ערעור אזרחי מס' 1751/93

  מאיר ליפשיץ

 נגד

  אייבי נתן

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

 [27.3.95]

לפני השופטים א' אבן ארי, א' שלו, ר' שטרנברג-אליעז

 פקודת מניעת טרור, תש"ח-1948, ע"ר תוספת א' 73 - חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ס"ח 240, סעיפים 1(1), 1(2), 14, 15(4), 16(א), 16(ב).

 ב-13.3.89 פורסמה בעיתון יומי רשימה שכתב המערער, שהוא עיתונאי, בדבר החובה להעמיד לדין את המשיב על קשריו עם חברי ארגון אש"ף. בעת ההיא היה בכך משום עבירה על פקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. המשיב תבע את המערער על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ועתר לפסוק לו פיצויים, פרסום הכחשה והתנצלות, ופרסום פסק הדין.

 בית-משפט השלום קיבל את התביעה, חייב את המערער לשלם למשיב פיצויים, ודחה את יתר הסעדים. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

 בית המשפט המחוזי פסק:

 א. (1) דרכו של הקורא להתייחס אל כתבה כאל מכלול, אף כי מבחינים בין התייחסות לעובדות, שאותן נוטה הקורא לקבל, לבין הבעת דעה של המחבר, המועברת תחת שבט ביקורתו.

 (2) כדי לבחון אם הרשימה מהווה לשון הרע, אין להידרש לכוונת כותב הדברים, או לעובדה כי המשיב חש עצמו נפגע מן הכתוב. יש לבחון אם הדברים שנכתבו מעוררים בעיני קורא רגיל וסביר יחס של גנאי כלפי המשיב. אין המדובר בחוגים מסוימים, כי אם בקורא הסביר המעיין ברשימה.

 (3) בנסיבות דנן, הקטעים בהקשרם מהווים לשון הרע, על פי ההגדרה שבסעיפים 1(1) ו-1(2) לחוק איסור לשון הרע.

 ב. (1) בנסיבות דנן, אין האירועים שהתרחשו במהלך השנתיים שלאחר פרסום הכתבה, שכללו את העמדתו לדין והרשעתו של המשיב בעבירות על

= 134 =

 פקודת מניעת טרור, יכולים לבסס טענת אמת בפרסום. מה עוד, שבינתיים תוקנה הפקודה והמעשים שהיוו עבירות בעת כתיבת הכתבה הפכו לגיטימיים.

 (2) הדרך להגנת הבעת דעה בתום-לב על פי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע עוברת דרך הגנת האמת בפרסום על פי סעיף 14. יש להבחין היטב בין העובדות, שעליהן חלה חובת האמת בפרסום, לבין הזכות להביע דעה, שהיא זכות מוגנת.

 (3) (בעקבות ע"א 259/89 [6]): השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, היא סוגיה עובדתית בעיקרה, ובית המשפט יסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההיגיון לאחר שעיין בכתבה בשלמותה.

 (4) בנסיבות דנן, השתמש המשיב במילים "עבריין כרוני", שמהן מסיק הקורא כי מדובר בעבריינות מתועדת, נטולת סיכוי של הרתעה. בין אם שייכות המילים "עבריין כרוני" לרצף העובדות הקודם להן בכתבה, ובין שהן הבעת דעה המוסקת מהעובדות - אין הן מוגנות משום שאינן נשענות על אדני אמת.

 ד. (1) באמצעות דרישת הסבירות שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, מאזן המחוקק בין אינטרס השם הטוב לבין זה של חופש הביטוי, שהם ערכי יסוד. כאשר האיזון בין הערכים המתחרים נקבע על-ידי המחוקק, על השופט לפעול על-פי איזון זה. אולם כאשר מתעוררת בעיות משפטיות שאין די באיזון החקיקתי כדי להכריע בהן, אלא נדרש איזון שיפוטי.

 (2) ההגנה תעמוד למי שדבריו נושאים אופי של ביקורת על השקפתו, דעותיו או התנהגותו של נושא הפרסום, אך לא למי שחרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין. מידת הסבירות נקבעת על ידי השופט, המפעיל את שיקול דעתו במידת התבונה וניסיון החיים. במכלול שיקולי האיזון יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לעניין הציבורי לחנך לסובלנות, מתינות ואהבת הבריות, במיוחד כשנדמה שערכים אלה נדחקים לקרן זווית.

 (3) בנסיבות דנן, אין הקטע המתאר את המשיב כ"מרכז הפשיעה באיזור השפלה" ראוי להגנה, שכן עולה ממנו הכוונה לפגוע במערער במידה בלתי סבירה, אם לא למעלה מזה.

 ה. (1) (בעקבות ע"א 552/73 [10]): בבואו לקבוע את סכום הפיצויים הכלליים בגין לשון הרע שפורסמה בעיתון, יביא בית המשפט בחשבון את מכלול העניינים שנתעוררו בדיון, כגון חומרת ההאשמות שהובאו בכתבה, והשפעתן הוודאית על ציבור הקוראים, היקפו של ציבור זה והקשר

= 135 =

 שבינו לבין הנפגע; ועוד - הוא יביא בחשבון את התנהגותם של הנתבעים - הן לפני הדיון במשפט, והן במהלך דיון כזה. הוא יביא בחשבון את השאלה אם הוכשלו הנתבעים על ידי אינפורמציה כוזבת, או שמא פרסמו מה שפרסמו ביודעין ומתוך זדון. הוא גם יביא בחשבון, שפסיקת סכום גבוה מדיי עלו לה לגרום לתוצאה בלתי רצויה של דיכוי חופש העיתונות.

 (2) בפסיקת הפיצויים מסתמנת מגמה מחנכת ומרתיעה כאחד. בית המשפט רשאי לחייב בפיצויים עונשיים, שהרי אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע היא לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

 (3) שיעור הפיצויים נתון לשיקול דעתו של השופט שלפניו מתבררת התביעה וערכאת הערעור תתערב במשורה במקרים חריגים.

 ו. בנסיבות דנן, שינויי העתים והשפעת המאורעות שאירעו מאז פרסום הכתבה ועד ליום מתן פסק הדין, ביטול העבירה שבשלה הועמד לדין המשיב, הרשעתו בדין וריצוי עונשו וביטול הכרזת הממשלה על ארגון אש"ף כ"ארגון טרוריסט", מרוקנים מתוכן את מטרת הסעדים הנוספים שביקש המשיב.

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1] ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח', פ"ד לב(3) 337.

 [2] ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555.

 [3] ע"א 214/89 אברני ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840.

 [4] ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1.

 [5] ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו(3) 827.

 [6] ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48.

 [7] ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762.

 [8] ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524.

 [9] ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(2) 365.

 [10] ע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ, פ"ד ל(1) 589.

 [11] ע"א 670/79, 78/80 הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי; מזרחי נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד מא(2) 169.

  ד"ר ח' משגב - למערער והמשיב שכנגד;

פ' מרינסקי - למשיב והמערער שכנגד.

= 136 =

פסק-דין

 השופטת ר' שטרנברג-אליעז: ב-13.3.89 פרסם העיתון "חדשות" רשימה שכתב עיתונאי מאיר ליפשיץ, בדבר החובה להעמיד לדין את אייבי נתן, על קשריו עם חברי ארגון אש"פ. בעת ההיא היה בכך משום עבירה על פקודת מניעת טרור, תש"ח-1948.

 אייבי נתן תבע את מחבר הכתבה לדין על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ועתר לפסוק לו פיצויים בסך 100,000 ש"ח, פרסום הכחשה והתנצלות ופרסום פסק הדין.

 בית-משפט השלום (השופטת יהודית שטופמן), קיבל את התביעה וחייב את ליפשיץ לשלם לנתן פיצויים בסך 15,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כדין. יתר הסעדים נדחו.

 לפנינו ערעורו של מאיר ליפשיץ על פסק הדין וערעור שכנגד לעניין גובה הפיצוי והסעדים הנוספים שלא נענו, התנצלות ופרסום פסק הדין. המשיב מיקד את תביעתו לשני קטעים מהרשימה:

 1. "עבריין כרוני" 2. "מוקד הפשיעה באזור השפלה"

 קטעים אלה אינם צוקי סלע בים רוגע, כי אם חלק אינטגרלי מטקסט בוטה. אין לבודד אותם ולשימם תחת מיקרוסקופ שיקול הדעת השיפוטי, ויש לנתחם בהקשר לכתבה במלואה.

 דרכו של הקורא להתייחס אל כתבה כאל מכלול, אף כי הפסיקה מבחינה בין ההתייחסות לעובדות, שאותן נוטה הקורא לקבל, לבין הבעת דעה של המחבר, המועברת תחת שבט ביקורתו (ד"נ 9/77 [1], בעמ' 349, וכן ע"א 334/89 [2], בעמ' 566).

 כדי לסבר את האוזן, אביא את עיקר הטקסט;

 כותרת הרשימה, המודפסת באותיות בולטות, היא:

 "עבריין כרוני מסתובב חופשי ברחובות".

 "...הגב' המאוד נכבדה בייניש שותקת, וחריש לא מעמיד לדין את... הליצן היהודי של אש"ף, אייבי נתן...

 דורית בייניש יושבת לה בשפיץ של פירמידת החוק במדינה, ומאפשרת לעבריין כרוני להסתובב חופשי ברחובות. קופת השרצים שאייבי נתן סוחב מאחוריו, ידועה ברבים כבר המון שנים. זה התחיל מעבירות בוטות

= 137 =

 על חוקי מעבר הגבולות. נמשך עם צפצוף ארוך על משרד התקשורת ושידור פירטי תוך רמיסת כל התקנות. בימים אלה, מגיע פורע החוק לשיאים חדשים בקריירה הפלילית, בשתפו פעולה עם חיה דו רגלית. .....אייבי מארגן ליו"ר הטרור מסיבת עתונאים ישראלים, מפר באופן בוטה את החוק האוסר מפגשים עם מחבלים, ומכובדנו חריש שותק. . ... השמועה מספרת, כי שר נושא באחריות מיניסטריאלית לכל מעשה או מחדל. אז אולי גם מרידור יזיז קמעא את ישבנו החטוב ויפעל לחיסול מוקד הפשיעה באזור השפלה.

 אין צורך להתאמץ במיוחד, אדון נתן כבר הודה על מעשיו. הוא אפילו הצהיר על נכונותו להתאכסן לתקופה ארוכה בבית המאסר. מספיק להעביר כמה ניירות מפה לשם, לחתום במקום הנכון, ולהתחיל להפעיל את טחנות הצדק, שכרגיל עובדות לאט לאט...

 אסור לשחק על זמן, כל רגע נולד תרגיל חדש במוח המסעדן נתן. אם שלטון החוק לא יתורגם לשפת המעשה, ליצן ההמבורגרים ימשיך במעלליו. רק איזה אסון בינלאומי כבד, קטסטרופה באסיה התיכונה או רעידת אדמה בג'ונגלים של דרום אמריקה, יכולים לעצור את המזיק מת"א. אהבתו למין האנושי בכללותו, יחד עם חיבתו לגזע היחצני"ם והפרסומאים, מתמזגים להפליא כאשר מוכרחים להוציא לפועל מבצעים מסובכים.

 .....בינתיים אי אפשר הרי לסמוך על הנס, ויש לתבוע מצמרת משרד המשפטים לפעול להעמדת העבריין בפני כס המשפט (כולל כל התפאורה של שרשראות ואזיקים) ועם אפשרות למעצר עד תום ההליכים".

 תמימת דעים אנוכי עם הערכאה הדיונית, כי הקטעים בהקשרם מהווים לשון הרע, על פי ההגדרה בסעיפים 1(1) ו-(2) לחוק:

 "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

 (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצידם.

 (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו".

 אנו נוטים לקבוע את יחסנו והערכתנו כלפי הזולת על יסוד מידע חיצוני המגיע לידינו, כגון תקשורת, ולא על פי ידע אישי, שאינו בהישג היד של כל אחד מאיתנו (ע"א 214/89 [3], בעמ' 859).

= 138 =

 כדי לבחון אם הכתבה מהווה לשון הרע, אין אנו נדרשים לכוונת כותב הדברים או לעובדה כי המשיב חש עצמו נפגע מן הכתוב. עלינו לבחון אם הדברים שנכתבו מעוררים בעיני קורא רגיל וסביר יחס של גנאי כלפי המשיב (ע"א 809/89 [4]).

 אין המדובר בהכרח בחוגים מסוימים, כי אם בקורא הסביר המעיין בכתבה (ע"א 492/89 [5], בעמ' 832).

 השאלה היא איפוא, אם מוגן פרסומם של שני הקטעים שבגינם הוגשה התביעה.

 תשובה לשאלה זו יש לדלות מפרק ג' לחוק, העוסק בפרסומים מותרים, הגנות והקלות.

 המערער טען להגנת אמת בפרסום, על פי סעיף 14 לחוק, והבעת דעה בתום-לב על פי סעיף 15(4) לחוק.

 1. "עבריין כרוני":

 העובדות בכתבה, שעליהן נשענת הדעה כי נתן הוא עבריין כרוני, הן:

 "עבירות בוטות על חוקי מעבר הגבולות, צפצוף ארוך על משרד התקשורת ושידור פירטי תוך רמיסת כל התקנות".

 המערער לא הועמד לדין על העבירות המיוחסות לו.

 "עבריין" מוגדר כבעל עבירה, עובר עבירות, חוטא (המילון החדש של א' אבן-שושן (הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, 1972)).

 בתפילת "כל נדרי" הנאמרת עם כניסת יום הכיפורים, שהוא יום סליחה ותשובה, אנו מתפללים: "על דעת המקום וכו' אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

 מקור הנוסח בתקופת אנוסי ספרד, שבה שמו מתפללים נפשם בכפם בליל יום הכיפורים ונאספו יחדיו "למרתפי סתר" כדי לקבל עליהם ברוב עם קדושת יו"ט ולבקש על עצמם רחמים מלפני המקום על היותם נראים כעבריינים כל השנה. שאין הקב"ה מואס בתפילת הרבים לעולם אפילו עבריינים הם. ועל אותו הזמן ועל אותם העבריינים מפני אונסם, תקנו לומר: אנו מתירים להתפלל עם העבריינים... בעניין זה לשיתוף פושעי ישראל לתפילות קול ישראל הוא כצירוף החלבונה בתוך כל סממני הקטורת שבבית המקדש.

 (רש"י פרשת תישא, ספר התודעה, אליהו כי טוב ב' (הוצאת ספרים ירושלים, 1963) כרך 1 עמוד נ"א).

= 139 =

 דברי המחבר המלומד אליהו כי טוב, מאירים את המונח "עבריין", כפי שנתקבל במהלך השנים והוא משתקף בעיני הקורא הסביר עד עצם היום הזה, כשהכוונה למבצע עבירות חמורות דרך קבע.

 דא עקא, שהמשיב לא הסתפק בביטוי זה, המעליב כשלעצמו, כי אם הוסיף לו את התיאור "כרוני", שממנו יסיק הקורא כי המדובר בעבריינות מתועדת - נטולת סיכוי

 של הרתעה. מקורו של הביטוי "כרוני" במילה היוונית CHRONOS )תחילית), זמן.

,CRONIC-ADJ. 1 LONG-LASTING, LONG-LASTING, LONG-STANDING .1

,LINGERING,  INVETERATRE,  PERSISTENT,  CONTINUING, LASTING

:LONG-LIVED

THE OXFORD THESAURUS, AN A-Z DICTIONARY OF SYNONYMS, OXFORD, 1991

 האירועים שהתרחשו במהלך השנתיים שלאחר פרסום הכתבה, העמדתו לדין והרשעתו של נתן בעבירות על הפקודה למניעת טירור, אינם יכולים לבסס טענת אמת בפרסום.

 מה עוד, שבינתיים תוקנה הפקודה ואותם מעשים אשר היוו עבירות בעת כתיבת הכתבה (13 למרץ 89') הפכו לגיטימיים בעת כתיבת פסק הדין. לא הוכחה איפוא הגנת אמת בפרסום, על פי סעיף 14 לחוק.

 נקבע, כי הדרך אל הגנת הבעת דעה בתום-לב, על פי סעיף 15(ד) לחוק, עוברת דרך הגנת האמת בפרסום, על פי סעיף 14. דהיינו, ההגנה כוללת שני רכיבים:

 א. העובדות - כולל תיאור של התנהגות או מעשים של הנפגע.

 ב. הבעת דעה של המפרסם המתקשרת אל הרכיב הראשון.

 (ע"א 259/89 [6], בעמ' 54, וכן ע"א 334/89 [2]).

 אין לאפשר הגנבת עובדות בלתי-נכונות - משמיצות - באיצטלה של הבעת דעה מוגנת על ידי החוק, ויש להבחין הבחן היטב בין העובדות, שעליהן חלה חובת האמת בפרסום, לבין הזכות להביע דעה, שהיא זכות מוגנת (ע"א 831/86 [7], בעמ' 774 וכן ע"א 34/71 [8], בעמ' 558).

 לעתים, קשה ההבחנה בין העובדות לבין הבעת הדעה, במיוחד כשמדובר בהתבטאות עמומה, הנופלת בקו התפר שבין שתי הקטגוריות.

= 140 =

 "השאלה, אם קטעי כתבה שונים מהווים תאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה, והינה סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת. אך נראה לי, כי בעיקרה זוהי שאלה עובדתית, ועל בית המשפט להסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההגיון, לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה". (ע"א 259/89 [6], בעמ' 55).

 הוא הדין בענייננו: האם המילים "עבריין כרוני" שייכות לרצף העובדות הקודם להן בכתבה, או שהן הבעת דעה המוסקת מהעובדות? בין כה ובין כה, אין הן מוגנות, משום שאינן נשענות על אדני אמת.

 2. "מרכז הפשיעה באזור השפלה":

 לאור דברנו עד כה, צדק בית-משפט קמא במסקנתו, כי הקטע המתאר את נתן "מרכז הפשיעה באזור השפלה", אינו ראוי להגנה.

 המגן שקבע המחוקק על הזכות להבעת דעה, תוך הצבת נורמות ערכיות של חופש הביטוי, גם אם היא פוגעת ומעוררת מורת-רוח, אינו יוצר לגיטימציה להתבטא בצורה בוטה, הגובלת באובדן רסן.

 סעיף 16(א) לחוק קובע:

 "הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב".

 חזקת תום הלב דורשת, איפוא, הוכחה שהפרסום לא חרג מתחום הסבירות באותן נסיבות. חזקת היעדר תום-לב קבועה בסעיף 16(ב):

 "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

 1. הדבר שעשה לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו.

 2. .....

 3. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15."

 גם כאשר מגן המחוקק על הדעה המתפרסמת, עדיין על מחברי הטקסט להקפיד שלא להגזים יתר על המידה. ההגנה תעמוד למי שדבריו נושאים אופי של ביקורת על

= 141 =

 השקפתו, על דיעותיו או על התנהגותו של נושא הפרסום. אולם ההגנה לא תעמוד למי שחרג בדבריו מתחום הסביר בנסיבות העניין (ראה ע"א 7/79 [9], בעמ' 369;

ע"א 809/89 [4] לעיל; ע"א 214/89 [3], בעמ' 859).

 הנה כי כן, המחוקק מאזן באמצעות דרישת הסבירות בסעיף 16 לחוק, בין אינטרס השם הטוב לבין זה של חופש הביטוי, שהם מערכי היסוד בשיטתנו. על הצורך באיזון עמד המשנה לנשיא א' ברק בפרשת אבנרי (ע"א 214/89 [3], בעמ' 861-862):

 "בחוק איסור לשון הרע הביע המחוקק את עמדתו באשר לנקודות האיזון הנראות לו כראויות. הוא קבע שפרסום שיש בו לשון הרע אסור הוא, והוא מהווה עוולה אזרחית. . . עם זאת, האיסור אינו מוחלט...

 משנקבע האיזון בין ערכי היסוד המתחרים על ידי המחוקק, היש עוד מקום לאיזון שיפוטי בין הערכים המתנגשים? האין לומר כי מלאכת האיזון נסתיימה, וכל שנותר לשופט אינו אלא לפעול על פי האיזון החקיקתי?

 אכן, עד כמה שהבעיה המשפטית נפתרת על ידי האיזון בין הערכים המתחרים שנקבע על ידי המחוקק, על השופט לפעול על פי איזון זה... אך רבות הן הבעיות המשפטיות המתעוררות, ואשר האיזון החקיקתי אין בו כדי להכריע בהן. במצבים אלה נדרש איזון שיפוטי".

 ההגנה אינה עומדת למי שחרג בדבריו ממידת הסבירות שקבע השופט המפעיל את שיקול דעתו במידת התבונה וניסיון החיים. במכלול שיקולי האיזון יש להקדיש תשומת לב לעניין הציבורי בחינוך לסובלנות, למתינות ולאהבת הבריות, במיוחד כשנדמה שערכים אלה נדחקים לקרן זווית.

 בהיותנו מונחים על ידי הלכה זו, נפנה אל הכתבה: ביטויים כמו "הליצן היהודי של אש"פ", "ליצן ההמבורגרים ימשיך במעלליו", "שיאים חדשים בקריירה הפלילית", מעליבים ומכפישים מעבר להשגת המטרה של העמדת המערער לדין. מקריאת הטקסט עולה איפוא הכוונה לפגוע במערער במידה בלתי-סבירה, אם לא למעלה מזה, ובצדק נשללה הגנת החוק מהביטויים שבגינם הוגשה התובענה.

 שיעור הפיצויים:

 עוד נותר לדון בשאלת גובה הפיצויים.

 המערער טוען, כי לא נגרם למשיב נזק ממשי מפרסום הכתבה ואילו המשיב סבור כי הסכום של 15,000 ש"ח (כ-30,000 ש"ח נכון להיום), אין בו כדי לפצותו על נזקו.

= 142 =

 השכנוע באמיתותה של לשון הרע, כמו גם היעדר כוונה לפגוע, והתנצלות, מהווים על פי החוק "הקלות" לגזירת הדין או לפסיקת פיצויים (ע"א 492/89 [5], בעמ' 834):

 "בבואו לקבוע את סכום הפיצויים הכלליים בגין לשון הרע שפורסם בעתון, ייקח בית המשפט בחשבון את מכלול העניינים שנתעוררו בדיון, כגון חומרת ההאשמות שהובאו בכתבה, והשפעתן הוודאית על ציבור הקוראים, היקפו של ציבור זה והקשר שבינו לבין הנפגע; ועוד - הוא יקח בחשבון את התנהגותם של הנתבעים - הן לפני הדיון במשפט, והן במהלך דיון זה. הוא יקח בחשבון את השאלה אם הוכשלו הנתבעים על ידי אינפורמציה כוזבת, או שמא פרסמו מה שפרסמו ביודעין ומתוך זדון. הוא גם ייקח בחשבון... שפסיקת פיצויים בסכום גבוה מדי, עלולה לגרום לתוצאה בלתי רצויה של דיכוי חופש העתונות" (ע"א 552/73 [10], בעמ' 595).

 בפסיקת הפיצויים מסתמנת מגמה מחנכת ומרתיעה כאחד. בית המשפט רשאי, בהתאם לנסיבות, לחייב בפיצויים עונשיים, שהרי: "אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של האדם אינו הפקר" (ע"א 259/89 [6], בעמ' 57; ע"א 670/79 [11]). שיעור הפיצויים נתון לשיקול דעתו של השופט שלפניו מתבררת התביעה וערכאת הערעור תתערב במשורה במקרים חריגים.

 בית-משפט קמא שקל את כל השיקולים הראויים והעמיד את הפיצויים על סכום של 15,000 ש"ח. הסכום אינו על הצד הגבוה, אולם הוא עולה בקנה אחד עם הגישה הרווחת כי אין להפריז בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע. נמצא שאין מקום להתערב בסכום שקבעה הערכאה דלמטה.

 נותר לדון בסעדים הנוספים שדחתה כבוד השופטת שטופמן: פרסום פסק הדין והתנצלות.

 שינוי העיתים והשפעת המאורעות שאירעו מאז פרסום הכתבה ועד ליום מתן פסק-דיננו, ביטול העבירה שבגינה הועמד לדין אייבי נתן, הרשעתו בדין וריצוי עונשו, ביטול הכרזת הממשלה על ארגון אש"פ כעל "ארגון טרוריסטי", מכוח הפקודה למניעת טירור, מרוקנים מתוכן את מטרת הסעדים הנוספים, שתועלתם מופקת בזמן אמת. על כך כבר נאמר על ידי השופט צבי ברנזון כי הצדק, כמו הגשם, מביא ברכה רק בעיתו.

 הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד.

 השופט א' שלו: אני מסכים.

= 143 =

 השופט א' אבן ארי, אב"ד: אני מסכים.

 לפיכך הוחלט, כי הערעור והערעור שכנגד נדחים כאמור בפסק דינה של השופטת ר' שטרנברג-אליעז.

 ניתן והודע היום, 20.3.95, בהיעדר הצדדים.