ערעור פלילי 5870/01

  מחמד חסיין

 נגד

  מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

 [2.12.2002]

לפני השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד, א' א' לוי

 המערער הורשע ברצח אחותו (להלן - המנוחה). זאת, לאחר שנסע לבית ששהתה בו מצויד בסכין קומנדו ודקר אותה בחלקי גוף שונים בכוונה תחילה לגרום למותה, כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח. המערער טען להגנתו, בין היתר, כי רשלנותו של בית החולים שטיפל במנוחה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין הדקירות לבין המוות, בהתאם לאמור בסעיף 309(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק). טענותיו נדחו. מכאן הערעור.

 בית-המשפט העליון פסק:

 א. (1) לפי סעיף 309 לחוק, נאשם החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הקטלנית בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקורבן, חייב לסמוך את טענתו על שני תנאים מצטברים: האחד, שהטיפול האמור היה העילה המיידית היחידה למוות, והשני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים (231א - ג).

 (2) במקרה דנן מעשיו של המערער היו הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה. במצב דברים זה אין נפקות לסעיף 309 לחוק (231ג - ה).

 (3) הרשימה שבסעיף 309 לחוק אינה רשימה סגורה, ואירועים שאינם תואמים את כללי סעיף 309 ניתנים להיות מוכרעים על-פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי (231ה - ו).

 ב. (1) בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר סיבתי משפטי, שהרי היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית מכיל צפייה של התוצאה. ככלל, די בהתקיימו של יסוד זה, ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין אותה תוצאה (232א - ב).

 (2) בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה, ובכללן עבירת הרצח, די בהשתלבות הכוונה ברכיב התוצאתי של העבירה, ואין חשיבות להשתלבותה גם

= 222 =

 בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה. הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים שהתוצאה המכוונת הושגה בהם בדרך אקראית ועקיפה ביותר, וקיים פער גדול בין דרך האירוע - כפי שהיה ניתן לצפות בעת המעשה - לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על היעדר קשר סיבתי משפטי (233ה - ז).

 (3) במקרה דנן התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה. המערער התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית, רצה בה, וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו. המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים. המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם, שהוא התרחשות צפויה וטבעית בנסיבות העניין. לא נדרשת צפייה מדויקת של השתלשלות העניינים שהובילה למוות, דהיינו הפינוי לבית החולים, הטיפול הרפואי וסיבת המוות הפתולוגית המדויקת (233ז - 234א).

 (4) במקרה דנן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין התנהגות המערער לבין התוצאה הקטלנית. קיימת זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם, לפי מבחן ה"סיבה בלעדיה אין" (231ז).

 חקיקה ראשית שאוזכרה:

 - חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 20(ב), 300(א)(2), 309, 309(1).

 פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

 [1] ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638.

 [2] ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 49.

 [3] ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 289.

 [4] ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1.

 [5] ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29.

 [6] ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34.

 ספרים ישראליים שאוזכרו:

 [7] י' לוי, א' לדרמן עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א).

 [8] ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד).

 ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור, מ' גל) מיום 27.6.2001 בת"פ 51/99. הערעור נדחה.

  חיים משגב, תום משגב - בשם המערער;

יהושע למברגר, סגן בכיר לפרקליטת המדינה - בשם המשיבה.

= 223 =

פסק-דין

 השופט י' אנגלרד

 לפנינו ערעור על הרשעתו של המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

 1. כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב-אישום, ובו מיוחסת לו עבירה של רצח בכוונה תחילה של אחותו סאוסן עדווי. על-פי כתב-האישום, ביום 13.11.1999 בצהריים התקיימה שיחת טלפון בין המערער המתגורר בלוד לבין המנוחה, ששהתה אותה עת בביטוניא הסמוכה לרמאללה. לאחר השיחה נסע המערער לביטוניא כשהוא מצויד בסכין קומנדו בעל להב של 14 ס"מ. הוא נכנס לבית שהמנוחה שהתה בו, ניגש אליה ודקר אותה חמש דקירות עמוקות בחלקי גוף שונים בכוונה תחילה לגרום למותה, כשהוא ממשיך לדקור אותה גם בעת שניסתה לקום ולברוח. הדקירות פגעו במקומות שונים בגופה של המנוחה: דקירה אחת בשד הימני - ריאה ימנית; דקירה במותן שמאל שהגיעה עד לכליה השמאלית; שתי דקירות בחלק התחתון של הגב; דקירה בירך ימנית. המנוחה הובהלה לבית חולים ברמאללה, שם היא נפטרה לאחר שעות מספר כתוצאה מדקירות המערער שגרמו לפגיעה בכלי דם ראשיים, לנזק חמור לריאה ולכליה ולאיבוד דם מסיבי.

 2. בית-המשפט המחוזי - מפי השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור ומ' גל - הרשיע את המערער בעבירת הרצח המיוחסת לו וגזר עליו עונש של מאסר עולם. המערער לא כפר בעובדה שדקר את אחותו המנוחה בשל סכסוך משפחתי, אך טען כי לא הייתה לו כוונה לרוצחה. כן טען המערער להגנתו כי רשלנותו של בית החולים ברמאללה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין הדקירות לבין המוות.

 3. בבית-המשפט העידו בני משפחתה של המנוחה ששהו בבית כאשר המערער תקף את המנוחה בסכין. מתוך עדויות בני המשפחה עולה כי המערער הגיע לבית המנוחה בביטוניא ודקר את המנוחה, שישבה אותה עת בקומה התחתונה של הבית. איש מהעדים לא העיד על ויכוח שהתנהל בין השניים קודם לדקירות. כאשר החלה המנוחה לצעוק כי המערער "הורג אותה", ניגשו כמה מבנות המשפחה למקום וניסו להרחיק את המערער מהמנוחה. המנוחה נמלטה ועלתה לקומה העליונה, ולאחר זמן קצר נלקחה משם, כשהיא פצועה ומדממת, אל בית החולים ברמאללה. בית-המשפט

= 224 =

 המחוזי התרשם כי העדים ניסו למזער עד כמה שניתן מחומרת מעשיו של המערער וניסו להתחמק ממתן עדות מפלילה נגדו.

 4. המערער, מצדו, מסר כמה הודעות במשטרה בסמוך לאחר האירוע, וכמו כן הוא העיד בבית-המשפט. כאמור, בכל הודעותיו הוא הודה בביצוע הדקירות, אך טען כי לא התכוון לרצוח את המנוחה. גירסת המערער בפני חוקרי המשטרה שונה מגירסתו בבית- המשפט בשני עניינים: ראשית, בניגוד לגירסה במשטרה, שבה טען המערער כי החל לדקור את המנוחה מיד עם כניסתו לבית, הוא העיד בבית-המשפט כי דקר את המנוחה בעקבות ויכוח שפרץ ביניהם. הוא שב והודה בבית-המשפט כי לאחר שהחל לדקור אותה היא ניסתה להימלט, אך הוא המשיך לדוקרה. השוני הנוסף נוגע לסכין. בפני בית- המשפט לא הוצגה הסכין שבוצע בה לכאורה הרצח, אלא רק צילום של סכין קומנדו שנתפסה על-ידי המשטרה. לדברי המדינה, הסכין המצולמת שתפסה המשטרה נמסרה לבדיקה במכון לרפואה משפטית, אך בסופו של דבר היא אבדה. במשטרה הודה המערער כי ביצע את הדקירות בסכין הקומנדו המצולמת, לעומת זאת בבית-המשפט הוא טען כי דקר את המנוחה בסכין אחרת המשמשת לחיתוך ירקות, שלקח מביתו ביום האירוע. גם לסכין זו הייתה, לדבריו, להב משונן.

 5. בית-המשפט לא מצא כל סיבה שלא לאמץ את הגירסה שמסר המערער במשטרה שלפיה אין בידי המערער כל טענה היכולה לעלות כנגד רכיבי עבירת הרצח. מעבר לכך, בית- המשפט השתכנע כי גם לפי גירסת המערער בבית-המשפט שלפיה פרץ ויכוח בינו לבין המנוחה לפני הדקירות, כל רכיבי עבירת הרצח התקיימו. המערער לא חלק על קיום יסוד ההכנה והיעדר הקנטור. המחלוקת נסבה כאמור סביב יסוד ההחלטה להמית וסוגיית הקשר הסיבתי.

 6. באשר להחלטה להמית, בית-המשפט למד מהתנהגותו של המערער על החלטה להמית:

 המערער נטל סכין משוננת עוד בביתו, הניחה ברכבו, נסע ברכבו מלוד לביטוניא במשך כשלושת רבעי השעה, עצר את הרכב, נטל את הסכין מן הרכב לקראת כניסתו לדירה שהמנוחה שהתה בה, ובסמוך לאחר כניסתו דקר אותה חמש דקירות בחלקי גופה השונים. המנוחה לא נקטה פעולה פיזית כלשהי כלפי המערער, והוא המשיך לדקור אותה גם כאשר ניסתה לנוס על נפשה. בית-המשפט ציין כי צורת הסכין ואורכה;

 אורכן, מספרן ומיקומן של הפגיעות בגוף המנוחה - כל אלה מעידים כי מעשיו הגלויים של המערער לוו בכוונה ממשית לגרום למותה של המנוחה. בית-המשפט המחוזי שוכנע כי די בכל אלה כדי להעמיד את המערער בחזקת מי שהתכוון

= 225 =

 לתוצאה הקטלנית, בין שפרץ ויכוח בינו לבין המנוחה עובר לדקירתה ובין שלאו.

 בית-המשפט דחה את גירסת המערער כי התכוון רק לאיים על המנוחה.

 7. בהמשך בחן בית-המשפט את טענת המערער כי התרשלות רבתי של הרופאים בבית החולים ברמאללה ניתקה את הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין מות המנוחה. מתוך עדויות הרופאים שטיפלו במנוחה התבררה התמונה הזו: עם הבאתה של המנוחה לבית החולים ברמאללה היא נותחה בבטנה בשל חשש לפגיעה בחלקים פנימיים של הגוף. לאחר שהתברר כי לא התנקז דם באזור הבטן, הוחדרו לה שני צינורות משני צדי החזה כדי לשאוב משם את הדם. כמו כן קיבלה המנוחה כמה מנות דם. עם זאת הניסיונות להציל את המנוחה לא צלחו, והיא נפטרה לאחר זמן קצר כתוצאה מאיבוד דם רב. בחוות-דעת פתולוגית של המכון לרפואה משפטית באבו כביר נקבע כי המנוחה נפטרה כתוצאה מאובדן רב של דם בשילוב עם נזקים חמורים בריאה ובכליה אשר נוצרו כתוצאה מפצעי הדקירות בבית החזה ובמותן.

 8. לשם ביסוס טענתו בדבר ניתוק הקשר הסיבתי הגיש המערער חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמו. המומחה הרפואי מצא פגמים רבים בעבודת הצוות הרפואי בבית החולים ברמאללה וכן חסר רב בתיעוד הרפואי. לדברי המומחה, היה ראוי להחדיר את הנקזים לבית החזה כצעד ראשוני; אזי היה מתברר כי הדימום הוא בבית החזה ונתיחת הבטן הייתה נמנעת. באשר לסיבת המוות, גם המומחה הרפואי מטעם המערער סבר כי מותה של המנוחה נגרם מסך איבוד הדם של כלל הדקירות, דם שלא הוחזר. לדעתו, אם היא קיבלה עירוי דם, כי אז לא היה בו כדי להספיק, או שנתינתו החלה מאוחר מדי.

 המומחה הבהיר כי הניתוח שעברה המנוחה בבית החולים לא היה נדבך אקטיבי בגרימת המוות.

 9. מוסכם על הכול כי מותה של המנוחה נגרם בשל אובדן הדם כתוצאה מפצעי הדקירה. בית-המשפט המחוזי מסיק מכך שדקירות המערער הן גורם המוות, בעוד שלבית החולים ניתן לייחס רק רשלנות שבמחדל על כך שלא נקט אמצעים מספיקים להצלת המנוחה. וכך אומר בית-המשפט:

 "מכיוון שהפציעות הפנימיות עקב חתכי הסכין הן שהובילו לאובדן הדם שגרם למוות... בית החולים מהווה גורם ניטרלי בתולדת התוצאה, שכן זו הייתה נגרמת גם אם המנוחה לא הייתה מובאת לשם כלל" (עמ' 25 לפסק-הדין).

= 226 =

 בית-המשפט המחוזי קבע כי במצב דברים זה אין לקבל את טענת המערער בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בשל טיפול רשלני במנוחה. בית-המשפט סבר כי "טענה זו אינה יכולה לעמוד בנסיבות שבהן [המערער] התכוון מלכתחילה לתוצאה הקטלנית, רצה בה וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו".

 10. מעבר לכך, בית-המשפט המחוזי דן בהרחבה בסוגיית הקשר הסיבתי. בית- המשפט מצא כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין מעשי המערער למות המנוחה. מעשי המערער הם שהובילו במישרין למות המנוחה. "התערבות בית החולים אולי לא הועילה, ברם, גם לא היה בה כדי להוות גורם פעיל לתוצאה, שהרי זו הייתה נגרמת גם אלמלא הובאה המנוחה אל בית החולים" (עמ' 27-28 לפסק-הדין). בית-המשפט בחן את קיומו של קשר סיבתי משפטי על-פי מבחן הצפיות. בהקשר זה מציין בית-המשפט:

 "משבאים אנו לבחון את נושא הצפיות בנסיבות דנן, דומה שהדבר הופך מיד למיותר, שהרי עסקינן מלכתחילה בדרגת יסוד נפשי גבוהה, של מודעות לתוצאה ורצון בה. לפיכך יסודות העבירה דנן קולטים אל גדרם כבר את הצפיות הנדרשת לקיומו של הקשר המשפטי. די אפוא בהוכחת התממשות התוצאה בשל ההתנהגות (בענייננו: מות הקורבן, כתוצאה מאובדן דם שנגרם עקב הדקירות בסכין)" (עמ' 29 לפסק-הדין).

 בית-המשפט ציין כי המחדל של בית החולים, גם אם מדובר במחדל רשלני, אינו "גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי. גם אם בית החולים לקה ברשלנות רבתי באופן טיפולו, אין בדבר כדי לנתק את הקשר הסיבתי עם מעשיו של המערער בנסיבות שהלה היה צריך לחזות בהן מראש את התוצאה עקב מעשהו. חיזוק למסקנה זו מצא בית- המשפט בסעיף 309(1) לחוק העונשין, שעניינו השלכותיו של טיפול רפואי שגוי על הקשר הסיבתי. וזו לשון הסעיף:

 "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:

 (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק;".

= 227 =

 בית-המשפט דחה את טענת המערער אשר נשענה על סעיף 309(1) סיפה לחוק, ושלפיה בשל חוסר המיומנות של הרופאים שטיפלו במנוחה מתנתק הקשר הסיבתי. הטענה נדחתה בנימוק כי גורם המוות היו הדקירות עצמן והן בלבד. לכך התווספה הקביעה כי הטיפול הרפואי ניתן בידי רופאים כשירים ומיומנים, כלומר הטיפול נעשה בתום- לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. וכך אומר בית-המשפט:

 "המסקנה היא אפוא, כי טיפול רפואי שגוי, מצוי בגדר הצפיות של הנאשם מכוח החזקה הסטטוטורית. כדי לעמוד בתנאי ניתוק הקשר, על הנאשם להצביע על שני תנאים מצטברים: הראשון, שהטיפול הרפואי היווה את העילה המיידית והיחידה לתוצאת המוות; השני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים ובסיסיים. בענייננו לא מתמלא אף אחד משני תנאים אלה. כמפורט לעיל, הטיפול הרפואי לא היווה את העילה למוות, שכן תוצאה זו נגרמה מאובדן הדם עקב הדקירות. גם לגבי הטיפול שניתן, המבחן הוא פורמלי: האם הרופא המטפל היה כשיר ומיומן לערוך טיפול זה. לית-מאן-דפליג, שבענייננו טיפלו במנוחה רופאים מומחים. גם אם לענייננו נצא מתוך הנחה שטיפולם לקה ברשלנות, עדיין אין בכך כדי להועיל ל[מערער], שמעשהו הוביל במישרין לצורך בטיפול זה, עקב הסיכון שיצר בשל הדקירות... הווי אומר, שכאשר תוצאת המוות היא פועל יוצא של מעשי הנאשם, אין הלה יכול לחסות בצל הוראת 309(1) סיפא... הרשלנות הרפואית הופכת להיות רלוונטית רק אם היא הגורם למוות, מה שאין כן במחדל רפואי, כאשר גורם המוות הוא המעשה עצמו" (עמ' 33-35 לפסק-הדין).

 11. הערעור שלפנינו מופנה כנגד הכרעת-הדין. המערער שב וטוען כי יש לזכותו מעבירת הרצח משני טעמים: האחד, לא הוכחה החלטתו להמית את המנוחה. לטענתו, הוא לא התכוון להרוג את המנוחה, אלא רק לאיים עליה שתפסיק את המריבות עם המשפחה;

 הוא לא רצה במותה של אחותו. כל אחת מהפגיעות של המערער במנוחה בפני עצמה אינה מן הסוג שיכול לגרום באורח ישיר למוות; מיקומן של הדקירות אינו מעיד על כוונה להמית. המערער מוסיף וטוען כי הסכין שהמנוחה נדקרה בה לא הוצגה כראיה במשפט, דבר המצביע על ניהול רשלני של תיק החקירה ומשליך על הכרעת-הדין.

 12. הנימוק השני של הערעור מתמקד בסוגיית הקשר הסיבתי. המערער שב וטוען כי הטיפול במנוחה בבית החולים ברמאללה, אשר נעשה שלא בידיעה ובמיומנות

= 228 =

 רגילות, מנתק את הקשר הסיבתי בין הדקירות למוות, מכוח הוראת סעיף 309(1) לחוק. לטענתו, על-פי חוות-הדעת הפתולוגית, אף אחת מהדקירות שספגה המנוחה לא גרמה לנזק בלתי הפיך או הייתה קטלנית. הטיפול הרפואי הבלתי מיומן היווה את העילה המיידית למותה של המנוחה. הטיפול לקה בחסר, ולא היה סביר (אי-החזרת דם למנוחה בכמות שנדרשה בגין איבוד הדם שסבלה כתוצאה מן הפציעות; אי-החדרת נקזים לבית החזה כצעד ראשוני).

 לבסוף, קובל המערער על כך שהתביעה לא הציגה את התיק הרפואי של המנוחה בבית החולים ברמאללה.

 13. אדון תחילה ביסוד "ההחלטה להמית". מתוך מכלול הראיות שהוצגו בפניו השתכנע בית-המשפט המחוזי מעבר לספק סביר כי המערער התכוון להמית את המנוחה.

 בית-המשפט המחוזי למד על החלטת המערער להמית את המנוחה מתוך מכלול הנסיבות האובייקטיביות של האירוע. קביעת בית-המשפט המחוזי מושתתת על חזקה עובדתית- ראייתית המכונה "חזקת הכוונה" או "הנחת הכוונה". על-פי חזקה זו, אשר השתרשה היטב בפסיקה, ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. ראה ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 649, שם כותב השופט א' גולדברג את הדברים האלה:

 "[]כיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה 'הנחת הכוונה' שהיא חזקה שבעובדה, ולפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב'הנחת הכוונה' משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים ומהשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית".

 ובמקום אחר, בע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 56, מציין חברי השופט מצא:

= 229 =

 "אכן יש, שבהיעדר סיבה להניח אחרת ניתן להסיק מנסיבות ביצועו של מעשה קטלני כי העושה החליט להמית את הקורבן. כך הוא, למשל, כאשר הקורבן נדקר פעמים מספר, או כאשר הדקירות כוונו לאזור רגיש בגופו".

 14. בנסיבות המקרה הנדון אכן יש להניח כי המערער התכוון להמית את המנוחה.

 נסיבות האירוע תוארו על-ידי המערער עצמו בהודעתו במשטרה למחרת יום האירוע.

 וכך הוא אומר:

 "התקשרה אלי אחותי סוסן... אמרה לי יש בלגן, התעצבנתי, קמתי התקלחתי לקחתי סכין קומנדו שקניתי מזמן בשוק בתל-אביב, והחלטתי לנסוע אליה, לאיים עליה להזהיר אותה כי זה לא הפעם הראשונה, שהייתה עושה את כל המריבות האלה עם דודה שלי ובעלה... הגעתי לשם עם עצבים, לקחתי את הסכין שהיה מוחבא מתחת לכסא שלי, כסא הנהג... נכנסתי לבית, מיד נגשתי לחדר שמימין לכניסה, שם הנשים יושבות בדרך כלל... אחותי סוסן ישבה על הספה מאחורי סבתא שלי. נכנסתי לחדר בשנים שלושה צעדים מהירים, כבר הסכין הוצאתי אותה מהכיס שלי כשנכנסתי לבית, נגשתי לאחותי ונתתי לה כמה דקירות בחזה. היא לא דיברה, קמה מהספה וברחה לי, נתתי לה עוד דקירה בצד שלה מאחורה. אני חושב נתתי לה שלוש עד חמש דקירות אני לא זכרתי כמה בדיוק נתתי לה כמה דקירות עם הסכין, לא הרגשתי כמה בדיוק הכנסתי לה".

 מעשיו של המערער אינם מותירים ספק בדבר כוונתו לגרום למותה של המנוחה באמצעות דקירות הסכין: המערער הצטייד בסכין קומנדו משוננת; בשלב מסוים לפני כניסתו לבית המנוחה הוא החליט לפגוע בה בדקירות סכין; המערער דקר את המנוחה פעמים מספר; הוא כיוון את פגיעותיו לאזור החזה, שהוא אזור רגיש ביותר שנמצאים בו האיברים החיוניים של הגוף, ואף סבר כי שם פגע בה (ההודעה נמסרה לפני שהתקבלה חוות-דעת פתולוגית); המערער עצמו הודה כי המשיך לדקור את המנוחה גם כאשר זו ניסתה להימלט מפניו, והוא חדל מהדקירות רק כשבני משפחה אחזו בו ומנעו ממנו מלהמשיך ולפגוע במנוחה.

 15. בצדק העמיד בית-המשפט המחוזי את המערער בחזקתו כי התכוון לגרום לתוצאה הטבעית ממעשיו, קרי מות המנוחה. אם אדם תוקף בכלי קטלני את קורבנו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. גם אם פרץ ויכוח בין המערער לבין המנוחה בעת כניסתו לבית, לפני הדקירות, אין בכך

= 230 =

 כדי לשנות מהמסקנה כי בשעה שדקר המערער את המנוחה קיננה בלבו כוונה לקטול את חייה. יש להעיר כי חזקת הכוונה המבוססת על מכלול הנסיבות האובייקטיביות מתחזקת במקרה הנדון על רקע הודעותיו של המערער במשטרה, המרמזות על כוונה סובייקטיבית ממשית להמית את המנוחה. כך, בהודעתו במשטרה ביום 16.11.1999 (שלושה ימים לאחר האירוע) אמר המערער לשוטר: "נכנסתי ישר לחדר... והרגתי אותה". לדברים אלה, אשר נאמרו בסמוך לאירוע, יש משמעות בקביעת היסוד הנפשי של המערער. המסקנה היא כי מן העובדות עולה שהמערער התכוון להמית את המנוחה.

 מסקנה זו פוטרת אותנו מן הצורך לדון בתחולתה - בנסיבות המקרה הנדון - של "הילכת הצפיות", הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, שהרי לכאורה המערער ראה מראש את התרחשות התוצאה הקטלנית כאפשרות קרובה לוודאי, וצפייה זו היא, בגזירת המחוקק, תחליף לכוונה לגרום לתוצאה הקטלנית. ואולם תחולתה של "הילכת הצפיות" על עבירת הרצח שנויה במחלוקת בין המלומדים, ואף בפסיקה נראה כי הסוגיה טרם הוכרעה סופית. ראה: ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל [3]; ע"פ 5446/99 הנ"ל [2].

 16. יש להעיר כי אין בעובדה שכלי הרצח לא הוגש במהלך המשפט כדי לכרסם בקביעה כי הרצח בוצע באמצעות הסכין המצולמת. לנוכח דבריו המפורשים של המערער בחקירותיו במשטרה כי ביצע את הרצח באמצעות סכין קומנדו, ולנוכח זיהוי הסכין המצולמת כסכין שבה דקר את המנוחה, אי-הצגת הסכין לא גרמה לעיוות דין למערער.

 17. באשר לטענתו האחרת של המערער שעניינה ניתוק הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין התוצאה הקטלנית, גם אותה אין בידי לקבל. טענת המערער מבוססת על סעיף 309 (1) לחוק, הקובע קשר סיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לבין התוצאה הקטלנית, כאשר מעשי הנאשם לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של הקורבן, ובלבד שהטיפול הרפואי נעשה בתום-לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. לטענת המערער, מלשון הסעיף עולה במפורש שאין לראות במערער כמי שגרם למותה של המנוחה אם הטיפול הרפואי במנוחה לא נעשה בידיעה ובמיומנות רגילות.

 18. המערער אינו חולק על כי המנוחה מתה מאובדן דם בשל הדקירות. הטיפול הרפואי לא מנע את המוות, אך גם לא תרם למותה של המנוחה, ואלמלא הובהלה לבית החולים המוות היה מתרחש בבית. משמעות הדבר היא כי מעשיו של המערער - דהיינו דקירת המנוחה בסכין - היו הגורם התכוף ואף הגורם היחיד למותה של המנוחה. במצב דברים זה אין נפקות לסעיף 309 לחוק העונשין. סעיף 309 מחיל את המונח "גרימת

= 231 =

 מוות" בנסיבות שגורם זר מתערב בהן בתהליך הגרימה, או שהתנהגות העבריין אינה הגורם היחיד שגרם למוות. סעיף 309(1) רישה לחוק מאפשר הטלת אחריות במצב שטיפול רפואי שניתן בו לקורבן בעקבות פציעתו על-ידי הנאשם גרם למותו. סעיף 309(1) סיפה לחוק מסייג זאת בכך שהטיפול ניתן בתום-לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. ברוח זו ראה י' לוי, א' לדרמן עיקרים באחריות פלילית [7], בעמ' 364-365:

 "נאשם החפץ להתגונן בטענת ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשהו לתוצאה הפטאלית בשל טיפול רפואי לקוי שניתן לקרבן, חייב, לפיכך, לסמוך טענתו על קיום שני תנאים מצטברים: אחד, שהטיפול האמור היווה את העילה המיידית היחידה למוות, ושני, שהטיפול לקה בפגמים מקצועיים חמורים".

 במקרה הנדון, כפי שקבע בית-משפט קמא, אף אחד משני התנאים המצטברים האלה לא התקיים: לא הטיפול הרפואי שניתן למנוחה הוא שגרם למותה אלא דקירות הסכין;

 בנוסף, המנוחה קיבלה טיפול רפואי מיומן, ואין מקום לייחס לצוות הרפואי רשלנות רבתי. למעשה, עניינו של המערער אינו נכנס כלל לגדר המקרים המנויים בסעיף 309 לחוק, שהרי מעשיו היו הגורם התכוף למות המנוחה. ממילא אין כל נפקות לסייג הקבוע בסיפה של סעיף 309(1) לחוק. אדם אשר גרם במישרין למותו של הקורבן אינו יכול ליהנות מהסייג להרחבת האחריות, אפילו נצטרף למעשיו מחדל רפואי שלא מנע את התוצאה הקטלנית.

 19. השאלה כעת היא אם מתקיים קשר סיבתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה במנותק מסעיף 309 לחוק. ראוי להבהיר כי הרשימה שבסעיף 309 אינה רשימה סגורה, ואירועים שאינם תואמים את כללי סעיף 309 ניתנים להיות מוכרעים על-פי העקרונות הכלליים לקביעת הקשר הסיבתי. ראה ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת בלקר [4]), בעמ' 49. כן ראה ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א) [8], בעמ' 792-793.

 20. יש לבחון אפוא את הקשר הסיבתי בין התנהגות המערער לבין מות המנוחה לפי כללי הסיבתיות הרגילים. כפי שפסק בית-המשפט המחוזי, מתקיים במקרה הנדון קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהגות המערער לבין התוצאה הקטלנית. במישור העובדתי אין ספק כי קיימת זיקה סיבתית בין מעשיו של המערער לבין מותה של המנוחה בשל אובדן דם, לפי מבחן ה"סיבה בלעדיה אין". גם בהנחה שחיי המנוחה היו

= 232 =

 ניצלים לו זכתה לטיפול רפואי טוב יותר, דקירות המערער נותרות סיבת המוות הממשית.

 21. הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים אף הוא. כעיקרון, בעבירות תוצאה הדורשות מחשבה פלילית היסוד הנפשי של הנאשם משלים את הדרישה לקשר סיבתי משפטי, שהרי היסוד הנפשי בעבירות של מחשבה פלילית מכיל צפייה של התוצאה. ככלל, די בהתקיימו של יסוד זה, ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין אותה תוצאה. ראה: לוי ולדרמן בספרם הנ"ל [7], בעמ' 336; ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 32. ברוח זו ראה דברי חברי השופט ריבלין בע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 42-43, שעניינם עבירת ההריגה:

 "הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על-פי מבחן הצפיות הסבירה, לאמור שדי בכך שהיה ניתן לצפות באורח סביר תוצאה קטלנית ושהיה צריך לצפותה (י' קדמי על הדין בפלילים (כרך ב), בעמ' 554-555). לעניין עבירת ההריגה מבחן הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן אובייקטיבי, וכיוון שהיסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו לפי סעיף 19 לחוק העונשין הוא יסוד של פזיזות לפחות, וזו נבחנת באספקלריה סובייקטיבית, ממילא אין עוד טעם בדיון מקדים בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי (לעניין הקשר הסיבתי המשפטי) וראוי לעבור לדיון בשאלת היסוד הנפשי".

 דברים אלה מקבלים משנה תוקף בדוננו בעבירת הרצח המבוססת על יסוד נפשי חמור של כוונה תחילה. כאשר הנאשם חפץ בגרימת התוצאה הקטלנית וצופה אותה, אין נדרשת צפיות של תהליך הגרימה. דברים אלה מחייבים הסתייגות מסוימת, וזאת ביחס למקרים שאופן התרחשות התוצאה בהם היה חריג ביותר. עמדה על כך חברתי השופטת שטרסברג-כהן בפרשת בלקר [4], בעמ' 48:

 "בעבירות כוונה יש צורך בכוונה תחילה למעשה וחפץ בתוצאה, אך אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר".

 ובהמשך, בעמ' 51:

= 233 =

 "...מה עוד שבהתקיים מצב נפשי של כוונה וצפיות ביחס לתוצאה, אין חשיבות לצפיות ביחס לדרך התהוותה, שבעייננו איננה חריגה, איננה בלתי תלויה בעבירה והיא בגדר צפייתו של מי שגורם לאחר פגיעות אנושות בכוונה תחילה להמיתו".

 כן ראה פלר בספרו הנ"ל [8], בעמ' 653:

 "לדעתנו, כל עוד ניתן להעריך את תהליך הגרימה לתוצאה, על כל הגורמים שפעלו במסגרתו, כפרשה עובדתית בעלת אופי מלוכד מבחינת הכוונה לגרום לתוצאה, פרשה שהחלה בהתנהגותו של הנאשם והסתיימה בתוצאה המזיקה בה תלויה השלמת העבירה ושלגרימתה התכוון בעל אותה התנהגות, אין נפקא מינה אם התוצאה נגרמה לפי התהליך אותו דימה האדם בשעת התנהגותו, או שמא היה תהליך הגרימה שונה בשל גורם או גורמים בלתי צפויים - אך לאו דווקא בלתי רצויים - שהיתוספו על התנהגות זו.

 ...

 על כל פנים, למרות שהמבחן אינו מצטיין בדיוק אובייקטיבי רצוי, הוא בא לחזק את הפרופוזיציה לפיה כאשר מדובר באדישות או בכוונה, אין זה הכרחי שהן תשתלבנה בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה המזיקה, כפי שהכרחי שתשתלבנה בתוצאה עצמה".

 22. במילים אחרות, בעבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג של כוונה, ובכללן כמובן עבירת הרצח, די בהשתלבות הכוונה ברכיב התוצאתי של העבירה, ואין חשיבות להשתלבותה גם בתהליך הגרימה בפועל של התוצאה. כלומר, הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, שהתוצאה המכוונת הושגה בהם בדרך אקראית ועקיפה ביותר וקיים פער גדול בין דרך האירוע - כפי שהיה ניתן לצפות בעת המעשה - לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על היעדר קשר סיבתי משפטי. ראה לוי ולדרמן בספרם הנ"ל [7], בעמ' 339-340.

 23. בענייננו כבר נקבע כי התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה תחילה.

 המערער התכוון לגרום לתוצאה הקטלנית, רצה בה, וזו נגרמה ישירות עקב מעשיו.

 המערער צפה כי המנוחה תמות כתוצאה מדקירות הסכין בחלקי גופה השונים. ואמנם,

= 234 =

 המנוחה מתה כתוצאה מאובדן דם, שהוא התרחשות צפויה וטבעית בנסיבות העניין. כפי שהוסבר, אין נדרשת צפייה מדויקת של השתלשלות העניינים שהובילה למוות, דהיינו הפינוי לבית החולים, הטיפול הרפואי וסיבת המוות הפתולוגית המדויקת.

 24. בצדק סבר בית-המשפט המחוזי כי אין לפנינו מצב אמיתי של "גורם זר מתערב". הנחת היסוד בסוגיה של "גורם זר מתערב" היא שמדובר בשני אירועים המשלימים זה את הפוטנציאל הגרימתי של זה, ואף אחד מהם לבדו לא היה בו כדי להביא להתרחשות התוצאה. ראה פלר בספרו הנ"ל [8], בעמ' 762. בנוסף, "גורם זר מתערב" הוא גורם שגרם במישרין לתוצאה המזיקה. במקרה הנדון, מבחינה עובדתית המוות הוא תוצאה ישירה של מעשי הנאשם. לבסוף יש לזכור כי בית-המשפט המחוזי קבע כי הרופאים שטיפלו במנוחה לא פעלו בחוסר מיומנות, ולכן אפילו ראינו בפעולת הרופאים משום "גורם מתערב זר", לא היה בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

 אי לכך דין הערעור להידחות.

 השופטת ט' שטרסברג-כהן:

 אני מסכימה.

 השופט א' א' לוי:

 אני מסכים.

 הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

 ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.2002).