עו"ד דר' חיים משגב

המערער, בהיותו בעל משרד לייעוץ מס וניהול חשבונות, הודיע לשנים מלקוחותיו, אשר הוזמנו לחקירה באגף מס הכנסה, כי יוכל להסדיר את עניינם אם ימסרו לו את הסך של 500 דולר, אותם יצטרך הוא לתת לחוקר מס ההכנסה "מתחת לשולחן". הלקוחות לא נעתרו להצעה זו. כמו כן הסתבר, כי המערער לא התכוון למעשה לשלם שוחד לפקיד מס הכנסה כלשהו. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי, הורשע בניסיון לתיווך בשוחד, עבירה לפי הסעיפים 295(א) ו-33(א) לחוק העונשין, תש"ז-1977, ונידון לשבעה חודשי מאסר, אשר מתוכם שני חודשיים הינם מאסר בפועל והיתרה מאסר-על-תנאי. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד מידת העונש.

בית המשפט העליון פסק:

א. (1) אין להרחיב, בדרך של פרשנות, את תחולתו של סעיף עונשין מעבר למה שנקבע בו או משתמע ממנו.

(2) העבירה, הקבועה בסעיף 295(א) לחוק העונשין, היא עבירה מוגמרת של קבלת כסף בכוונה פלילית מסוימת. ניתן למצוא אדם אשם בניסיון לעבור עבירה זו, אם מתקיימים לגביו יסודות ה"ניסיון", המפורטים בסעיף 33(א)לחוק העונשין.

(3) בסעיף 295(א) לא נכללה הוראה הדומה לזו הקבועה בסעיף 294(א) והמשווה בין מעמדו של המבקש שוחד, אף שלא נענה, לזה של לוקח שוחד, עם כל התוצאות העונשיות הנובעות מכך. לפיכך, המבקש כסף לצורך תיווך בשוחד ואינו נענה יהיה אשם רק בניסיון לאותה עבירה ויהיה צפוי איפוא רק למחצית העונש, שלו צפוי עברן הנמצא אשם בעבירה המוגמרת.

ב. (1) הרשעת נאשם בניסיון לעבור עבירה מחייבת הוכחה ברורה על דבר כוונתו לבצע את העבירה בה מדובר, ולא ניתן להסתפק באותה אדישות ואי-איכפתיות, המושווית לכוונה לצורך הרשעה בעבירה המושלמת.

(2) בעבירה הקבועה בסעיף 295(א) לחוק העונשין הצורה החיצונית והגלויה של העיסקה הנקשרת היא הקובעת, וכוונתו של הנאשם - מציע התיווך - לתת בפועל את השוחד לפקיד אינה מעלה

= 662 =

ואינה מורידה. הכוונה האמורה אינה רלוואנטית גם ביחס לאישום של ניסיון לתיווך בשוחד על-פי הסעיפים 295(א) ו- 33(א) לחוק העונשין.

התביעה יוצאת ידי חובתה אם היא מוכיחה, שהנאשם עשה מעשה שיש בו כדי לנסות לקבל כסף, תוך הבטחה מצדו, כי עומד הוא להשתמש באותו כסף, כולו או חלקו, כדי לתתו שוחד לפקיד.

(3) במקרה דנן, אלמלא היה ניתן להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לתיווך בשוחד, היה מקום להרשיעו בניסיון לקבל דבר במירמה על-פי הסעיפים 415 ו-33(א) לחוק העונשין. החלפת סעיף האישום בכיוון זה לא הייתה מקפחת את המערער, משום שעם תום פרשת התביעה העמיד השופט קמא את המערער במפורש על האפשרות שבית-המשפט יתבקש למצאו אשם בעבירה החלופית הנ"ל ונתן לו בכך את ההזדמנות להתגונן גם בפני אישום זה.

ג. (1) מן הראוי להטיל מאסר בפועל על נאשמים, המורשעים בעבירות הקשורות במתן או בקבלת שוחד.

(2) במקרה דנן, אין בעובדה, שהמערער לא התכוון למסור את כספי השוחד המבוקשים לפקיד אלא חשב לקחת את הכסף לעצמו, משום נסיבה מקלה. מעשים כאלה יש בהם משום הוצאת לשון הרע כנגד הפקידות הממשלתית, ויש בהם כדי לעורר אצל אזרחיים תמימים את התחושה המוטעית, שהמנגנון הממשלתי הינו מושחת, ושניתן להשפיע על פעולותיו והכרעותיו בדרך של מתן שוחד.

פסקי-דין של בית המשט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 126/61 רזניק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 34.

[2] ע"פ 161/58 היועץ המשפטי נ' בייליס, פ"ד יג 1709.

[3] ע"פ 423/72 חרדון נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 384.

[4] ע"פ 441/72 בשן (אגמי) נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 141.

.[5] R.V. MILLARD AND VERNON [1987] CRIM. L. REV. 393

הערות:

1. לעבירת תיווך לשוחד ראה: ע"פ 515/84 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 729.

2. להרשעה בעבירה שונה מזו המופיעה בכתב האישום ראה: ע"פ 534/84 אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 561.

3. לשיקולי ענישה בעבירות שוחד ראה: ע"פ 786/84, 795 הלוי ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' הלוי ואח', פ"ד לט(2) 714.

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' שטיינברג) מיום 13.7.86 בת"פ 410/83. הערעור נדחה.

ח' משגב - בשם המערער,

י' רזניק, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיבה.

= 663 =

פסק-דין

השופט ג' בך: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בניסיון לתיווך בשוחד, עבירה לפי הסעיפים 295(א) ו-33(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ונידון לשבעה חודשי מאסר, אשר מתוכם שני חודשיים הינם מאסר בפועל והיתרה מאסר-על-תנאי.

הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד מידת העונש.

עובדות המקרה, כפי שנקבעו במימצאי בית-המשפט, ושעליהן אין היום עוד עוררין, הן, שהמערער, בהיותו בעל משרד לייעוץ מס וניהול חשבונות, הודיע לשנים מלקוחותיו, אשר הוזמנו לחקירה באגף מס הכנסה, כי יוכל להסדיר את עניינם אם ימסרו לו את הסך של 500 דולר. אותם יצטרך הוא לתת לחוקר מס ההכנסה "מתחת לשולחן". במלים אחרות, המערער ביקש מאותם לקוחות למסור לו 500 דולר, כדי שהוא יתן סכום זה לפקיד כשוחד. יצוין, כי הלקוחות לא נעתרו להצעה זו. כמו כן הסתבר, כי המערער לא התכוון למעשה לשלם שוחד לפקיד מס הכנסה כלשהו.

2. בא-כוחו המלומד של המערער העלה לפנינו את הטענות המשפטיות הבאות כנגד הרשעת מרשו בעבירה האמורה:

א. תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א) לחוק העונשין היינו מטבע הדברים עבירה בלתי מושלמת, ולא ניתן, על-פי החוק, להרכיב על עבירה זאת את יסודות ה"ניסיון לעבור עבירה" על-פי סעיף 33 לחוק העונשין, אשר גם הוא מהווה עבירה שטרם הושלמה.

ב. הצעה לקבל סכום כסף לצורך תיווך בשוחד, אשר לא נענתה על- ידי האדם אליו הופנתה, אינה מהווה עבירה.

ג. הרשעה בניסיון לעבור עבירה דורשת הוכחת כוונה מפורשת מצד הנאשם לעבור את העבירה גופה, ועל-כן לא ניתן היה להרשיע את המערער בניסיון לתווך בעיסקת שוחד, כאשר למעשה לא התכוון לתת שוחד לפקיד מס ההכנסה.

ד. עולה מהפסיקה של בית-משפט זה, כי מן הדין לתת פירוש דווקני להוראת הסעיפים הדנים בעבירות שוחד, ואין להרחיב את תחולתם של אותם סעיפים מעבר למה שנקבע בהם במפורש (ראה: ע"פ 126/61 [1], בעמ' 41 ואילך; ע"פ 161/58 [2], בעמ' 1714; ע"פ 423/72 [3]).

3. אין אני חולק על הכל, לפיו אין להרחיב, בדרך של פרשנות, את תחולתו של סעיף עונשין מעבר למה שנקבע בו או משתמע ממנו. עם זאת, אין באפשרותי לקבל את טיעונו של בא-כוח המערער, ולהלן הנמקתי:

= 664 =

א. להבנת הסוגיות שבהן מדובר, מן הראוי להביא ציטוט מנוסח הסעיף 295(א) שבו עסקינן:

"המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת לתת שוחד - דינו כאילו היה לוקח שוחד; ואין נפקא מינה אם ניתנה בעד תיווכו תמורה, לו או לאחר. ואם לאו, ואם התכוון לתת שוחד ואם לאו".

זוהי, למעשה, עבירה מוגמרת של קבלת כסף בכוונה פלילית מסוימת, ואינני רואה סיבה, מדוע לא יוכל אדם להימצא אשם בניסיון לעבור עבירה לפי סעיף 295(א) האמור, אם מתקיימים לגביו האלמנטים של "ניסיון", המפורטים בסעיף 33(א) לחוק העונשין.

דומה הדבר לעבירה של ניסיון לקשור קשר פלילי, אשר לגביו נאמר על-ידי הנשיא אגרנט בע"פ 441/72 [4], בעמ' 150-151:

"... לא קיימת מניעה משפטית לראות בנסיון לקשור קשר פללי משום עבירת נסיון... ההזמנה להשתתף בתכנית הפלילית - הזמנה שנדחתה - ממלאה את הדרישה של 'קירוב מסוכן להצלחה', אשר מצריכה התהוות הנסיון הפלילי, ולפיכך הופכת ההזמנה הזאת להיות נסיון לקשור קשר".

ב. לביסוס טענתו, כי הצעה לתיווך בשוחד אשר אינה נענית אינה יכולה להוות עבירה, מצביע עו"ד משגב על הוראת סעיף 294(א) לחוק העונשין, אשר דן בבקשת שוחד ממש, בו נאמר: "המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד" (ההדגשה שלי - ג' ב'). הסניגור המלומד מבקש אותנו ללמוד מהעובדה, שהמחוקק לא הוסיף הוראה דומה לגבי תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א), הינו שלא נאמר כי המבקש כסף לצורך תיווך בשוחד אך לא נענה אשם בעבירה מאותו סוג, שאכן לא התכוון המחוקק להפוך בקשה עקרה כזו לעבירה פלילית.

טענה זו אינה מקובלת עלי. בצדק טען בענין זה בא-כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד רזניק, כי משקבע המחוקק. בסעיף 294(א) לחוק, כי המבקש שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד, הווה הוא בזה גם את הבקשה שלא נענתה לעבירה המוגמרת של לקיחת שוחד, עם כל התוצאות העונשיות הנובעות מכך. תוצאה דומה אכן לא נקבעה לגבי העבירה של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א). במלים אחרות: המבקש שוחד ונתקל בסירוב צפוי לעונש המלא אשר נקבע בחוק עבור לוקח השוחד. ואילו המבקש כסף לצורך תיווך בשוחד ואינו נענה יהיה אשם רק בניסיון לאותה עבירה ויהיה צפוי איפוא רק למחצית העונש, שלו צפוי עבריין הנמצא אשם בעבירה המוגמרת. אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות, שגם המנסה לעבור, ללא הצלחה, עבירה של תיווך בשוחד, יהיה בר-עונשין בגין מעשה זה.

ג. אשר לכוונה הפלילית, שצריכה ללוות עבירה של ניסיון לעבור עבירה, לעומת

= 665 =

האלמנט הנפשי הדרוש לביצוע העבירה המוגמרת, הפנה אותנו הסניגור המלומד אל פסק

הדין שניתן זה לא מכבר באנגליה במשפט של [.R.V. MILLARD AND VERNON (1987) [5

באותו משפט הואשמו הנאשמים בניסיון לגרום נזק לקיר במגרש כדורגל, תוך שעשו מאמץ להתגנב לתוך המגרש. השופטים בבת-המשפט לערעורים זיכו את הנאשמים בנימוק שלא הוכח, כי התכוונו לגרום נזק לאותו קיר, וזאת חרף היותם של השופטים מודעים לכך, שלו אכן היו הנאשמים גורמים נזק לקיר, אזי ניתן היה להרשיעם בעבירה המוגמרת של גרימת נזק לרכוש בשל אי האיכפתיות שלהם לגבי תוצאה זו. בין היתר קבע בית המשפט, בעמ' 394:

THERE WAS NOTHING ANOMALOUS ABOUT A SITUATION WHERE, SO FAR AS"

THE MENTAL ELEMENT IS CONCERNED, IT IS EASIER TO PROVE THE

SUBSTANTIVE OFFENCE THAN THE ATTEMPT, E.G. MURDER AND ATTEMPTED

".MURDER

אך אין ללמוד מפסק-דין זה גזירה שווה לגבי המקרה שלפנינו.

נכון הוא, גם על-פי הפסיקה שלנו, כי הרשעת נאשם בניסיון לעבור עבירה מחייבת הוכחה ברורה על דבר כוונתו לבצע את העבירה בה מדובר, ולא ניתן להסתפק באותה אדישות ואי-איכפתיות, המושווית לכוונה לצורך הרשעה בעבירה המושלמת.

אך בענין בו עסקינן כאן הבהיר המחוקק, בסעיף העונשין גופו, כי העבירה המושלמת של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(א) לחוק העונשין נעברת, כאשר הנאשם "מקבל כסף... על מנת לתת שוחד... ואין נפקא מינה... אם התכוון לתת שוחד ואם לאו" (ההדגשה שלי - ג' ב').

משמע, שהצורה החיצונית והגלויה של העיסקה הנקשרת היא הקובעת, וכוונתו של הנאשם - מציע התיווך - לתת בפועל את השוחד לפקיד אינה מעלה ואינה מורידה.

מן הראוי לצטט בהקשר זה את הדברים הבאים, שהשמיע שר המשפטים בכנסת ביום 20.11.62, כאשר הציע לקבל את החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) (תיקון מס' 2), תשכ"ג-1962, אשר כלל את הסעיף הנדון כאן (ד"כ 35 (תשכ"ג) 207):

"ההסכמה לעשות מעשה שיחוד יש בה מן השחיתות אף אם השוחד לא ניתן, ואף אם בשעה שהביע הסכמתו ליתן שוחד, לא התכוון לתת את השוחד. עצם ה'עסקה' בין המתווך לבין האדם שלטובתו הוא מבטיח ליתן את השוחד, היא כניסה לתחום אסור והתקרבות לגבולות מסוכנים מאד. ומוטל עלינו, לדעתי, לעשות סיג וגדר גם לזה".

= 666 =

העולה מכאן הוא, שגם ביחס לאישום של ניסיון לתיווך בשוחד על-פי הסעיפים 295(א) ו-33(א) לחוק העונשין, אין התביעה חייבת להוכיח, שהנאשם אמנם התכוון לתת שוחד לפקיד, שכן כוונה זו הינה כאמור בלתי רלוואנטית ביחס להשלמת העבירה לפי סעיף 295(א) גופה.

עובדות כאלה אכן הוכחו במקרה דנן.

אשר-על-כן הגעתי למסקנה, שהרשעת המערער בעבירה של ניסיון לתיווך בשוחד לפי סעיפים 295(א) ו-33(א) לחוק העונשין בדין יסודה.

4. להשלמת התמונה אציין, בהערת אגב, שלו הייתי מגיע למסקנה שונה, הינו לו סברתי, כי לא ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה של ניסיון לתיווך בשוחד, הרי שהייתי מציע למצוא את המערער אשם בניסיון לקבלת דבר במירמה על-פי הסעיפים 415 ו-33(א) לחוק העונשין. החלפת סעיף האיום בכיוון זה לא הייתה מקפחת את המערער, שכן עולה מפרוטוקול הדיון, שעם תום פרשת התביעה העמיד השופט קמא את המערער במפורש על האפשרות, שבית המשפט יתבקש למצאו אשם בעבירה החלופית הנ"ל, ונתן לו בכך את ההזדמנות להתגונן גם בפני אישום זה.

5. העונש שהוטל על המערער לא נראה חמור כלל ועיקר.

בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע בבית-משפט זה, כי מן הראוי להטיל עונשי מאסר בפועל על נאשמים המורשעים בעבירות הקשורות במתן או בקבלת שוחד. גם העובדה, שהמערער לא התכוון למסור את כספי השוחד המבוקשים לפקיד אלא חשב לקחת את הכסף לעצמו, אין בה משום נסיבה מקלה. מעשים כאלה יש בהם משום הוצאת לשון הרע כנגד הפקידות הממשלתית, ויש בהם כדי לעורר אצל אזרחיים תמימים את התחושה המוטעית, שהמנגנון הממשלתי הינו מושחת, ושניתן להשפיע על פעולותיו והכרעותיו בדרך של מתן שוחד.

נראה לי איפוא, כי יש לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה.

השופט א' וינוגרד: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

ניתן היום, ה' באלול תשמ"ז (30.8.87).

ראשי • אודות • מאמרים • כתבות • פסקי דין • מאמרים אקדמיים • בלוגים • ציונות לתמיד • סאטירה פוליטית • ספרים • מכתבים • כנסים • מה עכשיו • החיים בצהוב • חדשות מחלקה ראשונה • ערוץ 7 • מקור ראשון • NEWS 1 • מעריב • Y - NET • כללי • האומה, במה למחשבה לאומית • עיתון חדשות • גלי ישראל • צרו קשר