בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב

                           בפני השופט א' שטרוזמן

 המבקש:

 (הנאשם): אברי מנדלסון  ב"ש (ת"א) 938/90

 נגד המשיבה:

 (המאשימה): מדינת ישראל

 דיון פלילי - שחרור בערובה לאחר הגשת כתב אישום - שחרור מותנה - שחרור בתנאים של "מעצר בית" - מטרתו של "מעצר בית" - משך התקופה של "מעצר בית" - שיקולי בית-המשפט - הצורך לעיין מדי פעם מחדש במידת נחיצותו של "מעצר בית" מתמשך - בקשת נאשם לביטול "מעצר בית" הנמשך מזה שנה.

 הנאשם הועמד לדין בגין עבירות מרמה ושוחד בערובה. משחזר והועמד לדין בגין עבירות שעבר, לגירסת התביעה, בעודו משוחרר בערובה, נתבקש מעצרו עד תום ההליכים, ובית המשפט החליט לשחררו בערבות, בתנאים של "מעצר בית" בבית הוריו.

 לאתר שחלפה מאז שנה, בלא שהמשפטים יסתיימו, עותר פרקליטו לביטול "מעצר הבית",

 בית-המשפט קיבל את הבקשה ופסק:

 1. מאז שהוחק ס' 21א' לחוק סדר הדין הפלילי, רבים מאלה שהיו נעצרים עד תום ההליכים בשל סיכונם לציבור, זוכים עתה לשחרור בערובה בתנאים מגבילים, שהנפוץ בהם הוא איסור יציאה מבית המגורים של הנאשם או של אחד ממקורביו, עד לתום ההליכים.

 2. א. תקופת המעצר עד תום ההליכים מוגבלת, על פי חוק, לשנה, אלא אם מצא בית המשפט העליון לנכון להאריכה.

 ב. תקופת המעצר בבית אינה מוגבלת.

 ג. לכן, בתי המשפט עושים כמירב יכולתם לסיים את משפטיהם של העצורים עד תום תהליכים בהקדם, ואילו דינם של עצורי הבית משתהה כדינם של האחרים החופשיים בתנועותיהם.

 ד. אם יזוכה עצור עד-תום ההליכים, הוא עשוי לזכות בפיצוי על תקופת מעצרו; אם יזוכה עצור-בית, איש לא יפצהו על שלילת פרנסתו.

 ה. על כן, ראוי לעיין מדי פעם מחדש בצורך בהמשך המעצר-בבית שהוטל על נאשם, שמא השיג המעצר את תכליתו לפני תום המשפט, וניתן להקל עם הנאשם את תנאי שחרורו בערובה.

= 77 =

 3. זכותו של נאשם עצור-בית לחרות אינה נופלת מזו של עצור-עד-תום- ההליכים,

 4. הצורך באיזון בין זכות האדם לחרות עד שייחרץ דינו, לזכות הציבור לחרות מפחד מעלליו של אותו אדם, אם יחזור עליהם - מחייב לתת את הדעת להנחה שמעצר-בית במשך שנה, על כל השלכותיו, עשוי להרתיע אדם, ללא עבר פלילי, ממעשי עבירה.

 איזכורים:

 חקיקה ישראלית

 [1] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, ס' 21א'.

 הערות העורך:

 לשחרור בערובה ראה:

 ד' ליבאי, דיני מעצר ושחרור, הוצאת שוקן.

 עצמאי, "מעצר ושחרור בערבות", הפרקליט טו 67.

 ש'ז' פלר, "למהות השחרור בערובה", משפטים ט 321.

 ד' ליבאי, י' שחר, א' גנאל, א' הירש, "הליכי מעצר ושחרור בערובה בבית משפט השלום - מחקר מעקב", עיונו משפט ג' 516.

 טענו:

 לנאשם: עו"ד ד"ר ח' משגב

 למאשימה: עו"ד ש' ספיר-חן

החלטה

 א. מאז הוקנתה לבית המשפט הסמכות לעצור נאשמים עד תום ההליכים.

 נעשה בה שימוש הולך וגובר עד כי נזעק המחוקק לעמוד בפרץ. המעצר עד תום ההליכים, שייועד מלכתחילה להבטיח נהול משפט תקין. ללא חשש של שבושו ע"י הנאשם, ולמנוע מהנאשמים את ההמלטות מאימת הדין, באשר לא ניתן היה לבטוח בו שיתייצב לפני כס המשפט בבוא יום הדין, ואי אפשר היה לסמוך על ערביו שיביאוהו לבית המשפט, הפך להיות אמצעי רב עצמה של המלחמה בפשיעה, כי המעצר הזה ניתק מיד את העבריין מחבורת מרעיו ומנעה את המשך פגיעתו בצבור עוד לפני שנפסק דינו ונגזר ענשו במשפט. למעשה, המעצר עד תום ההליכים הוא ענישה ללא משפט, ונחמתנו היא, שאין הוא מוטל, אלא אחרי ששופט בחן את הראיות שנאספו בחקירה ומצא, ככל שאפשר לקבוע על פיהן, שיש בהן כדי להבטיח את הרשעתו בסיומו של

= 78 =

 משפט. כאשר רבתה הפשיעה והתמעטה האפשרות לשפוט נאשם סמוך לביצוע העבירה המיוחסת לו - מעצרו עד תום ההליכים היה ונשאר הכרח בל יגונה.

 חלפו הימים והובררה חיוניותו של המעצר עד תום ההליכים לא רק להגנת הצבור מפני הנאשם, אלא להרתעת אחרים מפני חזרה על מעשים דומים לנאשם. לכן, גם כאשר לא היה סיכון שיחזור הנאשם על מעשה העבירה - מעצרו עד תום ההליכים נגזר על פי הפסיקה כדי שיהווה הרתעה לאחרים, שידעו הכל שיד החוק אינה קצרה מהשגת העבריין סמוך לביצוע מעשיו. מטרה זו לא היתה מושגת, אם היה הנאשם חוזר למסלול חייו הרגיל בתקופת ההמתנה למשפט, והכל סוברים שאין דין ואין דיין בישראל. על פי השקפה זו התפתחה תורת "חומרת העבירה" ונעצרו, בין היתר, עברייני, ה"צווארון הלבן", שלא היה כל סיכון בחרותם עד למשפטם. ככל שמספרם של עצורים אלה הלך ורב - רבתה הזעקה, והמחוקק התייצב לעמוד בפרץ.

 המחוקק בחקיקת סעיף 21 א' לחוק סדר הדין הפלילי [1] לא חידש דבר בעולמו של המשפט ובאולמות בית המשפט. מאז ומתמיד היתה אפשרות לשחרר נאשם בערובה, בתנאים מגבילים שנקבעו ע"י בית המשפט. אך דבר המחוקק בסעיף 21 א'(ב)(1) לחסד"פ [1] על בדיקת האפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, "שפגיעתם בחרותו של הנאשם חמורה פחות" מפגיעת המעצר הביאה, כך נראה לי, לשינוי פסיקתה של המערכת השיפוטית. ההחלטות על שחרור נאשמים בערובה בתנאים מגבילים רבות מאלו שהיו בעבר, לפני תיקון החוק. רבים מאלה שהיו נעצרים עד תום ההליכים בגלל סיכונם לציבור, זוכים עתה לשחרור בערובה בתנאים מגבילים, שהנפוץ בהם הוא איסור יציאה מבית המגורים של הנאשם או של אחד ממקורביו, עד לתום ההליכים. חוששני, שלא אטעה בסברתי, שקלה לבית המשפט הטלת איסור יציאה על נאשם מביתו משליחתו למעצר עד תום ההליכים.

 ההנחה, לדעתי, הנחה מוטעית, היא שהגבלת יציאה זו - הקרויה בסלנג "מעצר בית" יעילה וטובה להבטחת שלום הצבור, כאילו העבריין, שבז בעבר לחוק ולענשים הקבועים על פיו, יירתע מיציאה מביתו, רק בגלל שכך הושת עליו ע"י בית המשפט.

 אין צורך לומר שאין הערות, אם באה להבטיח את שהותו בביתו, בסכום של 20,000 ש"ח או 30,000 ש"ח, מהווה גורם מרתיע בשיקוליו להפר את איסור היציאה מהבית, כי לא מן הנמנע שסכום הערבות יושג על ידו בקלות בדרך של עבירה באותה יציאה.

 בדיקת מספר הבקשות על הפרות תנאי שחרור בערובה - תחזק, בוודאי, את מסקנתי.

 ב. "מעצר בית" אינו מוגבל בזמן ותקפו עד שישונה בהחלטת בית המשפט. על קשייו ניתן לעמוד מפניות הפרקליטים והנאשמים לצמצם את תחולת איסוריו. מבחינה כלכלית, "מעצר בית" של מי שסמוך על שולחן הוריו - פוגע בהם ולא בו, אך "מעצר בית" של מי שפרנסת משפחתו עליו - פוגע בו ובהם. על כן, אין תמיהה.

 שסמוך לאחר השחרור המוגבל ל"מעצר בית" באות הפניות להתיר אפשרויות יציאה לעבודה. לכאורה, תופעה ברוכה. למעשה, אינני משוכנע שבקרת המשטרה על שהות הנאשם במקום העבודה מביאה עמה ברכה להמשך עבודתו ובאותו מקום. מעצר עד תום ההליכים מחייב את המדינה לדאוג לכלכלתו של הנאשם ולכל צרכיו, "מעצר בית"

= 79 =

 מטיל על בית המשפט את הפקוח על תנועות הנאשם למרפאה, לטפול באשה, ובילד חולה, וכן לטיול לשאיפת אויר צח, כי כל תנועה כזו מחייבת פניה לבית המשט.

 תגובת התביעה, דיון והחלטה. לא כל נאשם יכול לעמוד בכך מבחינת הגישה לבית המשפט, ולעיתים, מבחינת ההוצאות הכרוכות בהעסקת עו"ד לשם כך. אלה מקצת קשיי המעצר בבית וסיכוניו.

 לא באתי לשבח את המעצר עד תום ההליכים ולערער את "מעצר הבית", אלא להאיר את דרכי בבחירת החלופה למעצר, כדי לקיים את מצוות המחוקק. כלומר, שומה עלי להיזהר באיסור היציאה המוחלט מהבית, שמא גוזר אני על הנאשם גזירה שלא יוכל לעמוד בה מבחינה כלכלית או משפחתית, ולכן, מלכתחילה, ראוי היה לבחון אם "מעצר הבית" צריך להיות מוחלט או מוגבל, מבחינת שעותיו, בהיקף תחום המחיה של הנאשם. הכל, כמובן, לפי הנאשם והעבירה, אך לא תמיד בירור זה אפשרי בעת הדיון, שעיקרו במחלוקת בין בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים, לטענת הסנגוריה על חפותו המוחלטת של הנאשם.

 מטרתו של מעצר, בין אם הוא מאחורי הסורגים של בית הכלא ובין אם הוא מאחורי הכתלים של בית המגורים, היא ניתוק הנאשם מהחברה הסובבת אותו, אם בגלל החשש לצבור מפניו ואם בגלל הצורך להבטיח לצבור את שליטת החוק עליו ועל שכמותו. תקופת המעצר עד תום ההליכים מוגבלת, על פי חוק, לשנה, אלא אם צא בית המשפט העליון לנכון להאריכה. תקופת המעצר בבית אינה מוגבלת. לכן, בתי המשפט עושים כמירב יכולתם לסיים את משפטיהם של העצורים עד תום ההליכים בהקדם, ואילו דינם של עצורי הבית משתהה כדינם של האחרים החופשיים בתנועותיהם. אם יזוכה עצור-עד-תום-ההליכים, הוא עשוי לזכות בפיצוי על תקופת מעצרו; אם יזוכה עצור-בית, איש לא יפצהו על שלילת פרנסתו.

 על כן. ראוי לעיין מדי פעם מחדש בצורך בהמשך המעצר-בבית שהוטל על נאשם, שמא השיג המעצר את תכליתו לפני סיום המשפט, וניתן להקל על הנאשם את תנאי שחרורו בערובה.

 זכותו של נאשם עצור-בית לחרות אינה נופלת מזו של עצור-עד תום ההליכים ולכן, בקשת עו"ד ח' משגב לשחרר את הנאשם ממעצר-הבית בו הוא נמצא זמן רב בטענה, כנה ואמיתית, ללא חיפוש תירוצים והצעות למקומות עבודה. שהנאשם "פשוט רוצה להסתובב ברחובות, באויר הצח, ללכת לים ולעסוק בספורט, כמו כל אזרח במדינה חופשית", תוך שמירת הגבלות אחרות שהוטלו עליו - ראויה להישמע.

 ג. הנאשם הועמד לדין בגין עבירות מרמה בת"פ 466/88 ושוחרר בערובה.

 בת"פ 211/90 הועמד הנאשם לדין בגין עבירות שעבר, לגירסת התביעה, בעודו מוחרר בערובה, ונתבקש מעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' ברמן) מצאה ב-26.6.90, שאיננה יכולה לקבוע "כי קיים יסוד לחשוד בנאשם זה, כי הוא מסוגל לשבש את הליכי המשפט באם ישוחרר" ואיננה יכולה להגיע למסקנה, "כי הוא מסוכן לצבור באופן המצדיק מעצרו בטרם משפט". על כן, שחררה אותו בערבות בתנאי שיתייצב במשטרה, יגור בבית הוריו, ולא יבוא במגע עם שני

= 80 =

 אנשים מסויימים. ערר של המשיבה על החלטה זו לא הביא את המשיב למעצר-עד- תום-ההליכים, אלא למעצר-בית. כב' השופט ש' לוין הוסיף לתנאי השחרור בערבות את איסור היציאה מבית ההורים ואיסור עיסוק בעניני כספים, מקרקעין או תיווך מכל סוג שהוא, בהנחה שתנאים מגבילים אלה "יהיו מספיקים כדי למנוע את מסוכנותו של המשיב (הנאשם - א' ש') לציבור". ההחלטה ניתנה ב-28.6.90. כאשר הטעם המכריע להעדפת תנאים אלה על מעצר-עד-תום-ההליכים היה, העדר עבר פלילי לנאשם והתמשכות ההליכים. מאז ועד עתה חלפה שנה והמשפטים לא הסתיימו ולא יסתיימו בחדשים הקרובים.

 מעצר-הבית שולל מהנאשם אפשרות להתפרנס למחייתו ומטיל את כלכלתו על הוריו. הוא שולל ממנו אף את האפשרו ללמוד כהלכה, כי מציאת מקום מתאים לעבודה וללמודים מחייב תנועה חפשית לפגישות עם אנשים ובקור במוסדות לנהול מו"מ לקבלה לעבודה וברור אפשרויות לימוד. נסיוני להתיר לנאשם תנועה חפשית מספר שעות במספר ימים בשבוע מסוים לא נשא פרי, ואינני מתפלא על כך.

 הצורך באיזון בין זכות האדם לחרות עד שייחרץ דינו לזכות הצבור לחרות מפחד מעלליו של אותו אדם. אם יחזור עליהם - מחייב לתת את הדעת להנחה שמעצר-בית במשך שנה, על כל השלכותיו, עשוי להרתיע אדם ללא עבר פלילי ממעשי עבירה.

 האיסור לעסוק בעניני כספים, מקרקעין או תיווך מכל סוג שהוא עשוי לתת בטחון נוסף להגנת הצבור. אמנם, עד שלא תינתן אפשרות להטביע על תעודת הזהות של הנאשם את צו האיסור, אי אפשר יהיה לתת הגנה מוחלטת למי שיבוא במו"מ עם הנאשם, אם יפר את האיסור החל עליו, אבל אין זה בלתי סביר להעריך, שהנאשם לא יטול עליו סיכון של עיסוק אסור עליו, אשר יכול להביא עליו מעצר-עד-תום-ההליכים ועונש על הפרת הוראה חוקית. אילו רצה הנאשם להסתכן בהפרת איסורי בית המשפט ולרמות אחרים, לא היו בכוחם של צווי בית המשפט למנוע זאת ממנו עד עתה, כי פיקוח יומיומי על בת הוריו איננו אפשרי, ועיסוקו בעיסוקים האסורים עליו יכול להיעשות, לפחות במידה כלשהי, מבית הוריו.

 ד. על כן, סבורני, כי הגיעה העת לבטל את התנאי האוסר על הנאשם את היציאה מבית הוריו, וכך אני מחליט. כל התנאים האחרים של השחרור בערובה - נשארים בתקפם.

 ניתנה היום 8.7.91.

פורסם ב- פסקים מחוזיים נא(3) 76