בקשות שונות מס' 526/95

  דוד בלחסן

 נגד

  מדינת ישראל

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 [8.11.96]

לפני השופט ע' חבש

 חוק העונשין, תשל"ז-1977 ס"ח 226, סעיפים 133, 136 (1), 136(2), 136(4) - פקודת מניעת טרור, תש"ח-1948 תוספת א 73, סעיף 4(א) - חוק יסוד: השפיטה, ס"ח תשמ"ד 78, סעיף 2.

 העורר, אדם תמהוני החי בשולי החברה ללא כל עבר פלילי, התראיין לרשת טלוויזיה זרה, ואמר דברים בשבח רצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל. כתבה שהתפרסמה באחד העיתונים העלתה, כי מקצת מאותם רעיונות איתם מזדהה העורר, הם קיצוניים ביותר. המשיבה ביקשה לעוצרו עד לתום ההליכים משום שיש בהתבטאויותיו סכנה לשלום הציבור.

 בית המשפט המחוזי פסק:

 א. (1) עבירת ההמרדה על פי סעיפים 133, 136(1)(2)(4) לחוק העונשין היא עבירה מיוחדת הדורשת כוונה מיוחדת, להמריד ולשנות סדרי החיים בחברה. יסודותיה של עבירה כזו לא הוכחו במקרה דנן.

 (2) הסיכון מפניו יש חשש הוא סיכון הנובע מהבל פיו של העורר ולא מנחת זרועו. המטרה המקופלת בבקשת המעצר היא למנוע מן העורר להשמיע את קולו בציבור, שמא יש ב"קולו" כדי לדרבן מישהו למעשה אלימות.

 (3) אין צורך לומר שגילויי השמחה וההזדהות עם מעשה הפשע החמור ביותר, רציחתו של ראש הממשלה, הם מעשה שפל שכל בן תרבות ידחה בשאט נפש וסלידה עמוקה, על אחת כמה וכמה כאשר אלה מלווים בדברי שיטנה.

 ב. (1) הארכת המעצר צריך שתהיה מחויבת המציאות מכוח הדין ולא מכוח "הנטייה הטבעית", וזאת, כדי לא לפגוע בנשמת אפה של השיטה הדמוקרטית שאחד מבסיסיה הוא חופש הדיבור. דווקא במצבים

= 222 =

 ש"הנטייה הטבעית" היא חזקה, על בית המשפט לבחון בקור רוח מבחנים המבוססים על קיומו של דין ועל קיומו של דיין, ועל ההכרח להימנע מלפגוע בזכותו של אדם להתבטא.

 (2) בהליך זה של מעצר עד תום ההליכים, הבחינה היא קפדנית עוד יותר, משום שאפילו בהנחה שהתבטאות מסוימת אסורה, עדיין אין בכך כשלעצמו כדי להוביל למסקנה שיש ודאות קרובה לסיכון שלום הציבור. אסור לבית המשפט בשבתו בדין לערב את השקפותיו האישיות כאזרח המדינה; עצמאותו ואי תלותו מעוגנות בחוק יסוד השפיטה, ואינה מותנית.

 (3) קיים קו דק המפריד בין מעצר עד תום ההליכים לשם שמירה על שלום הציבור ועל שלום הדמוקרטיה לבין הגבלה ממשית על חופש הביטוי ופגיעה בכבוד האדם וחירותו. על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון העדינה ולהיזהר מפני הסכנה החמורה של השימוש באמצעי דראסטי זה גם בזמנים קשים כשלנו.

 (4) עם זאת, קיים קו דק נוסף המפריד בין הסבירות להתדרדרות מחופש הדיבור והדמוקרטיה לתחום של אנרכיה. במקרים קיצוניים רצוי ואף ראוי לנקוט אמצעים דראסטיים של מעצר עם תום ההליכים, כדי למנוע את סכנת ההחלקה לתהום האנרכיה והדיקטטורה של קבוצות קיצוניות הפועלות בשם הדמוקרטיה.

 ג. (1) בחינת הוודאות הקרובה שבסיכון העתידי האפשרי מצד אנשים כדוגמת העורר, שונה בהכרח מהסיכון מכל אדם אחר. בנסיבות המקרה יש לבחון בהקפדה את המילים ואת "הקולות" ולהתאים את "מאזני המדידה" באופן שיהיה בהם כדי לחשוף סיכוני ודאות קרובה, תוך הבאה בחשבון של אישיו תו של הדובר.

 (2) בנסיבות דנן, לאור הראיון שהוצגו, לא נמצאה תמיכה די הצורך לבסס את הטענה של סכנה לשלום הציבור.

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1] בש"פ 4510/91 אל תרתור נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 573.

 [2] בג"צ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד לד(1) 1.

     ד"ר ח' משגב - בשם העורר;

     ל' חביליו - בשם המשיבה.

החלטה

 1. המבקש עורר על החלטתו של בית המשפט קמא לעצור אותו עד לתום ההליכים.

= 223 =

 נגד העורר הוגש כתב-אישום המייחס לו ביצוע שתי עבירות: האחת - מעשה המרדה - עבירה לפי סעיפים 133 ו-136 (1) (2) (4) לחוק העונשין, והשנייה - עבירה לפי סעיף 4 (א) לפקודה למניעת טרור.

 עיקר טענותיו של העורר הן:

 דבריו של העורר בשבח רצח ראש הממשלה אינם יכולים לשמש עילה למעצרו עד לתום ההליכים. הם נאמרו ללא תכנון, בלהט של רגע ומתוך טפשות או קלות-דעת. דברים יותר קשים נאמרו מפי הוגי דעות, רבנים, סופרים, ואף אחד מאלה לא נעצר.

 לטענתו, העורר הוא היחיד אשר נעצר עד תום ההליכים בגין דברים שנאמרו מפיו.

 בדבריו של העורר אין שום עובדה אשר תבסס את העבירה בה הוא מואשם. דבריו של העורר אינם יוצרים את הוודאות הקרובה שתיווצר סכנה לשלום הציבור.

 העורר נשוי, אב לעשרה ילדים ואשתו בהריון. עברו נקי. הוא הביע חרטה לפני השופט קמא שדן בהארכת מעצרו. סניגורו הוסיף, כי העורר הוא דמות תמהונית במקצת וגם לנוכח זאת יש לבחון את דבריו; אין להתעלם גם מהשפעת גורמים זרים והלכי הרוח ברחוב, בעטיין סטתה הערכאה הראשונה מההלכות הנהוגות בבית המשפט.

 עבירת ההמרדה, על פי סעיפים 331631 (1) (2) (4) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, בה העורר מואשם, היא עבירה מאוד מיוחדת: צריך שתהיה לנאשם כוונה מיוחדת להמריד ולשנות את סדרי החיים בחברה. יסודותיה של עבירה כזו לא הוכחו במקרה זה.

 2. באת-כוח המשיבה טוענת, כי יש לבחון את הסכנה מדברי העורר והשפעתם על אותו ציבור שזרע הפורענות קיים בו. אמירות כגון אלה שיצאו מפי העורר יש בהן התבטאות מכוונת ומסוכנת אשר יכולה להנביט ולהביא למעשה הטירור הבא. היא מזהירה שאין לעצום עיניים ולהתעלם מהמתרחש במדינה. באת-כוח המשיבה גם הציגה כתבה מעיתון, מתוכה עולה כי לפני זמן מה התראיין העורר והביע דעות קיצוניות ביותר. בין היתר, נאמר שם: "בלחסן רואה עצמו כחוקר תנ"ך. בואו לפני כשנה לישוב שריגים הינו הכנה להקמת ישוב תנכ"י עם עוד כמה משפחות המזדהות עם הרעיונות שלו". מקצת מאותם רעיונות שבכתבה הם קיצוניים ביותר.

 3. לצורך הליך זה, אני יוצא מהנחה שיש לפניי ראיות לכאורה להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. אין חולק שהעורר אמר את מה שאמר וכאמור אני מוכן להניח לצורך הליך זה, ומבלי לחייב את בית המשפט שידון בענין, שיש באמירתם של הדברים כדי להוות עבירה.

 השאלה העיקרית העומדת להכרעה בהליך שלפניי היא, אם לנוכח התבטאות העורר בעבר, ולנוכח התבטאויותיו כאמור בכתב האישום, יש חשש שאם ישוחרר ממעצרו הוא יהווה סכנה לשלומו או לגופו של הציבור, כולו או מקצתו. הסיכון מפניו יש חשש הוא

= 224 =

 סיכון הנובע מהבל פיו של העורר ולא מנחת זרועו. המטרה המקופלת בבקשת המעצר היא למנוע מן העורר להשמיע את קולו בציבור, שמא יש ב"קולו" כדי לדרבן מישהו למעשה אלימות.

 4. אין צורך לומר שגילויי השמחה וההזדהות עם מעשה הפשע החמור ביותר, רציחתו של ראש הממשלה, הם מעשה שפל, שכל בן תרבות ידחה בשאט נפש וסלידה עמוקה. על אחת כמה וכמה כאשר אלה מלווים בדברי שיטנה.

 שותף אני לדעתו של בא-כוחו המלומד של העורר, שאל לו לבית המשפט לנהות אחר הלכי הרוח של הרחוב ולקבוע את גורלם של נאשמים לפי זה. עמדה זו קיבלה אישור בפסיקתו של בית המשפט העליון, כפי שהובעה בבש"פ 4510/91 [1] בעמ' 385, שם נאמר:

 "אל לנו להיות מושפעים מתחושות הציבור. אל לציפיות של הציבור לגרום לכך שנסטה מעקרונות יסוד של המשפט שלנו, של חירותו של הפרט, של חזקת החפות בטרם הרשעה, של עונש על פי פסק דין ולא מעצר כמפרעה לעונש".

 אני מדגיש זאת דווקא על רקע תחושת התגובה הטבעית הטבועה בלב רבים, והמחייבת מעצר של מי שמתבטא באופן גס ומקומם, ולו כדי "לנקום" בו או להביע באופן ברור את מידת ההסתייגות מדבריו.

 5. חוששני, שדווקא במצבים כאלה, שבהם יש חשש ש"הנטיה הטבעית" תשפיע על הליכים משפטיים, שומה על בית המשפט להקפיד ולדקדק בחינת הדברים, כדי להיות בטוח שהמעצר המבוקש של אדם כזה הוא מחחויב המציאות מכוח הדין ולא מכוח "הנטיה הטבעית". בחינה מדוקדקת כזו הכרחית כדי שלא לפגוע בנשמת אפה של השיטה הדמוקרטית, שאחד מבסיסיה הוא חופש הדיבור. [דווקא במצבים ש"הנטייה הטבעית" היא חזקה, על בית המשפט לבחון בקור רוח מבחנים המבוססים על קיומו של דין ועל קיומו של דיין, ועל ההכרח להמנע מלפגוע בזכותו של אדם להתבטא. בהליך זה של מעצר עד לתום ההליכים, הבחינה היא קפדנית עוד יותר, משום שאפילו בהנחה שהתבטאות מסוימת אסורה, עדיין אין בכך כשלעצמו כדי להוביל למסקנה שיש ודאות קרובה שהתבטאות כזו מסכנת את הציבור.

 6. הקו המפריד בין מעצר עד תום ההליכים, בנימוק של שמירה על שלום הציבור ועל שלום הדמוקרטיה, כשמדובר בהבעת דעה קיצונית, חריפה ובזויה ככל שתהיה, לבין הגבלה ממשית של חופש הדיבור, שהיא גילוי מובהק של דיקטטורה, הוא דק עד מאוד. מכאן בולטת הסכנה החמורה של השימוש באמצעי דראסטי זה, והצורך בזהירות מירבית שעה שנדרשים לו, גם בזמנים קשים כשלנו. ערך חשוב לא פחות מהצורך לשמור על

= 225 =

 שלום הציבור ועל הדמוקרטיה, הוא הצורך לזכור ולשמור את עקרונות היסוד של חופש הביטוי ושל כבוד האדם וחירותו.

 מצד שני, הק המפריד בין הסבירות להתדרדרות מחופש הדיבור והדמוקרטיה לתחום של האנרכיה והחתירה תחת רושיות החברה, הוא דק ביותר. על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון העדין בין שני אלה. מלאכה זו אינה קלה כלל ועיקר, במיוחד בזמנים שבהם אנשים קבוצות שוליים קיצוניים נותנים דרור ללשון שלוחת רסן, ובתכוף לכך מתרחש במדינה אירוע המזעזע את החברה. אך טבעי הוא שבמצב כזה, התוצאה הטרגית תיוחס למה שנאמר ונכתב.

 כשלעצמי, איני פוסל אפשרות שבמצבים ובזמנים קשים כאלה, בית המשפט ישקול שימוש באמצעים דראסטיים של מעצר עד תום ההלייכים ויביא בחשבון את הנסיבות שבהן אירע אירוע טרגי זה כנימוק למעצר עד תום ההליכים, כדי למנוע את סכנת ההחלקה לתהום האנרכיה והדיקטטורה של הקבוצות הקיצוניות הפועלות בשם הדמוקרטיה.

 7. אין ספק, שהעורר עבר את גבול המותר מבחינת הסובלנות שהרחוב מוכן לסבול, בעיקר לאחר הירצחו של ראש הממשלה. אך האם בשל כך ראוי להושיב אותו מאחורי סורג ובריח לפני שהתבררה אשמתוו. האם זה האדם שכלפיו יש לנקוט אמצעי דראסטי של מעצר עד לתום ההליכים.

 אם לשפוט לפי קטעי הריאיון בכתב ומהתרשמותי שלי מהעורר (על פי קלטת הווידיאו) מדובר באדם תמהוני החי בשולי החברה, אשר ספק אם יימצא מי שיתייחס אליו ברצינות. בחינת הוודאות הקרובה שבסיכון העתידי האפשרי מצד אנשים כאלה, שונה בהכרח מאשר מכל אדם אחר.

 אין ספק, שהחברה הישראלית עוברת רגעים קשים של מבוכה וחיפווש דרך ואמצעים להתמודד עם תופעות שליליות והרסניות מעין אלה. התופעה שקנתה לה מהלכים בקבוצות הקיצועיות היא של תחרות בשאלה מי יתבטא בצורה חריפה עוד יותר, ומי יהיה קיצועי עוד יותר, בהביעו את דעותיו כלפי יריביו, בין אם זו יריבות פוליטית, לאומית או תרבותית.

 אני מסכים, שלאחר הטראומה שספגה החברה הישראלית עם הירצחו של ראש הממשלה, מר יצחק רבין ז"ל, יש לבחון בהקפדה את המילים ואת "הקולות" ולהתאים את "מאזני המדידה", באופן שיהיה בהם לחשוף סיכוני ודאות קרובה. בחינה כזו חייבת להביא בחשבון גם את אישיותו של מי שיבטא אותם. במצב החדש שנוצר יש ש"קולות" שנחשבו "לגיטימיים" (מבחינת הסיכון שהם יביאו לפעולה אלימה), לא יסווגו עוד בדרך זו.

= 226 =

 אך טבעי הוא שעיני כל מופנות להחלטתו של בית המשפט כמורה דרך שאמון על שמירת החוק וקיומו. אך דווקא במצבים אלה דבקותו של בית המשפט בעקרונות היסוד והחלטה ברוח עקרונות היסוד האלה, עליהם מבוססת החברה, הם שצריכים להנחות אותו ללא קשר למידת האהדה או אי האהדה שמעוררת החלטתו בציבור זה או אחר. בית המשפט מצווה שלא "לשפוך את המים עם התינוק" ולא לפגוע בזכויות היסוד של האזרח, בעיקר כאשר אין וודאות קרובה לסיכון הציבור. לעניין זה, ראוי להוסיף ולצטט גם את דבריו של כבוד השופט מ' לנדוי (כתוארו אז) בבג"צ 390/97 [ב] בעמ' 4, ההול מים גם את ענייננו:

 "הפעם יש לנו מקורות כשרים לפסיקתנו ואין צורך, ואף אסור לנו בשבתנו לדין לערב בה את השקפותינו האישיות כאזרחי המדינה. אבל עדין רב החשש שבית המשפט נראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הויכוח הציבורי בתשואות ועל ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה את עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על פי הדין בכל ענין המובא לפני בית משפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים ליבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע מעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים".

 העצמאות המוחלטת ואי התלות שהחוק נתן לבתי המשפט (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה), אינה מוגבלת לחשש של השפעתם של מוסדות כאלה או אחרים. היא צריכה להיות מודגשת גם כלפי החשש מהשפעות הלכי הרוח של הצייבור אשר מטבעם לגאות בעקבות אירוע טראגי וקשה, אשר מותיר את רישומו על מיגזרים רחבים בצייבור.

 לענייננו, בית המשפט, שעה שהוא דן בבקשה מעין זו, בוחן הוא שני גורמים:

 עילת המעצר, שהיא במקרה שלנו, הסכנה לשלום הציבור, וכן מצב הראיות.

 באשר לעילת המעצר, לא מצאתי במקרה המיוחד הזה תמיכה מוצקה די הצורך או ראיה מספקת שעליה אוכל לבסס טענה של סכנה לשלום הציבור. ולעניין הראיות, יצאתי מתוך הנחה שקיימות ראיות לכאורה, כמוסבר בפתח דבריי.

 בבואי לבחון את עניינו הספציפי של העורר, אי אפשר שלא להביא בחשבון, שהמדובר באדם תמהוני, שהתבטא אמנם בגסות רוח ובבוטות המעוררת סלידה, באדם הנמצא בשולי החברה ושאמר את מה שאמר, לכאורה, בחוסר תכנון ובמפגש מקרי עם צוות הסי.אן.אן. כמו כן יש להביא בחשבון את עברו הנקי והבעת החרטה. כל אלה מטים את הכף לצד המסקנה שסכנה ודאית או מוחשית לציבור אינה צפויה ממנו ומדבריו. לפיכך, אין להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים וניתן להסתפק בחלופה למעצר, בתנאים מתאימים.

 התוצאה היא, שאני מקבל אתהערר ומצווה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

= 227 =

 1. העורר יפקיד סך של 7,500 ש"ח בקופת בית המשפט.

 2. העורר יחתום על ערבות עצמית וערבות צד שלישי בסך 30,000 ש"ח. צד ג' יהיה עו"ד יואלה בלחסן.

 3. העורר ישהה במעצר בית מלא עד לסיום הדיון בת"פ 5973. המעצר יתבצע בבית גיסתו עוד" יואלה בלחסן בנתניה, אשר קיבלה עליה להשגיח עליו ועל התנהגותו.

 לקיום התחייבויותיה אלה קבעתי שהיא תחתום על ערבות האמורה בסעיף 2/59 לעיל.

 העורר יהא רשאי לצרת מבית גב' בלחסן אך ורק בליווי צמוד שלה ולמטרות התייצבות למשפט בלבד.

 4. העורר יימנע מלתת ראיונות או הצהרות לכלי התקשורת.

 אם העורר יפר תנאי כלשהו מהתנאים הנ"ל הוא ייעצר לאלתר.

 ניתנה היום, 28.11.95, במעמד העורר, בא-כוחו ובאת-כוח המדינה.