטלני לוותין (עורק ראשי בגוף) ולריאה, שהיתוסף לנזקים מהקליעים הראשונים, שפגעו במנוח מלפנים. נזק משולב זה עצר את המנוח באותה נקודה שבה נמצא כאשר פגע בו הקליע האמור והמית אותו. דבר אחד ברור מהאמור לעיל: לפחות ירייה אחת נורתה במנוח כאשר כבר נמצא בנקודה שבה התמוטט ונפל. המנוח לא המשיך לנוע לאחר הירייה האחרונה שירה בו המערער.

על סמך כל האמור לעיל, אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי, שלפיה גירסת המערער אינה נכונה. עדותה של עליזה פרץ בצירוף חוות-דעתו של ד"ר היס, די בהן כדי לשכנע שהמערער ירה במנוח - כשזה הגיע לתלולית שבה התמוטט אחר כך ללא רוח חיים - לפחות ירייה אחת, אשר הייתה גם, כנראה, הירייה הקטלנית שהביאה למותו.

קיומה של כוונה תחילה

6. בטענותיו לפנינו צמצם סניגורו של המערער את טענתו בדבר היעדרה של כוונה תחילה במובנו של סעיף 301(א) לחוק העונשין, לטענה שלא הוכח שהמערער החליט להמית את המנוח. הסניגור לא חלק עוד על כך שנתמלאו התנאים של הכנה והיעדר קינטור כמובנם בסעיף זה.

דין הטענה להידחות. על ההחלטה להמית את המנוח ניתן ללמוד מהתנהגות המערער כשרדף אחרי המנוח ותוך כדי כך ירה וחזר וירה בו באמצעות כלי נשק חם, לכיוון מרכז גופו, עד שכילה בו את כל הכדורים שהיו במחסנית של אקדחו, שבעה או שמונה כדורים. גם כשנוכח כי המנוח יושב לפניו פגוע וחסר ישע ומתחנן על נפשו, המשיך וירה בו ממרחק קצר. התנהגות זו של המערער, בצירוף ההנחה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, די בהן כדי ללמד על החלטת המערער להמית את המנוח, והדברים ידועים.

7. טוען סניגורו של המערער, שהמערער היה בנסיבות המקרה מקונטר סובייקטיבית, ובשל מצבו זה אין לייחס לו את הכוונה להמית. בטענתו זו הוא מסתמך על דברי השופטת בן-פורת בפסק הדין בע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 153.

אכן, בע"פ 553/77 [3] נקבע, כי לנאשם לא היה יישוב הדעת הדרוש לצורך גיבוש החלטה להמית. מצב זה של היעדר יישוב דעת נבע שם, בין היתר, מקינטור סובייקטיבי, כלומר, מהתגרות שהופנתה כלפי הנאשם ושערערה את שליטתו העצמית. אך מפסק-דין זה אין ללמוד הלכה, שלפיה כל אימת שאדם מקונטר סובייקטיבית, לא יכולה להתגבש אצלו החלטה להרוג. כך גם נתפרש פסק-דין זה בפסיקה שבאה בעקבותיו.

כפי שאומר השופט גולדברג בע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 262, בהתייחסו לדברי השופטת בן-פורת, אשר ביטאה את דעת הרוב בע"פ 553/77 [3]:

= 378 =

"כל שביקש בית המשפט בדעת הרוב לציין בדונו ביסוד 'ההחלטה להרוג', הוא, כי על-פי נסיבותיו של המקרה נתעוררו ספקות, אם אכן ניתן ליישם את 'הנחת הכוונה', לאחר שהמערער (שם) איבד את קור רוחו ולא היה לו יישוב הדעת לצפות את התוצאה הקטלנית ולרצות בה, כשלכך נתלוו גם סימנים שהעידו, כי הוא לא נתכוון להרוג את הקורבן אלא להפחידו בלבד".

נסיבות המקרה המיוחדות של הפרשה שנדונה בע"פ 553/77 [3] הן שהביאו את בית המשפט שם למסקנה בדבר היעדר החלטה להרוג. מכאן לא נובע, כי כל קינטור סובייקטיבי יהווה ראיה להיעדר החלטה כזו. הקינטור הסובייקטיבי יכול שידרבן וידחף את הנאשם להחליט לעשות את מעשה ההמתה, משום שבעקבותיו נחלשו מעצוריו הנפשיים. במצב דברים זה הנאשם יודע, בדרך כלל, להעריך את מעשיו ואת תוצאתם הקטלנית, הוא גם חפץ בתוצאה, אלא שבשל סערת רוחו או רגשותיו נחלשו מעצוריו הנפשיים, עד שלא העריך מוסרית את התוצאה הקטלנית ולא העלה את ערך החיים של הקורבן לדרגה הראויה להם, כאדם שקול ומיושב בדעתו.

כפי שמסביר השופט בך בע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 658, את המצב הרגיל שבו נתון נאשם המקונטר סובייקטיבית:

"...בשל הקינטור הסובייקטיבי תיווצרנה אצל נאשם פלוני, בנסיבות נתונות, דווקא אותה כוונה ואותה החלטה לגרום למותו של גורם הקינטור.

זאת, כאשר מבחינה אובייקטיבית אין המדובר בקינטור של ממש, וכאשר אצל אדם רגיל, ללא אותן הפרעות שבאישיותו, לא הייתה נוצרת בשל כך כוונה להרוג".

אכן, רק במקרים נדירים הקשורים באישיותו של הנאשם, ובנסיבות מיוחדות, יכול קינטור סובייקטיבי לתרום את חלקו לכך שאדם יגיע למצב של היסטריה שבו יפעל ללא ביקורת מחשבתית ורצונית, עד כי לא נוכל לייחס לו החלטה להמית את המנוח. כדי להגיע למסקנה שכך אירע, צריכה המערכת העובדתית, ובכללה הקינטור הסובייקטיבי, להצביע על כך, ולו מחמת הספק, שהתנהגותו ופעילותו של הנאשם נעשו בלי שרצה בתוצאות מעשיו.

לא זה המקרה שלפנינו. בדומה למסקנה שאליה הגיע בית המשפט בע"פ 524/86 [5] הנ"ל, עזיבת המערער את המקום שבו נחבל על-ידי הסקייטבורד, הליכתו לקומה השלישית שמשם לקח את האקדח, חזרתו אל המנוח והירי המכוון והרצוף אל המנוח, תוך רדיפה רצופה אחריו - כל אלה מצביעים על ההחלטה לגרום למות המנוח. העובדה שהמערער זכר לפרטי פרטים את השתלשלות העניינים ואת מעשיו ביום האירוע מחזקת מסקנה זו. נסיבות המקרה מלמדות שהתנהגות המנוח אכן פגעה בו והרגיזה אותו, אך הוא ידע את שהוא עושה והבין את תוצאות מעשיו, וגם אם היום הוא מתחרט על מעשיו, הרי ברגע הקובע - הוא זמן מעשה הקטילה - גם חפץ המערער בתוצאות מעשיו.

הוכח, על-כן, היסוד של החלטה להמית, ועמו הוכחה "הכוונה תחילה" כמובנה בסעיף 301(א) לחוק העונשין.

= 379 =

הערעור המתייחס להפחתה בעונש

8. טענתו הנוספת של המערער היא שחוק העונשין (תיקון מס' 37) (להלן - החוק המתקן), אשר החליף את סעיף 22 לחוק העונשין והוסיף לו את סעיפים 22א-22ג, חל בענייננו, וכי על-פי הוראות סעיף 22ג(1) יש סמכות לבית המשפט להפחית מעונש מאסר העולם שנגזר על המערער. בית המשפט מוסמך לעשות כן, וגם ראוי שיעשה כן בהתחשב בנסיבות המקרה. בעת מתן פסק הדין בערכאה הראשונה הוראת סעיף 22ג(1) טרם נכנסה לתוקפה. אך עתה, כשהוא בתוקף, מן הראוי שבית המשפט שלערעור יפעל על-פי האמור בו. טענה זו של המערער מעוררת מספר שאלות. השאלה הראשונה היא, אם החוק המתקן חל בענייננו. העבירה נעברה על-ידי המערער באפריל 1989, והחוק המתקן נכנס לתוקפו רק ב- 16.3.92. האם לחוק המתקן, על סעיף 22ג(1) אשר בו, יש תוקף למפרע, כך שהוא חל רטרואקטיבית על המקרה הנדון כאן, שאירע לפני כניסתו לתוקף? השאלה השנייה היא: בהנחה שהחוק המתקן חל בענייננו, האם נתמלאו תנאי סעיף 22ג(1) ולבית המשפט קמה סמכות להפחית את עונש החובה של מאסר עולם בגין עבירת הרצח שהמערער הורשע בה? השאלה השלישית מתעוררת רק אם התשובה לשתי השאלות הקודמות היא חיובית: האם ראוי, בנסיבות המקרה, להפחית את עונש מאסר עולם על עבירת הרצח שהמערער הורשע בה?

9. קודם שנתייחס לשאלות אלה, נביא את סעיפי חוק העונשין, בעקבות החוק המתקן, הנוגעים לענייננו, ואלו הם:

"הגנה עצמית 22. אין אדם נושא באחריות פלילית למעשה או למחדל אם נהג כפי שנהג כלפי תוקף כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שהעמידה בסכנת פגיעה את חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו; ואולם אין אדם נוהג תוך הגנה עצמית אם גרם לתקיפה האמורה בהתנהגותו הפסולה ותוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

"חריגה מן הסביר 22ב. הוראות סעיפים 22 ו- 22א לא יחולו אם בנסיבות הענין, המעשה או המחדל לא היו סבירים לשם מניעת הפגיעה".

"עונש מופחת 22ג. עבר אדם עבירה שדינה עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל עליו עונש קל ממנו בכל אחת מאלה:

(1) אם נהג כפי שנהג בתנאים האמורים בסעיף 22, אולם חרג מן הסביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה;

......".

= 380 =

האם לסעיף 22ג(1) תחולה רטרואקטיבית?

10. על-פי סעיף 22ג(1), לבית המשפט סמכות להטיל עונש קל יותר מעונש החובה שבצד העבירה, בהתקיים האמור בסעיף. המדובר בסעיף חוק אשר בא להקל עם הנאשם:

בעוד שקודם לחקיקתו אחת דינו של נאשם בעבירת רצח להישלח למאסר עולם, ניתן היום להקל בעונש זה בהתקיים התנאי הנזכר בו. האם הסעיף חל למפרע, במובן זה שהוא יחול גם לגבי עבירות שנעברו במועד שקדם לכניסתו לתוקף?

הלכה היא שלא מענישים אדם בגין מעשה אשר לא היווה עבירה בעת ביצוע העבירה - אין עונשין אלא אם כן מזהירין (ע"פ 557/71 הקשטטר נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 245). אך האם יש להתחשב בשינוי בחוק אשר חוקק לאחר ביצוע המעשה, כשהחוק המאוחר בא להקל עם הנאשם?

התשובה לכך מצויה בסעיף 22(3) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, הקובע:

"ביטולו של דין אין כוחו יפה -

......

(3) להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין המבוטל ועל עיצום בשל עבירה עליו".

הוראה זו חלה, על-פי לשונה, גם על דין הבא להחמיר עם נאשם וגם על דין הבא להקל עמו. יוצא, שההוראה בדבר עונש חובה של מאסר עולם בגין עבירת רצח, שלא עומדת לצדה סמכות הפחתת עונש בנסיבות כלשהן, תעמוד בעינה לעניין עבירה שנעברה לפני שסעיף 22ג(1) נכנס לתוקף. רק הוראה שעל-פיה תהא לדין החדש, סעיף 22ג(1), תחולה רטרואקטיבית, הייתה יכולה לשנות תוצאה זו.

בהתאם לכך נפסק בע"פ 618/88 בן עמי נ' מדינת ישראל [7], שיש להכריע אם נעברה עבירה לפי סעיף 390 לחוק העונשין על-פי נוסחו בעת ביצוע העבירה, ולא בעת מתן פסק הדין, אף שלפי תיקון הסעיף שעמד בתוקפו במועד פסק הדין לא נעברה עבירה (בשל כך שהוגדל סכום הגניבה המינימאלי, המהווה יסוד מיסודות העבירה על-פי הסעיף; שם, בעמ' 229-230). בעקבות פסק-הדין הלך בית-משפט זה לאחרונה בע"פ 419/92, 643, 651 מדינת ישראל נ' כהן ואח'; סיבוני ואח' נ' מדינת ישראל [8] וכן בע"פ 621/88 פיילר ואח' נ' מדינת ישראל [9]. זו גם דעתו של פרופסור ש"ז פלר בספרו יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד) 229-230, אף כי למחבר המלומד ביקורת על הדין הקיים ואף הצעה לתקנו.

אכן, לעניין העונש שיש להטיל על נאשם עשויה להיות חשיבות לעובדה שבעת השתת העונש הדין שונה לקולא: מה שהיה עבירה שוב אינו עבירה, או שהוא מהווה עבירה שהעונש הצפוי בגינה קל יותר (ע"פ 348/87 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [10];

ע"פ 63/89 מזרחי נ' מדינת ישראל [11]; ע"פ 621/88 [9] הנ"ל). אך לעניין השאלות אם נעברה עבירה אם לאו, ומה

= 381 =

העונש שבצד העבירה על-פי הדין - המצב המשפטי במועד ביצוע העבירה הוא המכריע.

יוצא, שסעיף 22ג(1), המקנה סמכות הפחתה לבית המשפט בנסיבות מסוימות, אינו חל על המקרה הנדון לפנינו.

אי-התקיימות יסודות סעיף 22(ג(1 בענייננו

11. נוכח המסקנה שאליה הגעתי, ושעל-פיה אין החוק המתקן חל בענייננו, אין גם צורך להכריע בשאלה אם תוצאות הערעור היו שונות, לו הייתה לחוק המתקן תחולה בענייננו. עם זאת, מכיוון ששאלת פרשנות סעיף 22ג(1) מתעוררת לראשונה בבית- משפט זה, אתייחס גם אליה. אך משום שדבריי יהיו בגדר אימרת אגב, אעשה זאת בקיצור.

יוזכר, שאין אנו עוסקים בשאלה אם עומדת למערער טענת הגנה עצמית. בית המשפט המחוזי קבע, שהגנה זו לא עומדת למערער על-פי הוראות סעיף 22 לחוק העונשין, כפי שהיה בתוקף ביום ביצוע העבירה. המערער אינו חולק על מסקנה זו, והוא אף אינו טוען שהגנה זו עומדת לו לפי נוסח סעיפים 22 ו- 22ב לחוק העונשין, המהווים היום אכסניה חדשה להוראת ההגנה העצמית, כפי שאלה מצאו ביטוי בחוק המתקן. טענתו האחת היא, שמתקיימים התנאים לתחולתו של סעיף 22ג(1) שהוסף בחוק המתקן, ובטענה זו אדון להלן.

12. על-פי סעיף 22ב לחוק העונשין, אפילו נתקיימו התנאים שבסעיף 22, המקימים טענת הגנה עצמית, לא תעמוד לנאשם ההגנה "אם המעשה או המחדל לא היו סבירים לשם מניעת הפגיעה". על-פי סעיף 22ג(1) תקום לבית המשפט סמכות להקל בעונש חובה - בענייננו, עונש מאסר עולם בגין עבירת רצח - אם מתקיימים לגבי הנאשם תנאי ההגנה העצמית שבסעיף 22, אולם טענת ההגנה העצמית לא תצלח לו משום ש"חרג מן הסביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". פירוש מילולי של הוראות חוק אלה מחייב את המסקנה, שסמכות ההפחתה בעונש המצויה בסעיף 22ג(1) חלה רק כשהתקיימו תנאי סעיף 22 המקימים הגנה עצמית, אך בכל זאת לא תעמוד לנאשם הגנה עצמית בשל כך שמעשיו לא עמדו במבחן סבירות התגובה הקבוע בסעיף 22ב. על פרשנות זו נמתחה ביקורת קשה במאמרם של א' אנקר ור' קנאי, "הגנה עצמית וצורך לאחר תיקון מספר 37 לחוק העונשין" פלילים ג (תשנ"ג) 5, 21-23. המחברים המלומדים כופרים בנחיצותה של ההבחנה בין התנאים השונים לקיום הגנה עצמית: אלו שקבועים בסעיף 22 מצד אחד ותנאי סבירות התגובה הקבוע בסעיף 22ב מצד שני. המחברים מדגימים את אי ההצדקה וחוסר הסבירות שבהבחנה זו:

"נראה לנו שאין מנוס מלפרש את החוק בסוגייה זו שלא כפשוטו. לאור התוצאות הבלתי מתקבלות על הדעת של פרוש לפי פשוטו של הסעיף, עדיף להכיר בכך שחברי הכנסת התכוונו רק לעקרון ולא שקדו על פרטי הניסוח של סעיף 22ג(1). לפי גישתנו, יחול הסעיף כאשר הנאשם פעל לשם התגוננות אך הוא לא עמד בתנאים המפורטים של ההגנה. במקרים אלה יוכל בית המשפט להתחשב בכך שהנאשם פעל לשם התגוננות ולהקל בעונשו אם הוא יראה לנכון לעשות כן...

= 382 =

לדעתנו, הטעות בגישת המחוקק בסעיף זה נעוצה בנסיונו להבחין בין תנאי הסבירות של הגנה עצמית לבין שאר תנאי ההגנה. מן הבחינה העקרונית, אין מקום להבחנה זו. גם התנאים המפורטים של ההגנה העצמית הינם ביטוי לדרישה הבסיסית, לפיה אף מי שמגן על חייו מפני תקיפה בלתי חוקית חייב לפעול בדרך סבירה. התנאים המפורטים משקפים אותן דרישות של סבירות שניתן לגבש באופן מפורט ומדוייק יותר. מעבר לכך, במידה ואין אנו מצליחים לנסח תנאי סבירות מפורטים יותר, אנו מסתפקים בדרישה כללית שהנאשם לא יחרוג מן הסביר בנסיבות. אך, כאמור, אין הבחנה עקרונית בין התנאים המפורטים ובין דרישת הסבירות. לכן, אין הגיון בנסיון לבנות הוראה כמו זו של סעיף 22ג(1) על הבחנה בין שתי קבוצות התנאים.

נציין כאן, כי ההצעה הפנימית של משרד המשפטים נוסחה בהתאם לגישה האמורה כאן. שם נאמר שבית המשפט רשאי להקל בעונש כאשר הנאשם עשה את המעשה למטרות האמורות בסעיפים..., אולם חרג מן התנאים הקבועים בהם..." (שם, בעמ' 23).

13. בדברים אלה יש מידה לא מועטה של שכנוע. אכן, נקל לצפות, שאם החוק לא יתוקן, יישפך דיו רב על הקשיים שמעורר נוסח סעיפים 22, 22ב ו- 22ג של חוק העונשין, ועל הפרשנות הראויה של סעיפים אלה, ובנגזר מכך, על קביעת מיתחם המקרים שבהם תעמוד לבית המשפט סמכות הפחתת עונש חובה על-פי האמור בסעיף 22ג.

אלא שבענייננו, אין צורך להכריע בשאלה מהי פרשנותו הראויה של הסעיף, שכן בין אם ננקוט את הפרשנות הראשונה, על-פי לשונם של סעיפי החוק כפשוטם, ובין אם נלך לשיטתם של המלומדים אנקר וקנאי, במאמרם הנ"ל, בשני המקרים לא קמה לבית המשפט, במקרה הנדון כאן, סמכות להפחית בעונשו של המערער. על-פי הפירוש המילולי של הסעיפים כיצד? שלא התמלא התנאי שבסעיף 22, שמעשיו של המערער באו "כדי להדוף תקיפה שלא כדין". על-פי העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט המחוזי, לא נשקפה למערער כל סכנה מהמנוח לאחר השלב הראשון שבו נפגע המערער על-ידי הסקייטבורד.

המערער עמד בחצרו כשאקדח בידו, ואילו המנוח עמד מחוץ לחצרו, כששער הכניסה לחצר היה סגור. המנוח לא ניסה להיכנס לחצרו של המערער. בשלב זה, כשהמערער נמצא בחצרו ובידו אקדח שלוף והמנוח אינו מנסה להיכנס לחצר, לא היה כל צורך בירי לעבר המנוח כדי להדוף מעשה תקיפה צפוי כלשהו מצד המנוח. לא היה כל צורך בירייה הראשונה שהמערער ירה לעבר המנוח, ומובן מאליו שלא היה כל צורך בהמשך הירי, שהתבטא ביריות הנוספות שירה המערער במנוח כשרדף אחריו, ולאחר מכן, כשהמנוח הגיע לנקודה הסופית והתמוטט, והמערער ירה עליו ממרחק קצר עד שלא נותרו כדורים במחסניתו.

על-פי הגישה שדי בכך שהנאשם פעל לשם התגוננות, אך הוא לא עמד בתנאים של הגנה עצמית המפורטים בסעיפים 22 ו-22ב כיצד? שעל-פי העובדות כפי שפורטו, בשלב השני, לאחר שהמערער התקרב אל המנוח באקדח שלוף, מעשיו לא היו מעשי התגוננות. לא נשקפה לו סכנה מהמנוח, וכמו כן, אין כל רמז לכך שהמערער סבר בטעות כי נשקפת לו סכנה של ממש מהמנוח.

= 383 =

אין לפרש את מעשיו בשלב זה, אלא כתגובה של כעס על מעשיו של המנוח בשלב הראשון, כשפגע בו בסקייטבורד. כמבואר לעיל, כבר הירייה הראשונה לא הייתה נחוצה לצורך התגוננות על פי מצב הדברים אותה שעה, ועל-כן, מבחינה מהותית, אין לומר כי למרות שהמערער לא עמד בתנאי ההגנה העצמית הקבועים בסעיפים 22 ו- 22ב לחוק העונשין הוא פעל באופן הגנתי, דפנסיבי, של מעין הגנה עצמית.

14. התוצאה של כל האמור לעיל היא, שלא מתקיימים במערער תנאי סעיף 22ג(1), וממילא לבית משפט זה אין סמכות להפחית מהעונש של מאסר עולם, עונש החובה בגין עבירת הרצח שבה הורשע. מטעם זה אין צורך לדון בשאלה אם בנסיבות המקרה ראוי היה להפחית מעונש מאסר העולם שהושת על המערער.

התוצאה

15. על סמך כל האמור לעיל, דין ערעורו של המערער להידחות.

המשנה לנשיא מ' אלון: אני מסכים.

השופט י' מלץ: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ"ו בתשרי תשנ"ד (11.10.93).

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר