ערעור פלילי מס' 1524/93

  בנימין מיכאלשווילי

          נגד

  מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פלילים

 [26.4.94]

לפני השופטים ג' בך, א' גולדברג, א' מצא

 חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 80(א), 80(ג), 261(1) - חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ס"ח 43, סעיף 158.

 ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו את הוצאות הגנתו ולפצותו בעבור התקופה שבה היה נתון במעצר, על סמך הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. זאת, לאחר שטענתו כי אין עליו להשיב על אשמת הסיוע לאחר מעשה לעבירות שוד נתקבלה על-ידי בית המשפט, בהסכמת המשיבה. בית המשפט פסק כי בנסיבות המקרה לא ניתן היה לקבוע שמלכתחילה לא היה יסוד להאשמתו של המערער.

 בית המשפט העליון פסק:

 א. (1) מנוסח הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין עולה, כי הסמכות לשלם לנאשם, אחרי זיכויו בדין, את הוצאותיו ופיצוי עבור תקופת מעצרו, נתונה בידי בית המשפט בשני מקרים: כאשר משתכנע בית המשפט "שלא היה יסוד להאשמה";

 כאשר רואה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (653 ד-ה).

 (2) אשר לקטיגוריה השנייה של המקרים שבהם אמנם היה יסוד לאשמה אך בכל זאת קיימות נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי, נסיבות כאלה קיימות, בין היתר, כאשר מסתבר שהנאשם נפל קורבן לעלילה כוזבת מצד מתלונן או עד תביעה אחר, או מצד גורם כלשהו ממנגנון החקירה או התביעה, או כאשר מזכה בית המשפט את הנאשם לא מפאת הספק או בשל היעדר ראיות מספיקות, כי אם תוך קביעה ודאית והחלטית בדבר חפותו מכל פשע. ניתן ליישם את סעיף 80(א) כאשר מסתבר, כי הנאשם טען בעת החקירה המשטרתית טענת אליבי וטענה זו לא נבדקה על-ידי חוקרי המשטרה, והנאשם זוכה לבסוף מפני שבית המשפט מקבל אותה טענת אליבי (653 ז).

 (3) אשר לקטגוריה הראשונה, על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, אם מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות הקביל שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהא מקום לקביעה שלא היה יסוד להאשמה (654 ב-ג, 655 ג).

 ב. (1) השיקולים אשר מנחים את התביעה בהחלטה אם יש די ראיות לצורך הגשת כתב-אישום

= 651 =

 הם לרוב זהים, או לפחות דומים ביותר, לאלו המנחים את השופט, כאשר, עם סיום פרשת התביעה, חייב הוא להחליט אם עליו לזכות נאשם על סמך הטענה כי "אין להשיב לאשמה", או לדחות טענה זו (656 א).

 (2) כאשר חומר הראיות המצוי בידי התביעה הוא כזה שהתביעה צריכה להבין שעל בסיסו לא יזדקק הנאשם כנראה להשיב לאשמה - הרי משמעות הדבר שעל התביעה להימנע מהגשת האישום, שכן אין יסוד מספיק להאשמה. אם היא בכל זאת מגישה כתב-אישום, והזיכוי הצפוי שלהנאשם אכן מתרחש, אזי רשאי בית המשפט להעניק לנאשם תשלום פיצוי ולהורות על החזר הוצאותיו (656 א-ב).

 ג. (1) בנסיבות המקרה, עולה מפרוטוקול הדיון ומטיעוני הצדדים שהתביעה לא "אוכזבה" מאף אחת מראיותיה. כל עדות בעל-פה וכל ראיה בכתב שהיו בתיק החקירה נתקבלו על-ידי בית המשפט, אף אחד מעדי התביעה לא חזר בו בעדותו מגירסתו המקורית ואף עדות לא זועזעה בחקירה הנגדית. פרשת התביעה נתקבלה לתוך תיק בית המשפט במלואה, ומשקל ההוכחות שהובאו לפני בית המשפט לא נפל במאומה ממשקלו של תיק התביעה (656 ו-ז).

 (2) בנסיבות אלה, משהצהירה התביעה עם סיום פרשת התביעה שיש לזכות את המערער מפאת חוסר ראיות מספיקות, מבלי לחייבו אף להשיב על האשמה, הודתה למעשה כי לא היה בידה מלכתחילה חומר ראיות מספיק אף לכאורה (657 ד-ה).

 (3) ניתן לסייג את הפרופוזיציה האמורה במידה מסוימת: אילו בעת הדיון בבקשת הסניגוריה להטיל על התביעה תשלום פיצויים לנאשם, היה טוען בא-כוח

 התביעה שהסכמתה לזיכויו של הנאשם בשלב של הדיון בטענת ה-"NO CASE

 "TO ANSWER הייתה מוטעית, ושלמעשה היובידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישום, הן בתחילת המשפט והן בשלב של גמר פרשת התביעה, ובית המשפט היה משתכנע בסופו של דבר בנכונות טענה זו לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, לא הייתה התביעה מנועה מלהתנגד לתביעת הפיצויים (657 ה-ו).

 (4) ייתכן אף לצאת מההנחה, שתיאורטית יכול היה בית המשפט בעצמו, ומיוזמתו, להגיע אל המסקנה, שטעתה התביעה כאשר הסכימה לזיכוי הנאשם בלי לחייבו להשיב על האשמה, ולדחות משום כך את תביעת הנאשם לתשלום הוצאות ופיצוי על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין. משמעותה של קביעה כזו הייתה למעשה שבית המשפט היה מודה בכך שאף הוא טעה בהחליטו לזכות את הנאשם באותו שלב בלי לחייבו להשיב על ההאשמות. התפתחות כזו בוודאי תהיה נדירה ותיתכן רק אם הטעות בהסכמה לזיכוי בשלב זה תהיה ברורה ובולטת (658 א).

 פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

 [1]  ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (2) 204.

 [2]  ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד, פ"ד ט 1823.

 [3]  ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (1) 36.

 [4]  ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (3) 503.

= 652 =

 ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' ברמן) מיום 31.1.93 בת"פ 19/89. הערעור נתקבל. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון.

  ר' אבינועם - בשם המערער;

  נ' אלשטיין, סגן בכיר א וממונה לענייני סכסוכי עבודה בפרקליטות המדינה -

 בשם המשיבה.

פסק-דין

 השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברמן), אשר בה נדחתה בקשת המערער לחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות ההגנה שלו, וכן לשלם לו פיצוי בעבור התקופה שבה היה נתון במעצר.

 הסמכות לצוות על תשלומים כאמור מעוגנת בסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הקובע לאמור:

 "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, בסכום שייראה לבית המשפט...".

 סעיף 80(ג) לחוק העונשין קובע, כי על החלטה לפי סעיף 80(א) ניתן לערער כעל פסק-דין בפלילים.

 2. להלן העובדות העיקריות הצריכות לענייננו:

 כנגד המערער וכנגד שלושה אחרים הוגש כתב-אישום שעניינו שוד, אשר התבצע בתאריך 27.12.87 בחניון "בית כלל" שבתל-אביב. המדובר בשוד של 410,000 ש"ח מידי חברת שירותי בנק אוטומטיים. סכום כסף זה היה מיועד לחלוקה באותו יום בין מכשירי הבנק האוטומטיים בצפון הארץ. על-פי כתב האישום, קשרו שניים מן הנאשמים (נאשם מס' 1, אליהו מור יוסף, להלן - נאשם 1, ונאשם 2, בנימין בן הרוש, להלן - נאשם 2), ביחד עם אדם נוסף, אשר לא נתפס על-ידי המשטרה, קשר לביצוע השוד.

 לשם מימוש הקשר הם פנו אל צורי גלאם (להלן - נאשם 3), על-מנת שיספק להם רכב לביצוע השוד. על-פי כתב האישום, השיג הלה מכונית מסוג "סוזוקי" בצבע ירוק, אשר אותה גנב מסוכנות להשכרת רכב. בהמשך, פנו הנאשמים 1 ו-2 גם אל המערער שלפנינו, אשר היה הנאשם 4 בכתב האישום, על-מנת שימלט אותם ממקום הפשע בעזרת מונית שברשותו. הנאשמים 1 ו-2 ביצעו את השוד, ביחד עם אותו אדם נוסף שהוזכר לעיל. הם השתמשו במכונית ה"סוזוקי" הירוקה שסיפק הנאשם 3, ובאמצעותה יצאו מן החניון שבו התבצע השוד. ברחוב "חובבי-ציון" המתין להם המערער, כשהוא נוהג במונית מסוג "מרצדס" בצבע שחור השייכת לו. הם עלו על הרכב ונמלטו מן המקום.

 המערער הואשם בפני בית המשפט בסיוע לאחר מעשה לפשע, עבירה לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין. המערער נעצר ביום 22.2.88 ושוחרר ממעצרו בערבות מיום 17.3.88.

 הוא שהה אפוא במעצר במשך 23 ימים. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי כעבור זמן נגד כל ארבעת הנאשמים.

= 653 =

 בתום פרשת התביעה טענו באי-כוחם של נאשמים 3 ו-4 לפני השופטת המחוזית, כי אין על מרשיהם להשיב על האישום. באת-כוח המדינה הודיעה כי היא מסכימה לקבלת טענתם של הסניגורים. אשר-על-כן זוכו שני נאשמים אלו בהכרעת הדין מיום 11.12.90.

 3. לאחר שזוכו טענו שני הנאשמים, כי יש לחייב את אוצר המדינה לשלם להם את הוצאות הגנתם, וכן פיצוי על התקופה ששהו במעצר. השופטת ברמן החליטה לדחות את הדיון ואת ההכרעה בבקשות אלו עד לגמר הדיון לגבי כל הנאשמים. זאת מכיוון שהכרעה בעניין זה דרשה בחינה של כל חומר הראיות בתיק. לאחר הרשעת הנאשמים 1 ו-2 בדין, דנה השופטת קמא בבקשות שני הנאשמים 3 ו-4 לפסוק להם הוצאות ופיצוי, והחליטה, ביום 31.1.93, לדחותן.

 השופטת סקרה תחילה את העובדות אשר הוכחו במהלך המשפט של כל הנאשמים, ולאחר מכן עברה לבחון את הראיות אשר היו בידי התביעה בקשר למערער וכן בקשר לנאשם 3, עובר להגשת כתב האישום על-ידי התביעה. לבסוף קבעה, כי היו בידי התביעה ראיות אשר קשרו לכאורה את הנאשמים 3 ו-4 עם הנאשמים 1 ו-2, וכי לא ניתן לקבוע שמלכתחילה לא היה יסוד להאשמתם. משום כך דחתה את הבקשות לתשלום הוצאות ופיצוי.

 על החלטה זו מערער המערער לפנינו. יצוין, כי הנאשם 3 לא הגיש ערעור על החלטת השופטת. על-כן לא אתייחס להצדקתה ולביסוסה של החלטה זו בכל הנוגע לנאשם זה, ואבחן את מצבו של המערער בלבד.

 4. נתייחס תחילה למשמעות הסעד שנקבע בסעיף 80(א) לחוק העונשין ומטרתו.

 רואים אנו מנוסח הסעיף, כי הסמכות לשלם לנאשם, אחרי זיכויו בדין, את הוצאותיו ופיצוי עבור תקופת מעצרו, נתונה בידי בית המשפט בשני מקרים:

 א) כאשר משתכנע בית המשפט "שלא היה יסוד להאשמה";

 ו-ב) כאשר רואה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

 5. אשר לקטיגוריה השנייה של המקרים, שבהם אמנם היה יסוד לאשמה אך בכל זאת קיימות נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי, נתנו דעתנו בפסיקה לשאלה מה יכולות להיות אותן "נסיבות המצדיקות" תשלומים כאמור. קיימות נסיבות כאלה, בין היתר, כאשר מסתבר שהנאשם נפל קורבן לעלילה כוזבת מצד מתלונן או מצד עד תביעה אחר, או מצד גורם כלשהו ממנגנון החקירה או התביעה, או כאשר מזכה בית המשפט את הנאשם בסוף הדיון לא מפאת הספק או בשל היעדר ראיות מספיקות, כי אם תוך קביעה ודאית והחלטית בדבר חפותו מכל פשע. כמו כן קבענו, שניתן ליישם את הסעיף 80(א) כאשר מסתבר, כי הנאשם טען בעת החקירה המשטרתית טענת אליבי וטענה זו לא נבדקה על-ידי חוקרי המשטרה, והנאשם יוצא לבסוף זכאי מפני שבית המשפט מקבל אותה טענת אליבי כנכונה וכאמיתית (ראה לעניין זה ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 207).

= 654 =

 במקרה דנן אין לנו צורך להרחיב את הדיבור על סוג זה של המקרים. סבורני, שלעניין הבקשה שלפנינו מתעוררת אך ורק שאלה אחת, והיא אם מקרה זה נכלל בתחום הקטיגוריה הראשונה של המקרים, היינו האם אכן ניתן לקבוע ש"לא היה יסוד להאשמה". אם יתברר כי היה יסוד להאשמה, אזי אין, לדעתי, במקרה זה "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן תשלומי הוצאות ופיצוי למערער. לאור מסקנתי הסופית בערעור זה אינני רואה צורך לפרט את הנימוקים למסקנתי זו.

 6. מתי ובאילו נסיבות ניתן לפסוק "שלא היה יסוד להאשמה"?

 נאמר מיד, שאין מקום לקביעה שמצב כזה מתעורר כל אימת שנאשם יוצא זכאי בדינו.

 על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד את הנאשם לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על-פי סעיף 80(א) הנ"ל.

 לפרשנות מצומצמת זו ניתן ביטוי בפסק-דינו של הנשיא אולשן בע"פ 269/55, היועץ המשפטי נ' דוד [2], בעמ' 1826, לאמור:

 "אשר לפירוש של הדיבור הנ"ל 'שלא היה יסוד להאשמה', לדעתי משמעותו היא, שכאשר לא היה יסוד להאשים, זאת אומרת להביא את הנאשם לדין, שאם לא תאמר כן ותאמר שזה מתייחס למקרה שמתברר כתוצאה מדיון - הרי זה הרבה יותר רחב ומתקרב למושג של זיכוי בכלל, היינו: שבכל מקרה של זיכוי ניתן הכוח הזה לשופט...".

 בע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל [3] נקבע על-ידי השופט ש' לוין, כי יש לפרש את ההוראה כך שרק אם בית המשפט נוכח שלא היו בידי התביעה ראיות לכאורה המעלות חשד סביר נגד הנאשם לביסוס כתב האישום - יפסוק פיצוי לטובת הנאשם.

 בר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 504, נאמר על ידי הנשיא שמגר, כי משמעות המבחן היא ש"לפי חומר הראיות, שהיה לפני התביעה בעת ניסוח כתב האישום, היה צריך להסיק מעיקרו, שהזיכוי צפוי מראש, מאחר שהראיות אינן יכולות לבסס הרשעה" (ההדגשה שלי - ג' ב').

 נציין בהערת אגב, שהסמכות הקיימת באנגליה לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם

 המזוכה הינה רחבה יותר. ראה לעניין זה:.PRACTICE NOTE [1973] 2 ALL E. R

 592. נקבע שם הכלל, שבכפוף לשיקול-דעתו של בית המשפט, זכאי לכאורה כל נאשם שזוכה בדין להוצאותיו, אלא אם כן נתקיימו נסיבות שיש בהן כדי לשלול את פסיקתן, כמו למשל:

= 655 =

 א) שהתנהגותו של הנאשם העלתה עליו את החשד והטעתה את התביעה להאמין שהאישום נגדו מבוסס יותר מכפי שהיה למעשה;

 ב) כאשר היו ראיות למכביר לתמוך בהרשעה, אך הנאשם זוכה עקב פגם פרוצדוראלי;

 ג) מקום בו זוכה הנאשם מאישום אחד אך הורשע באישום אחר;

 ראה ח' משגב, "זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 וזכותו של הפרט לפיצוי על מעצרו עם זכויו בדין" הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) 17, 20; ע"פ 292/78 [3], בעמ' 43.

 8. לסיכום נקודה זו נוכל לומר, כי המבחן אצלנו להיעדר היסוד להאשמה, לעניין יישומו של סעיף 80(א) לחוק העונשין, הינו כדלקמן: יש לבחון אם התביעה בדקה כדבעי את חומר הראיות הקביל והרלוואנטי לכתב האישום, ואם מכיל חומר זה לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד הנאשם. אם התשובה לשאלות אלה היא בשלילה, אזי יש מקום לקביעה שלא היה יסוד להאשמה.

 9. כדי להתקרב עוד יותר לסוגיה העומדת להכרעה לפנינו נציג עתה את השאלה, אם קיימת זהות, או אם ישנו לפחות דמיון רב מאוד, בין השיקולים אשר לאורם תקבע התביעה כי אינו קיים חומר ראיות מספיק לכאורה לביסוס האישום, ועל-כן אין חומר זה מצדיק העמדת הנאשם לדין, ובין הנימוקים שבעטיים יכול בית המשפט לפסוק, עם

 סיום הגשת פרשת התביעה, כי אין על הנאשם להשיב על האשמה (קביעת: "NO CASE TO

ANSWERS), משמע שיש לזכותו כבר בשלב זה.

 הייתי עונה על שאלה זו בחיוב.

 זו גם דעתה של פרופ' ר' גביזון, אשר בספרה שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשנ"א) 147, מביעה את הסברה, כי לעניין השאלה מהי כמות הראיות המספיקה לצורך ההחלטה להעמיד את פלוני לדין ניתן להיעזר בשיקולים המנחים שופט בהחלטתו שאין להשיב על האשמה, על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

 ולעניין הצד השני של אותה משוואה, בדבר הקריטריונים לזיכויו של הנאשם עם סיום השמעת ראיות התביעה תוך קבלת הטענה ש"אין להשיב על האשמה", נקבע בספרו של י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (דיונון, תשנ"ג) 646, לאמור:

 "המשמעות המעשית של 'העדר הוכחה לכאורה' בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לביהמ"ש מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה 'אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי'; ועל כן - אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו בפני 'מה' להתגונן, וראוי לזכותו".

= 656 =

 כלומר, המבחן בשני המצבים האמורים הוא בקיומן של ראיות המוכיחות לכאורה את אשמת הנאשם. השיקולים אשר מנחים את התביעה בהחלטה אם יש די ראיות לצורך הגשת כתב-אישום הם לרוב זהים, או לפחות דומים ביותר, לאלו המנחים את השופט, כאשר, עם סיום פרשת התביעה, חייב הוא להחליט אם עליו לזכות נאשם על סמך הטענה כי "אין להשיב לאשמה", או לדחות טענה זו.

 כאשר חומר הראיות המצוי בידי התביעה הוא כזה שהתביעה צריכה להבין שעל בסיסו לא יזדקק הנאשם כנראה להשיב לאשמה - הרי משמעות הדבר שעל התביעה להימנע מהגשת האישום, שכן אין יסוד מספיק להאשמה. אם היא בכל זאת מגישה כתב-אישום, והזיכוי הצפוי של הנאשם אכן מתרחש, אזי רשאי בית המשפט להעניק לנאשם תשלום פיצוי ולהורות על החזר הוצאותיו.

 10. נשאלת עתה השאלה, אם העובדה שבאת-כוח המדינה הסכימה לזיכויו של הנאשם בשלב של גמר פרשת התביעה, תוך קבלת טענת הסניגור שאין על מרשו להשיב על האשמה, הינה אינדיקאציה משמעותית ומחייבת לכך שאכן "לא היה יסוד להאשמה" במובן סעיף 80(א) לחוק העונשין?

 בנסיבות המקרה שלפנינו הייתי עונה גם על שאלה זו בחיוב.

 לא הייתי מגיע למסקנה זו לו אירע במהלך הצגת פרשת התביעה דבר מה אשר החליש את מערך הוכחותיה של המאשימה לעומת משקלו של חומר הראיות שעמד לרשותה בעת הגשת כתב האישום, ושעליו ביססה את החלטתה להביא את הנאשם לדין. כך, לו, למשל, היה עד תביעה בעל חשיבות משמעותית למשפט נמנע מסיבה כלשהי מלהעיד, או לו היה עד כזה משנה את גירסתו ו"מאכזב" את ציפיות התביעה מעדותו, או לו היה עד כזה עושה רושם רע במיוחד בעת מתן עדותו או היה "נשבר" בחקירה הנגדית, או לו עלה בידי הסניגוריה להגיש, באמצעות עדי התביעה, חומר ראיות, בעל-פה או בכתב, שהיה בו כדי לכרסם בגירסת התביעה - בכל הנסיבות האלה לא ניתן היה להסיק מהסכמת התביעה לזיכויו של הנאשם, עם תום פרשת התביעה, שלא היה מלכתחילה יסוד להאשמה, ושיש על-כן לשלם פיצוי לנאשם על-פי סעיף 80(א) הנ"ל.

 בכל מקרה כזה, אם תבקש הסניגוריה תשלום פיצוי, יהיה על בית המשפט לבחון, על סמך כל חומר הראיות וטיעוני הצדדים, אם אכן היה יסוד לאשמה על-פי החומר המקורי שהיה בידי התביעה בעת הגשת כתב האישום.

 אך המקרה שלנו הוא שונה ומיוחד במינו. כאן עולה מפרוטוקול הדיון ומטיעוני הצדדים שהתביעה למעשה לא "אוכזבה" כלל ועיקר מאף אחת מראיותיה. כל עדות בעל-פה וכל ראיה בכתב שהיו בתיק החקירה, נתקבלו על-ידי בית המשפט ונכנסו גם לתיקו. אף אחד מעדי התביעה לא חזר בו בעדותו מגירסתו המקורית, ואף עדות לא זועזעה בחקירה הנגדית. פרשת התביעה נתקבלה לתוך תיק בית המשפט במלואה, ומשקל ההוכחות שהובאו לפני בית המשפט לא נפל אפוא במאומה ממשקלו של תיק התביעה.

= 657 =

 11. אמנם בסיכומיה בכתב לפני בית המשפט המחוזי ניסתה באת-כוח המדינה לטעון, שחל כביכול שינוי כלשהו במהלך שמיעת הראיות. נאמר באותם סיכומים כך:

 "במקרה שלפנינו היה שינוי במהלך שמיעת הראיות... הן בעדות של עיאש סוייטי, והן עקב הימלטותו של הנאשם 1 והעדרו של עד מפתח אחר...".

 נראה כי אין בטיעון זה ממש, וזאת מהנימוקים הבאים:

 א) עדותו של אותו עיאש סוייטי, המתייחסת לשיחה עם הנאשם 2, הינה כולה עדות שמיעה וממילא לא יכלה לשמש ראיה קבילה נגד המערער. מכל מקום, גם לא נטען מה היה בעדות זו כדי להפתיע את התביעה לרעה. אם ניתן להתחשב בעדות זו, הרי הייתה זו ראיה אשר רק תמכה בגירסת התביעה.

 ב) לא מוסבר כלל, איך הימלטותו של הנאשם 1 יכלה להשפיע בצורה כלשהי על משפטו של המערער.

 ג) לא הובהר, לא באותם סיכומים ולא בכל שלב אחר, מיהו אותו עד שכביכול לא הופיע, ועל מה היה צריך להעיד.

 ד) ומעל לכול: הפרקליטה המלומדת, אשר ייצגה את המדינה לפנינו, לא חזרה על טיעון זה כלל ולא הצביעה על נקודה כלשהי אשר בה אוכזבו ציפיותיה של התביעה, היינו שבה נפלו כביכול ההוכחות שהובאו לפני בית המשפט מחומר הראיות שהיה בידי התביעה עם תחילת המשפט, ועם קבלת ההחלטה להעמיד את המערער לדין.

 12. האם אין להסיק מכל אלה, בתור מסקנה המתחייבת מהגיונם של דברים, שאם מצהירה המדינה עם סיום פרשת התביעה, שיש לזכות את הנאשם מפאת חוסר ראיות מספיקות, בלי לחייבו אף להשיב על האשמה, שבכך מודה המדינה למעשה כי לא היה בידה מלכתחילה חומר ראיות מספיק אף לכאורה? נראה לי כי אכן זהו המצב.

 מוכן אני אמנם לסייג אף פרופוזיציה זו במידה מסוימת: אילו בעת הדיון בבקשת הסניגוריה להטיל על התביעה תשלום פיצויים לנאשם, היה טוען בא-כוח המדינה

 שהסכמת המדינה לזיכויו של הנאשם בשלב של הדיון בטענת ה-""NO CASE TO ANSWER

 הייתה מוטעית, ושלמעשה היו בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישום, הן בתחילת המשפט והן בשלב של גמר פרשת התביעה, ובית המשפט היה משתכנע בסופו של דבר מנכונות טענה זו לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הרי לא הייתי רואה במקרה כזה את המדינה כמנועה מלהתנגד לתביעת הפיצויים.

 אך דבר כזה לא אירע במקרה דנן.

 למעשה, הייתה המדינה מיוצגת בעת הדיון בבקשה לפסיקת הפיצוי על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין על-ידי אותה פרקליטה אשר אף הופיעה במשפט כולו, ואשר הסכימה כי אין על הנאשם להשיב על האשמה! ולא נטען על-ידיה כלל, שהחלטתה האמורה הייתה מבוססת על הערכה מוטעית.

= 658 =

 13. מוכן אני לצאת מההנחה, שתיאורטית יכול היה בית המשפט בעצמו, ומיוזמתו, להגיע אל המסקנה, שטעתה התביעה כאשר הסכימה לזיכוי הנאשם בלי לחייבו להשיב על האשמה, ולדחות משום כך את תביעת הנאשם לתשלום הוצאות ופיצוי על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין. משמעותה של קביעה כזו הייתה למעשה שבית המשפט היה מודה בכך שאף הוא טעה בהחליטו לזכות את הנאשם באותו שלב בלי לחייבו להשיב על ההאשמות.

 התפתחות כזו בוודאי תהיה נדירה ותיתכן רק אם הטעות בהסכמה לזיכוי בשלב זה תהיה ברורה ובולטת.

 14. במקרה שלפנינו אין כל מקום לקביעה פסקנית, שלפיה שגתה התביעה בהסכימה לזיכוי הנאשם בשלב האמור.

 מה היו למעשה הראיות הקבילות שעמדו לרשות התביעה במשפטה נגד המערער ושהוגשו לבית המשפט?

 א) עד ראייה בשם אילן לדרמן מסר, שנסע ביום האירוע במכוניתו באזור בו בוצע השוד, ובהיותו ברח' "חובבי-ציון" ראה את מכונית ה"סוזוקי", שבה ברחו השודדים לאחר ביצוע העבירה. הוא הבחין גם במונית "מרצדס" שחורה, אשר נהגה קיבל כפי הנראה סימן מאחד מנוסעי ה"סוזוקי", ואז שתי המכוניות, היינו ה"סוזוקי" ומונית ה"מרצדס", נכנסו לרחוב שהכניסה אליו אסורה.

 העד העיד בביטחה, שמונית ה"מרצדס" היתה מדגם חדש מסוג 200 או 250, והוא טען שבתוקף עבודתו הוא מתמצא היטב בדגמים של מכוניות כאלה. יצוין, שהעד לא היה מסוגל לזהות את נהג המונית.

 ב) המערער הודה בחקירתו שהוא בעל מונית שחורה מסוג "מרצדס", אך המדובר במודל 300. הוא הכחיש כל מעורבות מצדו בפרשה.

 ג) הוכח קיומן של מספר שיחות טלפוניות בין המערער לבין מבצעי השוד, הנאשמים 1 ו-2, שנוהלו על-ידי המערער באמצעות ה"פלאפון" שבתוך מוניתו האמורה.

 שתי שיחות נוהלו עם הנאשם 1, 10 ימים ו-21 יום לפני השוד, שיחה אחת נוהלה עם הנאשם 2 בשעות אחר הצהריים של יום השוד (יצוין, שהשוד בוצע בשעה 08:50 בבוקר), ושיחה אחת התקיימה כעבור מספר ימים עם חברה של הנאשמים 1 ו-2.

 ד) המערער סירב להיחקר בעת החקירה המשטרתית בדבר קשריו עם הנאשמים 1 ו-2, ולפני עדים אחרים מסר מידע לא מהימן בנושא זה. אך הוכח בראיות שונות, שקיימת היכרות קרובה למדיי בין המערער לבין אותם נאשמים.

 15. נראה לי שצדקה הפרקליטה המלומדת, שייצגה את התביעה בפני בית המשפט קמא, בהערכתה השלילית בדבר טיב הראיות האמורות, כאשר הסכימה לזיכויו של המערער. להלן כמה שיקולים להסברת מסקנתי זו:

= 659 =

 א) העובדה, שהשודדים נעזרו כנראה לאחר השוד, לצורך ההימלטות, במונית אשר המתינה במרחק ממקום ביצוע העבירה, עדיין אינה מראה בבירור שנהג המונית היה מודע לסיבת הנסיעה.

 ב) תיאור המונית כ"מרצדס" שחורה אינו מוכיח שהמדובר במונית של המערער. יש בתל-אביב מוניות רבות מסוג זה, וכאן עוד נחלש משקל הראיה על-ידי טענתו התקיפה של עד הראייה הנ"ל שהמדובר היה במונית "מרצדס" ממודל שונה ממודל המונית של המערער. הפרקליטות ידעה, כי אין בידה עד שיוכל לזהות את נהג המונית.

 ג) אי-רצונו של המערער לגלות פרטים על קשריו עם הנאשמים 1 ו-2 עשוי לנבוע ממניעים שונים. תיאורטית אין אפילו לשלול את האפשרות שאותם נאשמים אכן ניסו להזמין את מוניתו של המערער למשימה הנדונה ושבחרו במונית אחרת בשל סירובו של המערער לשתף אתם פעולה. הימנעות המערער למסור על כך פרטים עשויה לנבוע מרצון לחפות על חבריו אלה.

 יהא מצב זה אשר יהא, הרי עלינו לזכור, כי הימנעות המערער לשתף פעולה עם החוקרים ואף פרטים כוזבים שנמסרו על-ידיו עשויים רק לחזק את ה"יש" בראיות המפלילות הפוזיטיביות, ולא לבוא במקומן של ראיות כאלה.

 ד) קשה לראות איך יכול היה בית-משפט להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו על סמך ראיות מעורפלות כאלה.

 16. כדי למנוע אי-הבנה: אין בדעתי לקבוע שהמערער הינו חף מפשע. הראיות בוודאי אינן משחררות אותו מחשד. אולם הגעתי למסקנה כי נציגי הפרקליטות היו צריכים להיות מודעים, בעת הגשת כתב האישום נגד המערער, לעובדה כי אין בידם חומר ראיות אשר יאפשר את הוכחת אשמתו של המערער במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי. הם היו חייבים להבין זאת בדיוק כפי שהעריכה זאת נציגת הפרקליטות כאשר הודיעה לבית המשפט, לאחר סיום הגשת ראיותיה, שמסכימה היא לזיכוי הנאשם בלי שיחויב אף להשיב על האשמה.

 17. מסקנה זו מובילה לקביעה, שבעת הגשת כתב האישום נגד המערער "לא היה יסוד להאשמה" במובן סעיף 80(א) לחוק העונשין, ועל-כן זכאי המערער לתשלום מאת המדינה על-פי אותו סעיף.

 אך במקרה זה יש להבחין בין החזר הוצאותיו של המערער לבין תשלום פיצוי על תקופת מעצרו. המערער שהה כזכור במעצר, במהלך החקירה המשטרתית, במשך 23 ימים בחודשים פברואר ומרץ 1988. כתב האישום נושא משפט זה הוגש לבית המשפט המחוזי אך בשנת 1989 (בת"פ 19/89).

 בהתחשב בחומר הראיות שהיה בידי המשטרה בעת תחילת החקירה, ובהתנהגות המערער בשלב זה, אין למצוא כל דופי בהחלטת רשויות החקירה לבקש את מעצרו של

= 660 =

 המערער, ובהחלטת בית המשפט להיעתר לבקשה זו, במשך תקופה מוגבלת של כשלושה שבועות. גם בדיעבד אין לראות החלטה זו כשגויה. כאשר סירב המערער לשתף פעולה בחקירה, וכאשר מסר גירסה לא אמיתית באשר לקשריו עם מי שהיו לאחר מכן הנאשמים 1 ו-2 בכתב האישום ושביצעו בפועל את השוד, הרי חייב הוא במידה רבה להלין אך על עצמו אם שוכנעו החוקרים כי קיים צורך לגרום למעצרו לתקופה מסוימת.

 בנסיבות אלה לא נראה כי מגיע למערער פיצוי בעבור תקופת המעצר האמורה, אשר קדמה כאמור להגשת כתב האישום נגדו.

 לעומת זאת, משהגענו למסקנה שלא היה יסוד להגשת כתב האישום נגד המערער, הרי מגיע לו החזר, בסכום הולם, של ההוצאות שהתחייב בהן במהלך משפטו.

 18. אשר-על-כן נראה, כי מן הדין לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על-מנת שיקבע, על-פי שיקול-דעתו ובהתחשב בכל הנסיבות, את גובה התשלום המגיע למערער בעבור החזר הוצאותיו בקשר למשפט שנוהל נגדו. בית המשפט יקבל החלטתו בנדון לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להגיש ראיות בנושא זה ולהשמיע טיעוניהם.

 השופט א' גולדברג: אני מסכים.

 השופט א' מצא: אני מסכים.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך.

 ניתן היום, ט"ו באייר תשנ"ד (26.4.94).