ערעור פלילי 6721/01

 אחמד עזאם

נגד 

 פרקליטות המדינה

 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים [24.3.2003]

לפני הנשיא א' ברק והשופטים מ' חשין, י' טירקל

 המערער הואשם ברצח, אך לפני תום פרשת התביעה המאשימה חזרה בה מכתב-האישום.

 המערער הגיש בקשה לשלם לו הוצאות משפט ופיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 בגין מעצרו משך 269 ימים. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה. מכאן הערעור.

 בית-המשפט העליון פסק:

 א. (1) סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (79ג).

 (2) הסעיף מאזן בין השיקולים על-ידי התנאים שנקבעו בו: הנאשם זוכה או שבוטל האישום נגדו, וכן מתקיימת אחת משתי עילות זכאות: "לא היה יסוד להאשמה", או שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - והכול לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט. שתי עילות הזכאות הן גמישות (79ד - ה).

 ב. (1) על-פי ההלכה בעילת הזכאות "לא היה יסוד להאשמה" יבדוק בית-המשפט אם היה יסוד להאשמה לאור התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב-האישום. יש לבדוק גם את הראיות שהיו צריכות להיות באופן סביר בידי התביעה. הסכמתה של התביעה לזיכויו של נאשם בגמר פרשת התביעה עשויה ללמד שלא היה יסוד להאשמה, אולם אין לומר שלא היה יסוד להאשמה אם אירע במהלך פרשת התביעה דבר מה אשר החליש את מערך הוכחותיה של המאשימה לעומת משקלו של חומר הראיות שהיה בידיה בעת הגשת כתב-האישום (79ו - 80 ב).

 (2) עילת הזכאות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" מבוססת על אדני צדק, והיא מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. עילה זאת כוללת בעיקר שתי קבוצות של נסיבות:

= 74 =

 הקבוצה הראשונה עניינה ההליך המשפטי, והקבוצה השנייה עניינה הנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם (80ב - ג, ה).

 (3) לעומת השיקולים המצדיקים את הזכאות עולה מן הפסיקה גם שורה של נסיבות שיש בהן כדי לשלול אותה, למשל כאשר התנהגותו של הנאשם לפני הגשתו של כתב-האישום או במהלך המשפט גרמה לחשוד בו, או שהתנהגותו לא תרמה לחקר האמת; זיכויו של הנאשם היה "טכני" או "פרוצדורלי" או "מחמת הספק" (81 א).

 ג. (1) במקרה דנן המערער פירט תמיהות וסתירות בגירסתו של עד התביעה העיקרי, אולם תמיהות וסתירות אלה התעוררו רק במהלך המשפט בעקבות עדויותיהם של עדי התביעה, ואין בהן כדי להעיד על התרשלות מצדה של המשטרה במהלך החקירה. אילו העלה המערער סתירות ותמיהות אלה כבר בדיון בעניין מעצרו, אולי היה מקום לטענה שהמשטרה התרשלה, אך המערער לא עשה כן, וסניגוריו אף הסכימו למעצרו ולא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. אין אפוא מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה היה יסוד להאשמת המערער (82א - ד).

 (2) שיקול כבד משקל הוא שהמערער ישב במעצר במשך 269 ימים עד שהתביעה חזרה בה מן האישום. זאת תקופת מעצר ארוכה, ונוצר הרושם שהתביעה הייתה יכולה להגיע למסקנות שהביאו אותה לחזור בה מן האישום כבר בשלב מוקדם יותר.

 בנוסף, בסופו של דבר לא זוכה המערער מחמת הספק אלא זוכה זיכוי מוחלט, ואף דבר זה עומד לזכותו. כנגד משקלן של נסיבות אלה עומדים לחובת המערער שקריו במשטרה, שחיזקו את הראיות נגדו, לפיכך יש מקום לפסוק לו הוצאות ופיצויים בשיעור חלקי (82ז - 83ב).

 חוקי יסוד שאוזכרו:

 - חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 חקיקה ראשית שאוזכרה:

 - חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 80, 80(א), 80(ב).

 חקיקת משנה שאוזכרה:

 - תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982, תקנות 8, 9(א), 9 (ג).

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505.

 [2]  רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294.

 [3]  ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550.

 [4]  ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73.

= 75 =

 [5]  ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד, פ"ד ט 1823.

 [6]  ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36.

 [7]  ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 503.

 [8]  ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 650.

 [9]  ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204.

 [10] ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481.

 [11] ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450.

 מאמרים ישראליים שאוזכרו:

 [12] ח' משגב "זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וזכותו של הפרט לפיצוי על מעצרו עם זיכויו בדין" הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) 17.

 ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' אברמוביץ והשופטים ח' גלפז, נ' ממן) מיום 24.7.2001 בב"ש 3023/00. הערעור נתקבל.

  ארז חטר-ישי - בשם המערער;

אלון אינפלד, סגן בכיר לפרקליטת המדינה - בשם המשיבה.

פסק-דין

 השופט י' טירקל

 1. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המערער לשלם לו את הוצאות משפטו ולפצותו עבור מעצרו במשך 269 ימים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

 המערער מערער לפנינו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

 רקע

 2. ביום 11.9.1993, בשעות הלילה, נרצח סמיר האשול (להלן - המנוח). גופתו נמצאה באחד ממטעיו בגוש חלב. אמיר סעד (להלן - אמיר), שהיה באותו זמן נער בן 17, אמר בהודעותיו במשטרה ביום 11.9.1993, בשעה 23:20, וביום 12.9.1993, בשעה 00:30, כי המערער הוא שרצח את המנוח. לפי הודעותיו של אמיר, בתמצית, ביום

= 76 =

 11.9.1993 הגיע המערער לבית משפחת סעד, ובסביבות השעה 22:00 ביקש המערער מאמיר לצאת עמו לשמור במטע התפוחים שלו. הם נסעו למטע ברכבו של המערער.

 כשהגיעו למטע, הגובל במטע של המנוח, ביקש המערער מאמיר לבצור ענבים שגדלו מעל הגדר שהפרידה בין המטעים. המערער ישב באותו זמן ברכב. המנוח שהיה במטע שלו הבחין במעשה ואמר לאמיר שבכוונתו להתלונן במשטרה על גניבת הענבים. בהודעתו הראשונה של אמיר אמר כי כששמע המערער את דברי המנוח, נטל מקל והכה את המנוח ברגלו ואחר כך בראשו. בהודעתו השנייה אמר שהמערער נטל מקל או מוט ברזל, עבר את הגדר לתוך שטחו של המנוח והכה אותו, כאמור. באותו זמן ישב אמיר ברכב.

 בשובם לכפר איים המערער על אמיר לבל יספר לאיש על אודות המקרה. אמיר הפציר במערער לחזור ולבדוק את מצבו של המנוח, ואז חזרו למקום וראו שהמנוח עודנו חי ונסעו לזרוק את הענבים. לדברי אמיר בהודעתו הראשונה, אחרי שנפרד מהמערער סיפר לאחיו על מה שהתרחש, אחיו התקשר לביתו של המנוח ומסר למשפחתו שהמנוח נמצא במטעו. לדבריו בהודעתו השנייה, הוא התקשר בעצמו לביתו של המנוח ואחר כך התקשר למשטרה.

 בהודעה של המערער במשטרה בליל הרצח, 12.9.2003, בשעה 00:50, הוא הכחיש כל קשר למקרה ואמר שלא יצא מביתו באותו לילה. בהודעותיו בימים שלאחר מכן הודה שביקר בבית משפחת סעד בליל הרצח, וכי היה ויכוח בינו לבין משפחת סעד בדבר עבודות טיח שהיה על אחיו של אמיר לבצע בביתו. גם בני משפחת סעד - אחיו ואביו של אמיר - מסרו הודעות במשטרה. לפי הודעותיהם, אכן ביקר המערער בביתם ביום 11.9.1993, והם שוחחו על נושאים שונים, אולם לא היה ביניהם ויכוח על עבודות טיח. אחר כך יצא המערער עם אמיר למטע של המערער. אחיו של אמיר הוסיף ואמר כי בליל הרצח, בסביבות השעה 23:00, העיר אותו אמיר משנתו וסיפר לו כי המערער רצח את המנוח. לפי הודעתה במשטרה של אשת המנוח מיום 16.9.1993, בליל הרצח התקשר לביתה אדם שלא הזדהה ומסר לה שהמערער הרג את בעלה. עוד מסרה כי המנוח והמערער היו מסוכסכים זמן ממושך, וכי שמעה את המערער מאיים על המנוח שירצח אותו. על דברים אלה חזר גם בנו של המנוח בהודעתו במשטרה.

 3. ביום 12.9.1993 נעצר המערער עד תום ההליכים, בהסכמת סניגוריו. ביום 29.9.1993 הוגש נגד המערער כתב-אישום בבית-המשפט המחוזי בנצרת שייחס לו עבירות של רצח, הסגת גבול, גניבה, שיבוש מהלכי משפט ואיומים. המערער כפר באישומים. בתשובתו לאישום טען שלא היה מעורב ברצח, וכי לא נכח במקום בזמן הרצח. לטענתו, יצאו הוא ואמיר מבית משפחת סעד בשעה 22:00, אולם לא הוא שביקש מאמיר לבוא עמו, אלא אמיר כפה עליו את הצטרפותו לנסיעה בטענות מטענות

= 77 =

 שונות, "ויתכן וכבר אז נעשה הדבר כחלק מבניית אותה עלילה כנגדו". בית-המשפט המחוזי התחיל לשמוע את ראיות התביעה. ביום 7.6.1994 - ולפני שהסתיימה פרשת התביעה - הודיעה התביעה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב-האישום, לפיכך זיכה בית-המשפט את המערער מכל האישומים וציווה לשחררו מן המעצר.

 ביום 20.6.1994 עתר המערער לבית-המשפט המחוזי בבקשה לחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות משפטו ולפצותו לפי סעיף 80 לחוק העונשין. המותב שישב במשפטו החליט לדחות את מועד הדיון בבקשה עד תום בירורה של תביעה אזרחית שהגיש עיזבונו של המנוח נגד המערער. ביום 30.5.2000 נדחתה התביעה האזרחית, ואז חזר בית-המשפט לדון בבקשתו של המערער במותב שונה מזה שישב במשפטו.

 החלטתו של בית-המשפט המחוזי

 4. בית-המשפט המחוזי דן בהחלטתו מיום 24.7.2001 בעילות הנקובות בסעיף 80(א) לחוק העונשין - לאמור: "שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - וביישומן בעובדותיה של הפרשה ודחה את בקשתו של המערער. אשר לעילה של "לא היה יסוד להאשמה" קבע "שאין כל מקום לומר כי לא היה יסוד להאשמה מלכתחילה. הראיות שהיו בידי התביעה ערב הגשת כתב האישום לא זו בלבד שהצדיקו הגשת כתב אישום אלא התביעה היתה מחוייבת על פי דין להגישו". בעת הגשת כתב-האישום הייתה בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת: הודעותיו של אמיר במשטרה שנמצא להן חיזוק בהכחשותיו הבלתי מוסברות של המערער ובראיות אחרות. כמו כן קבע כי לא השתכנע שהחקירה הייתה רשלנית או מגמתית. בראיות חל כרסום רק במהלך חקירת העדים במהלך המשפט. אשר לעילה של "נסיבות אחרות" קבע ש"על פי כללים שנקבעו בפסיקה לא די בכך שהנאשם מעורר טענת עלילה אלא עליו להוכיחה או לפחות להראות כי היא מתקבלת על הדעת. במקרה שלפנינו מלבד הטענה לא באו כל ראיות רציניות להוכחת העלילה". עוד קבע כי "הזיכוי המוחלט" של המערער אינו בא בגדר "נסיבה אחרת".

 המערער ערער על ההחלטה.

 טענות בעלי-הדין

 5. בערעורו טוען המערער, בתמצית, כי חזרתה של התביעה מן האישום לפני שהסתיימה פרשת התביעה מלמדת כי לא היה יסוד להאשמה מלכתחילה. חקירה

= 78 =

 רשלנית של המשטרה היא שגרמה להגשת כתב-האישום. המשטרה לא ערכה את הבדיקות הדרושות, לא אספה ראיות ולא אימתה את גירסתו של אמיר - שהיה העד היחיד שקשר את המערער לעבירה שיוחסה לו - מול מימצאים פיזיים, כמו פני השטח; טביעות הנעליים וטביעות צמיגי הרכב שנמצאו באתר; נתונים של בזק בדבר שיחות טלפון מביתו של אמיר ואל ביתו של המנוח. גירסתו של אמיר הייתה צריכה לעורר תמיהות גם משום שהמערער לא נהג לשמור בלילות על מטעיו, ולצורך הטיפול במטעיו נעזר רק בילדיו, לפיכך לא היה מבקש סיוע מבן משפחת סעד שהיה מסוכסך אתה כספית. כמו כן נמצאו סתירות בגירסתו של אמיר בדבר תוכן שיחת הטלפון שלו עם משפחת המנוח וכן בגירסתו כי המערער עבר את הגדר שבין המטעים בדרכו לרצוח את המנוח. המשטרה התרשלה גם בכך שבליל הרצח החזירה למשפחתו של המנוח, לפי בקשת בנו, את בגדיו של המנוח, את נעליו ואת הטרקטור שנסע בו בלי לבדוק אותו, שמכך היה ניתן ללמוד על מבצע הרצח. המשטרה גם לא בדקה אם לאחרים היה מניע לרצוח את המנוח. גם מימצאיו של בית-המשפט בתביעה האזרחית בדבר ראיות המפריכות את גירסתו של אמיר מלמדים כי המשטרה התרשלה. עוד ציין המערער כי המותב שדחה את בקשתו לא היה המותב שישב במשפטו, ומכאן שלא היה בכוחו להתרשם מן העדים ומן הראיות.

 בתשובתה טענה המדינה, בתמצית, כי היה יסוד סביר להאשמה. התשתית הראייתית שהייתה בידיה לפני הגשת כתב-האישום הייתה מספקת: הודעותיו המפורטות והעקביות של אמיר במשטרה; הודעותיהם של אשת המנוח ובנו במשטרה וכן של בני משפחת סעד שחיזקו את גירסתו של אמיר; ראיות בשטח שחיזקו את גירסתו של אמיר וכן שקריו של המערער בהודעותיו במשטרה. סניגוריו של המערער הסכימו למעצרו, ומכאן שגם הם סברו שהיו ראיות לכאורה בעת מעצרו. עוד טענה שלא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות לחייבה בתשלום הוצאות ופיצויים: המשטרה והתביעה פעלו בסבירות; רק במהלך המשפט התעוררו תמיהות לגבי גירסתו של אמיר שכרסמו במהימנותו במידה שהעלתה ספק סביר באשמתו של המערער; התביעה "הזדרזה" לחזור בה מן האישום;

 המערער לא הוכיח קיומן של נסיבות אישיות מיוחדות.

 דיון

 6. לפי סעיף 80 לחוק העונשין:

 "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא

= 79 =

 לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט...

 (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

 (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים".

 סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד - שניתן להן משנה תוקף בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (דברי הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל (להלן - עניין יוסף [1]), בעמ' 517-519; רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 303-304). סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין השיקולים על-ידי התנאים שנקבעו בו: הנאשם זוכה או שבוטל האישום נגדו, וכן מתקיימת אחת משתי עילות זכאות ש"לא היה יסוד להאשמה" או שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - והכול לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט (לשון "רשאי" ו"בסכום שייראה" לו) (דברי השופט ריבלין בע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל (להלן - עניין חמדאן [3]), בעמ' 557-559). שתי עילות הזכאות הן גמישות, ובית-המשפט עמד לאחרונה בהרחבה על מהותן ופרשנותן בפסק-הדין שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבית-משפט זה (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (להלן - עניין דבש [4])).

 7. אשר לעילת הזכאות הראשונה - "לא היה יסוד להאשמה" - הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט יבדוק אם היה יסוד להאשמה לאור התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב-האישום (ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד [5], בעמ' 1826;

ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל [6]; ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל [7];

ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (להלן - עניין מיכאלשווילי [8]), בעמ' 654; עניין יוסף [1], בעמ' 519-520 והאסמכתאות הנזכרות שם). כך נאמר כי "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו" (דברי השופט מ' חשין בעניין דבש [4], בעמ' 89 והאסמכתאות הנזכרות שם). עוד נאמר כי "...אין להסתפק

= 80 =

 בבחינת הראיות שהיו אז בפועל בידי התביעה... יש להוסיף ולבחון גם את הראיות בכוח, לאמור את הראיות שהיו צריכות להיות, באופן סביר, בידי התביעה" (עניין חמדאן [3], בעמ' 557). אכן, הסכמתה של התביעה לזיכויו של נאשם בגמר פרשת התביעה עשויה ללמד על כך שלא היה יסוד להאשמה, אולם אין לומר שלא היה יסוד להאשמה, אם אירע במהלך פרשת התביעה דבר מה אשר החליש את מערך הוכחותיה של המאשימה לעומת משקלו של חומר הראיות שהיה בידיה בעת הגשת כתב-האישום (עניין מיכאלשווילי [8], בעמ' 656).

 8. אשר לעילת הזכאות השנייה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - מקובל עלינו כי חלופה זאת מבוססת על "אדני צדק" ומקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב (עניין יוסף [1], בעמ' 524 והאסמכתאות הנזכרות שם). מן הפסיקה עולה רשימה של נסיבות - רשימה שאיננה סגורה - שעל-פיהן יש שייפסקו הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה.

 בעיקר כוללת עילה זאת שתי קבוצות של נסיבות: הקבוצה הראשונה שעניינה ההליך המשפטי. כך לדוגמה כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים; התביעה התרשלה בבדיקת טענת אליבי של הנאשם; היה זיכוי מוחלט מן האשמה בנסיבות מסוימות, להבדיל מזיכוי מחמת הספק; הוכח שהנאשם נפל קורבן לעלילה. לכך ניתן להוסיף גם מצב שבו היה הנאשם נתון במעצר במשך תקופה ממושכת, והתביעה הייתה יכולה לחזור בה מן האישום בשלב מוקדם יותר מן השלב שבו חזרה בה. הקבוצה השנייה שעניינה הנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, כמו לדוגמה כאשר נפגע התא המשפחתי של הנאשם; לנאשם נגרם נזק כלכלי או נפגעה בריאותו. על כך אמרתי, כי:

 "... בין הנסיבות האחרות המצדיקות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יש מקום לשקול גם קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים ולא רק כאלה שיסודם במידת הדין. כוונתי לנסיבות אישיות יוצאות-דופן של הנאשם, שהתהוו עקב המעצר או המאסר, כגון: התפרקות התא המשפחתי, התמוטטות כלכלית, פגיעה חמורה בבריאות וכיוצא באלה.

 חכמינו אמרו, אמנם לעניינים אחרים, כי 'הכל לפי המבייש והמתבייש' (כתובות, מ, א; בבא קמא, פג, ב, במשנה, ובעוד מקומות). בהשאלה של הרעיון לענייננו, ניתן לומר שיש להביא בחשבון השיקולים לא רק את מעשי הרשויות אלא גם את הפגיעה בנאשם" (עניין יוסף [1], בעמ' 527-528).

= 81 =

 לעומת השיקולים המצדיקים את הזכאות עולה מן הפסיקה גם שורה של נסיבות שיש בהן כדי לשלול אותה. כך לדוגמה כאשר התנהגותו של הנאשם לפני הגשתו של כתב- האישום או במהלך המשפט גרמה לחשד בו, או שהתנהגותו לא תרמה לחקר האמת; זיכויו של הנאשם היה "טכני" או "פרוצדורלי" או "מחמת הספק" (ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 207; עניין מיכאלשווילי [8], בעמ' 653; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 496-497; עניין יוסף [1], בעמ' 525 והאסמכתאות הנזכרות שם; עניין דבש [4], בעמ' 91-92 והאסמכתאות הנזכרות שם;

 ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל [11]. ראו גם ח' משגב "זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וזכותו של הפרט לפיצוי על מעצרו עם זיכויו בדין" [12], בעמ' 20).

 יצוין כי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, הוסמך בית-המשפט לפסוק הוצאות ופיצויים בסכום שייראה לו. מכוח הסמכות שניתנה לשר המשפטים לפי סעיף 80(ב) לחוק העונשין קבע השר בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן - התקנות) סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים. לעניין זה נאמר כי "אותה גמישות בהערכת הנסיבות 'המצדיקות' יכולה שתביא את בית-המשפט לפסיקת שיפוי ופיצוי חלקיים בלבד" (עניין דבש [4], בעמ' 108). כמו כן נאמר כי "שלא כהכרעת-הדין לגופה, שהכרעה בינארית היא - לשבט או לזכות - הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעה בת-גוונים שונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה" (שם [4], בעמ' 129).

 9. האם זכאי המערער כי ישולמו לו הוצאות הגנתו ופיצויים עבור מעצרו? כאמור, יצא המערער זכאי בדינו אחרי שהתביעה חזרה בה מן האישום, אולם בית-המשפט המחוזי קבע כאמור כי היה יסוד להאשמתו של המערער. כמו כן קבע כי לא השתכנע שהחקירה הייתה רשלנית או מגמתית. לעניין זה יודגש כי החלטת התביעה להגיש כתב-אישום נגד המערער הושתתה על התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב-האישום, שכללה הודעות מפורטות ועקביות של אמיר במשטרה שקשרו את המערער במישרין לרצח המנוח; הודעות של אשת המנוח ובנו במשטרה כי המערער היה מסוכסך עם המנוח; הודעות של בני משפחת סעד כי המערער ביקר בביתם בליל הרצח ויצא עם אמיר למטעו; הודעת אחיו של אמיר כי אמיר סיפר לו שהמערער רצח את המנוח בליל הרצח; ראיות בשטח שתאמו את גירסתו של אמיר, כמו מקום הימצאה של גופת המנוח; מציאתם של הענבים שזרקו המערער ואמיר וכן שקריו של המערער בהודעתו הראשונה במשטרה, שלפיהם לא יצא מביתו בליל הרצח. מכאן, שבעת הגשת כתב-האישום לא היה לרשויות התביעה מקום לפקפק

= 82 =

 בהודעותיו של אמיר שסיבכו את המערער בעבירות שיוחסו לו, שלהן גם נמצא חיזוק בעדויות ובראיות אחרות וכן בשקריו של המערער. די היה בתשתית ראייתית זאת לצורך הגשת כתב-האישום, ומכאן שההחלטה להגישו הייתה סבירה.

 בערעורו פירט המערער בהרחבה רבה תמיהות וסתירות שנמצאו לשיטתו בגירסתו של אמיר, אולם תמיהות וסתירות אלה התעוררו רק במהלך המשפט בעקבות עדויותיהם של עדי התביעה, ואין בהן כדי להעיד על התרשלות מצדה של המשטרה במהלך החקירה.

 המערער הצביע לדוגמה על כך שגירסתו של אמיר בעדותו בבית-המשפט שלפיה ישב בזמן הרצח על הגדר המפרידה בין המטעים, סותרת את הודעותיו במשטרה כי ישב ברכב בזמן הרצח. כמו כן הצביע על התיאור שתיאר אמיר את מעבר הגדר בין המטעים שאינו מתיישב עם גובה הגדר. עוד עמד על כך שהתיאור שתיאר אמיר בבית-המשפט כיצד הכה המערער את המנוח אינו מתיישב עם הדוח הפתולוגי. אכן, אילו העלה המערער סתירות ותמיהות אלה כבר בדיון בעניין מעצרו, היה אולי מקום לטענה שהמשטרה התרשלה.

 המערער לא עשה כן, וסניגוריו אף הסכימו למעצרו ולא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. אין אפוא מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה היה יסוד להאשמת המערער.

 10. כאמור לעיל, קבע בית-המשפט המחוזי כי לא התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום למערער של הוצאות משפטו ופיצויים על מעצרו. את מסקנתו השתית על כך שהמערער לא הוכיח שנרקמה עלילה נגדו, וכן על כך שזיכויו המוחלט של המערער אינו בגדר "נסיבה אחרת". נקדים ונאמר כי אין דרכה של ערכאת הערעור, בדרך-כלל, להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שפסקה שנתקיימו, או שלא נתקיימו, נסיבות אחרות, משום ששקילה זאת "מחייבת שקלול ואיזון של כל נסיבות המקרה" המצויות במיוחד בידיעתה של הערכאה הדיונית (דברי השופט זמיר בעניין יוסף [1], בעמ' 528; עניין דבש [4], בעמ' 109-110 והאסמכתאות הנזכרות שם). עם זאת כאשר המותב שדן בבקשתו של המערער לשלם לו את הוצאות משפטו ופיצויים אינו המותב שישב במשפטו, הרי שאין לערכאה הדיונית יתרון בעניין זה על פני ערכאת הערעור.

 האם נתקיימו כאן נסיבות המצדיקות תשלום למערער? שיקול כבד משקל הוא שהמערער ישב במעצר במשך 269 ימים עד שהתביעה חזרה בה מן האישום. זאת תקופת מעצר ארוכה, ונוצר הרושם שהייתה התביעה יכולה להגיע למסקנות שהביאו אותה לחזור בה מן האישום כבר בשלב מוקדם יותר. כתוצאה מן המעצר נגרמו למערער נזקים רבים. מפירוט ההוצאות שהגיש עולה כי הוצאות רבות נגרמו בשל כך

= 83 =

 שבנו של המבקש ומשפחתו נאלצו לבוא ממקום שבתם באלסקה לישראל על-מנת לשאת בנטל הפרנסה של המשפחה. כאמור, חזרה בה התביעה מן האישום במהלך פרשת התביעה בשלב מוקדם של המשפט, אחרי שסתירות ותמיהות שהתעוררו במהלך המשפט העלו ספק בדבר אשמתו של המערער. יש לזכור כי בסופו של דבר לא זוכה המערער מחמת הספק, אלא זוכה "זיכוי מוחלט", ואף דבר זה עומד לזכותו (כאמור בעניין דבש [4], בעמ' 110; עניין חמדאן [3]). כנגד משקלן של נסיבות אלה עומדים לחובת המערער שקריו במשטרה, שחיזקו את הראיות נגדו, לרבות הסכמתם של סניגוריו למעצרו שהיה בה משום הסכמה לכך שנתקיימו ראיות לכאורה. במצב דברים זה, ואחרי שקילתן של כל הנסיבות, נראה שאין מקום לפסוק לו הוצאות ופיצויים בשיעור מלא אלא בשיעור חלקי בלבד.

 11. לפיכך אני מציע כי ייפסקו למערער הוצאות משפטו וכן פיצויים עבור מעצרו בשיעור של 15 אחוזים מהסכום המרבי הנקוב בתקנות 8, 9(א) ו-9(ג) לתקנות.

 הנשיא א' ברק

 אני מסכים.

 השופט מ' חשין

 אני מסכים.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל.

 ניתן היום, כ' באדר ב' תשס"ג (24.3.2003).