ערעור מעצר מינהלי מס' 4/94

  מיכאל בן חורין

 נגד

  מדינת ישראל

 בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים על-פי חוק סמכויות שעת-חירום   (מעצרים),   תשל"ט-1979

 [5.5.94]

לפני השופט ד' לוין

 חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, ס"ח 76, סעיפים 2(א), 4, 6(ג) - חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס"ח תשנ"ב 150, סעיפים 5, 8, 10.

 הערעור נסב על החלטתו של שר הביטחון, מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 2(א) לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, לצוות על מעצרו המינהלי של המערער. הצו סומך על קיומו של יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים זאת.

 בית המשפט המחוזי, שלפניו הובא הצו מכוח סעיף 4 לחוק הנ"ל, סבר כי הייתה עילה ראויה בידי שר הביטחון ליתן את הצו האמור. עם זאת הורה לקצר את תקופתו של המעצר המינהלי. כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה לגופו, לאחר שהמערער סירב לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. לאחר זמן, חזר המערער והגיש את ערעורו מחדש. לטענת המשיבה, אין לשמוע את הערעור שהוגש מחדש, שכן דחייתו קודם לכן היא חלוטה.

 לטענת המערער, מעצרו של אדם על-פי צו מינהלי פוגע בערכי היסוד של מדינת ישראל והוא שולל, שרירותית, את חירותו של אדם. עוד טען המערער, כי במעצר המינהלי ביקשו רשויות הביטחון למנוע מאת המערער את חופש הביטוי המוקנה לו כזכות יסוד. לבסוף טען כי, בנסיבות העניין, לא מן הראוי הוא לצוות על נקיטתו של האמצעי החריף ביותר מבין האמצעים העומדים לרשותו של שר הביטחון.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. אין לקבל את העמדה, שלפיה דחיית הערעור לאחר שהמערער חזר בו ממנו היא חלוטה. מדובר בחירותו של אדם. בסוגיה כה רגישה ורצינית יש לנהוג בפתיחות ולא לעמוד על קוצם של כללים פורמאליים (332 ד-ה).

 ב .(1) חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כלל ערכי רב משמעות, שאין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (333 ב).

 (2) כלל ערכי זה אינו החלטתי, עד כי נמנעת לגמרי וללא שיור האפשרות לשלילת חירותו של אדם; ייתכנו מקרים שבהם מותר לשלול חירותו של אדם, ובלבד שיתקיימו הדרישות המאזנות הקבועות בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (333 ג-ד).

= 330 =

 (3) היה והמחוקק יראה להוציא מתחת ידו חוק הסותר את הערכים והעקרונות של חוק היסוד, ניתן יהיה על-פי דין לשלול את תוקפו (333 -ה).

 ג. (1) הכלל בדבר היכולת לבטל את תוקפו של חוק הסותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינו חל על חוקים שנתקבלו כדין ערב תחילתו של חוק היסוד (333 ה).

 (2) חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) הוחק שנים רבות לפני חוק היסוד, יושם לא אחת והוכר בפסיקתו של בית המשפט העליון כחוק תקף שהרשות המוסמכת יכולה להיעזר בו במקרה המתאים ובשעת חירום. מכאן, שהטענה כי אין לעשות שימוש בסמכות על-פי החוק האמור, למען שלילת חירותו של אדם, אין לה בסיס (333 ה-ו).

 (3) יש לנהוג זהירות יתרה בעשיית שימוש בחוק האמור שהוא מרחיק לכת; צריכים להתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל המצדיקים עשיית שימוש בסמכות חריגה זו, כדי לשכנע את בית המשפט ליתן גושפנקה חוקית לצו מעצר מכוח החוק הנ"ל השולל את חירותו של אזרח ללא משפט (333 ז).

 ד. (1) בהעניקו סמכויות שעת חירום לרשות המוסמכת, ראה המחוקק להגביל את הסמכות ולסייגה רק לאותם מקרים שבהם יש יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים זאת (334 ב).

 (2) גם סמכות מסויגת זו של הרשות אין להפעילה אלא אם כן יש בראיות בסיס למסקנה כי מתקיימים מצב חירום וחשש ממשי, אם לא ודאות קרובה, שבגללם נדרש הצו למען הגן על המדינה או למען הגן על ציבור אזרחיה, לבל ייפגעו פגיעה קשה (334 ג).

 (3) אין לפקוד על אדם את עוון המעשים שהיה מעורב בהם בעבר, ואין לעוצרו היום בשל התדמית שזכה לה על פעילותו בימים עברו. את הפעילות בהווה של מי שמבקשים לעוצרו מינהלית יש לבחון על-פי מידע וראיות המצויים בידי שירות הביטחון, תוך בדיקה זהירה וקפדנית של חומר ראיות זה, אשר בהרבה מן המקרים, בשל רגישות הנושא, המידע ומקורותיו חסויים הם ואינם מובאים לידיעת העצור (334 ו-335 א).

 ה. (1) בנסיבות דנן, חלק מהמידע אשר נחשף והובא לידיעת המערער וחלק מהמידע אשר נשאר חסוי בשל רגישותו הביטחונית מתייחסים להתבטאויות חריפות ובוטות של המערער בהזדמנויות שונות. אילו בכך בלבד היה מדובר, כי אז ניתן היה לקבוע שככל שהדברים מגיעים לכלל הסתה והמרצה, יש לנקוט נגד המערער הליכים פליליים רגילים (336 ב-ג).

 (2) ככל שמדובר בהבעת דעות ביקורתיות ותקיפות, אפילו בוטות ובלתי מקובלות מבחינת תוכנן וסגנונן, הרי חופש הביטוי, כזכות יסוד שרירה וקיימת, שמור לו, שכן זכות זו נועדה, בין היתר, כדי לאפשר לכל אדם לבטא את דעותיו והשקפותיו ובלבד שאין הן מגיעות לכדי עבירה או עוולה (336 גד).

 (3) בנסיבות דנן, מחומר הראיות שהוצג לפני בתי המשפט עולה, כי המערער מעורב מעורבות של ממש בהתארגנות לקידום פעילות העלולה לפגוע בביטחון הציבור, וקיימת מעורבות פעילה בארגון שהוצא אל מחוץ לחוק. בשל אלה ננקטו האמצעים נגד המערער (336 ה).

 ו. (1) שר הביטחון רשאי להפעיל את סמכותו על-פי חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) כדי למנוע סכנה עתידית לביטחון, הצפויה ממעשיו או מהתנהגותו של מי שהתגבש נגדו

= 331 =

 חומר ראיות המאמת חשד כלפיו; נקיטת אמצעי על-פי החוק הנ"ל אינה מעשה ענישה אלא אמצעי מניעה מול פני סכנה ממשית הנצפית, כפועל יוצא מהתנהגות החשוד (336 ו-ז).

 (2) בטרם נוקטים את הסנקציה החמורה ומרחיקת הלכת של מעצר מינהלי, ראוי לבחון תחילה אם לא ניתן להסתפק באמצעי קיצוני פחות, כגון הגבלות תנועה, הגליה למקום יישוב ספציפי וכדומה (336 ז-337 א).

 (3) בנסיבות דנן, ניתן היה אולי להסתפק באמצעי חריף פחות ממעצר מינהלי, אם כי המערער עלול, אם ימשיך בהתנהגותו ובפעילותו הארגונית-ביצועית, להוות סכנה לביטחון הציבור. על-כן, אין להחליט על ביטולו של צו המעצר המינהלי, העומד להסתיים בקרוב, גם משום שנכון יהיה ליתן למשיבה שהות לשקול שימוש באמצעי מתון יותר ופוגע פחות במערער ובבני ביתו (337 א-ב).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]    עמ"מ 16/88 - לא פורסם.

 [2]    עמ"מ 1/80 כהנא ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד לה (2) 253.

 [3]    עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב (3) 529.

 ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ) מיום 20.3.94 בב"ש  161/94. הערעור נדחה.

  ד"ר ח' משגב - בשם המערער;

ש' ניצן, סגן לפרקליט המדינה - בשם המשיבה.

פסק-דין

 1. מכוחו של צו אשר ניתן בחתימת ידו של שר הביטחון, על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 2(א) לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, נעצר המערער במעצר מינהלי לתקופה של שלושה חודשים, למן יום 13.3.94 ועד ליום 12.6.94.

 המעצר ניתן מהטעם שאותו ציין שר הביטחון, והוא כי קיים יסוד סביר להניח שטעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים זאת.

 2. בהתאם לסעיף 4 לחוק הנ"ל הובא דבר המעצר לדיון לפני נשיא בית המשפט המחוזי (בענייננו - בית המשפט המחוזי בנצרת).

 נשיא בית המשפט, השופט י' אברמוביץ, דן בעניין בדחיפות הראויה, בחן ובדק את הנושא לפני ולפנים, הן מבחינת הראיות המצויות בידי המדינה והאמורות לבסס את החשש שהביא להוצאת צו, והן מהבחינה המשפטית.

= 332 =

 מסמכותו של נשיא בית המשפט הדין בעניין לשקול ולקבוע אם הוכיח לפניו המערער שהטעמים שבגללם ניתן כנגדו צו המעצר לא היו עניינים של ביטחון המדינה או ביטחון הציבור, או שניתנו שלא בתום-לב, או מתוך שיקולים שלא לעניין. אם יגיע לכלל מסקנה כזו, כי אז בכוחו לבטל את צו המעצר או לקצרו.

 בסופו של דיון סבר הנשיא המלומד של בית המשפט המחוזי בנצרת שהייתה עילה ראויה בידי שר הביטחון ליתן את צו המעצר האמור, אך עם זאת ראה לנכון לקצר את תקופת המעצר המינהלי למשך חודשיים, המסתיימים ביום 12.5.94.

 3. כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית-משפט זה, וזה נקבע לשמיעה לפני חברתי המלומדת, השופטת דורנר.

 ביום הדיון סירב המערער לקיים את הדיון בדלתיים סגורות כפי שמתחייב על-פי החוק וכפי שהורתה השופטת המלומדת בהחלטתה. במחאה על החלטה זו חזר בו המערער, למעשה, מן הערעור. אם נדייק בדברים, הוא מצדו לא היה מוכן לקיים את הדיון, ובית המשפט, על-פי סמכותו, ראה בעמדתו של המערער חזרה מן הערעור ודחה אותו לגופו.

 4. המערער חכך בדעתו, שינה את עמדתו והגיש את ערעורו מחדש, כשהוא מוכן ומזומן להשמיע את ערעורו ולקיים את הליך אפילו יתנהל, כפי שהוא חייב כאמור להתנהל על-פי הדין, בדלתיים סגורות.

 בא-כוח המדינה סבר כי דחיית הערעור תקפה וחלוטה ואין לחזור ולדון בו.

 איני מקבל עמדה זו. מדובר בענייננו בחירותו של אדם. המערער הגיב בצורה נמהרת ושגויה על החלטת בית המשפט והוא נסוג עד מהרה מעמדה זו. בנסיבות אלה לא ראיתי לראוי לתפוס אותו על צערו, ברגע של חולשת דעת, והגעתי לכלל החלטה שהדיון יתקיים כאילו לא נדחה הערעור על-ידי חברתי, השופטת דורנר, בהחלטתה הפורמאלית מיום 6.4.94. בסוגיה כה רגישה ורצינית יש לנהוג בפתיחות ולא לעמוד על קוצם של כללים פורמאליים.

 5. בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין ד"ר משגב, משמיע את השגותיו בשלושה מישורים שהייתי מסווג אותם על-פי הסדר הבא (לאו דווקא על-פי חשיבותם):

 (א) מעצרו של אדם, על-פי צו מינהלי, פוגע באושיות הדמוקרטיה ובערכי היסוד של מדינת ישראל. יתרה מכך, מתן צו כאמור עושה פלסתר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן, עצם המעצר המינהלי ללא משפט והרשעה שולל שרירותית חירותו של אדם ופוגע בכבודו.

 (ב) מתן צו לא נועד אלא לשלול מהמערער את זכות היסוד הבסיסית המוקנית לו כאזרח במדינתנו הדמוקרטית, לאמור, הזכות חופש הביטוי. לטענתו, במתן הצו ביקשו הרשויות ושר הביטחון למנוע בעד המערער מלהשמיע את דעותיו והשקפותיו הנחרצות

= 333 =

 והבוטות באשר למהלכים המדיניים המתרחשים בעצם הימים האלה, ואשר אפשר שיקבעו את עתידה של המדינה. המעצר הוא פוליטי במובהק, וכל ניסיון להציג את הצו בדרך אחרת חוטא לאמת.

 (ג) המעצר המינהלי הוא האמצעי החמור ביותר מבין האמצעים שעומדים לרשות שר הביטחון בבואו להפעיל סמכותו על-פי החוק הנ"ל. לא היה זה מן הראוי כי במקרה דנן יינקט אמצעי חריף זה דווקא. בכך, לסברתו, פגע שר הביטחון ב"עקרון המידתיות" שצריך להנחות רשות מינהלית בבואה להכריע בזכויותיו של אזרח, על אחת כמה וכמה כשמדובר בזכויות יסוד.

 6. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אכן קובע כלל ערכי רב משמעות, ש"אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (סעיף 5). כלל ערכי זה, שיש לברך עליו ולהשתבח בו, אינו החלטי עד כי ימנע לגמרי וללא שיור אפשרות של שלילת חירותו של אדם. החוק עצמו, בסעיף 8, מאזן את הדברים בכך שהוא רואה אפשרות של פגיעה בזכויות לפי חוק יסוד זה, אולם ליכולת הפגיעה הזו הוא קובע סייגים, ואלה הם:

 "אין פוגעים בזכויות לפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש" (סעיף 8; ההדגשה שלי - ד' ל').

 הווה אומר, שייתכנו גם ייתכנו מקרים שבהם מותר יהיה לשלול חירותו של אדם, ובלבד שיתקיימו הדרישות המאזנות הנ"ל. האמור בזה נועד לשמש סכר בפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח המוגנות על-פי חוק זה. היה והמחוקק יראה להוציא מתחת ידו חוק הסותר את הערכים והעקרונות של חוק היסוד, ניתן יהיה, על-פי דין, לשלול את תוקפו.

 7. כלל זה בדבר היכולת לבטל את תוקפו של חוק כנ"ל אינו חל על חוקים שנתקבלו כדין ערב תחילתו של חוק היסוד, וזהו שנאמר בסעיף שמירת הדינים - הוא סעיף 10 שבחוק היסוד. חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) הוחק שנים רבות לפני חוק היסוד, יושם לא אחת והוכר בפסיקתו של בית-משפט זה כחוק תקף שהרשות המוסמכת יכולה להיעזר בו במקרה המתאים ובשעת חירום. אמור מעתה, שטענת הסניגור המלומד כי אין לעשות שימוש בסמכות על-פי החוק האמור, למען שלילת חירותו של אדם, אין לה בסיס.

 8. אין להסיק מהאמור לעיל כי שר הביטחון מוסמך וגם יכול לעצור באופן שרירותי אזרח מאזרחי המדינה. נהפוך הוא. גם בטרם בא חוק היסוד הנ"ל לעולם, מקובל היה עלינו שיש לנהוג זהירות יתרה בעשיית שימוש בחוק מרחיק לכת זה, וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים וכבדי משקל שיצדיקו עשיית שימוש בסמכות חריגה זו, ושישכנעו בית-משפט ליתן גושפנקה חוקית לצו מעצר על-פי החוק הנ"ל, השולל חירותו של אזרח ללא משפט.

= 334 =

 הערכים הדמוקרטיים ועקרונות החופש, החירות והשוויון, העומדים ביסוד הקמת מדינתנו כמדינה דמוקרטית ונאורה, מעוגנים במגילת העצמאות ומוצאים ביטוי ברור בהלכות אשר יצאו מאת בית-משפט זה. לכן, הלכה היא מאתנו שלא יינתן ולא יתקיים צו השולל חירותו של אדם, בלא שתהיה לו אחיזה בחוק תקף - צו שניתן לתכלית ראויה ובמידה הנדרשת ולא מעבר לכך. זו השקפתנו הבסיסית והעקרונית מאז ומתמיד.

 מתייחסים אנו לאמצעים הננקטים על-ידי הרשות המוסמכת על-פי החוק הנ"ל.

 9. לא זו בלבד שההלכה האמורה נותנת ביטוי למדיניות השיפוטית הערכית והעקרונית הרצויה והמקובלת עלינו, אלא כך גם סבר המחוקק עצמו. לפיכך, בהעניקו סמכויות שעת חירום לרשות המוסמכת, ראה המחוקק להגביל את הסמכות ולסייגה רק לאותם מקרים שבהם יש "יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים" זאת.

 אוסיף ואומר שלדתנו גם סמכות מסויגת זו של הרשות המוסמכת אין להפעילה אלא אם כן יש בראיות בסיס למסקנה כי מצויים אנו במצב חירום, וקיים חשש ממשי, אם לא ודאות קרובה, שבגללם נדרש הצו למען הגן על המדינה ולא למען הגן על ציבור אזרחיה, לבל ייפגעו חלילה פגיעה קשה.

 על-כן גם במקרה דנן, בבואנו לבחון ולשקול אם צו המעצר המינהלי שניתן על-ידי שר הביטחון היה מחויב המציאות ואם היה לו יסוד בחומר הראיות ובדין, תהיה הבחינה קפדנית וזהירה, למען נגיע להכרעה מאוזנת וצודקת.

 10. כבר הזדמן לי בעבר לדון בסוגיית המעצר המינהלי על-פי החוק הנ"ל.

 כוונתי לעמ"מ 16/88 [1]. באותו עניין ניתן צו מעצר מינהלי כנגד תושב ישראל אשר שירותי הביטחון ייחסו לו מעורבות ארגונית ופעילות פוליטית לקידום האינטרסים של ארגוני מחבלים ולחיזוק פעילות האינתיפאדה ועידודה. בשל אותה מעורבות, סברו שירותי הביטחון כי המערער דשם מסכן את ביטחון מדינת ישראל וכי יש לנקוט נגדו סנקציות על-פי החוק הנ"ל.

 ייאמר כי המערער בעניין דנן היה מוכר בפעילותו הלאומנית ובחתרנותו כנגד מדינת ישראל, ובשל אלה נעצר לא אחת מינהלית, הוגלה ממקום מושבו, הועמד לדין, הורשע וריצה עונשי מאסר.

 על-אף כל אלה, סברי אז כי אין לפקוד על אדם את עוון המעשים שהיה מעורב בהם בעבר, ואין לעוצרו היום בשל התדמית שזכה לה על פעילותו בימים עברו.

 והוספתי ואמרתי:

 "צו מינהלי בהווה יכול להיות מוצדק אם ועד כמה שמצויים בידי שירותי הבטחון מידע וראיות המלמדים על כך שבימים אלה ביצע המערער פעולות עוינות, המסכנות ממשית את בטחון המדינה או את בטחון הציבור".

= 335 =

 את הפעילות בהווה של מי שמבקשים לעוצרו מינהלית יש לבחון על-פי מידע וראיות המצויים בידי שירותי הביטחון תוך בדיקה זהירה וקפדנית של חומר ראיות זה, אשר בהרבה מן המקרים, בשל רגישות הנושא ועל-פי הוראות סעיף 6(ג) לחוק, המידע ומקורותיו חסויים הם ואינם מובאים לידיעת המערער.

 עוד אמרתי באותו עניין:

 "המערער, כאדם בן חורין במדינה המושתתת על ערכי יסוד של המשטר הדמוקרטי, חופשי להביע את דיעותיו, וחופשי לנהל עסקיו וענייניו כל עוד אין באלה משום ודאות קרובה לסיכון בטחון המדינה וענייניה החיוניים.

 לכן, אין לשלול את חירותו של המערער בשל דיעות שהשמיע ויוזמות שנקט במישור האידיאולוגי גרידא, אם ועד כמה שיש בהן ביטוי לשאיפות לאומיות המקובלות על לא מעט מאנשי הציבור ביהודה ושומרון וחבל עזה והמושמעות, בין יתר, גם על ידי תנועות המיוצגות בכנסת ישראל".

 לאחר שהשתכנעתי שם כי אכן קיימות היו ראיות לכאורה על פעילותו העוינת והמסכנת של המערער במידה המצדיקה עשיית שימוש בסמכות הנתונה לשר הביטחון על-פי החוק הנ"ל, הוספתי כדברים הבאים:

 "השאלה שהעסיקה והטרידה אותי במיוחד בבואי להחליט בערר היא האם העובדות הנ"ל מחייבות נקיטת סנקציה חמורה ומרחיקת לכת במעצרו המינהלי של המערער. האם לא ניתן היה להפיג את החשש מפעילותו של המערער באמצעים פחות קיצוניים; האם שירותי הבטחון העמיקו מספיק בחקירתם או שמא הסתפקו במידע הכללי שהצטבר ולא עשו מאמץ מספיק לאשר את המידע בראיות הניתנות להשגה בחקירה יסודית כגון בדיקה ממצה ויסודית...; האם לא היה זה מן הראוי נוכח פסיפס הראיות להעמיד את המערער לדין בפני בית משפט בו יכול המערער להתמודד כנגד האשמות המועלות נגדו בצורה ממצה וחופשית, ולא לפעול כנגדו על פי סמכויות חירום המגבילות מטבע הדברים את יכולת ההתמודדות של המערער כאזרח וכחשוד מול ההאשמות המיוחסות לו".

 11. גישתי דאז, כפי שמצאה ביטוי בעמ"מ 16/88 [1], מנחה אותי גם במקרה דנן, ואיני רואה מקום לגישה שונה מהבחינה העקרונית, הערכית והמשפטית בין שני המקרים, הגם שהתשתית העובדתית שונה במידה רבה. כמו שם גם כאן ראוי ששר הביטחון בטרם יוציא את הצו, וראוי שבית המשפט בטרם יקיים את הצו או יביא בו שינוי, ישקלו את אמות המבחן שעמדתי עליהן לעיל לאמור: האומנם מהווה האדם שמבקשים לנקוט נגדו אמצעים על-פי החוק הנ"ל סכנה ממשית לביטחון המדינה ולביטחון הציבור, היש תשתית ראייתית לכאורה לחששות כאלה, האם אין בסנקציות הננקטות מגמה להגביל את חופש הביטוי וחופש ההתארגנות של אותו אדם, האם לא ראוי לנקוט נגדו, אם בכלל, הליכים רגילים ונאותים במשפט מסודר או להפעיל אמצעים חריפים פחות, הכול לפי נסיבות העניין.

= 336 =

 12. טוען כאמור בא-כוחו המלומד של המערער בענייננו, כי המעצר המינהלי, כל כולו, נועד להגביל את מעורבותו הפוליטית של המערער כנגד המדיניות הננקטת על-ידי הממשלה במשא ומתן המדיני עם הפלסטינים ולאור התפתחויות מדיניות צפויות ברמת הגולן. מבקשים, לדבריו, למנוע מהמערער השמעת דעותיו והטפה לדרכו המדינית. על-כן רואה בכך הסניגור המלומד פגיעה חמורה בזכות היסוד של המערער לחופש הביטוי ופגיעה שרירותית בזכותו היסודית לחירותו האישית.

 13. אילו כאלה היו פני הדברים על-פי מסכת הראיות שנפרשה פניי על-ידי שירותי הביטחון, כי אז לא זו בלבד שהיה מקום לבטל את הצו שניתן, אלא אף מעבר לכך, היה ראוי למתוח ביקורת על עשיית שימוש שרירותי ולא ראוי בסמכות חריגה.

 אכן, חלק מהמידע אשר נחשף והובא לידיעת המערער וחלק מהמידע אשר נשאר חסוי בשל רגישותו והחשש שחשיפתו תפגע במקורות מידע ובשיטות החקירה של שירותי הביטחון, מתייחסים להתבטאויות חריפות ובוטות גם לא ראויות של המערער בהזדמנויות שונות. אילו בכך בלבד היה מדובר, כי אז הייתי קובע שככל שהדברים מגיעים לכלל הסתה והמרדה, הרי שיש לנקוט כנגד המערער הליכים פליליים רגילים, וככל שמדובר בהבעת דעות ביקורתיות ותקיפות, אפילו בוטות ולא מקובלות מבחינת תוכנן וסגנונן, הרי חופש הביטוי כזכות יסוד שרירה וקיימת שמורה לו, כי זכות זו נועדה, בין היתר, כדי לאפשר לכל אדם לבטא דעותיו והשקפותיו, אפילו חריגות ומקוממות הן, ובלבד שאינן מגיעות לכדי עבירה או עוולה.

 בתגובה להתבטאויות כאלה אין לנקוט הליכי מעצר על-פי החוק הנ"ל. מכאן, שאילו בכך בלבד היה מדובר, היה מקום לקבל את הערעור ולבטל את המעצר.

 14. אולם החומר אשר הוצג לפניי, כשם שהוצג לפני הדרגה הראשונה, הוא מגוון ומקיף יותר. בחומר ראיות, אשר מהטעמים שהזכרתי ראוי לו שיישאר חסוי, למדים גם על מעורבות ממשית של המערער בהתארגנות לקידום פעילות אשר עלולה לפגוע בביטחון הציבור, ועל מעורבותו הפעילה בארגון שהוצא אל מחוץ לחוק, דהיינו תנועת כך.

 בשל אלה, ומכל מקום בעיקר בשל אלה, ננקטו האמצעים כנגד המערער.

 15. אכן, שר הביטחון רשאי להפעיל את סמכותו על-פי החוק כדי למנוע סכנה עתידית לביטחון הצפויה ממעשיו או מהתנהגותו של מי שהתגבש כנגדו חומר ראיות המאמת חשד כלפיו. כבר היו דברים מעולם, וכבר פסקנו לא אחת כי נקיטת אמצעי על-פי החוק הנ"ל אינה מעשה ענישה, אלא אמצעי מניעה מול פני סכנה ממשית הנצפית, כפועל יוצא מהתנהגות החשוד. ראה לעניין זה פסקי הדין שהסתמכה עליהם גם הדרגה הראשונה: עמ"מ 1/80 כהנא ואח' נ' שר הביטחון [2]; עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון [3]; וכן פסק-דיני בעמ"מ 16/86 [1].

 16. בהחלטתי בעמ"מ 16/88 [1] הבעתי דעתי כמצוטט לעיל, כי בטרם נוקטים סנקציה

= 337 =

 חמורה ומרחיקת לכת של מעצר מינהלי, ראוי לשקול ולבחון תחילה אם לא ניתן להסתפק באמצעי קיצוני פחות, כגון הגבלות תנועה, הגליה למקום יישוב ספציפי וכדומה.

 מתוך עיון בעובדות שהוצגו לפניי, התרשמתי כי ניתן היה אולי להסתפק באמצעי חריף פחות ממעצר מינהלי, אם כי ברור היה לי כי בהווה עלול המערער, אם ימשיך בהתנהגותו ובדרכו מבחינת הפעילות הארגונית הביצועית שהוא מעורב בה בהבדל מהבעת דעה גרידא, להוות סכנה לביטחון הציבור.

 על-כן, לא ראיתי בשלב הזה להחליט על ביטול צו המעצר המינהלי, משום שבלאו הכי הוא עומד להסתיים בקרוב, ומשום שנכון יהיה, בטרם התערבות בהחלטת המעצר, ליתן לשר הביטחון ולשירותי הביטחון שהות לשקול שימוש באמצעי מתון יותר ופוגע פחות במערער ובבני ביתו, אם בכלל.

 אשר-על-כן דחיתי את הערעור ביום 28.4.94, והנימוקים לכך הם אלה שפירטתי בהרחבה לעיל.

 ניתן היום, כ"ד באייר תשנ"ד (5.5.94).