ערעור פלילי מס' 4389/93

 ערעור פלילי מס' 4497/93

  1. יוסף מרדכי   ע"פ 4389/93

  2. יוסף עבודי   ע"פ 4497/93

 נגד

  מדינת ישראל

 בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים [4.8.96]

לפני הנשיא א' ברק והשופטים ת' אור, מ' חשין

 חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 1, 20(א), 20(א)(2)(א), 26, 28, 29, 29(א), 29(ב), 31, 32, 34, 34(א), 34א, 34א(א)(1), 34א(א)(2), 34א(ב), 34ח, 90א, 90א(1), 300(א)(2), 300(א)(3), 300א, 300א(א) - חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994, ס"ח 348 - חוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995, ס"ח 390 - הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992, ה"ח 115, סעיף 29 - חוק השומרים, תשכ"ז-1967, ס"ח 52, סעיפים 1, 1(א).

 המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, משנקבע כי גרמו למותו של הקורבן בעל חנות, במהלך ביצוע שוד.

 המערערים, יחד עם אדם שלישי, קשרו קשר לביצוע שוד. המערער 2 נשא מוט ברזל.

 המערער 1 נשא סכין. הקורבן הוכה פעמיים במוט על-ידי המערער 2 ומכה שלישית שכוונה לעברו נעצרה בידי המערער 1. הקורבן נפטר מפצעיו מקץ ימים מספר.

 בערעור טען המערער 2 כי לא נתקיים בו היסוד הנפשי ב"מזיד" הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק. המערער 1 גרס, בין היתר, כי הוא אך מסייע לרצח, שהיא עבירה שונה מזו שהמערערים תכננו לבצע, ואחריותו נשלטת בידי סעיף 34א(א)(2) לחוק.

 לעומתם גרסה המשיבה כי השניים אינם אלא מבצעים בצוותא של עבירת הרצח. והיסוד הנפשי של צפיית התוצאה תוך אדישות כלפיה נתקיים בהם. הדיון בערעור התמקד בהבחנה בין מבצע בצוותא למסייע ובקביעת היקפו ותחולתו של סעיף 34א לחוק.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) העבירה הקבועה בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין היא "עבירה תוצאתית" מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין (שהוסף בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39)), יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף 90א לחוק העונשין

= 240 =

 (שהוסף בחוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995, (להלן - תיקון 43)). היסוד הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות באשר לתוצאה זו. נמצא כי בגדריו של סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין - להבדיל מדרישת ה"כוונה" בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - לא נדרש קיומה של מטרה לגרום למות אדם. היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין הוא מודעות לאפשרות גרימת המוות, ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות. יסוד נפשי זה אין בו חידוש. זהו הפירוש שנתנה הפסיקה בשורה ארוכה של פסקי-דין למרכיב ה"במזיד" שסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (247 ב-ד).

 (2) אין בהגדרות החדשות שבתיקון 39 וב"פירוש" החקיקתי שניתן להן בתיקון 43 משום שינוי הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אי איכפתיות" (בלשון ההלכה) או "אדישות" (בלשון סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין) הנדרש בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (247 ו-ז).

 (3) יש להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם אין לומר כי לאחר תיקון 39 ותיקון 43 די ביסוד נפשי של "קלות דעת" בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (247 ז).

 ב. מי אשר מניף מוט ברזל כבד על ראשו של אדם ומכה בו פעמיים מכות נמרצות, מודע בוודאי לכך כי התוצאה האפשרית היא גרימת מותו של אדם. מסקנה זו עולה מניסיון החיים, ולא נסתרה כלל על-ידי המערער 2 (248 א-ב).

 ג. "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א נדרשים הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילים את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת, כמוגדר בסעיף 34ח לחוק (249 ב-ג).

 ד. (1) הקושי בהבחנה בין מבצע בצוותא למסייע נעוץ בכך שהן המבצע בצוותא והן המסייע הם שותפים לעבירה רבת משתתפים, ואחריותו של כל שותף היא על-פי מהות תרומתו להתהוות העבירה. לעניין זה המבצע בצוותא הוא שותף ישיר, ואילו המסייע הוא שותף עקיף (249 ו- 250 א).

 (2) המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (250 ה-ו).

 (3) לעניין האחריות בצוותא אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, בלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית (250 ו-ז).

 (4) המבצע בצוותא תורם את תרומתו לאירוע העברייני רב-משתתפים מתוך יחס נפשי של יוצר העבירה. הוא רואה את עשיית העבירה כעניינו שלו, ולא של אחר. למבצע בצוותא

= 241 =

 שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה.

 הוא אדונה. הוא חלק מתבניתה המשותפת. הוא משתתף בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה בלשון סעיף 29(ב) לחוק העונשין (251 א-ג).

 ה. (1) המסייע - בדומה למשדל - הוא שותף עקיף ומשני. הוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי (או העבריינים העיקריים המבצעים בצוותא) (251 ד-ה).

 (2) תרומתו של המסייע היא חיצונית. אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית עצמה. אין הוא היוזם, אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע. אין הוא אדון לביצוע. הוא מבצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי, ושיש בהם, בלשון סעיף 31 לחוק העונשין, "כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו" (251 ה-ו).

 (3) (בעקבות ע"פ 1632/95 [8]) מי שחלקו בהתהוות העבירה התבטא בפעולות עזר נושא באחריות פלילית כמסייע. המסייע אינו משתתף אפוא בביצוע העבירה עצמה, אלא חלקו מתבטא בפעולות החיצוניות לעבירה (251 ו-ז).

 ו. כאשר שני עבריינים או יותר מתכננים יחדיו ביצועה של עבירה פלונית, והם לוקחים במסגרת שיקוליהם את האפשרות כי תוך כדי ביצוע אותה עבירה תתבצע גם עבירה אלמונית, ועבירה זו מתבצעת הלכה למעשה על-ידי אחד מהם, כי אז העבריינים האחרים אחראים לביצועה של עבירה אלמונית - כמו גם של עבירה פלונית - כמבצעים בצוותא (252 ה-ז).

 ז. (1) סעיף 34א לחוק העונשין עוסק באחריות שותפים, מקום בו אחד השותפים ביצע עבירה שונה או נוספת לזו שתוכננה מראש. הנחת היסוד הינה כי התכנון המקורי לא כלל ביצועה של אותה עבירה שבוצעה הלכה למעשה. מכאן, שאם עבירה פלונית נכללה מראש בתכנון המקורי, אין הוראת הסעיף חלה כלל (253 ג-ד).

 (2) לעניין אי-תחולתו של סעיף 34א לחוק, אין נפקא מינה אם עבירה פלונית עמדה במרכז התכנון הפלילי, או אם עבירה זו נצפתה כאפשרות העשויה להתרחש, גם אם היא אינה עומדת ביסוד התכנון הפלילי וגם אם העבריינים היו אדישים כלפי התרחשותה (259 ד-ה).

 (3) עבירה היא "שונה", או "נוספת", רק כאשר זו לא נצפתה בתכנון המקורי, ואילו אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות התרחשותה. כאשר עצם ביצועה של עבירה היה צפוי בתכנון המקורי, אין לראות בה עבירה שונה או נוספת, והאחריות בגינה תיקבע על-פי דיני השותפות הרגילים (253 ה-ו).

 ח. (1) יש מקום להבחין בין המצבים הבאים: מקום שעבירה פלונית היא חלק מהתכנון המקורי, האחריות בגינה היא על-פי דיני השותפות הרגילים - ובמבצעים בצוותא, השותפות הישירה בגדריו של סעיף 29 לחוק העונשין - ואין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק (253 ז-254 א).

 (2) הוא הדין אם עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה. גם במקרה זה אין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק, והאחריות בגין אותה עבירה תיקבע על-פי דיני השותפות הרגילים (254 א).

= 242 =

 (3) מקרה שלישי הוא זה שבו עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, ואף אין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה. עם זאת, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה. אפשרות זו - והיא היחידה - נדונה בסעיף 34א לחוק. לולא הוראה זו, לא היה מקום להטיל אחריות פלילית על השותפים לתכנון המקורי בגין אותה עבירה נוספת. בא סעיף 34 ומרחיב את תחום האחריות (254 א-ב).

 (4) המקרה הרביעי הוא זה שבו העבירה הנוספת אינה חלק מהתכנון המקורי, אין לגביה מודעות (בפועל) באשר לאפשרות עשייתה, ואדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע (בכוח) באשר לאפשרות עשייתה. במצב דברים זה אין תחולה להרחבת האחריות הקבועה בסעיף 34א לחוק. בהיעדר מקור אחר לאחריות לא תוטל אחריות על השותפים בגין עבירה שונה או נוספת זו (254 ב-ג).

 ט. (אליבא דשופט מ' חשין): (1) לאחר תיקון 39 על בית-משפט להכריע אם הנאשם עבר עבירה פלונית וצפוי הוא לעונש פלוני (כמבצע בצוותא), או אם עבר עבירה אלמונית וצפוי הוא לעונש אלמוני (כמסייע), והכול בגין אותה מסכת עובדות.

 בית המשפט קנה שיקול-דעת - על-פי המחוקק - אם ירשיע את פלוני בעבירה אחת או בעבירה אחרת, הרשעה שבמקרה אחד תגרור עונש מרבי אחד ובמקרה האחר תגרור מחציתו של אותו עונש. הנה כי כן, ידו של בית המשפט רב לו לחייב נאשם בעבירה פלונית (כמבצע בצוותא) או בעבירה אלמונית (כמסייע) - בגין אותה מסכת עובדות עצמה - וכוחו של בית המשפט הוא כוח נורמאטיבי על-פי המחוקק (258 ו-259 א).

 (2) בבוא בית המשפט להחליט מי הוא מבצע בצוותא ומי הוא מסייע שומה עליו להביא במניין את העונשים שמבצע בצוותא או מסייע צפויים להם, כל אחד מהם לעצמו; שיקול העונשים יאצול - לאחור, כביכול - על התוויית הגבול בין השניים, ועל "פירוש" תחומי תחולתו של מבצע בצוותא מזה ושל מסייע מזה. הגדרותיהם של מבצע בצוותא ושל מסייע אין הן הגדרות אנליטיות, כביכול, הגדרות המזינות עצמן אך ורק מאותן נוסחאות אנליטיות, נוסחאות הקובעות מי הוא זה ומי הוא זה. הגדרתם של מבצע בצוותא ומסייע - זה לעצמו וזה לעצמו - מזינה עצמה, מעיקרה, גם מן העונש שכל אחד מאלה צפוי לו. ודומה שגורם העונש הינו לא אך גורם משפיע על הגדרות המבצע בצוותא והמסייע. גורם משפיע מרכזי ועיקרי הוא (261 א-ג).

 (3) משעה שבית המשפט הוא שיחליט על-פי שיקול-דעתו (המשפטי) אם אותו "מעורב" עבר עבירה אחת (כמבצע בצוותא) ויהיה צפוי לעונש אחד, או אם עבר עבירה אחרת (כמסייע) ויהיה צפוי לעונש אחר; מאותה שעה הורה המחוקק כי יסוד העונש הינו יסוד יוצר בעבירות. והשאלה בכל עניין ועניין תהיה:

 האם בנסיבות העניין הכוללות ראוי הוא הנאשם כי יהיה צפוי לעונש המרובה (לאמור: כי יסווג כמבצע בצוותא) או אולי ראוי הוא הנאשם כי יהא צפוי אך לעונש המועט (לאמור: כי יסווג כמסייע בלבד) (263 ו-264 א).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 514.

 [2]  ע"פ 179/57 עמאש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב 29.

 [3]  ע"פ 315/66 בן שבת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כא (1) 197.

= 243 =

 [4]  ע"פ 412/70 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (2) 225.

 [5]  ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 731.

 [6]  ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (4) 505.

 [7]  ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (3) 617.

 [8]  ע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 534.

 [9]  ע"פ 4188/93, 5235 לוי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 530.

 [10] ע"פ 777/80, 266/81 בינאשוילי נ' מדינת ישראל; קצובשוילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 452. [11] ע"פ 127/79, 130, 152, 161 עבאדי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (1) 650. [12] ע"פ 35/79, 44 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (1) 235.

 [13] ע"פ 290/88 ג'ראר נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד מג (4) 696.

 [14] ע"פ 461/92, 1496, 2569 זכאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 580.

 ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר, ו' אלשייך) מיום 4.7.93 בתפ"ח 415/92. הערעורים נדחו.

  א' לנדשטיין - בשם המערער בע"פ 4389/93;

ד"ר ח' משגב - בשם המערער בע"פ 4497/93;

ר' לוי-גולדברג, סגן בכיר א לפרקליט המדינה וממונה על עניינים פליליים

 בפרקליטות המדינה - בשם המשיבה.

פסק-דין

 הנשיא א' ברק: 1. בשעת בוקר מוקדמת (ביום 24.12.85) הגיע המנוח לחנותו.

 הוא הותקף ונשדד. גולגלתו רוסקה באמצעות מוט ברזל. הוא נפטר (ביום 21.1.86) מהמכות בראשו. על-פי גירסת התביעה הכללית, היו אלה המערערים שלפנינו - ושותף שלישי - אשר קשרו קשר לביצוע שוד, ובמהלכו גרמו במזיד למותו של המנוח. הם הועמדו לדין בגין רצח, קשירת קשר לבצע פשע ושוד. במהלך המשפט בבית המשפט המחוזי הכחישו המערערים כל מעורבות בשוד או ברצח. לחלופין טענו כי לא הונחה התשתית העובדתית לאישום בגין רצח. בית המשפט המחוזי (השופטים א' א' לוי, ד' ברלינר ו-ו' אלשייך) הרשיע את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. על כך הוגשו הערעורים שלפנינו. במהלך הערעורים חזרו בהם המערערים מהטענה כי ידם לא הייתה בביצוע העבירות שהורשעו בהן. הם מיקדו את הערעורים בטענה, כי על יסוד מימצאיה של הערכאה הראשונה באשר לנסיבות הפגיעה במנוח ומותו, אין להרשיעם ברצח. נפנה אפוא למימצאים אלה ולאחריות המערערים על פיהם.

 העובדות והכרעת הדין בבית המשפט המחוזי

 2. הערכאה הראשונה קבעה כי המערער יוסף עבודי (להלן - עבודי) והמערער יוסף

= 244 =

 מרדכי (להלן - מרדכי) קשרו קשר - יחד עם אחד יוסף דלל (להלן - דלל) - לשדוד את המנוח. הם חילקו ביניהם את התפקידים. עבודי נשא מוט ברזל. מרדכי נשא סכין.

 התכנית הייתה כי השניים יתקפו את הקורבן וישדדו את כספו. דלל אמור היה לשמש מאבטח. השניים סירבו לקחת עמם את דלל. הם אמרו לו:

 "יכול להיות שמדובר בשוד, אולי רצח, ואתה רק מתצפת. תעמוד תשמור".

 ביום האירוע נטלו עבודי ומרדכי את כלי זינם ופנו לחנותו של המנוח. כאשר יצא המנוח מפתח החנות עטו עליו עבודי ומרדכי. עבודי הלם בו במוט הברזל. המנוח התנדנד ונפל. עבודי הכה בו שנית. הוא ביקש להלום בשלישית, אך מרדכי הושיט את ידו וספג את המכה. מרדכי חיטט בבגדי המנוח ונטל מהם כסף. השניים נמלטו מהמקום. המנוח הובהל לבית החולים. אובחנה חבלה באזור המצח השמאלי. צילום רנטגן הראה שבר דחוס בגולגולת. מצב החולה התדרדר. הוא איבד את הכרתו. נמצא דימום תוך מוחי באונת המצח השמאלית. החולה נותח. שברי העצם סולקו. הדימום פונה. מצבו המשיך להיות קשה. הוא נותר ללא הכרה. הוא נותח שנית. לאחר מספר ימים הוא נפטר. נקבע כי החבלה בראש היוותה את הגורם למוות.

 3. הערכאה הראשונה הרשיעה את עבודי ומרדכי ברצח המנוח. נקבע כי עבודי גרם במזיד למותו של המנוח תוך כדי ביצוע השוד, וכי מרדכי הוא שותפו לכך. נקבע כי השניים ידעו שהאירוע עלול להסתיים ברצח. אשר לעבודי, נקבע כי שעה שפגע במוט הברזל בראש המנוח הוא צפה את אפשרות הקטילה. גם אם לא רצה במות המנוח, די בכך שנהג באי-איכפתיות כלפי אפשרות שמות המנוח תתממש. מרדכי ידע שעבודי הצטייד במוט ברזל, וכי הוא עלול לעשות בו שימוש אלים העלול להביא למות הקורבן.

 במניעת המכה השלישית על-ידי מרדכי אין לראות משום חזרה מהקשר. כמו כן הורשעו המערערים בקשירת קשר לבצע שוד ובביצוע השוד. הוטל על שניהם עונש של מאסר עולם. על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור שלפנינו. המערערים אינם תוקפים את הרשעתם בקשירת קשר לביצוע פשע ושוד. הערעור מכוון להרשעה בעבירת רצח. לבחינתו של ערעור זה נעבור עתה.

 ערעורו של עבודי

 4. בערעור שלפנינו טען ד"ר משגב, סניגורו של עבודי, כי אין להרשיע את מרשו ברצח. לטענתו, לא נתקיים בעבודי היסוד הנפשי של "במזיד" כנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לדעת ד"ר משגב, לאחר חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39), אין להסתפק בחזות מראש של התוצאה תוך כדי גילוי יחס של אדישות כלפיה.

 אשר לתשתית העובדתית, נטען לפנינו כי עבודי הלם בראש המנוח פעם אחת בלבד, ולא שתי מהלומות כפי שקבעה הערכאה הראשונה. מכיוון שכך, אין להסיק ממכה יחידה זו את כוונת הזדון של עבודי. בהקשר זה מצטט הסניגור מדבריו של עבודי, ולפיהם -

 "באותו רגע לא לקחתי את זה כבד, אני לא האמנתי שעד כדי כך יקרה ...

= 245 =

 במקרה עצמו, אתה מבין, לא לקחתי את זה בליינד שהוא מת כזה" (ת/20).

 לבסוף, נטען לפנינו כי בעניינו של עבודי ניתן להטיל עונש מופחת ממאסר עולם, שכן מתקיימים בעבודי התנאים של סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 ערעורו של מרדכי

 5. סניגורו של מרדכי טען לפנינו, כי על בסיס הקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה אין לראות במרדכי כמי שביצע את עבירת הרצח בצוותא עם עבודי. לטענתו, יש לראות במרדכי מסייע לעבירת הרצח (על-פי סעיף 31 לחוק העונשין). לעניין עבירת הרצח - שהיא "עבירה שונה" או "נוספת" מזו שהמערערים תכננו לבצעה - אחריותו של המסייע נשלטת על-ידי הוראת סעיף 34א(א)(2) לחוק העונשין. על פיה, אחריותו של המסייע היא לעבירת רשלנות בלבד. כמו כן טוען הסניגור המלומד כי יש לראות בהתנהגותו של מרדכי - אשר במו ידו עצר את המכה הנוספת (השלישית) שביקש עבודי להנחית על המנוח - משום חרטה, המשחררת אותו מכל אחריות פלילית (סעיף 34(א) לחוק העונשין).

 לעניין העונש טוען הסניגור כי בית המשפט רשאי להטיל עונש קל מעונש חובה, כאמור סעיף 34א(ב) לחוק העונשין.

 תשובת המדינה

 6. בדברי תשובתה ציינה הגב' לוי-גולדברג כי עבודי ומרדכי הם מבצעים בצוותא של עבירת הרצח. אצל השניים התקיים היסוד הנפשי הנדרש על-פי הוראת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, כלומר: צפייה של אפשרות הקטילה תוך אדישות כלפיה.

 המבצע העיקרי של עבירת הרצח הוא עבודי ואילו מרדכי הוא שותפו. לטענת הגב' לוי-גולדברג, אין לראות במרדכי מסייע (כהגדרתו בסעיף 31 לחוק העונשין). כמו כן, אין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, שכן עבירת הרצח אינה עבירה שונה או נוספת לזו שהמערערים תכננו לבצע. אשר לעונשו של עבודי, אין תחולה להוראות סעיף 300א לחוק העונשין. עונש החובה שיש להטיל על עבודי הוא מאסר עולם. אשר למרדכי, אף עונשו שלו הוא עונש חובה של מאסר עולם כמי שביצע את הרצח בצוותא עם עבודי.

 התשתית העובדתית - מכה אחת או שתי מכות

 7. בית המשפט המחוזי קבע כי עבודי הנחית על המנוח שתי מהלומות במוט הברזל שהחזיק בידו. הסניגורים המלומדים טענו לפנינו כי מימצא זה אינו מבוסס דיו, וכי יש לקבוע כי עבודי הנחית על המנוח מהלומת מוט אחת בלבד. טענה זו מתבססת על כך כי בראשו של המנוח נמצאה חבלה קהה וישירה אחת. אילו הונחתו שתי מכות, ניתן היה למצוא סימנים לשתי חבלות ולא רק לאחת. בגירסה זו תמך גם ד"ר בלוך, שחוות-דעתו מטעם ההגנה הוגשה לבית המשפט. לדעתנו, אין להתערב בעניין זה במימצא של הערכאה הראשונה, ולפיו הונחתו על המנוח שתי מכות במוט הברזל. מימצא זה מתבסס על דבריו של דלל בבית המשפט. וזו לשונו (בעמ' 23):

 "איך שיצא, עבודי בא אליו עם המוט, הרים את המוט לתת, המנוח עשה

= 246 =

 תנועה של נסיגה לאחור, הוא נתן לו את המוט ברזל בראש, הוא התנדנד ונפל. אחרי הנפילה הוא שכב על הרצפה. הוא נתן לו עוד אחד (עבודי) עם אותו מוט. באותו רגע מרדכי רצה למנוע את המכה השלישית מעבודי, וקיבל את המכה השלישית ביד שלו".

 על דברים אלה חזר שנית בעדותו (עמ' 50). זו הייתה גם גירסתו במשטרה (נ/1, עמ' 8). בית המשפט היה רשאי לאמץ גירסה זו, היא נתמכת גם בדבריו של ד"ר היס, מנהל המכון לרפואה משפטית, אשר לא שלל אפשרות זו. הוא ציין כי "הנזקים המתוארים מתיישבים עם חבלה (מכה) אחת, אם כי אין אפשרות לשלול שנגרמו על ידי יותר ממכה אחת". עדות זו נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי. אשר לד"ר בלוך, בעדותו בבית המשפט הוא לא שלל את האפשרות של שתי מכות. על כל פנים, בית המשפט לא היה מוכן לאמץ את דבריו של ד"ר בלוך, ואנו איננו מוצאים כל מקום להתערב בכך.

 אחריותו של עבודי

 8. עבודי הועמד לדין באשמת רצח, עבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין.

 וזו לשון ההוראה:

 "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

 ...

 (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה".

 הדיבור "במזיד" לא הוגדר בחוק העונשין. תיקון מס' 39 קבע הגדרות חדשות של היסוד הנפשי בעבירה. סעיף 20(א) לאחר תיקונו בתיקון 39 קובע:

 "(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:

 (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;

 (2) פזיזות שבאחת מאלה:

 (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות;

 (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".

 בעקבות הגדרות חדשות אלה, נתבקשה התאמה בינן לבין לשונן של העבירות הספציפיות. התאמה זו נערכה בחוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק

= 247 =

 המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995 (להלן - תיקון 43). חוק זה הוסיף לחוק העונשין את סעיף 90א - אשר כותרתו היא "פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה" - הקובע לענייננו, בסעיף 90א(1):

 "בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994... ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח -

 (1) 'זדון' או 'מזיד' - יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות".

 העבירה הקבועה בסעיף 300(א)(3) היא "עבירה תוצאתית". מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין (שהוסף בתיקון 39), יחד עם ההוראה הקבועה בסעיף 90א לחוק העונשין (שהוסף בתיקון 43), היסוד הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות באשר לתוצאה זו. נמצא כי בגדריו של סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין - להבדיל מדרישת ה"כוונה" בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - לא נדרש קיומה של מטרה לגרום למות אדם. היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין הוא מודעות לאפשרות גרימת המוות, ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות. יסוד נפשי זה אין בו חידוש. זהו הפירוש שנתנה הפסיקה - בשורה ארוכה של פסקי-דין מאז ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [1] - למרכיב ה"במזיד" שבסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (ראה: ע"פ 179/57 עמאש נ' היועץ המשפטי לממשלה [2]; ע"פ 315/66 בן שבת נ' היועץ המשפטי לממשלה [3]; ע"פ 412/70 ליבוביץ נ' מדינת ישראל [4]; ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל [5]). היטיב להביע זאת חברי, השופט אור, בציינו:

 "הלכה היא, שה'זדון', הנדרש להוכחת עבירה על-פי סעיף 300(א)(3) לחוק (או סעיף 214(ג) לפקודת החוק הפלילי, 1936, אשר קדם לו), טומן בחובו צפיות מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות, והתנהגות לא אכפתית מצדו לנוכח תוצאה צפויה זו. הלכה זו נקבעה במשפט יעקובוביץ...

 ובעקבותיה בפסקי-דין רבים אחרים. .." (ע"פ 60/81 גור נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 514).

 נמצא, כי אין בהגדרות החדשות (שבתיקון 39) וב"פירוש" החקיקתי שניתן להן (בתיקון 43) משום שינוי הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אי איכפתיות" (בלשון ההלכה) או "אדישות" (בלשון סעיף 20(א)(2)(א)) הנדרש בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. מבקש אני להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם אין לומר כי לאחר תיקון 39 ותיקון 43 די ביסוד נפשי של "קלות דעת" בעבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין.

 9. האם התקיים בעבודי היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין? הערכאה הראשונה - לאחר שהציבה לעצמה את הקריטריון הנדרש למצב הנפשי -

= 248 =

 השיבה על כך בחיוב. לדעתי, הדין עמה. אשר ליסוד הנפשי הנדרש בדבר מודעות "לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה", עולה מתוך התשתית העובדתית בבירור כי עבודי היה מודע לאפשרות של גרימת המוות. דבר זה נובע מהגיונה של החזקה כי אדם מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו. אכן, מי אשר מניף מוט ברזל כבד על ראשו של אדם ומכה בו פעמיים מכות נמרצות, מודע בוודאי לכך כי התוצאה האפשרית היא גרימת מותו של אדם (ראה ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 631). מסקנה זו - העולה מניסיון החיים שלנו, ושלא נסתרה כלל על-ידי עבודי שטען כי לא היה כלל במקום - עולה גם במפורש מדבריו של דלל במשטרה (נ/1) בספרו על שיחתו עם עבודי.

 בשיחה זו - כך מסר דלל ודבריו נמצאו אמינים על-ידי בית המשפט - אמר לו עבודי כי "יכול להיות שוד וזה יכול להיות רצח". נמצא, כי עבודי היה מודע לאפשרות של גרימת מותו של המנוח. אין לנו צורך לנקוט עמדה בשאלה אם בעבודי כיננה כוונה תחילה של קטילה, שהרי הוא לא הועמד לדין בעבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לענייננו די במסקנתנו כי הוא היה מודע לאפשרות גרימת המוות. אשר ליסוד הנפשי של "אדישות", אף הוא התקיים בעניינו של עבודי. עבודי הניף את מוט הברזל על ראשו של המנוח מתוך שוויון נפש לאפשרות של גרימת המוות. בצדק ציינה הערכאה הראשונה, כי לעניין התוצאה הקטלנית עבודי "נהג באי-איכפתיות כלפי האפשרות שהיא תתממש". בהקשר זה הופנינו על-ידי הסניגור לדבריו של עבודי בשיחה עם דלל (ת/20, עמ' 90), ולפיהם: "באותו רגע לא לקחתי את זה כבד, אני לא האמנתי שעד כדי כך יקרה ... במקרה עצמו, אתה מבין, לא לקחתי את זה בליינד שהוא מת כזה". דברים אלו עשויים להצביע אולי על היעדר כוונה תחילה. אין בהם סתירת המימצא כי עבודי פעל מתוך מודעות לאפשרות התוצאה הקטלנית, או סתירת המימצא - שאנו דנים בו עתה - כי עבודי פעל מתוך אדישות, כלומר מתוך שוויון נפש לאפשרות גרימת מותו של המנוח.

 עונשו של עבודי

 10. משקבענו כי בדין הורשע עבודי בעבירת רצח, ממילא נובע כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חובה של מאסר עולם. דא עקא, כי מאז הרשעתו של עבודי נכנס לתוקפו סעיף 300א לחוק העונשין, המאפשר ענישה מופחתת. לטענת סניגורו של עבודי, נתמלאו במרשו הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין, ועל-כן ניתן להטיל על עבודי עונש קל מזה של מאסר עולם. זו לשון ההוראה:

 "על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

 (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -

 (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 (2) להימנע מעשיית המעשה".

= 249 =

 ומדוע חלה הוראה זו בענייננו? מסתבר כי בפתח הדיון בערכאה הראשונה החל עבודי להתנהג בצורה מוזרה. התעורר החשש בדבר כשרותו לעמוד לדין. נערכה לו בדיקה פסיכיאטרית. תוצאתה הייתה כי הוא כשיר לעמוד לדין. בהקשר לכך נאמר בחוות הדעת:

 "מדובר בגבר עם הפרעת אישיות. לא היתה כל עדות לקיומה של מחלת נפש בעבר או בהווה. התנהגותו המוזרה ושתיקתו נובעים קרוב לוודאי מהחרדה בה נמצא על רקע המשפט המתנהל כנגדו. חלק מן התופעות הינן מכוונות לשם יצירת רושם של מחלה - סימולציה".

 חוות-דעת זו בוודאי אין בכוחה לבסס טענה בדבר תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין. אכן, "הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א לחוק העונשין. לשם שכלול התנאים הנדרשים בסעיף 300א לחוק העונשין נדרשים הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילים את יכולת הנאשם במידה ניכרת שאינה מגיעה לכדי אי-שפיות הדעת (כמוגדר בסעיף 34ח לחוק העונשין).

 תנאים אלה אינם מתקיימים בעניינו של עבודי. התוצאה היא אפוא כי בדין הוטל עליו עונש מאסר עולם.

 אחריותו של מרדכי

 11. מרדכי הורשע על-ידי הערכאה הראשונה מכוח דיני השותפות. במסגרתם של אלה ראה בית המשפט ברצח שביצע עבודי "תוצאה מסתברת" של עבירת השוד שאותה חברו עבודי ומרדכי לבצע (על-פי הוראת סעיף 28 לחוק העונשין, בטרם בוטלה על-ידי תיקון 39). בערעור שלפנינו תקף סניגורו של מרדכי קביעות אלה. לטענתו, אין לראות במרדכי שותף לעבודי אלא מסייע לעבירה נוספת בלבד. במסגרת זו נטען כי אף כמסייע פטור מרדכי עקב חרטה. כן נטען כי גם אם מרדכי אינו מסייע אלא עבריין בצוותא, רשאי בית המשפט - ומן הראוי שבמקרהו של מרדכי יעשה שימוש ברשות זו - להטיל עליו עונש קל מעונש החובה של מאסר עולם (על-פי הוראות סעיף 34א(ב) לחוק העונשין).

 12. שאלת המפתח הינה, אם יש לראות במרדכי "מבצע בצוותא" עם עבודי או אך "מסייע" לו. להבחנה בין המבצע בצוותא לבין המסייע חשיבות רבה בחוק העונשין (ראה ע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת משולם [8]); וכן מ' גור-אריה, "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד-נ"ה) 9, 42). כך למשל, מאז תיקון 39, עונשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי (סעיף 32 לחוק העונשין). חרף חשיבותה של ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע, קו הגבול בין השניים אינו ברור תמיד. בצדק ציין חברי, השופט חשין, כי:

 "לא קל לעתים להבחין בין העבריין העיקרי... לבין ה'מסייעים' בידו...

 והרי הם ככלב וכזאב לפני עלות השחר... קשה להימנע ממסקנה כי יש 'תחום אפור' - והוא תחום, שאינו צר-ממדים - בין הגדרת החייב בעבירה כ'מבצע'.

 .. לבין ה'מסייע'... וההבחנה בין 'מבצע' לבין 'מסייע' אינה קלה

= 250 =

 כלל ועיקר" (ע"פ 4188/93, 5235 לוי ואח' נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת לוי [9]), בעמ' 559).

 הקושי בהבחנה נעוץ בכך שהן המבצע בצוותא והן המסייע הם שותפים לעבירה רבת משתתפים, ואחריותו של כל שותף היא על-פי מהות תרומתו להתהוות העבירה. לעניין זה המבצע בצוותא הוא שותף ישיר, ואילו המסייע הוא שותף עקיף. עמדה על כך פרופ' גור-אריה בציינה:

 "ההנחה המשותפת לכל צורות השותפות היא כי העבירה שנעברה היא אחת, וכל מי שתרם להתהוות עבירה זו נושא באחריות עליה בהתאם למהות תרומתו. מי שתרומתו לא חרגה מגדר פעולות-עזר, ישא באחריות כמסייע לעבירה שנעברה, ועונשו - בהתאם להצעה - יהיה מחצית העונש הצפוי לעבירה זו. לעומת זאת, מי שנטל חלק בעצם ביצוע העבירה, ישא באחריות כמבצע בצוותא של העבירה שנעברה, גם אם הוא-עצמו לא השלים את הביצוע, כשעונשו יהיה זהה לעונש הצפוי בגין העבירה המושלמת שנעברה" (גור-אריה, במאמרה הנ"ל, בעמ' 42-43).

 על רקע זה מתעוררת השאלה, מהי ההבחנה, בגדרי השותפות על צורותיה השונות, בין מבצע בצוותא לבין מסייע (לשאלה זו, ראה מ' גור-אריה, "צורות של ביצוע עבירה פלילית" פלילים א (תש"ן) 29). למותר לציין כי איננו מבקשים למצות את השוני בין מבצעים בצוותא למסייע (ראה י' קרניאל, "סעיף 28 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 - מהי 'תוצאה מסתברת'" הפרקליט לח (תשמ"ח-מ"ט) 623). נעמוד על מספר מאפיינים של הבחנה זו, הרלוואנטיים לענייננו.

 13. השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, כרך ב, תשמ"ז) 202. לעניין האחריות בצוותא "אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית (ראה ע"פ 777/80, 266/81 בינאשוילי נ' מדינת ישראל; קצובשוילי ואח' נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 475). עמדה על כך השופטת דורנר בציינה:

 "...אין אחריות המבצע בצוותא מצומצמת למעשה פלילי מסוים. מהקשרם של דברים עולה כי ההוראה חלה על השתתפות בביצוע התכנית הפלילית,

= 251 =

 היכולה להיות מורכבת ממעשים פליליים אחדים, שכל אחד מהם מהווה עבירה כשלעצמו. כך, למשל, שוד בנק יכול להתבצע על-ידי כמה אנשים, שחלקו של כל אחד מהם מהווה עבירה: שותף אחד פורץ את הדלת, השני מאיים בנשק על הקופאית, השלישי מכה את השומר והרביעי נוטל את הכסף. כל אחד ממעשים אלה מהווה עבירה נפרדת. עבירת השוד מתהווה על-ידי שילוב מעשיהם הפליליים של השותפים" (פרשת משולם [8] , בעמ' 554-555).

 אכן -

 "המבצע בצוותא תורם את תרומתו לאירוע העברייני רב-משתתפים מתוך יחס

 נפשי של יוצר העבירה ONIMO AUCTORIS. הוא רואה את עשיית העבירה כעניינו הוא, ולא של אחר" (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 196).

 למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה (ראה מ' קרמניצר, "המבצע בדיני העונשין - קווים לדמותו" פלילים א (תש"ן) 65). הוא חלק מתבניתה המשותפת (ראה דברי ההסבר לסעיף 29 להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992, בעמ' 129-130). הוא משתתף "בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין).

 טול את ראובן, שמעון ולוי, המתכננים ביצוע שוד בנק. על-פי חלוקת העבודה ביניהם, ראובן המתין מחוץ לבנק ואיבטח את חבריו. שמעון ולוי נכנסו לבנק.

 שמעון שמר על פקידי הבנק והלקוחות. לוי נטל את הכסף. במצב דברים זה ראובן, שמעון ולוי הם מבצעים בצוותא של עבירת השוד (השווה גור-אריה, במאמרה הנ"ל בפלילים).

 14. המסייע - בדומה למשדל - הוא שותף עקיף ומשני. הוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי (או העבריינים העיקריים המבצעים בצוותא) (סעיף 31 לחוק העונשין). תרומתו של המסייע היא חיצונית. אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית עצמה. אין הוא היוזם, אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע. אין הוא אדון לביצוע. הוא מבצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי, ושיש בהם "כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו" (סעיף 31 לחוק העונשין):

 "...מי שחלקו בהתהוות העבירה התבטא בפעולות עזר נושא באחריות פלילית כמסייע...

 ...

 המסייע אינו משתתף אפוא בביצוע העבירה עצמה, אלא חלקו מתבטא בפעולות החיצוניות לעבירה" (השופטת דורנר בפרשת משולם [8], בעמ' 554).

 טול את ראובן ושמעון המתכננים ביצוע שוד, תוך חלוקת תפקידים ביניהם. הם זקוקים לאדם שיסיע אותם למקום השוד. הם מבקשים מלוי להסיעם, והוא עושה כן.

 לוי הוא מסייע לראובן ושמעון, שהינם עבריינים עיקריים בצוותא.

 15. על רקע דינים אלה, אין ספק כי מרדכי הוא עבריין ראשי. יחד עם עבודי הוא

= 252 =

 מבצע בצוותא. אין הוא מסייע כלל ועיקר. אין הוא אך שותף עקיף ומשני. הוא הגה יחד עם עבודי את ביצוע העבירות. הוא תכנן אותן יחד עם עבודי ופעל עמו יחד להגשמתן. הוא שלט על הפעולות העברייניות יחד עם עבודי. אין הוא אך מי שבא להקל על עבודי בביצוע העבירות. הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה. הוא גורם פנימי בתוכה. אין הוא גורם חיצוני שבא להקל על ביצועה בגיזרה מסוימת. לאור מסקנתנו זו, אין לנו צורך לדון בטענת סניגורו של מרדכי, כי מרדכי כמסייע פטור מאחריות עקב חרטה - שעליה מצביעה התנהגותו שמנע מעבודי מלהנחית על המנוח מכה שלישית. על-פי הוראת חוק העונשין (סעיף 34), חרטה עשויה לפטור משדל או מסייע.

 אין הוראה זו חלה על העבריין העיקרי עצמו.

 16. עבודי ומרדכי תכננו בצוותא ביצוע שוד. הלכה למעשה נגרם מותו של הנשדד.

 כפי שראינו, בשל גרימת מוות זו מוטלת אחריות פלילית בגין רצח על עבודי. האם מרדכי אחראי גם הוא בגין רצח למותו של הנשדד, ואם כן, על-פי איזו קונסטרוקציה משפטית? לדעתי, יש לראות במרדכי מבצע בצוותא עם עבודי של עבירת הרצח. השניים תכננו שוד. הם נטלו עמם כלי משחית. הם היו מודעים לאפשרות כי במהלך השוד ימות הנשדד. כפי שראינו, דלל מסר על כך בחקירתו וחזר על כך בעדותו, ודבריו היו מהימנים על בית המשפט. וכך הוא מסר בחקירתו:

 "שניהם באו חזרה אלי, והתחילו לדבר איתי. שניהם אמרו לי שמע, אתה בא איתנו, ואתה רק תהיה השומר. ותשמע טוב. זה יכול להיות שוד וזה יכול להיות רצח" (נ/1).

 מרדכי היה מודע אפוא כי השוד עלול להסתיים ברצח. כמו חברו עבודי, גם הוא עצמו היה אדיש כלפי אפשרות זו. השניים תכננו יחדיו את השוד והיו שניהם מודעים לאפשרות הרצח ולקחו אפשרות זו בחשבון. השניים פעלו יחדיו. שניהם עטו על המנוח. עבודי הוא שגרם במישרין למותו של המנוח. בצוותא חדא עמו פעל מרדכי.

 "במקרה של פעולה משותפת לא חשוב מי מהשניים הנחית בפועל את המכות על ראשו של הקרבן" (השופט אשר בע"פ 127/79, 130, 152, 161 עבאדי ואח' נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 654). בנסיבות אלה אחראי מרדכי לעבירת הרצח. אחריות זו נובעת מכוח העיקרון הקבוע בחוק העונשין, כי "מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא" (סעיף 29(א) לחוק העונשין). אכן, כאשר שני עבריינים או יותר מתכננים יחדיו ביצועה של עבירה פלונית, והם לוקחים במסגרת שיקוליהם את האפשרות כי תוך כדי ביצוע אותה עבירה תתבצע גם עבירה אלמונית, ועבירה זו מתבצעת הלכה למעשה על-ידי אחד מהם, כי אז העבריינים האחרים אחראים לביצועה של עבירה אלמונית - כמו גם של עבירה פלונית - כמבצעים בצוותא (ראה ע"פ 35/89, 44 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 253). לעניין ביצוע עבירת הרצח כעבריין בצוותא, אין לפטור את מרדכי עקב טענת "חרטה". כפי שראינו, המנוח נפטר בשל שתי המכות שהנחית עליו עבודי. מרדכי לא גילה כל "חרטה" לעניין מכות אלה. הוא שלט על האירוע הפלילי באותה מידה כחברו עבודי. בהתנהגותו לעניין המכה השלישית אין כדי להעלות או להוריד (ראה ע"פ 290/88 ג'ראר נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [3], בעמ' 702).

= 253 =

 17. בטיעונו לפנינו ביקש סניגורו של מרדכי לשכנענו, כי רצח המנוח הוא "עבירה שונה" או "עבירה נוספת", וכי לעניינה חלה הוראת סעיף 34א לחוק העונשין. במסגרתה של זו - כך נטען לפנינו - יש מקום להרשיע את מרדכי בעבירה קלה מעבירת רצח, ועל כל פנים, יש מקום להטיל עליו עונש קל מעונש מאסר עולם.

 סעיף 34א לחוק העונשין, שאליו הופנינו על-ידי הסניגור, קובע:

 "(א) עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה -

 (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד;

 (2) יישא באחריות לה גם המשדל או המסייע, כעבירה של רשלנות, אם קיימת עבירה כזאת באותו יסוד עובדתי.

 (ב) הרשיע בית המשפט נאשם על פי סעיף קטן (א)(1) בעבירה שנקבע לה עונש חובה, רשאי הוא להטיל עליו עונש קל ממנו".

 סעיף זה עוסק באחריות שותפים, מקום בו אחד השותפים ביצע עבירה שונה או נוספת לזו שתוכננה מראש. הנחת היסוד הינה אפוא זו, כי התכנון המקורי לא כלל ביצועה של אותה עבירה שבוצעה הלכה למעשה. מכאן, שאם עבירה פלונית נכללה מראש בתכנון המקורי, אין הוראת הסעיף חלה כלל. לעניין אי-תחולתו של סעיף 34א לחוק העונשין, אין נפקא מינה אם עבירה פלונית עמדה במרכז התכנון הפלילי, או אם עבירה זו נצפתה כאפשרות העשויה להתרחש, גם אם היא אינה עומדת ביסוד התכנון הפלילי וגם אם העבריינים היו אדישים כלפי התרחשותה. אכן, עבירה היא "שונה" או "נוספת", רק כאשר זו לא נצפתה בתכנון המקורי, ואילו אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות התרחשותה. כאשר עצם ביצועה של עבירה היה צפוי בתכנון המקורי, אין לראות בה עבירה שונה או נוספת, והאחריות בגינה תיקבע על-פי דיני השותפות הרגילים (ראה גור-אריה, במאמרה הנ"ל, במשפטים כד, בעמ' 50). עמד על כך פרופ' פלר, בציינו:

 "...השותף חייב להיות בלתי מודע בשעת תרומתו לעבירה המקורית, לאפשרות התרחשות הסטייה. שאם לא כן, והוא היה מודע לכך, העבירה השונה או הנוספת חדלה מלהיות סטייה בעיניו, והוא תורם להתרחשותה מתוך מחשבה פלילית כשותף, במעמד זהה למעמדו כנוגע לעבירה המקורית, ועליו לשאת באחריות הפלילית לאירוע העברייני כולו, לפי כללי השותפות" (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 338; צוטט בהסכמה בע"פ 35/89, 44 [12] הנ"ל, בעמ' 252).

 18. נמצא, כי יש מקום להבחין בין המצבים הבאים: מקום שעבירה פלונית היא חלק מהתכנון המקורי, האחריות בגינה היא על-פי דיני השותפות הרגילים - ובמבצעים

= 254 =

 בצוותא, השותפות הישירה בגדריו של סעיף 29 לחוק העונשין - ואין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין. הוא הדין אם עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, אך העבריינים היו מודעים לאפשרות עשייתה. גם במקרה זה אין תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, והאחריות בגין אותה עבירה תיקבע על-פי דיני השותפות הרגילים (ראה פרשת לוי [9], בעמ' 550). מקרה שלישי הוא זה שבו עבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי, ואף אין לגביה מודעות בדבר אפשרות עשייתה. עם זאת, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה. אפשרות זו - והיא היחידה - נדונה בסעיף 34א לחוק העונשין. לולא הוראה זו, לא היה מקום להטיל אחריות פלילית על השותפים לתכנון המקורי בגין אותה עבירה נוספת. בא סעיף 34א לחוק העונשין ומרחיב את תחום האחריות. המקרה הרביעי הוא זה שבו העבירה הנוספת אינה חלק מהתכנון המקורי, אין לגביה מודעות (בפועל) באשר לאפשרות עשייתה, ואדם מן היישוב לא יכול היה להיות מודע (בכוח) באשר לאפשרות עשייתה. במצב דברים זה אין תחולה להרחבת האחריות הקבועה בסעיף 34א לחוק העונשין. בהיעדר מקור אחר לאחריות לא תוטל אחריות על השותפים בגין עבירה שונה או נוספת זו. על רקע ניתוח זה, יש לראות במרדכי מבצע בצוותא עם עבודי, לא רק של עבירת השוד, אלא גם של עבירת הרצח. עבירה זו אינה עבירה שונה או נוספת לתכנון המקורי של השניים. השניים אחראים לעבירת הרצח כמבצעים בצוותא של עבירה שאותה תכננו מראש, או שצפו את אפשרות התרחשותה. מקור אחריותם הוא בדיני השותפות (הישירה) עצמם, הקבועים בסעיף 29 לחוק העונשין. לאור מסקנתנו זו, אין לנו צורך לבחון את מצבו המשפטי של מרדכי במסגרת סעיף 34א לחוק העונשין, נציין רק כי אילו הייתה תחולה להוראה זו, הרי לאור מסקנתנו כי מרדכי הוא מבצע בצוותא עם עבודי, הייתה חלה עליו הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין. הוראה זו עשויה הייתה להקל באחריותו של מרדכי אילו עבודי הורשע ברצח בכוונה תחילה (על-פי הוראת סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). אך מקום שעבודי הורשע בגין אדישותו למותו של המנוח, אין בהוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין כדי להקל באחריותו של מרדכי.

 על-פי הוראת סעיף 34א(א)(1) לחוק העונשין, כשם שעבודי הורשע בעבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין - שביסודו אינה עומדת כוונה תחילה אלא אדישות - כך גם מרדכי היה מורשע על-פי אותו סעיף, ומכוח אותו מצב נפשי. עם זאת, אילו קיבלנו את הקונסטרוקציה של הסניגור, והיינו סבורים כי יש תחולה להוראת סעיף 34א לחוק העונשין, היינו רשאים להטיל על מרדכי עונש קל מעונש מאסר עולם כמאסר חובה (סעיף 34א(ב) לחוק העונשין). אין לנו צורך לבחון אפשרות זו, שכן, כאמור, הוראת סעיף 34א לחוק העונשין אינה חלה כלל בענייננו.

 השופט מ' חשין: אני מסכים לפסק-דינו של חברי, הנשיא ברק.

 2. הנשיא ברק מנתח את מסכת העובדות ואת הוראות הדין שלעניין, ומסקנתו היא כי מרדכי חייב עצמו ברצח המנוח כמבצע בצוותא. בקובעו כן, דוחה חברי טענה שהועלתה ואשר לפיה אין לראות את מרדכי אלא כמסייע בלבד למעשה הרצח. אני מסכים למסקנתו זו של הנשיא. ביקשתי עם זאת לומר דברים אחרים על ההבחנה שבין מבצע בצוותא לבין מסייע.

= 255 =

 מבצע בצוותא ומסייע - מאי בינייהו?

 3. בקובעה חבות בפלילים אין שיטת המשפט בישראל - כמוה כשיטות משפט אחרות - מספקת עצמה בענישת מי שביצע עבירה בפועל. החבות בפלילים פורסת עצמה גם על "מקורבים" אחרים למעשה העבירה ולמבצע העיקרי: מבצעים בצוותא, משדלים, מסייעים. הגדרתם של "מקורבים" החבים בפלילים נעשית תוך קביעת זיקתם למעשה העבירה ולמבצע העיקרי. חבות בפלילים כי תוטל על פלוני, אמורה אותה חבות ליתן ביטוי לזיקה "קרובה" בין אותו פלוני לבין מעשה העבירה והעבריין העיקרי.

 לאמור: על-פי השקפתה של שיטת המשפט, יש וראוי לראות את פלוני כנושא בחבות פלילית - וכמי שראוי כי תוטל עליו סנקציה פלילית - אף שאין הוא מבצעה בפועל של העבירה. ולהפך: פטור מחבות פלילית - "פלוני אינו מבצע בצוותא"; "פלוני אינו משדל"; "פלוני אינו מסייע" - אמור ליתן ביטוי ל"ריחוקו" של פלוני ממסכת העבירה, כדי כך שלא יהיה זה ראוי להטיל עליו סנקציה בפלילים. ראו: פרשת לוי [9], בעמ' 558-559; ע"פ 461/92, 1496, 2569 זכאי ואח' נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 588.

 4. "מבצע בצוותא" ו"מסייע" הם מן ה"מקורבים" למעשה עבירה ולמבצעה של עבירה, והחוק מבקש לחוב אותם בפלילים ולענוש אותם כמעלליהם. בהתאם להוראות חוק העונשין במקורו (להלן נכנה אותו - חוק תשל"ז), ראינו מבצעי עבירה, מבצעים בצוותא, מסייעים ומשדלים, כל אחד מאלה לעצמו - וכולם בקדרה אחת - "כמי שהשתתף בביצועה (של עבירה - מ' ח') ונושא באחריות לה" (סעיף 26 לחוק תשל"ז במקורו).

 והעונש שכל אחד מאלה היה צפוי לו, היה אותו עונש (ראו, למשל, פרשת משולם [8], בעמ' 553-555). הואיל ודין ה"מקורבים" היה אותה עת כדין מבצעה של עבירה בפועל, פטר אותנו המחוקק, הלכה למעשה, מעונשה של ההבחנה בין עבריין עיקרי ("מבצע") לבין עבריינים נספחים ונלווים - "מסייעים" למיניהם - שבין כך ובין אחרת ראינו כל אלה כנושאים באותה חבות פלילית. ומשנשאו כל אלה באותה חבות פלילית, ממילא היו הם צפויים - על-פי המחוקק - לאותו עונש עצמו. נציין עם זאת, כי להבדיל מקיומה של החבות בפלילים, לרבות העונש בצדה, הבחינו בתי המשפט - לעניין העונש שהטילו על מי שהורשעו בדינם - בין העבריין הראשי לבין מי שנלוו אליו וסייעו לו. ראשון חב על הרוב בעונש חמור יותר, ואחרונים בעונש פחות. וכדבר הכתוב: "נותן לרשע רע כרשעתו".

 5. כך היה דין לפי חוק תשל"ז במקורו, לא כן דין לאחר תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) ועמו חוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי) (להלן נכנה שני תיקוני חוק אלה יחדיו - תיקון 39). תיקון 39 מבחין במפורש ובמפורט בין מבצע בצוותא לבין מסייע. מבצע בצוותא זוכה להגדרה מפורטת משלו, ודינו הוא דין מבצע העבירה (העבריין ה"עיקרי"): הן לעניין החבות בפלילים הן לעניין העונש שהוא צפוי לו. אף המסייע זוכה להגדרה מפורטת ופרטית משלו; אך שלא כמבצע בצוותא, דינו של מסייע אין הוא דין מבצע העבירה, והעונש שהוא צפוי לו אינו העונש שמבצע בצוותא צפוי לו. עונשו של מסייע הוא,

= 256 =

 כאמור בסעיף 32 לחוק תשל"ז לאחר תיקון 39: "מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי". נמצא לנו אפוא, כי ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע - הבחנה שנודעה לה, בעיקרה, חשיבות אקדמית בעת מלכותו של חוק תשל"ז במקורו, לפני תיקון 39 - עלתה ברום המעלה. כיום, לאחר תיקון 39, מוצאת היא עצמה בכותל המזרח של המשפט הפלילי.

 בטרם נמשיך בדרכנו נוסיף ונעיר, כי שידוד המערכות שנעשה בתיקון 39 חייב להעמידנו על המשמר באשר לטרמינולוגיה שאנו עושים בה שימוש. ה"מסייע" שלפי תיקון 39 אינו ה"מסייע" שלפי חוק תשל"ז במקורו. שניהם "יוסף-בן-שמעון" הם, אמנם, אך לא הרי "מסייע" שלפי חוק תשל"ז במקורו כהרי "מסייע" שלפי תיקון 39: ראשון דינו דין מבצע עיקרי, ושלא כמותו הוא אחרון, שדינו הוא דינו שלו ואין הוא דינו של מבצע עיקרי. ניזהר אפוא ונישמר במוצא שפתינו.

 6. הבו נעמיד את המבצע בצדו של המסייע (כהגדרת השניים בסעיפים 29 ו-31 לחוק תשל"ז לאחר תיקון 39), ונתרשם למראה עינינו. אשר למבצע בצוותא, כך קובע סעיף 29 לחוק:

 "מבצע       29.  (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

 (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר.

 .................................."

 אשר למסייע, כך שחה לנו הוראת סעיף 31 לחוק:

 "מסייע      31. מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".

 השוואת ההגדרות זו אל זו תלמדנו עד כמה דומים הם המבצע בצוותא והמסייע; למצער עד מה ניתן לראותם - בחלקם - כמו היו תאומים. למשל: האם כה נהיר וברור הוא, מה בין "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה" (והוא מבצע בצוותא) לבין "מי אשר... בשעת עשייתה (של עבירה - מ' ח'), עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע..." (והוא מסייע)? ומה בין המשתתף בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה (והוא מבצע בצוותא) לבין "מי אשר... בשעת עשייתה (של עבירה - מ' ח'), עשה מעשה... כדי לתרום... ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה"? ההבדל בניסוחים הוא

= 257 =

 כה דק - דק מן הדק - עד שדומה על הקורא כי הוטל עליו לפענח כתב חידה מני קדם.

 ואמנם: נעמיד מבצע בצוותא ומסייע, מכאן ומכאן, וידענו כי משתרע ביניהם "תחום אפור" שספק אם נמשך הוא אל מרכז הכבידה של ראשון או של אחרון:

 "...'תחום אפור' זה שבין 'מבצע' (עבריין 'עיקרי') לבין 'מסייע' מעמיד לבית המשפט מרחב מחיה לתזוזות - מכאן לכאן ומכאן לכאן - ולעתים יש שאותו אדם עצמו יכול שיהיה גם 'מבצע' גם 'מסייע'" (פרשת לוי [9] , בעמ' 559).

 בהמשך הדברים (שם, בעמ' 560) אומר הכתוב כי ההבחנה בין השניים "הינה קשה-עד- בלתי-אפשרית", ונדע מכאן כי "עוד נכונו לנו עלילות".

 גם בעבר ידעה שיטת המשפט להבחין בין מבצעים ומבצעים בצוותא לבין מסייעים, אלה לעצמם ואלה לעצמם. ראו והשוו: פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 179 ואילך, 194 ואילך, 200 ואילך, 237 ואילך, 282 ואילך; מ' גור-אריה, "שותפות ולא סיבתיות, ביצוע עיקרי ולא סיוע" משפטים יא (תשמ"א) 518, 522 ואילך. ואולם בעוד שבעבר הייתה זו, בעיקרם של דברים, תורה לשמה, הנה כיום - בזוכרנו כי מסייע צפוי לעונש אחר מזה שמבצע בצוותא צפוי לו - עניין לנו גם בתורה גם בעבודה ובמלאכה. ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע הפכה להיותה מעיקרי הדין בחיי יום-יום, ומקומה אין הוא אך בשולי הדין כבעבר.

 7. הבו נבחן את הגדרות המבצע בצוותא והמסייע - זו בצד זו - ונדע כי אין הן מזמנות לנו תשובה פשוטה - ובכל מערכת עובדות - לשאלה אם פלוני הוא מבצע בצוותא או מסייע. הדוגמה שמביאה חברתי, השופטת דורנר, בפרשת משולם [8], בעמ' 554-555, ולפיה מבצעים ארבעה שוד בנק כאשר "שותף אחד פורץ את הדלת, השני מאיים בנשק על הקופאית, השלישי מכה את השומר והרביעי נוטל את הכסף", אינה מעוררת קושי של אמת. הוא הדין בדוגמה שמביא חברי, הנשיא ברק, ולפיה מתכננים ראובן ושמעון ביצוע שוד, וחלקו של לוי במעשה אינו אלא בכך שלפי בקשת השניים - ובידיעת כוונתם - מסיע הוא אותם למקום השוד. הארבעה בדוגמה הראשונה כולם הם מבצעים או מבצעים בצוותא, ולוי בדוגמה השנייה אינו אלא מסייע. ואולם ניתן לצייר, ולא בקושי, דוגמאות קשות יותר, ואף בשתי הדוגמאות שהבאנו ניתן לשנות נתון שיהיה בו כדי להקשות על הכרעה. למשל: נניח בדוגמה השנייה, כי תוך כדי הנסיעה אל מקום השוד, מציעים ראובן ושמעון ללוי כי ימתין להם עד אם יסיימו את מלאכתם, וכי יחזירם למקום שממנו יצאו לדרך. ההפך לוי למבצע בצוותא? נוסיף ונניח כי מלכתחילה היה לוי בבחינת מתנדב, וכי תוך כדי הנסיעה התחייבו ראובן ושמעון לשלם לו בעבור שירותיו שכר שירות הגבוה בהרבה מן המקובל. מה יהא אז דינו של לוי? אכן, החיים לא יזמנו לנו דוגמות מעבדה כרצוננו, והוטל עלינו לגשש דרכנו ב"חומר אפור" כדי לדעת אם שחור הוא (מסייע) או אם שחור משחור (מבצע בצוותא).

 8. ביודענו כי ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע עשויה לעורר - ואכן מעוררת

= 258 =

 היא - קשיים לא מעטים, לא ייפלא מאתנו כי חכמי משפט ניסו כוחם בהתוויית גבולות בין הממלכות וביצירתם של מוקדי-גרוויטציה למבצעים בצוותא מזה ולמסייעים מזה. כך, למשל, יש שמדגישים את יסוד השליטה כיסוד היוצר מבצעים בצוותא (קרמניצר, במאמרו הנ"ל; גור-אריה, "צורות של ביצוע עבירה פלילית" פלילים א (תש"ן) 29, 30: להלן אכנה מאמר זה - גור-אריה, "צורות ביצוע"); יש המדברים על הבחנה בין מי שנטלו חלק בעצם ביצועה של עבירה לבין מי שלא עשו אלא פעולות עזר בלבד; ואם תרצה: בין מי שהעלה תרומה מהותית (עיקרית) לביצועה של עבירה לבין מי שתרומתו לביצוע העבירה הייתה תרומה משנית (גור-אריה, במאמרה הנ"ל, במשפטים כד, בעמ' 41-43); יש המבחינים בין מי שנטלו חלק ישיר בביצועה של עבירה לבין מי שנטלו בה חלק עקיף בלבד (גור-אריה, "צורות ביצוע", בעמ' 41); יש המבדילים בין מבצעים בצוותא, שתרומתם לביצוע העבירה היא תרומה "פנימית", לבין מסייעים שתרומתם לביצוע העבירה היא תרומה "חיצונית" (הנשיא ברק בפיסקאות 13-14 לחוות-דעתו); או: בין מבצע בצוותא ה"רואה את עשיית העבירה כעניינו הוא, ולא של אחר" לבין מסייע שאינו אלא עוזר לאותו מבצע בצוותא (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 196; ראו עוד גור-אריה, "צורות ביצוע", בעמ' 32-42); בין מי שהוא "שותף ראשי" - והוא מבצע או מבצע בצוותא - לבין מי שהוא "שותף משני" והוא אינו אלא מסייע. הנוסחאות שהוצעו, בחלקן חופפות הן זו את זו ובחלקן שונות הן זו מזו. והמלחמה למציאתה של "נוסחת פלא" כבדה מאוד.

 מבצע בצוותא, מסייע ועקרון החוקיות

 9. עד שנבוא לומר דברים נוספים בנושא המבצע בצוותא והמסייע, אפתח באומרי כי ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע כבדה עליי במאוד. וההבחנה כבדה עליי לא אך מצדה המקצועי - לידע ולהיוודע אם במסכת עובדות פלונית הנפרסת לפני בית המשפט חייב עצמו ראובן כמבצע בצוותא או כמסייע - אלא מצדה החוקתי. אפרש את דבריי.

 בעוד אשר לפי חוק תשל"ז במקורו עברו מבצע בצוותא ומסייע אותה עבירה עצמה והיו צפויים לאותו עונש עצמו - כך הורנו סעיף 26 לחוק תשל"ז במקורו - הנה כיום, לאחר תיקון 39, רואים את המבצע בצוותא ואת המסייע כמו עוברים הם שתי עבירות שונות בעניינה של אותה מסכת עובדות; היסודות היוצרים את מעשיו של כל אחד מן השניים שונים הם בכל אחת מן העבירות שעוברים השניים, והעונש הצפוי לכל אחד מן השניים אף הוא שונה, כיאה למי שעוברים עבירות שונות. עד כאן הכול אתי שפיר, אין פרץ ואין צווחה.

 ואולם, ביודענו כי מבצע בצוותא עובר עבירה שונה מחברו הרע, המסייע - ובעניינה של אותה עבירה עיקרית ומושלמת; ומשנמצא לנו כי קושי מובנה הוא להבחין באורח נורמאטיבי בין מבצע בצוותא לבין מסייע; נוסיף ונדע, כי לאחר תיקון 39 יכולה שתעלה בכל משפט ומשפט - בעניינה של עבירה רבת משתתפים - השאלה אם ראובן הנאשם חייב את עצמו כמבצע בצוותא או כמסייע גרידא. לשון אחר: בכל משפט ומשפט - למצער: לעתים תכופות - יהיה על בית-משפט להכריע אם ראובן הנאשם עבר עבירה פלונית וצפוי הוא

= 259 =

 לעונש פלוני (כמבצע בצוותא), או אם עבר עבירה אלמונית וצפוי הוא לעונש אלמוני (כמסייע), והכול בגין אותה מסכת עובדות. בית המשפט קנה שיקול-דעת - על-פי המחוקק - אם ירשיע את פלוני בעבירה אחת או בעבירה אחרת, הרשעה שבמקרה אחד תגרור עונש מרבי אחד ובמקרה האחר תגרור מחציתו של אותו עונש. הנה כי כן, ידו של בית המשפט רב לו לחייב נאשם בעבירה פלונית (כמבצע בצוותא) או בעבירה אלמונית (כמסייע) - בגין אותה מסכת עובדות עצמה - וכוחו של בית המשפט הוא כוח נורמאטיבי על-פי המחוקק.

 ומה בין ענייננו שלנו לבין מערכות אחרות במשפט, והרי בכל משפט ומשפט קונה בית המשפט שיקול-דעת להכרעה אם עבר הנאשם את העבירה שבה הוא מואשם? אכן, כל עבירה מקיף אותה "תחום אפור", ולעתים לא ייקל עלינו לגלות ולמצוא אם מעשיו של נאשם נופלים בגדרי עיגול העבירה, או אם יוצאים הם מתחום התפרסותה של העבירה ובאים הם באותו תחום אפור. הוא הדין באותם סוגי מקרים שספק נופלים הם בגדרה של עבירה פלונית ספק נופלים הם בגדרה של עבירה אלמונית. כך, למשל, בשאלה אם מעשיו של נאשם פלוני עולים כדי גניבה או כדי שוד, או אם מעשיו של נאשם אלמוני עולים כדי גניבה "מן המניין" או כדי גניבה בידי עובד. ואולם זה הוא המייחד את ענייננו שלנו ומבדילו מכל שאר העניינים, שבענייננו הכול יודעים מראש כי לחיובו של נאשם כמבצע בצוותא או כמסייע אין בידינו אלא עיקרים כלליים בלבד (ודומים הם הדברים להבחנה בין מי שמבצע עבירה פלונית לבין מי שמבצע אותה עבירה עצמה אך "בנסיבות מחמירות"). יתר-על-כן: דומה כי שיקול הדעת הניתן לבית-משפט - להבדיל בין מבצע בצוותא לבין מסייע - הינו רחב למעלה מן המידה הראויה.

 זאת ועוד: שאלות מעין אלו שהעלינו בעניינן של עבירות אלו ואחרות, מאתרות הן עצמן לתחומיהן של אותן עבירות. שונה הוא ענייננו, שמדברים אנו בדוקטרינה החותכת את שיטת המשפט לרוחבה והרי כוחה עמה בכל העבירות כולן. והשאלה הנשאלת היא, הבחנה כללית ורחבה זו שבין מבצע בצוותא לבין מסייע - הבחנה האמורה ליצור עבירות שונות - ובצדה שיקול-דעתו הרחב של בית המשפט, האם אין בצירופם של שני  אלה כדי לפגוע בעיקר-יסוד חוקתי המקובל עלינו והוא עיקר החוקיות MULLUN

CRIMEN SINE LEGE; NULLA POENA SINE LEGE. ובלשון סעיף 1 לחוק תשל"ז לאחר תיקון 39: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". וגם אם נסכים כי אין באותו צירוף כדי לפגוע אנושות בעקרון החוקיות, למצער - כך דומה - יש בו כדי לשרוט בו שרטת לא קלה.

 10. בצד הענקת סמכות רחבה זו לבית-משפט - להחליט אם נאשם עבר עבירה פלונית או אם עבר עבירה אלמונית - צמצם המחוקק בתיקון 39 את סמכותו של בית המשפט בנושא גזירת הדין. קודם לכן, שעה שמבצע בצוותא ומסייע עברו אותה עבירה והיו צפויים לאותו עונש, יכול היה בית-משפט לדרג את עונשם של אלה (בין השאר) על-פי מידת חבותם בביצועה של העבירה הפלילית. ואילו עתה, משנקבע כי העונש שמסייע צפוי לו נמוך - מעיקרו של דין - מהעונש שמבצע בצוותא צפוי לו, ממילא נשלל מבית המשפט שיקול הדעת שהיה בידו קודם לכן. נלמד מכאן, כי בצד הרחבת

= 260 =

 סמכותו של בית המשפט לעניין הכרעת הדין, נצטמצמה סמכותו של בית המשפט לעניין גזר הדין: הרחבת סמכות מזה וצמצום סמכות מזה. וכשם שהרחבת הסמכות קשתה עליי, כן קשה עליי צמצום הסמכות.

 בין כך ובין אחרת, זה הדין השורר, ובמרחב שיקול הדעת הניתן לבית המשפט שומה עלינו לנסות ולהתוות קו מפריד בין מבצעים בצוותא לבין מסייעים.

 העונשים שמבצע בצוותא ומסייע צפויים לו כיסוד יוצר בפריסת הגבול בין השניים

 11. ההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע נועדה, לאמיתם של דברים, ליתן ביטוי משפטי ערכי לסוגי "מקורבים" שונים למבצע העבירה ולביצועה של עבירה.

 מבין כל ה"מקורבים" למיניהם יש המהווים את "הגרעין הקשה", "המעגל הפנימי" של העבריינים, והם המבצעים בצוותא. שלא כאלה, "מקורבים" אחרים המעורבים בעבירה - "מקורבים מרוחקים" - יכולים שיהיו מסייעים ואפשר יימצא כי לא עברו כל עבירה.

 השאלה שהכול שואלים היא, כיצד נבחין בין ראשונים לבין אחרונים. והנה, המאפיינים שמצאנו למבצע בצוותא ולמסייע, כולם הינם מאפיינים "אנליטיים", מאפיינים הבונים עצמם על עיקר ועל טפל בביצועה של עבירה, על "תוך" ועל קליפה, על תרומה מהותית ועל תרומה שאינה מהותית, על "מעגל פנימי" ועל "מעגל חיצוני", על "גרעין קשה" ועל מה שאינו גרעין קשה. מאפיינים אלה כולם, הם ואחרים דוגמתם, אומרים להציב לפנינו טיפוסים של מבצע בצוותא ומסייע, כל אחד מהם לעצמו, ולהודיענו אם בנסיבות אלו ואחרות יחוב נאשם בפלילים כמבצע בצוותא או כמסייע. כל כך לעניין הגדרתה של העבירה.

 משהגדרנו את העבירה, ומשידענו כיצד נאתר מבצע בצוותא וכיצד נאתר מסייע, נשפיל עינינו לסופו של מקרא ונדע מה עונש קבע המחוקק בצדה של העבירה: למבצע בצוותא מזה ולמסייע מזה. ענייננו העיקרי הוא אפוא בהגדרתה של העבירה ובאנליזה של יסודותיה: למבצע בצוותא ולמסייע, לכל אחד מהם לעצמו. רק לאחר שלב חשיבה זה, עם סיומו וחתימתו, עוברים אנו לשלב העונש, שאין בו עצמו כדי לאצול על הגדרתה של העבירה. הגדרתה של העבירה לעצמה והעונש הקבוע בצדה של העבירה לעצמו. דומים הדברים למשפט הפלילי המתנהל לפני בית-משפט, ששני שלבים הם בו העוקבים זה את זה: שלב הכרעת הדין ושלב גזר הדין. וכשם שבמשפט הפלילי של פלוני אין מגיעים אל נושא העונש עד אם הוכרע דינו לחובה, ואין בנושא העונש הקבוע בצדה של העבירה, באשר הוא, כדי להשפיע על הכרעת הדין; כך הוא בענייננו, שהעונש הצפוי לנאשם - אם יוכרע דינו להיותו מבצע בצוותא או להיותו מסייע - אין בו כדי להשפיע על הגדרת מעשהו, אם מבצע בצוותא הוא או אם הוא מסייע.

 הנה כי כן: העונש הקבוע בצדה על עבירת השוד אין בו כדי לאצול על יסודותיה של עבירת השוד; עבירת השוד תיקבע על-פי הגדרתה המהותית, והעונש אינו נמנה עם יסודות אלה. כך יהיה אף בענייננו, שהעונשים שלהם צפויים מבצע בצוותא או מסייע,

= 261 =

 אין בהם כדי לאצול על היסודות העושים מבצע בצוותא או מסייע; היותו של פלוני מבצע בצוותא או מסייע תיקבע על-פי הגדרתם המהותית של מבצע בצוותא או מסייע, והעונש שאלה צפויים לו אינו מונה עצמו עם יסודות אלה.

 12. ואחרי כל זאת, אני מתיר לעצמי לסבור אחרת. דעתי היא, כי בבואנו להחליט מי הוא מבצע בצוותא ומי הוא מסייע - וכיצד נתווה את קו הגבול בין הממלכות - שומה עלינו להביא במניין את העונשים שמבצע בצוותא או מסייע צפויים להם, כל אחד מהם לעצמו; ושיקול העונשים יאצול - לאחור, כביכול - על התוויית הגבול בין השניים, ועל "פירוש" תחומי תחולתו של "מבצע בצוותא" מזה ושל "מסייע" מזה.

 העונשים הדיפרנציאליים אשר להם צפויים מבצע בצוותא מזה ומסייע מזה, יש בהם עצמם כדי להשפיע על תחומי פריסתן ועל פירושן של הגדרות המבצע בצוותא ושל המסייע. הגדרותיהם של מבצע בצוותא ושל מסייע אין הן הגדרות "אנליטיות", כביכול, הגדרות המזינות עצמן אך ורק מאותן נוסחאות "אנליטיות", נוסחאות הקובעות מי הוא זה ומי הוא זה. הגדרתם של מבצע בצוותא ומסייע - זה לעצמו וזה לעצמו - מזינה עצמה, מעיקרה, גם מן העונש שכל אחד מאלה צפוי לו. ודומה שגורם העונש הינו לא אך גורם משפיע על הגדרות המבצע בצוותא והמסייע. גורם משפיע מרכזי ועיקרי הוא.

 13. אפרש את דבריי בדוגמה ממקום אחר. סעיף 1(א) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, משמיענו כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". נשאלת מאליה שאלה:

 פירושה של "החזקת" נכס - מהי? אלו הם היסודות היוצרים "החזקה", ומה עושה את פלוני "מחזיק"? בזמנו נדרשתי לשאלה זו, וכתבתי עליה דברים אחדים במאמר שכותרתו היא "שמירה ושומרים - לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים" משפטים ג (תשל"א-ל"ב) 137, 138-148. לאחר שבחנתי אפשרויות שונות לפירוש - בחנתי אותן ודחיתי אותן - הגעתי לכלל מסקנה (המובנת מאליה) "שתחום התפרשותה וחלותה של ההחזקה בחוק השומרים יימצא לנו - בראש וראשונה - בניתוח חוק השומרים מתוכו-ובו, ולא במציאתה של נקודת מישען לבר החוק" (שם, בעמ' 140). משאמרתי כן, המשכתי ושאלתי את עצמי:

 "מה, איפוא, ניתן ללמוד מחוק השומרים על ה'החזקה' בו? מהן הוראות החוק שתאצולנה - וכיצד תאצולנה - על היקפה וגידרה של ה'החזקה'?" (שם).

 על שאלה זו השבתי כך: חוק השומרים עניינו ביחסי "שומר" ו"בעל נכס", ועיקרו הטלת אחריות על שומר לשלמותו של נכס השמירה והקניית זכויות מסוימות לשומר כלפי בעל הנכס. הטלת אחריות זו והקניית זכויות אלו תלויות, מצדן, בהיותו של פלוני "שומר", ולענייננו: ב"החזקה". קביעת קיומה של "החזקה" גוררת אחריה אפוא אותה אחריות ואותן זכויות שקבע החוק. משהגעתי לכך, ידעתי כיצד אפענח את חידת ה"החזקה" בחוק השומרים. ידעתי כי גדרי התפרסותה של ה"החזקה" בחוק השומרים ייקבעו על-פי הוראותיו המהותיות של החוק:

 "בחינת מהותן הכוללת וטיבן של הוראות אלו, כך נראה, עשויה לתת בידינו

= 262 =

 את המיבחן המרכזי ל'החזקה', והוא: האם אותה מערכת עובדות שמבקשים לראותה כ'החזקה', מצדיקה - בחיפוש אחרי 'כוונת המחוקק' - הטלת אותה אחריות והקניית אותן זכויות; האם הוראות החוק (אחריות, זכויות) מתיישבות עם אותה מערכת עובדתית שמבקשים לקרות אותה 'החזקה'" (שם, בעמ' 141).

 הוספתי ואמרתי עוד לנושא ליבתו של הפירוש, שם:

 "מיבחן זה, ביסודו, הוא מיבחן פונקציונאלי-ענייני, מתוך החוק ובו, ועיקרו חיפוש אחרי המטרה אותה נתכוון החוק להשיג. השאלה אותה מציגים אנו לעצמנו היא ראשונית בתשתיתה, ובפתרונה ניעזר גם בכלים לבר-משפטיים (טכניים): בצדק, בתבונת-המעשה, בחוכמת האדם, אך לא במושגיות לבר-החוק, הכופה עצמה עלינו, כביכול. כך גם נשיג תכלית נוספת, החשובה כשהיא לעצמה: נעסיק עצמנו בעיקר, נדבר אמת אל עצמנו ואל אחרים, ולא עוד נבקש לתלות פתרונים והכרעות - אפילו ראויים ונאותים הם מצד עצמם - בווים ובזיזים רופפים ומלאכותיים (קונצפציות ודוקטרינות אפריוריות). תבונת ההכרעה וצדקתה (או חוסר תבונתה ופירכתה) יהיו גלויים לעין ולא יסתירו עצמם מאחורי מסך של אימרי חכמים וקדמונים".

 בהמשך הדברים ניתחתי הוראות אלו ואחרות בחוק השומרים - בעיקרן הוראות המטילות אחריות על שומר - ומהן ביקשתי ללמוד לפירושו של מושג ה"החזקה" בסעיף 1 לחוק.

 14. ומה ביקשנו לומר לענייננו עתה? הגדרת "שומר" ו"שמירה" באה בסעיף 1 לחוק השומרים, ובהמשכם מטיל החוק אחריות על סוגי שומרים למיניהם (שומר חינם, שומר שכר ושואל). ניתן היה לסבור, כי הגדרת "שומר" - לרבות יסוד ה"החזקה" בו - תבוא תחילה, וכי רק לאחר שנסיים מלאכת פירוש זו, נמשיך בדרכנו לקביעת אחריותו של השומר. זו, לכאורה, ה"אנליזה" הנכונה והראויה. נושא אחריותו של "שומר" לא יעלה לפנינו אלא אם נדע אם פלוני "שומר" הוא; והגדרתו של "שומר", על-פי טבעם של דברים, אין היא נאצלת מקביעת אחריותו של "שומר". בתחילה נגדיר "שומר" מהו - בלא כל זיקה לנושא אחריותו של "שומר" - ורק לאחר שתשלם מלאכתנו זו, ניפנה לשאלת האחריות.

 ואילו אני סברתי אחרת. דעתי הייתה - והינה אף כיום - כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כל הוראותיו של חוק - אם מקומן הוא בראשיתו של החוק, אם באמצעו או בסופו - הינן אברים באותו גוף עצמו, ורק שילובן אלו באלו להיותן לאחדים יעמיד את החוק כאותו חי הנושא עת עצמו. אכן, קביעת היקף אחריותו של שומר, אף שמקומה בחוק הוא לאחר הגדרתו של "שומר", אוצלת היא במישרין על הגדרת ה"שומר".

 יתר-על-כן: חוק השומרים, מעיקרו, לא נועד הוא אלא להטלת אחריות על "שומר",

= 263 =

 והגדרתו של מושג ה"שומר" אינה אלא טפלה במערכת. יהא זה מוזר אפוא אם קביעת היקף האחריות לא תשפיע - לאחור, כביכול - על הגדרתו של "שומר".

 15. ומחוק השומרים לחוק העונשין, בשינויים המתחייבים מן העניין: תחת ה"החזקה" נביא "מבצע בצוותא" ו"מסייע" ותחת תחומי אחריות נביא עונש. עמדנו בדברינו למעלה על הבקעה הרחבה שבה מתגודדים מבצעים בצוותא ומסייעים, מעורבבים אלה בתוך אלה; הבט בראובן מימין והנה הוא מבצע בצוותא, הבט בו משמאל והנה הוא מסייע; הבט בשמעון מלמעלה והנה הוא ראש נחש, הבט בו מלמטה והנה הוא זנב נחש. תוך וקליפה - לכאורה - יכול שצבעם יהא אותו צבע, ריחם אותו ריח וטעמם אותו טעם. הגרעין הקשה אינו כה קשה וכיסויו הרך אינו כה רך. מעגל פנימי ומעגל חיצוני משיקים זה בזה, וזיהויו של פלוני כמבצע בצוותא או כמסייע קשה מכל קשה.

 16. כבר עמדנו על כך כי בבואנו להכריע בדינו של פלוני הנאשם - אם מבצע בצוותא או אם מסייע הוא - מזינים את מחשבתנו יסודות ערכיים באשר לאחריותו של אותו פלוני לעבירה שנעברה. ובין יסודות אלה - בין הראשונים בהם - מתרוצץ לו יסוד העונש. הוא מעין משפיע-ואינו-נודע, רואה-ואינו-נראה, משמיע-ואינו-נשמע:  רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע. ואולם הוא נמצא שם, והוא יסוד מרכזי בהכרעתנו.

 בנסותנו לאתר את מקומו של הנאשם - אם בבית המבצעים בצוותא הוא או אם בבית המסייעים הוא - בלא יודעים, מבלי משים ובבלי דעת פוזלים אנו אל יסוד העונש כיסוד משפיע ומכריע. והשאלה שאנו שואלים את עצמנו - בלבנו פנימה - היא: האם מקומו של הנאשם בביצועה של העבירה מחייב כי יישא במלוא העונש או בחציו של העונש בלבד? האם ראוי הוא הנאשם כי יחוב בעונש המלא הקבוע בצדה של העבירה - כיאה למבצע בצוותא - או האם ראוי הוא אך למחצית העונש, כיאה למסייע שאינו מבצע בצוותא? סיווגו של נאשם כמבצע בצוותא או כמסייע אין הוא נעשה אך ורק על-פי הגדרותיהם הפורמאליות של מושגים אלה - הגדרות סתמיות שאינן מקדמות אותנו בהרבה - אלא על-פי תוצאות הסיווג אף הוא. יסוד העבירה ויסוד העונש יונקים זה מזה על דרך האוסמוזה, והשפעת העונש על סיווגו של העבריין ניכרת, וראוי לה שתהא ניכרת. התחלה וסוף חד הם, וסוף מעשה במחשבה תחילה.

 17. אם זו היא דרכנו בקביעת מקומו של נאשם - כמבצע בצוותא או כמסייע - מה לנו שמחביאים אנו את יסוד העונש תחת שלמתנו? הבו נגלה אותו לעין השמש ויידעו הכול כי יסוד מן העיקרים הוא. נאמר ונכריז בקול רם: משעה שהמחוקק הורה אותנו כי בעניינה של אותה עבירה עצמה יכול שראובן יישא בעונש המרבי הקבוע בצדה של העבירה - וכינויו מבצע בצוותא - ושמעון לא יישא אלא במחצית העונש המרבי הקבוע בצדה של העבירה - וכינויו מסייע; משעה שמעשה של "מעורב" בעבירה יכול שיסווג עצמו ספק כמעשהו של מבצע בצוותא ספק כמעשהו של מסייע; משעה שבית המשפט הוא שיחליט על-פי שיקול-דעתו (המשפטי) אם כך יהיה ואם כך יהיה, לאמור: אם אותו "מעורב" עבר עבירה אחת (כמבצע בצוותא) ויהיה צפוי לעונש אחד, או אם עבר עבירה אחרת (כמסייע) ויהיה צפוי לעונש אחר; מאותה שעה הורה אותנו המחוקק כי יסוד העונש

= 264 =

 הינו יסוד יוצר בעבירות. והשאלה בכל עניין ועניין תהיה: האם בנסיבות העניין הכוללות ראוי הוא הנאשם כי יהיה צפוי לעונש המרובה (לאמור: כי נסווגו כמבצע בצוותא) או אולי ראוי הוא הנאשם כי יהא צפוי אך לעונש המועט (לאמור: כי נסווגו כמסייע בלבד).

 למותר לומר כי ראיית הדברים כך - וכך רואים אותם הכול בלבם פנימה - מכניסה למערכת יסוד מוסרי באשר לסיווגו של נאשם כמבצע בצוותא או כמסייע. וכך יאה ונאה. דומים הם הדברים למידת חבותם של מעוולים יחד, ביניהם לבין עצמם. כלפי הניזוק אחריותם של מעוולים יחד היא הדדית, וכל אחד מהם חייב בתשלום מלוא נזקו, אך ביניהם לבין עצמם נחלקת אחריותם לפי מבחן האשמה המוסרית

 (BLAMEWORTHINESS). ראו א' ברק, "מעוולים יחד" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 479, 507-509.

 השופט ת' אור: אני מסכים לפסק-דינו של הנשיא.

 באשר לקווים המנחים להבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע, הבחנה אשר במקרים רבים עלולה להיות קשה, איני רואה צורך לפרט את דעתי לצורך הכרעת הדין בענייננו. על-פי עובדות המקרה, המובאות ומודגשות בפיסקאות 15 ו-16 של פסק-דינו של הנשיא, עולה בבירור שהנאשם השני, יוסף מרדכי, היה מבצע בצוותא של עבירת הרצח.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

 ניתן היום, י"ט באב תשנ"ו (4.8.96).